אלוקים
א-לוהים (בארמית: רחמנא[1] [-אוהבינו]) הוא האלוקים היחיד, בורא העולם כולו ומנהיגו, שציווה על כלל בני האדם ז' מצוות ולעם ישראל נתן את התורה ובה תרי"ג מצוות. המילה "אלקים" היא אחת משבעת שמותיו המקודשים של א-ל יחיד זה, אך משמשת גם במשמעויות אחרות במשמעות של שלטון ושררה.
מהותו
אלקים וגופניות
- ערך מורחב – שלילת הגשמות
הדרך המרכזית לתאר את האלוקים בתנ"ך היא באמצעות דימויים אנושיים, הן מתחום הגוף והן מתחום הרגש. המקרא מציג את הקל כמדבר[2], כרואה[3], כיוצר אדם מעפר[4] כנוטע גן מלא עצים[5] כמתהלך באופן שמשמיע קול[6] ועוד. כל אלה הן פעולות שמשמעותן הרגילה גופנית. בנוסף, התנ"ך מכיל תיאורים מפורשים של ראיית גופו של אלוקים: משה ואהרן ונכבדי העם ראו אותו במעמד הר סיני – "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל" (שמות, כ"ד, י'; הנביא ישעיהו ראה אותו יושב על כסא: ”וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל” (ישעיהו, ו', א'); הנביא עמוס מספר: ”רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ” (עמוס, ט', א'), ועוד.
בנוסף לתיאורים הגופניים, מתוארות בתנ"ך "רגשות" האלוקים כביכול. אלוקים אוהב את האבות ומשום כך בוחר בעם ישראל – ”כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו” (דברים, ד', ל"ז); שונא את העבודה הזרה של הכנענים – "כִּי כָּל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהיהֶם" (דברים, י"ב, ל"א); נעצב בגין האדם – "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית, ו', ו'). אלקים הוא מצד אחד "רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות, ל"ד, ו'), אך באותו פרק כתוב שהוא "קל קַנָּא" (פסוק י"ד).
את ההמחשות הללו, שהורחבו בתורת המדרש והאגדה, טעו בעבר רבים מהמוני ישראל[דרוש מקור] להבין בתמימות כפשוטם, שיש לתפוס את האלקים כמונע על ידי רגשות מורכבים וכבעל גוף, הדומה לגוף של בני אדם, וניתן לראות אותו ולשמוע אותו[7], אך חז"ל פירשו דוגמאות אלו ואחרות כאמורות על דרך משל, שנועד להביע רעיונות מופשטים בלשון בני האדם. כך כתב הרמב"ם[8] שמאחר ותכלית התורה להדריך את ההמון שהא-ל קיים, נוכח, יודע, יכול ופועל, אין מנוס מתיאורו במושגים גופניים, שהם היחידים הממשיים בתפיסה הראשונית של האדם. גוף זה כולל את האיברים המשמשים לפעולות המיוחסות לא-ל ואת תכונות הנפש המובילות לביצוע הפעולות, אך נעדרים ממנו איברים שרק תומכים בפעולות כגון כתף או רק מקיימים את הגוף עצמו או את המין. לדברי הרמב"ם[9], השגתו של אלוקים אינה מובעת באמצעות חושי המישוש והטעם מאחר שבדמיון האנושי התקבע שהקל אינו נוגע בגוף כלשהו, אלא דווקא באמצעות חושי הראייה השמיעה והריח המאפשרים ידיעה מרחוק. באופן דומה מיוחסת לא-ל מחשבה ותבונה הנתפסות כמעלה, אך לא דמיון הנתפס כחיסרון.
כאמור לעיל, תרגום אונקלוס מרחיק מהקל תיאורים מגשימים. במדרש בראשית רבה כתבו חז"ל: ”גדול כוחן של נביאים שמדמין את הצורה ליוצרה שנאמר [...] ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם” (יחזקאל, א', כ"ו) על לשון "גדול כוחן" כתב הרמב"ם[8] שהיא תמיד משמשת את חז"ל לתיאור מעשה שנתפס בחומרה[10]. על סמך זאת כתב הרמב"ם שחז"ל שללו את ההגשמה. את המשלת הא-ל למלך בשר ודם ושאר פירושיהם המאנישים, ייחס הרמב"ם לכך שההגשמה כלל לא עלתה על דעתם כגורם מבלבל. לעומת זאת, לדעת ראשונים אחרים, הדגשת הרעיון לפיו האנשת אלקים היא בדרך "דיברה תורה בלשון בני אדם", לא הייתה נחלת הכלל בימי חז"ל, ורבים הבינו את הפסוקים כפשוטם[11].
