קרבן פסח

קרבן פסח
(מקורות עיקריים)

בקורבן הפסח מוקרב שה תמים (בלא מום) עד גיל שנה.
מקרא	שמות, י"ב, א'-י' ופסוקים מ"ג-נ' ופרק כ"ג, פסוק י"ח, במדבר, ט', א'-י"ד, דברים, ט"ז, א'-ח'
משנה	מסכת פסחים, פרק ה' עד פרק ט'.
תלמוד בבלי	מסכת פסחים מפרק ה עד פרק ט
משנה תורה	ספר הקורבנות, הלכות קרבן פסח
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה נ"ה עד עשה נ"ח לאו קט"ו עד לאו קי"ט מלאו קכ"א עד לאו קכ"ג ומלאו קכ"ה עד לאו קכ"ח סה"כ 4 עשה ו12 לא תעשה.

קרבן פֶּסַח הוא קרבן של טלה או גדי שהוקרב לראשונה שעות ספורות לפני מכת בכורות – המכה האחרונה מעשר המכות, ערב יציאת בני ישראל ממצרים, ובעקבות זאת נקבע כקורבן המוקרב בכל שנה, מעת הכניסה לארץ ישראל, בי"ד בניסן (חג הפסח במשמעותו המקורית – שהשתמרה בלוח השנה במגילות קומראן) אחר הצהריים, ונאכל בליל ט"ו בניסן – חג המצות, או חג הפסח במשמעותו כיום. הפסח נקרא על שם ה"פסיחה" של הקב"ה על בתי ישראל בזמן מכת בכורות, ככתוב: ”וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל.”

למצווה זו משמעות רוחנית רבה, והתנ"ך מדגיש מספר פעמים את קיומה של המצווה באירועים היסטוריים מיוחדים.

מקור המצווה

הזאת הדם על המשקוף ועל המזוזות

"פסח מצרים"

מקורה של המצווה הוא בספר שמות, כאשר משה מצטווה להודיע לבני ישראל בעודם במצרים, לקחת שה (של כבש או עז) ב-י' בניסן, ולשחוט אותו בי"ד בניסן, בין הערביים:

"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם... וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"

— פרק י"ב, פסוקים ג'-י"א.

למצוות האכילה נוספו איסורים וציוויים מיוחדים: יש לאוכלו עם מצה ומרור, יש לצלות אותו באש דווקא ולא לבשלו, אין לשבור בו עצם, אין להותיר ממנו עד הבוקר (את הנותר עד הבוקר יש לשרוף), וכן לאכול ממנו בחיפזון: "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם". כן הצטוו למרוח מדם הקרבן על המשקוף ועל שתי המזוזות, משום שאותו לילה היה ליל מכת בכורות, ומריחת הדם מהווה מעין "אות" למלאך המשחית ש"יפסח" על בתי בני ישראל ולא יכה בהם (ומכאן השם "פסח").

חז"ל הסבירו את שחיטת השה בכך שהשה היה אלוהותם של המצרים, ושחיטתו מהווה ניתוק מן העבודה הזרה. מריחת דם הקרבן היוותה, לפי זה, מעין סימן שבית זה מנותק מן התרבות האלילית המצרית ועל כן לא ראוי למכה. למצוות השונות שנלוו אל הקרבן ניתנו פירושים שונים; העיקרי שבהם הוא שמדובר בסימנים של חיפזון (צלייה באש היא מהירה, יש לאכול עד סוף הלילה, אין להתעכב לשבור את העצמות ולמצוץ את לשדן), כמו הסימנים הבולטים של "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם". כל אלו מסמלים נכונות לצאת ממצרים עד עלות השחר. פירוש נוסף שהוצע הוא שסימנים הללו הם דרך מלכות ושחרור - צלי אש הוא מאכל מלכים; דרכם לאכול את הבשר עם ירק (המרור); שבירת עצמות היא דרכם של עניים, וכן על דרך זו.

"פסח דורות"

בהמשך, מצווה התורה גם על עשיית הפסח בשנים שיבואו. המצווה לדורות היא זכר למצווה בה נצטוו ישראל בזמן יציאת מצרים - "פסח מצרים", ואשר סימלה את הברית בין עם ישראל לה' ואת התנתקותו של עם ישראל מהעבודה הזרה של המצרים. כחלק מהציוויים של פסח זה (שחלו גם על הפסח במצרים), נאסר על טמא, על ערל ועל גוי לאכול את הפסח, וכן ציווי לאכלו רק בבית אחד ולא להוציא מן הבשר החוצה.

