חילול השם

איסור חילול השם
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ל"ב
תלמוד בבלי	מסכת יומא, דף פ"ו עמוד א'
משנה תורה	ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ה'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן קנ"ז
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו ס"ג ספר החינוך, מצווה רצ"ה

גילוי דעת בירושלים המתריע מפני חילול השם על ידי התנהגות לא ראויה כלפי גויים, 2011

ביהדות, חילול השם הוא מצב שבו מחולל שמו של ה' עקב מצב או מעשה לא הולם של בני ישראל, או כאשר מזכירים את שמו לשווא. במסורת נחשב הדבר לעבירה חמורה במיוחד. חילול השם הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות. הפן החיובי המקביל למצווה זו קיים במצוות עשה של קידוש השם.

צורת הביטוי

הביטוי הנכון הוא "חילול השם" ולא "חילול ה'", שכן "ה'" רומזת לשם המפורש של הקב"ה (שם הוי"ה), ואילו שמו, הכוונה למדרגה נמוכה הרבה יותר – גילויו בעולם. אין אפשרות לחלל או לקדש אותו, אלא רק את שמו.^{[דרוש מקור]}

מקור המצווה

המצווה מופיעה באופן כללי בספר ויקרא ביחד עם מצוות עשה של קידוש השם: ”וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.” (ויקרא, כ"ב, ל"ב)

וחוזרת שלוש פעמים בהקשרים קונקרטיים שונים:

• בהקשר של עבודה זרה שבה מוקרב הבן לאליל המולך של העמונים: ”וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן, לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ; וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'” (ויקרא י"ח, כא)
• בהקשר של שבועה לשקר בבית הדין בשם ה': ”וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'” (ויקרא י"ט, יב).
• באיסור על כהנים לאכול קורבנות, כאשר הם במצב של טומאת גוף ואינם ראויים לכך: ”דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי, אֲנִי ה'.” (ויקרא, כ"ב, ב')

חילול השם מופיע פעמים רבות בנביאים. במיוחד בספר יחזקאל, שם מתרעם יחזקאל כי ישראל מחללים את שם ה' בקורבנות שלהם, כאשר למעשה הם עובדים עבודה זרה: ”וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה': אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי, וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם.” (יחזקאל, כ', ל"ט)

במקום נוסף מרחיב יחזקאל מאוד את המושג, ומדבר על חילול השם שעושים ישראל כלפי אומות העולם בעצם מציאותם בגלות: ”וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ”, ולכן כדי לקדש את שמו המחולל הוא יגרום לגאולת ישראל, אף שישראל מצד מעשיהם אינם זכאים ואינם ראויים לכך.

נביא אחר, עמוס, מציין מעשה של חילול השם כהליכתם המשותפת של אב ובנו אל נערה מאורסת (לפי פירוש רש"י, מצודת דוד ומלבי"ם), או אל נערה העוסקת בזנות (לפי פירוש אבן עזרא ורד"ק), שבו אדם איננו מתבייש מאביו, או כהערתו של מצודת דוד חילול השם הוא בעצם הליכתם ביחד, כי איזו הנאה הם יכולים להפיק מכך.

שורש המצווה

חילול השם כולל מעשים הנעשים בידי יהודים, אשר גורמים לירידת קרנה של היהדות בעולם, ולהשפלת ערכה בעיני עמים אחרים; אך זה כולל גם אם מדובר כלפי פנים, כאשר עושה המעשה הוא אדם חשוב מבחינה דתית או קבוצת איכות דתית, או כלפי חוץ, כאשר עושה המעשה יכול להיות כל יהודי, קבוצת יהודים ואף מדינה יהודית שעושה מעשים לא ראויים.

בדרך כלל בחילול השם מדובר בחטאים מוסריים הקשורים לאמות מידה בסיסיות, שהאנשים הפשוטים מבינים בהם, שמשמעותם זלזול של העושה ביהדות ואמונתה ואלוקיה. משמעות המושג חילול הבא מלשון "חול" וחולין, הוא פגיעה בקדושת שמו של הקב"ה, בכך שהאדם מראה לאחרים שהוא מזלזל באמונתו בה' ומקבל את מלכותו רק מהשפה ולחוץ.

חילול השם נחשב לאחד העבירות החמורות ביותר, שהתשובה איננה מנקה לגמרי, אלא "תולה" עד יום המיתה, כנאמר בספר ישעיהו: ”וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָא-וֹת, אִם-יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן הַזֶּה לָכֶם עַד-תְּמֻתוּן” (ישעיהו כ"ב, יד); אולם, קידוש השם יכול להוות תשובת-המשקל לחילול השם.

האופנים הידועים ביותר לחילול השם הם:

1. מצב בו עם ישראל נמצא בגלות (ראו מקור המצווה לעיל).
2. כל אדם, המייצג קרבת-אלוקים ממדרגה מסוימת, שאיננו נוהג בפומבי כפי הציפיות המוסריות ממנו – הריהו מחלל את שם ה'.
3. הרמב"ם מגדיר כחילול השם גם מצב שבו אדם מתפרנס בזכות לימוד תורה: ”כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חִלל את השם...” (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פרק ג', הלכה י') – וזאת מפני שמצב זה מעלה מחשבה כי יהודים עוסקים בתורה לא מפני שיש בה אמת הבורא כי אם מפני רווח.

דיני המצווה

עשיית עבירה בשאט נפש בשביל להכעיס מוגדר כחילול השם. אם המעשה נעשה לפני עשרה יהודים הוא מוגדר "חילול השם ברבים".