בימי הביניים נאבקו הוגי דעות יהודים נגד תפיסות עולם שראו בהן הגשמת הא-ל. אך הקפדה על הרחקת ההגשמה החלה עוד קודם לכן ובוטאה כבר בתרגומו של אונקלוס, בו מוקפד לתרגם את כל הביטויים המגשימים, לכאורה, את הא-ל באופן שיהיה מובן שאין הגשמה בפסוקים, אלא מדובר במשלים בלבד. לדוגמה: בפרשת בלק נכתב: ”ויקר אלקים אל בלעם”[12]. ואילו בתרגום נכתב: ”וערע מימר מן קדם יי לות בלעם”;[13] כלומר בלעם לא פגש את האלוקים בעצמו, אלא את דברו של האלוקים.
הוגי דעות יהודים, כרבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי, רבנו בחיי אבן פקודה ורבי משה בן-מימון טענו כי אין ביכולת האדם להבין את מהות הא-ל, והרחיקו את ההגשמה בפשוטם של פסוקי התנ"ך; כך למשל הרמב"ם, כתב: ”הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות ודיברה תורה כלשון בני אדם ... והכל משל.” (ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה ט').
בספר בראשית נכתב כי האדם נברא בצלם אלוקים[14]. הוגי דעות ומקובלים שונים בימי הביניים ניסו לרדת לפשר הדבר. הרמב"ם טען בחיבורו מורה נבוכים, שצלם אלוקים הוא התבונה והשכל אשר באדם, וברגע שהאדם מפתח את הצד הזה שבו, הרי הוא מוציא אל הפועל את הצד האלוקי, שבו עיקר דמיונו לאלוקות.[15]
הקבלה היהודית עסקה הרבה ברעיון האלוקות, משמעותו, כוחותיו, הנהגתו את העולם, מטרתו בבריאה ונושאים נוספים.
יסוד לגישת החקירה היהודית הוא, שאין לחקור את מהותו של הבורא, שאינו בר השגה, (בלשון הזוהר "לית מחשבה תפיסא ביה כלל")[16], כי אם את פעולותיו ומעשיו:
ואמתת הדבר אין דעתו של אדם מבינה ולא יכולה להשיגו ולחקרו, וזהו שאמר הכתוב
"החקר א-לוה תמצא אם עד תכלית ש-די תמצא" (ספר איוב, פרק י"א, פסוק ז')— משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה ט'
בהגות העת החדשה
החסידות ראתה בעולם הזה על כל תופעותיו התגלמות של האלוקות. כל דבר שקיים בעולם הוא הופעה אלקית שהעולם (מלשון העלם) מכסה עליה. מבחינתה גם לרע שהוא העדר של הופעה אלקית, יש ניצוץ אלוקי שמחזיק אותו קיים, שהרי אחרת הוא היה בטל ולא קיים, שהרי מקור כל החיוניות והיש, הוא האלקים בעצמו ושכינתו ששוכנת בעולם להחיותו[17].
הרב קוק (במאמרו "יסורים ממרקים" שבספר אורות) טען שאין לבני אדם אפשרות לחקור, לתפוס ולהבין בשכל את מהות ועצמות האלקות, וכל מי שמנסה לעשות כן חוטא בחטא היוהרה והטפשות, ומביא על עצמו בלבול וסכלות. כל הגדרה באלוקות היא אלילות רוחנית. לפי הרב קוק בני האדם באשר הם, אינם יכולים להבין ולתפוס את עצמות האלקות שהיא אינסופית ובלתי מוגדרת בשום דרך וצורה, אלא רק את הופעותיה והתגלמויותיה באידאות הנצחיות, כדוגמת החכמה, התבונה, החירות, הצדק, האמת, התפארת והנצח. שהן הכר הנרחב לחקירת ועבודת האדם ולהתקשרות אל האלוקות. עוד טוען הרב קוק, שהרעיון האלוקי הוא הרעיון המרכזי של האנושות; והרבה מהרעות החולות, הרוחניות והגופניות, נובעות מכך שהאדם איננו מסוגל לקבל את הרעיון הזה בטהרתו ובשלמותו, והוא תופס אותו באופן מגשים כזה או אחר[18].
האמונה בו
בספרות חז"ל נאמר כי יסודות האמונה באלוקים היו ידועים לאברהם.