באשר למצוות שהוזכרו בפרשה שלפני כן, פירשו חז"ל שחלק מהן - כגון האכילה בחיפזון, מריחת הדם על הבתים - היו רק לאותו זמן, שאותו כינו "פסח מצרים", ואילו אחרות - כגון השחיטה בין הערביים, האיסור לשבור עצם ולהותיר עד הבוקר והחובה לאוכלו עם מצה ומרור - נשארו גם לשנים הבאות, ואת מצווה זו כינו "פסח דורות".

במקראות נוספים נוספו מצוות נוספות הקשורות לקרבן הפסח - האיסור לשחטו כאשר יש ברשות המקריב חמץ (כך פירוש הפסוק כפי שקיבלו חז"ל בתורה שבעל פה), וכן שאין לזבוח את הפסח אלא "במקום אשר יבחר ה'" - דהיינו, בירושלים (לאחר שזו נבחרה). המצווה מוטלת על גברים ונשים כאחד. אדם שיכול היה להקריב את הקרבן במועדו אך לא עשה זאת - "ונכרת מעמיו". זהו עונש בידי שמים - הכרת, אשר מהותו היא בירור, ופירשוהו שעניינו על היכרתות מן העולם הבא או על קיצור חיים בעולם זה. עונש זה למצוות קרבן פסח, הוא כמעט ייחודי, שכן מצווה זו ומצוות המילה, הן שתי מצוות העשה היחידות שאי-קיומן גורר עונש כרת.

ציווי התורה לשחוט את הפסח "בין הערביים", וקיבלו חז"ל בתורה שבעל פה כי זמן זה הינו זמן אחר הצהרים (מעת נטיית השמש מערבה משיא גובהה). אולם רבי אברהם אבן עזרא מעיר כי על פי פשוטו של מקרא נראה, כי הביטוי מתייחס לשעת הערב, בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים. אולם הוא מביא את דברי רב סעדיה גאון, שזמן קצר זה אינו מספיק לשחיטת קרבנות הפסח של כל עם ישראל, ולכן מן ההכרח לפרש שמדובר על זמן ממושך יותר.

קרבן פסח במקרא

בתנ"ך מוזכרים כמה וכמה פעמים מאורעות של הקרבת קרבן פסח - אולי יותר מכל מצווה אחרת. בדרך כלל נזכר הקרבן אצל מלכים שחידשו את הברית עם ה', ונראה כי קרבן פסח מסמל זאת בצורה מובהקת.

האירוע הראשון הוא בזמן המצווה המקורית - ביציאה ממצרים, עת נכרתה הברית בין עם ישראל לה'. גם בשנה שלאחר מכן (במדבר ט, א-ה) עשו בני ישראל את הפסח - תחילת קיומו של "פסח דורות". האירוע המוזכר הבא הוא בזמן ביאת בני ישראל לארץ ישראל בראשות יהושע בן נון (יהושע, ה', י'). לדעת פרשנים רבים, בני ישראל לא הקריבו את הפסח בהיותם במדבר סיני מעבר לשנה השנייה לצאתם, שכן לא נימולו אז, או משום שלא נתחייבו כלל עד ביאת הארץ. אולם יש מהראשונים שכתבו, שבני ישראל עשו את הפסח במשך כל ארבעים השנה במדבר.

תיאור נרחב של עשיית פסח מוזכר בספר דברי הימים ב', פרק ל' (בספר מלכים לא מוזכר מעשה זה), בעת החזרתו של המלך חזקיהו את ממלכת יהודה לשמירת מצוות התורה. אמנם מובן מהפסוקים שהוא עשה את הפסח "בחודש השני", אבל חז"ל מסבירים שהוא הוסיף אדר נוסף לשנה כשכבר היה אמור להיות ניסן.

פסח נוסף המוזכר ומודגש הוא בזמן המלך יאשיהו :

"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ, אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר, עֲשׂוּ פֶסַח, לַה' אֱלֹקֵיכֶם--כַּכָּתוּב, עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל; וְכֹל, יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל--וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי, אִם-בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ: נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה, לַה'--בִּירוּשָׁלִָם"

— ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים כ"א-כ"ג

הקרבת הפסח מוזכרת תוך תיאור מסע ביעור עבודת האלילים הנרחב שערך יאשיהו, ונראה שהוא מסמל גם כאן את כריתת הברית המחודשת עם ה'.