מראית עין

ערך מורחב – מראית עין

אדם חשוב או גדול במעשים, עובר על חילול השם גם בפעולות מותרות הנראות כאסורות או שגורמות לצופים בו להעלות השערות לא כשרות לגביו, כדברי ספר החינוך:

שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון המעשה הוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה היתר – חילל השם.

— ספר החינוך רצ"ה

הרמב"ם מביא הנחיות לתלמיד חכם שנראה שלפחות חלקן הן בהקשר זה:

משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה: אומר על לאו לאו, ועל הין הין. מדקדק על עצמו, בחשבון; ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן. ונותן דמי הלקח לאלתר. ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא בהרשאה. מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו. ואם נתחייבו לו אחרים בדין, מאריך להן ומוחל להן; ומלווה, וחונן. ולא יירד לתוך אומנות חברו, ולא יצר לאדם בעולם בחייו.

— משנה תורה, הלכות דעות פרק ה', הלכה י"ג

ולפי זה כל מי שחשוב בעיני הצבור צריך להזהר יותר, ולפעמים מי שאינו ראוי לובש בגדי תלמיד חכם, או בגדי חסיד, ובני אדם מחשיבים אותו יותר, וכמו שסוברים שמי שלובש בגדי חסידים הוא חסיד, וצריך להיות מורם מעם בהנהגותיו, ואם מזלזל במצוה מסוימת הרי הוא מחלל את השם, כיון שמחשיבים אותו

— הרב אפרים עובד, על מצות קידוש השם – עם הנהגות והערות מעשיות

עבירה על "יהרג ואל יעבור"

בדרך כלל אין חיוב למסור את נפשו כדי לא לעבור עבירה, אך ישנם מקרים שבהם הדין הוא יהרג ואל יעבור. עשיית העבירה הנכפית במצב המחייב קידוש השם – מהווה חילול השם. במקרה זה אין העובר נענש בידי בית דין מאחר שהוא מוגדר כאנוס אך מדובר בחטא חמור. בשני המקרים האחרונים אוסרת היהדות אפילו להטעות את הדורש לעבור עבירה, ולגרום לו לחשוב שהוא הצליח בכפייתו.

חילול השם לעומת כבוד תלמידי חכמים

בתלמוד מופיע כמה פעמים המשפט: ”במקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב.” על פי תפיסה עממית רווחת, פירוש הדבר שמותר לבזות רבנים ותלמידי חכמים כאשר יש במעשיהם חילול השם. אולם המובן המקורי של המשפט הוא אחר: במקום שנעשית עבירה בנוכחות רב ותלמידו, אל לו לתלמיד לחלוק כבוד לרב ולהמתין לו עד שהוא ימחה, אלא התלמיד צריך להזדרז ולהעיר על כך, על מנת למנוע את העבירה, או להפסיק את ביצועה, מוקדם ככל האפשר. המשפט מובא בגמרא בהקשר של מעשהו של פינחס הכהן, שפגע בזמרי בן סלוא ובכזבי בת צור ולא המתין למשה רבנו.

כך ניסח זאת הרמב"ם:

"היה בינו ובין רבו שנים עשר מיל, ושאל לו אדם דבר הלכה – מותר להשיב. ולהפריש מן האיסור – אפילו בפני רבו מותר להורות. כיצד? כגון שראה אדם עושה דבר האסור, מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו – יש לו להפרישו ולומר לו: 'דבר זה אסור', ואפילו בפני רבו, ואף על פי שלא נתן לו רבו רשות, שכל מקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב."

— משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פרק ה', הלכה ג'

גם להבנה שאין לחלוק כבוד לרב במצבים מסוימים, אף אם הדבר פוגע בכבודו של הרב, ישנו מקור הלכתי: הרואה כלאים של תורה על רבו המהלך בשוק, קופץ וקורע מעליו את בגדו מיד , שבמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב .

בפסקי דין

שופטי בית המשפט העליון התייחסו מספר פעמים בפסקי דין למעשים מסוימים כאל חילול השם. כך למשל:

• השופט יצחק עמית כתב על התנכלות יהודים למוסקי זיתים: ”מעשה הנוגד ערכים בסיסיים ביהדות, ומוציא דיבתו של ציבור שלם ושל מדינת ישראל, בבחינת חילול שם שמיים ושם המדינה ברבים.”
• השופט אליקים רובינשטיין כתב על עבירות כלפי אדם אזוק וכסוי העיניים ש”יש בהן לכאורה הן משום פגיעה בכבוד הבריות, ובכבודו של האדם הלא יהודי שכננו, אף אם הוא פוגע בנו, הן משום חילול השם”, ובערעור על עונש על ניסיון להמתת חסד כתב: ”ודבר שיש בו אכזריות כלפי הזולת יש בו איפוא חילול השם.” הוא ציטט גם את האימרה "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם" בפסק דין שקבע שיש לפרסם את השמות של חייבים שהגיעו להסדרי כופר עם רשות המיסים. בפסק דין אחר כתב: ”עובדי ציבור צריך שיימנעו ממה שמכונה כחילול השם, ואף במקרים שאינם עבירות” והרחיב בנושא חילול השם של עובד ציבור בעתירה לבג"ץ נגד מינוי לתפקיד בכיר של אדם שהורשע בדין משמעתי.

ראו גם

• שבועת שווא ושבועת שקר

קישורים חיצוניים

• הערך "חילול השם", באתר ויקישיבה
• אסופת מאמרים בנושא חילול השם, באתר אסיף
• פרשת מסעי- תיקון חילול השם (אורכב 01.06.2020 בארכיון Wayback Machine) באתר אור תורה (אורכב 13.08.2019 בארכיון Wayback Machine)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38293667חילול השם