אברהם היה על פי המסורת היהודית (ובעקבותיה הנצרות והאסלאם), מייסד האמונה בא-ל אחד, והוא שהפיץ אמונה זאת בעולם[19]. על פי מסורת זו הייתה סביבתו של אברהם עובדת אלילים ורעיון האמונה בקל אחד הופיע בתודעתו של אברהם בצעירותו. במדרש מסופר שהוא תהה מי ברא את השמים ואת הארץ, ומי ברא אותו. הוא התפלל כל היום אל השמש, בערב שקעה השמש במערב, וזרח הירח במזרח. כאשר ראה אברהם את הירח וסביבו כוכבים, חשב כי הירח הוא הבורא, והכוכבים הללו הם שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפילה לירח. בבוקר שקע הירח במערב, והשמש זרחה במזרח. הבין אברהם: "לא השמש ולא הירח הם בוראי העולם. גם עליהם יש אדון, אליו אתפלל ואליו אשתחווה"[20].
על פי הרמב"ם בספרו משנה תורה, האמונה באלקים נמסרה מדור לדור, מאז אדם הראשון ובניו, אשר האמינו בייחוד הא-ל. בימי אנוש, נכדו של אדם הראשון, "טעו בני האדם טעות גדולה", לעבוד לכוכבים ולגלגלים, מתוך מחשבה שזה רצון האלוקים האחד בורא העולם. משם השתבשה בעולם האמונה בהדרגה, עד שבאו העמים כולם לעבוד עבודה זרה "ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך עד שנולד עמודו של עולם שהוא אברהם אבינו". הוא הפיץ את האמונה שיש לעבוד רק לבורא האחד אבל כשירדו עם ישראל למצרים החלו רובם לעבוד עבודה זרה עד שה' הוציא את עמ"י ממצרים ושלח את משה רבינו וציווה את עם ישראל שלא לעבוד עבודה זרה[21].
בתקופות הקדומות
מעדויות שונות בתורה ובחז"ל נראה כי האמונה ב'א-ל עליון' היתה כבר קיימת בקרב העמים הקדמונים בווריאציות שונות, אך האמונה הטהורה הייתה נחלת אברהם וזרעו[22].
בפנתיאון האלילי של אוגרית ישנה התייחסות ל"א-ל עליון" הנעלה על יתר האלילים ומכונה: "א-ל", "א-ל עליון" ו"קונה שמים וארץ"; הוא יושב בשמים כמלך על כיסא כבודו והוא ברא את העולם והאדם, כך שייתכן שגם הם האמינו באל-עליון, אך אמונתם הייתה מעורבת באמונות אליליות.
בדומה לעם ישראל, גם הכנענים השתמשו בשמות תיאופוריים המבוססים על השם א-ל. לדוגמה חזאל מלך ארם, הצלאל ברכאל ופדאל מלכי עמון, ואלישת (דידו) מלכת קרתגו, נשאו את התיבה "אל" בשמם.
עדות לעבודתם של כנענים שאינם בני ישראל לא-ל עליון ניתן לראות בסיפור התורה על מלכי-צדק מלך שלם שהיה כהן לא-ל עליון[23], ובשמות יישובים כנעניים כגון בית אל. יש הסוברים, כי על רקע זה מובן הדגשת הכתוב ששמו המקורי של היישוב היה לוז, ויעקב הוא ששינה את שמו לבית-אל[24].
עדות אפשרית נוספת לכך שגם בקרב עמי המזרח הקדום היו גויים שעבדו את ה', נמצאת בשמות תיאופוריים שנשאו מלכים כנעניים. כך, בארכיון אבלה, המתוארך לסביבות שנת 2500 לפנה"ס, מופיעים מספר שמות בעלי הסיומת "יה" או "יהו", ובהם מיכיה, עבדויה, פטריה, ושומיהו[25], ואילו באסטלת ספירה, מן המאה ה-8 לפנה"ס, מופיע שמו של בר-גאיה מלך כתך לצד מתעאל מלך ארפד.
אטימולוגיה
במקרא השם "אלוקים" משמש באופן בלעדי בתחילת ספר בראשית, בתיאור בריאת העולם. בנוסף המילה "אלקים" ונגזרות שלה מתארות גם דיינים[26] בעלי שררה[27] ואלילים[28]. הפועל "ברא" ייחודי במקרא לאלוקים[29].