גם בזמן שיבת ציון בימי עזרא הסופר מוזכרת עשיית הפסח, בהקבלה בולטת לעשיית הפסח בעת הכניסה הראשונה לארץ, בימי יהושע, ולפסחים האחרים:

"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-הַגּוֹלָה, אֶת-הַפָּסַח--בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, כְּאֶחָד--כֻּלָּם טְהוֹרִים; וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל-בְּנֵי הַגּוֹלָה, וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם. וַיֹּאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה, וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ-הָאָרֶץ, אֲלֵהֶם--לִדְרֹשׁ, לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲשׂוּ חַג-מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, בְּשִׂמְחָה: כִּי שִׂמְּחָם ה', וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם--לְחַזֵּק יְדֵיהֶם, בִּמְלֶאכֶת בֵּית-הָאֱלֹקִים אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל"

— ספר עזרא, פרק ו', פסוקים י"ט-כ"ב

טעמי המצווה

כאמור, נראה שהמצווה בזמן יציאת מצרים סימלה את ההתנתקות מאלוהי המצרים על ידי שחיטתו בפועל (יש אף הסוברים כי היותו של הקרבן צלוי ולא מבושל, הוא כדי להמחיש למצרים את הזלזול באלוהיהם, שכן ריח הבשר הצלוי והעשן מורגש למרחוק). במצווה זו היה מעין כריתת ברית בין עם ישראל לה' (זוהי אחת המצוות הראשונות שבהן נצטווה עם ישראל, אם לא הראשונה). המצווה לדורות נועדה, ככל הנראה, להוות זכר ליציאת מצרים, יחד עם חידוש הברית מדי שנה; כך ניתן להבין גם מההדגשות בתנ"ך על אירועים שונים שבהם נעשה הפסח ברוב עם.

דיני הקרבת הקרבן

החייבים בקרבן

כל יהודי המחויב במצוות, מחויב אף באכילה מקרבן הפסח. חיוב זה כולל נשים, עבדים כנענים, האכילה היא לפחות כזית מבשר הקרבן.

חבורת המנויים

לפני שחיטת קרבן הפסח, ישנו צורך בחבורה מוגדרת ה"מנוייה" על הקרבן, חבורה זו יכולה להכיל כל שילוב של החייבים באכילה, ובתנאי שהקרבן מספיק גדול כדי לספק כזית בשר לכל אחד, למעט מהמקרים הבאים:

• אין להקים חבורה אשר אין ביכולתה לאכול את כל בשר הקרבן, מסיבה זו, למרות שחבורה בעלת אדם יחיד היא אפשרית מבחינה תאורטית, יש להימנע ממצב זה.
• אין להקים חבורה המעורבת מנשים, עבדים וקטנים, משום חשש לפריצות, אך ניתן להקים חבורות על טהרת הנשים או העבדים.
• למרות שילדים קטנים רשאים להשתייך לחבורה קיימת, אין להקים חבורה אשר מורכבת רק מילדים קטנים.
• יש להימנע מהקמת חבורה על טהרת הגרים, מהחשש שמא מתוך החמרת יתר וחוסר ידע, הם יכריזו על פסח כפסול, למרות שאינו כך.

בקרבן הפסח מוקרב שה תמים (בלא מום) עד גיל שנה

ניתן להצטרף ולעזוב את החבורה כל עוד לא נשחט הקרבן, אך בעת השחיטה, כל אדם רשאי להשתייך לחבורה אחת בלבד.

תהליך ההקרבה

כשהגיעה שעת ההקרבה, באו המקריבים לבית המקדש עם קרבנותיהם. אין צורך שכל המנויים על קרבנות הפסח יבואו לעזרה, אלא די בנציג אחד מכל חבורה. המקריבים היו נכנסים לעזרה בשלש קבוצות (בלשון המשנה: כיתות). תחילה נכנסו בני הכת הראשונה, ולאחר שנתמלאה העזרה - נעלו את דלתותיה והתחילו את תהליך ההקרבה. כשהתהליך הסתיים - פתחו את הדלתות, ויצאה הכת הראשונה. לאחר מכן נכנסה הכת השנייה, ואחריה הכת השלישית. גם אם יש מעט מקריבים - יש לחלקם לשלש כיתות. לפי המשנה, הכת השלישית הייתה הקטנה ביותר, כיון שהכל השתדלו להזדרז בהקרבת הפסח, ובתוספתא כת זו אף נקראת "כת עצלנים".

תהליך ההקרבה התחיל בשחיטת הקרבן, ולפניה היו פוקקים את העזרה כדי שדם הקרבנות ישאר על הרצפה וילכו הכהנים עד ארכובותיהם בדם. שחיטת הפסח, כמו שחיטת שאר הקרבנות, יכולה להיעשות גם על ידי זר (מי שאינו כהן). לאחר השחיטה, קיבל כהן את דם הפסח במזרק (כלי המיועד לקבלת דם הקרבנות וזריקתם אל המזבח). הולכת הדם אל המזבח נעשתה בתהליך מיוחד, המתואר במשנה: הכהנים היו עומדים בשורות, והעבירו את מזרקי הדם מיד ליד, עד שהגיעו אל הכהן הקרוב למזבח, וזה שפך את הדם על המזבח, במקום שהיה למזבח יסוד (בליטה מוגבהת שהייתה מסביב למזבח, בצד הצפוני ובצד המערבי שלו). במקביל להולכת הדם, החזירו הכהנים את מזרקי הדם הריקים לתחילת השורה. בחלק מהשורות השתמשו במזרקי זהב, ובחלקן במזרקי כסף, תוך הקפדה על אחידות בסוג המזרקים שבכל שורה.

לאחר זריקת הדם, תלו את הקרבן על ווים שהיו בקירות העזרה, ועל גבי עמודים שהיו בעזרה, והפשיטו את עורו. בנוסף לווים אלו, היו מקלות מיוחדים שהיו מניחים אותם על כתפיהם של הנוכחים, כדי לתלות עליהם את הקרבן ולהפשיט אותו. לאחר הפשטת עור הקרבן, חתכו את בשרו והוציאו ממנו את החלב (חלקים שומניים, אותם היו מקריבים על גבי המזבח) ואת הפרש (פסולת המזון שבקרבי הבהמה). ההפשט והניתוח יכולים גם הם להיעשות על ידי זרים. רבי מנחם המאירי כותב, שמן הסתם כל מה שניתן לעשותו על ידי זרים - אכן נעשה על ידיהם, מפני שהכהנים היו טרודים בעבודות המיוחדות להם. לאחר מכן הקטירו הכהנים את החלבים על גבי המזבח.

במקביל לתהליך ההקרבה, קראו הלויים את ההלל (פרקים קיג-קיח בספר תהילים). אם סיימו את קריאת ההלל - התחילו לקרוא אותו פעם שנייה. נאמר במשנה , כי מעולם לא אירע שנזקקו לקרוא את ההלל פעם שלישית, שכן ההקרבה נעשתה במהירות רבה.

עם סיום ההקרבה של הכת נפתחו דלתות העזרה, והמקריבים יצאו עם קרבנם למקום המיועד לאכילתו. עם סיום ההקרבה כולה, הדיחו הכהנים את העזרה במים, כדי לנקותה מהדם שנשפך בה. לפי רבי יהודה, בסיום תהליך הקרבת קרבן פסח של כל ישראל בערב פסח, ממלא אחד מהכהנים כוס מדם התערובות של כל הקרבנות שדמם נשפך על רצפת בית המקדש והתערב שם יחד, והוא זורקו על המזבח באחד מקרנותיו המכוונים כנגד יסוד המזבח כדי שאם מרוב העומס המוטל על הכהנים ביום עמוס זה, נשפך דמו של אחד מהקרבנות ולא נזרק על המזבח, הוא יהיה כשר לאכילה. כלל זה אמור על פי דבריו של רבי יהודה מיץ במינו אינו בטל, כך שאין דם יכול לבטל את חשיבותו של דם אחר, וגם אם מעורבים בדמים שהיו על הרצפה ונאספו מזרק דמים הפסולים להקרבה, אין בכך לבטל את כשרותו של הדם הכשר שמעורב בתוכו, וממילא הוא מרצה על בעליו בשעת ההקרבה.

שינויים כאשר התהליך חל בשבת

הקרבת קרבן פסח דוחה את השבת, ולכן מקריבים אותו בזמנו גם אם ערב פסח חל בשבת. עם זאת, פעולות שניתן לעשותן לפני שבת או לאחריה - אינן דוחות את השבת. לפיכך יש כמה שינויים בתהליך ההקרבה בשבת.

הבאת הפסח לעזרה - בגלל איסור הוצאה מרשות לרשות אין לשאת את הפסח לעזרה בשבת, אלא יש להביאו כשהוא הולך בעצמו. כמו כן, אין להביא את סכין השחיטה בשבת, אלא יש להכין סכין בעזרה לפני שבת.
הפשטת הקרבן - כאמור לעיל, היו מפשיטים את הקרבן כשהוא תלוי על מקלות מיוחדים. בשבת, לדעת ר' אליעזר, לא היו משתמשים במקלות אלו, שכן הם היו נחשבים מוקצה, ולשיטתו, המקריבים היו מניחים את ידיהם על כתפי חבריהם, והיו תולים את הכבש על ידיהם, ומפשיטים את הכבש. אך ההלכה היא שאין שבות במקדש, ולכן היו מפשיטים את הקרבן כרגיל גם בשבת.
שטיפת העזרה - לפי המשנה, הכהנים הדיחו את העזרה (ראו לעיל) גם בשבת, אלא שדבר זה היה בניגוד לדעת חכמים, שאסרו זאת. עם זאת, הרמב"ם פוסק שהדבר מותר, כיון שהדחת העזרה אינה אסורה מן התורה, אלא רק מדרבנן, ואיסורים מדרבנן - הותרו במקדש.
הליכה הביתה - בגלל איסור הוצאה מרשות לרשות, אסור לקחת את הקרבן הביתה, ולכן כשערב פסח חל בשבת, היו המקריבים ממתינים בהר הבית עד צאת השבת. הכת הראשונה של מקריבי הקרבן המתינה ברחבת הר הבית, הכת השנייה המתינה בחיל (השטח שבין חומת העזרה לבין החומה הנמוכה הקרויה הסורג), והכת השלישית - נשארה בעזרה.