אחד משמותיו המפורשים [דרושה הבהרה]של הא-ל הינו הוי"ה: ” כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הוּא אֱלֹקי הָאֱלֹקִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָקל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד” (דברים, י', י"ז-י"ח). על כן נאמר, ” וְעַתָּה יְראוּ אֶת-ה', וְעִבְדוּ אֹתוֹ--בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת; וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹקים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ, אֶת-ה'” (יהושע, כ"ד, י"ט). במילים אחרות, אדון האדונים, המושל ושולט בארץ הוא ה' לבדו ועל כן, רק לו צריכים בני האדם לציית. לעיתים בשל הציווי לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקיךָ, ולעיתים בשל הרצון להדגיש את תפקידו כקל או כדי להקל על ההבנה[30] משתמש המקרא בשם "אלוקים" או בשם "א-ל" לבדה בכוונה אל שמו הפרטי של הא-ל.
כדי להקל או להדגיש לקורא המקראי מתי המילה "אלוקים" מופנית לכלל האלוקיות ומתי לא-ל היחיד (או נכון יותר לתפקידו "אלקים"), פעמים רבות מופיע בתנ"ך לצד המילה "אלוקים" שמות וכינויים נוספים של הא-ל. לדוגמה צירופי המילים ”אֱלֹקי הָאֱלֹקִים” ו”אל שַׁ-דָּ-י”[31], אחד משמותיו המיוחדים, ”ה' אֱלֹקיךָ” ובשמות נוספים.
יש הסוברים כי מקור השם העברי אֱלוֹקים (במקרא תמיד בכתיב חסר: אֱלֹקִים) הוא המילה אֱ-לוֹהַּ בריבוי[32]. לדעה אחרת, הצורה אֱלוֹקים הייתה במקורה ריבוי של המילה א-ל, כשהעיצור ה"א נוסף כהרחבה לבסיס הדו-עיצורי (בדומה לכך: אֵם - אִמָּהוֹת). על פי השערה זו, צורת היחיד אֱ-לוֹהַּ נגזרה לאחור מצורת הריבוי. השימוש בלשון רבים הוסבר בראשונים כפנייה דרך כבוד בלשון רבים "ריבוי מלכותי" - הדרך שבה פונים אל מלכים או שבה מלכים נהגו לדבר על עצמם[33]. המילה "א-לוה" קרובה למילה א-ל. מהר"ל מפראג מבאר כי השם "א-ל" בא לבטא את עוצמת הבורא, בדומה למילה איל שמשמעותה עוצמה וכפי שעולה מביטויים מקראיים כגון "אֱיָלוּתִי" ('כוחי') ו"אֵילֵי הָאָרֶץ" ('שליטי הארץ') ומן השימוש המקראי בביטוי 'אלקים' בהתייחס לדיינים בשר ודם. שימוש במשמעות זו מצוי גם בפסוק "מי כמוך באלים ה'" שמשמעותו "מי כמוך בחזקים ה'".
כינויים נוספים
ישנם שמות וכינויים רבים לאלוקים, שלפי הפרשנות מבטאים צורות שונות של התייחסויות אליו. דווקא בגלל הגדרת המהות העליונה של מושג האלוקים, אשר נמצא מעבר למושג המילולי האנושי - אין די במושגים בודדים בשפה כדי להכיל את כל מהותו. השם אלוקים משמעותו בדרך כלל "בעל כל הכוחות כולם", וכן הוא מייצג את מידת הדין של האלוקות. השמות העיקריים הנוספים של אלוקים הם:
- שם הוי"ה השם המפורש היה הווה ויהיה
- שם אדנות - מלשון אדנות, בעלות והשגחה על העולם. אדון על הכל
- א-ל ונגזרותיו אלו-ה ואלוקים - תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם
- אהי"ה - אלוקים שמתגלה בטבע.
- ש-ד-י - שאמר לעולמו די.
- צבא-ות - אלוקי צבא-ות ישראל. אולם קיימת פרשנות נוספת המפרשת את השם כבורא כל צבאות עולם כלומר, צבא השמיים (השמש הירח והכוכבים וכו') צבא הים, וצבא היבשה. שם זה מבטא את גדולתו ועוצמתו של אלוקים. שם זה מוזכר לראשונה בתפילת חנה בספר שמואל.
כינויים נוספים:
- שלום
- א-ל עליון
- אלוקי האלקים - מייחס לו את העליונות על כל דבר.
- הקדוש ברוך הוא, או בראשי תיבות - הקב"ה. (בארמית- 'קודשא בריך הוא')
- מלך מלכי המלכים
- מלך העולם
- המלך הקדוש
- ריבונו של עולם, בורא העולם, בורא כל עולמים - אדונו של העולם.
- ריבון העולמים - להורות שהוא מנהל את העולם ולו המלכות והריבונות עליו.