צליית הפסח

נאמר בתורה: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ". מכאן שאסור לאכול את הפסח כשהוא מבושל או כשהוא נא (אינו צלוי כל צרכו), אלא רק כשהוא צלוי - ללא נוזלים. עוד יש ללמוד מפסוק זה, שהפסח חייב להיות צלי אש, כלומר צלוי מחמת האש, ולא מחמת דבר אחר. לפיכך צליית הפסח נעשית כשהוא תחוב על שיפוד של עץ, שאינו מעביר חום, ולא על שיפוד של מתכת (משום שאם ייעשה כן, הפסח יצלה מחמת השיפוד הלוהט, וייחשב "צלי מחמת דבר אחר"). כמו כן אין צולים את הפסח כשהוא נתון בכלי. לפי המשנה, היו משתמשים דווקא בשיפוד של רימון, משום שהוא יבש יותר מעצים אחרים, וגם כשהוא מתחמם - לא יוצאים ממנו מים. לעומת זאת בעצים אחרים - יכולים לצאת מים במהלך הצלייה, ולבשל את בשר הפסח. את הרגליים ואת המעיים של הקרבן תולים על השיפוד בנפרד מגופו. כאשר ערב פסח חל בשבת - נדחית צליית הפסח למוצאי שבת. כשפסח חל בשבת הכנסת השה לתנור הייתה עם כניסת החג/שבת, ונצלה ללא מגע יד אדם.

אכילת הפסח

נאמר בספר שמות, פרק י"ב, פסוק ח': "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", ומכאן שיש לאכול מצה ומרור עם קרבן הפסח. ולדעת הלל הזקן אף יש לאכול את הפסח, המצה והמרור כשהם כרוכים יחד - ומכאן הנוהג לאכול מצה ומרור כשהם כרוכים זה בזה. עם זאת, אין אכילת המצה והמרור מעכבת את מצוות הפסח, וכשאין מצה ומרור - ניתן לאכול את הפסח לבדו.

אכילת הפסח צריכה להיעשות על השובע - כאשר האדם שבע, ולכן נהגו להקריב קרבן נוסף בערב הפסח - קרבן שלמי חגיגה, ולאכול ממנו תחילה, ורק לאחריו, בסיום הסעודה, לאכול את בשר הפסח. עם זאת, גם מי שאכל את הפסח כשהוא רעב - יצא ידי חובתו.

לפני האכילה יש לברך ברכה מיוחדת. נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לאכול הפסח". לפני אכילת שלמי החגיגה מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לאכול הזבח".

מצוות אכילת הפסח כוללת כמה מצוות נוספות, המנויות במניין תרי"ג מצוות:

• אסור לאכול מבשר הפסח כשהוא נא (כלומר: נצלה מעט, ועדיין אינו ראוי למאכל אדם) או מבושל, אלא רק כשהוא צלוי כראוי, ככתוב: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ". אם בטעות הבשר נחרך, הגמרא אומרת שלא נפסל בכך.
• אסור להוציא את בשר הפסח מחבורה לחבורה, כלומר משטח שמיועד לחבורה אחת של אוכלי הפסח לשטח המיועד לחבורה אחרת, ככתוב: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה". לפי חז"ל, "הבית" שבפסוק זה הוא השטח השייך לחבורה של אוכלי הפסח. במידה והבשר יצא מהשטח האמור - הוא נפסל לאכילה.
• אסור לתת לגוי, ואפילו גר תושב, לאכול מבשר הפסח, ככתוב: "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ".
• אסור לתת ליהודי עובד עבודה זרה ("מומר לעבודה זרה") לאכול מבשר הפסח, ככתוב: "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ", ופירשו חז"ל שבן נכר הוא מי ש"נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים".
• אסור לערל (מי שאינו מהול, ואפילו אם אינו מהול משום שיש סכנה לחייו אם ימול) לאכול מבשר הפסח, ככתוב: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ".
• אסור לשבור עצם מעצמות קרבן הפסח, ככתוב: "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ". בפסח הקרב בטומאה (ראו להלן) אין איסור זה נוהג. בעל ספר החינוך מסביר ששבירת עצמות היא מעשה אופייני לעניים, השוברים את העצמות כדי לאכול את המח שבהן, ובליל הפסח, המבטא את יציאת של בני ישראל לחרות - מן הראוי שינהגו כבני מלכים, שאינם אוכלים בצורה כזו.

לאחר אכילת הפסח אסור לאכול דברים אחרים, כדי להישאר עם הטעם של הפסח בפה. מקור המנהג במשנה: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", כלומר: אין נפטרים מהסעודה, לאחר אכילת הפסח, באפיקומן (קינוח סעודה).

זמן אכילת הפסח

זמן אכילת הפסח שנוי במחלוקת תנאים: לדעת רבי עקיבא, ניתן לאכול את הפסח, מן התורה, כל הלילה, ואילו לדעת רבי אלעזר בן עזריה, זמן אכילת הפסח אינו אלא עד חצות. גם לפי רבי עקיבא, אסור מדרבנן לאכול את הפסח לאחר חצות. גם הראשונים נחלקו בעניין זה להלכה: יש שפסקו כרבי עקיבא, ויש שפסקו כרבי אלעזר בן עזריה.

הבאת הקרבן בטומאה

קרבן הפסח, כשאר הקרבנות שיש להם זמן קבוע, דוחה את הטומאה, בהתאם לכלל טומאה הותרה בציבור. כאשר רוב קהל מקריבי הפסח טמאים בטומאת מת בשעת הקרבת הפסח - הם רשאים וחייבים להקריב את הפסח למרות טומאתם. במצב זה, הטמאים נכנסים לעזרה בטומאה, ועושים את כל הפעולות הדרושות להקרבת הפסח. דין זה נוהג בטומאת מת (ולפי חלק מהדעות גם בטומאת שרץ), אך לא בטומאות ה"יוצאות מגופו של האדם" - טומאת זב, זבה, נידה, יולדת ומצורע, אם כי הם ייפטרו מכרת אם אכלו פסח שבא בטומאה.

כשם שהפסח קרב בטומאה כאשר רוב קהל מקריבי הפסח טמאים, כך הפסח קרב בטומאה כאשר רוב הכהנים טמאים, אף שרוב מקריבי הפסח טהורים. גם אם המקריבים והכהנים טהורים, אך כלי השרת (הכלים המשמשים להקרבה) טמאים - הפסח קרב בטומאה.

כאשר הפסח קרב בטומאה הוא גם נאכל בטומאה על ידי המקריבים. זאת בניגוד לשאר הקרבנות, שגם כשהם קרבים בטומאה - אין הם נאכלים בטומאה. הסיבה לכך היא שקרבן הפסח שונה במהותו משאר הקרבנות, בכך שהוא "לא בא מתחילתו אלא לאכילה" (בניגוד לשאר קרבנות שבהם העיקר הוא תהליך ההקרבה, והאכילה, במידה וישנה - היא בעלת ערך משני).

חגיגה הבאה עם הפסח

יחד עם קרבן הפסח, אפשר גם להקריב קרבן חגיגה, שהוא קרבן שלמים, ואותו אוכלים לפני אכילת הפסח, כדי שאכילת האחרון תהיה "על השובע". יש הסוברים שקרבן זה אינו חובה כלל (רמב"ם הלכות קרבן פסח י,יג) בעוד שלדעת אחרים, בתנאים מסוימים (ראו להלן) - הקרבן הוא חובה, אך לא מן התורה אלא מדברי חכמים (תוספות מסכת פסחים ע,א ד"ה לאו חובה היא). הקרבן נלמד מן הפסוק (דברים טז,ב) "וזבחת פסח לה' אלקיך, צאן ובקר". פסוק זה מוקשה, שכן אם מדובר בקרבן הפסח עצמו, הרי אותו מותר להקריב (לפי הפרשות האחרות בתורה) רק מן הצאן, ולא מן הבקר. על כן הבינו חז"ל, שמדובר בקרבן שבא יחד עם הפסח, שאותו מותר להביא גם מן הבקר. לקרבן זה קראו "חגיגת ארבעה עשר".

המשנה קובעת שקרבן חגיגה זה בא בחול ובטהרה, כלומר דווקא כאשר קרבן פסח קרב ביום חול וכאשר הציבור והכהנים טהורים, ולא כאשר הוא קרב בשבת או כאשר הציבור או הכהנים טמאים (ראו לעיל: הבאת הקרבן בטומאה). טעם הדבר - כיוון שקרבן חגיגת ארבעה עשר הוא קרבן רשות, אין הוא דוחה לא את השבת ולא את הטומאה. עוד אומרת המשנה שהקרבן קרב דווקא "במועט", דהיינו כשיש מעט בשר לאכילת בני החבורה, ויש צורך באכילה נוספת כדי שהפסח ייאכל על השובע, ולא "במרובה" - כאשר בשר קרבן הפסח הוא רב, וניתן לשבוע ממנו ללא תוספות.

בשר קרבן החגיגה נאכל, שלא כבשר הפסח, במשך שני ימים ולילה (כלומר: ביום ההקרבה, בלילה שלאחריו וביום המחרת), אולם אם העלו את בשר החגיגה על השולחן ביחד עם בשר הפסח - יש לבערו ביחד עם הפסח, כאשר תם זמן אכילת הפסח, שמא נתערבו זה בזה.

פסח שני

ערך מורחב – פסח שני

בספר במדבר מתואר מאורע שבו בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, עת נצטוו לעשות את הפסח במועדו, באו קבוצת אנשים שהיו טמאים באותו זמן, והתלוננו לפני משה שברצונם לעשות את הפסח גם הם. בעקבות זאת ניתן ציווי לפיו מי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה בזמן שחיטת הפסח - יכול להקריב פסח בי"ד באייר. הלכה זו נקבעה לדורות, ויום זה כונה על ידי חז"ל "פסח שני". פסח שני שונה מפסח ראשון בכמה דינים.

קרבן פסח בימינו

מאז שחרב בית המקדש, אין מקריבים את קרבן הפסח, כשם שאין מקריבים את שאר הקורבנות, מסיבות של אי-היתכנות פוליטית-מדינית, ובעיות הלכתיות שונות. עם זאת, חז"ל הנהיגו כמה הלכות ומנהגים זכר לקרבן הפסח:

• הקונה בשר לפני פסח, אסור לו לומר "זה לפסח", משום שמשמע מכך שהוא מקדישו לקרבן הפסח, והרי אסור לאכול קודשים מחוץ לבית המקדש.
• יש הנוהגים בימינו לקרוא בערב פסח לאחר חצות את סדר הקרבת קרבן הפסח.
• יש מקומות שנהגו (עוד מזמן המשנה) שלא לאכול בשר צלי כלל, שלא יחשדו שאוכלים את בשר הפסח שלא כהלכה.
• בכל מקום אין לאכול גדי שלם ("גדי מקולס"), משום שבצורה זו נאכל הפסח, ויש מקום לחשד.
• נוהגים להניח בקערת ליל הסדר זרוע צלויה, זכר לקרבן הפסח. כן נוהגים להניח ביצה, זכר לקרבן החגיגה הבא אתו, וכאות אבלות על החורבן שאינו מאפשר הקרבת הקורבנות (מאכלים עגולים הם מאכלי אבלות).
• הכורך, שבו אוכלים מצה ומרור כרוכים יחד, הוא "זכר למקדש כהלל". הלל הזקן היה אוכל את הפסח כרוך יחד עם המצה והמרור, לקיים את הפסוק שנאמר על קרבן הפסח: "על מצות ומרורים יאכלוהו".
• מצת האפיקומן הנאכלת בסוף הסדר, היא זכר לקרבן הפסח, שהיה נאכל בסוף הארוחה, ושעליו נאמר "זכר לקרבן פסח, שנאכל "על השובע"".

קרבן הפסח אומנם אינו נהוג ביהדות הרבנית, בשל האיסור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש, אך היה קיים אצל קהילת ביתא ישראל משום שבני קהילה זו נהגו להקריב קורבנות גם מחוץ לבית המקדש. הקרבת הקורבנות בקהילה נמשכה עד העלייה מאתיופיה למדינת ישראל במהלך שנות ה-80 וה-90. כיום הקהילה היחידה המקריבה את קרבן הפסח היא קהילת השומרונים, המקריבה את הפסח בהר גריזים.

ניסיונות לחידוש קרבן הפסח

תרגול קרבן פסח בירושלים תשע"ב

בימינו יש מספר קבוצות (תנועת נאמני הר הבית וקבוצות דומות) המבקשות לחדש את קרבן הפסח או לכל הפחות להיות מוכנים ומזומנים לקיימו שמא תשתנה המציאות בכל יום. מכיוון שאין צורך בבית מקדש בנוי, על פי ההלכה ש"מקריבין אף על פי שאין בית", הרי שהמניעות ההלכתיות להקריב את הקרבן אינן כה גדולות. בכל שנה מבקשות הקבוצות הללו אישור ממשטרת ישראל להקריב את קרבן הפסח, ונענות בשלילה.

פעולות אלה זכו בהתחלה לתמיכה של חלק קטן מהממסד הרבני ושל מיעוט בציבור הדתי בלבד, אם משום הבעיות ההלכתיות הכרוכות בהקרבת קרבן פסח בימינו, ואם משום השקפת עולם האומרת שאין לחדש את הקורבנות כל זמן שאין נכונות לכך מצד הציבור הישראלי. במרוצת השנים התרבתה התמיכה לאחר שרבנים נוספים הביעו את הסכמתם לחידוש קרבן פסח בהם הרב אריה שטרן, רבה של ירושלים, ורבנים נוספים.

• בשנת תרפ"ד הגה הרב יעקב משה חרל"פ את חידוש הקרבת קרבן פסח הוא ראה בכך הכשרה לקיבוץ גלויות ודחיפה לגאולת הארץ. לפי המסורת של בעלי הקבלה אחרי שיקרב קרבן הפסח בזמן הזה הגאולה תגיע (פורסם בעיתון חירות 10 שנים אחרי פטירתו)
• בשנת תשע"א הרב שמואל אליהו העביר שיעור בקריאה לחידוש קרבן פסח.
• לקראת פסח תשע"ט הרב יצחק מאיר מורגנשטרן ציווה לחסידיו להימנות במוקד המנויים לקרבן פסח, וגם נתן כסף לחסידיו וביקש שירשמוהו במוקד ההוא, והוסיף שמבחינה הלכתית ״אין למעשה שום בעיה להקריב כיום קרבן פסח על הר הבית״, שהרי אין צורך באפר פרה אדומה בקרבן שהוא קרבן ציבור, כי ׳טומאה הותרה בציבור׳.
• בן למואל, חידוש הקרבת הפסח: 12 עצורים אבל הרגע מתקרב, באתר "חדשות הר הבית", ט"ז בניסן ה'תשע"ט
• יו"ר חוזרים להר נעצר בירושלים, באתר ערוץ 7, 19 באפריל 2019
• בן למואל, נעצרו בדרך להקרבת הפסח, באתר חדשות הר הבית, ‏ט"ז בניסן ה'תש"ף
• אורלי הררי, פעילי הימין שתכננו להקריב קרבן פסח נשלחו למעצר בית, באתר ערוץ 7, 15 באפריל 2022
• עדו בן פורת, פעילי ימין יוזמים "קרבן פסח": נעצרת עם גדי בדרך להר הבית? תקבל 800 ש"ח, באתר ערוץ 7, 11 באפריל 2022

}}

• בשנת תש"ף, על רקע מגפת הקורונה, קרא הארגון החרדי "תורת הקדשים" להקרבת קרבן פסח כסגולה לעצירת המגפה, וכפי שמתואר בתנ"ך על מגפה שנעצרה עם הקרבת הקורבנות בהר הבית על ידי דוד המלך. הארגון פועל בהדרכה רבנית-חרדית. כמו כן פנתה קבוצת רבנים מהמגזר הדתי לאומי אל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בבקשה לאפשר את הקרבת הקרבן בזמנו ובמקומו.

לקריאה נוספת

• רמב"ם, משנה תורה, הלכות קרבן פסח.
• הרב ישראל אריאל, מחזור המקדש לחג הפסח.

קישורים חיצוניים

• קרבן הפסח, סדרת מאמרים מאת פרופ' מנחם הרן, באתר מט"ח
• שיעורים על קרבן פסח, באתר ישיבה
• פרויקט קרבן פסח מטעם בית הדין של הסנהדרין
• מכון המקדש מציע קרבן פסח לציבור; השחיטה - בהר הבית, באתר כיכר השבת
• קובי נחשוני, הרב אליהו: להקריב קרבן פסח בהר הבית, באתר ynet, 3 באפריל 2011
• קובי נחשוני, עצרת כבשים למען קרבן פסח: המצווה החשובה, באתר ynet, 23 במרץ 2010
• קובי נחשוני, "תנו לחיות לחיות": ניאבק בהקרבת קרבן פסח, באתר ynet, 1 באפריל 2008
• האם ראוי היום להקריב קרבן פסח?, באתר בחדרי חרדים
• חגיגות קרבן פסח, מאת ד"ר יהושע בראנד, באתר דעת
• אברהם וסרמן, ראש של כבש, מקור ראשון, מוסף "שבת", 12 באפריל 2012
• האם עם ישראל כולו יכול להקריב את קרבן הפסח בבית המקדש?, מאת פרופ' מרדכי כסלו, http://132.70.42.12/AB_project/publications/attachments/415.pdf

הערות שוליים

תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

2קורבן פסח