- הבורא או הבורא יתברך שמו - להורות שהבריאה נעשתה לפי רצונו והכוונתו.
- מגן אבות - להורות שהוא היה אלוקי האבות ומגינם.
- מי שאמר והיה העולם
- חי וקיים
- אבינו מלכנו
- שוכן מרומים
- יושב הכרובים
- יושב תהילות ישראל
- צור ישראל - להורות שהוא חוזקם של ישראל.
- הכול יכול - להורות על יכולתו האינסופית והלא מוגבלת.
- המקום - שהוא מקום לעולם ואין העולם מקום לו[34].
- בעל מחשבות[35].
.
בעת שימוש בתארים שונים נפוצה הוספת המילה "יתברך". לדוגמה: "הבורא יתברך", "ברצונו יתברך" ו-"יתברך שמו".
כדי שלא להזכיר את שמו של הקל לשווא, נעשה שימוש גם בכינויים שעיקרם תחליף לשמות המקודשים. כדוגמת:
- השם - מכוון לשמו של ה' בלי להזכירו.
- אדושם - הלחם של 'אדוני' ו'השם'. ישנם חזנים וזמרים המשתמשים בשם זה כתחליף להגיית השם 'אדוני', תוך שמירת משקלו הפונטי. בהלכה הובעה התנגדות לשימוש במילה זו בנימוק שיש בה חוסר כבוד[36].
- אלוקים - תחליף ל'א-ל-ו-ה-י-ם', על בסיס הדמיון בין האותיות ה' ו-ק'.
- הקֵל - תחליף ל'ה-א-ל', על בסיס הדמיון בין האותיות ה' ו-ק'.
- שקי - תחליף ל'ש-ד-י'.
- הוי"ה - תחליף ל'י-ה-ו-ה', בהיפוך סדר האותיות.
זהירות נוהגת גם לגבי צירוף האותיות "י-ה" שהן אחד השמות הקדושים, לכן בספירה באותיות עבריות אין "י"ה" אלא "ט"ו" עבור "15". גם אין "יו" אלא "ט"ז" עבור 16. כאשר מופיעות אותיות אלה בסוף מילה יש הנוהגים להשמיט את האות ה"א ולסמן במקומה גרש, לדוגמה: "אשתי שתחי'".
ויש הנוהגים לעשות גרש מעל אותיות של שם השם. לדוגמה: ישרא’ל, הי'ה וכו’.
יחוד ה'
בספר שמות בעשרת הדברות עוסקים הפסוקים הראשונים בקשר שבין אלוקים לבני ישראל:[37]
- אמונה בא-ל אחד, שהוציא את עם ישראל ממצרים: ”אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי”.
- איסור עבודת אלילים: ”לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם...”
- איסור נשיאת שם אלקים לשווא: ”לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקיךָ לַשָּׁוְא - כִּי לֹא יְנַקֶּה ה', אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא”.
מצוות נוספות העוסקות בקשר שבין האדם לאלוקים הן מצוות אהבת ה' ומצוות יראת ה'.
ראו גם
לקריאה נוספת
מקורות
- משה בן-מימון, משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרקים א' וב'.
- חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי (עורכים), ספר האגדה, חלק רביעי, תל אביב: הוצאת דביר, תשמ"ז-1987, עמ' שצה-תכ.
- מוטי זעירא, שהרה בלאו ועמית עסיס (עורכים), אלקים : קובץ מקורות לימוד בית מדרש : ליל שבועות בבית אבי חי, יום חמישי, אור ל-ו בסיון תשס"ט 28 במאי 200, ירושלים : בית אבי חי, תשס"ט 2009.
הגות ומחקרים
- אליעזר ברקוביץ, אלקים, אדם והיסטוריה, (הקדמה: מנחם קלנר ; עריכה: יוסף יצחק ליפשיץ ; תרגום: להד לזר), ירושלים : הוצאת שלם, תש"ע 2009.
- יוחנן מופס, אישיותו של אלקים - תאולוגיה מקראית, אמונה אנושית ודמות האל, ירושלים: הוצאת כתר, 2008.
- יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית : מימי קדם עד סוף בית שני, תל אביב : הוצאת מוסד ביאליק-דביר, תשכ"ד-1964.
קישורים חיצוניים
- אלוקים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- משה גנן, על האשרה, מגזין אימגו
- תמר למפרום, "אלקים והוראת התנ"ך בדורות האחרונים", הרצאה ביום עיון באוניברסיטת תל אביב, 25.5.2012, "התנ"ך בתרבות הישראלית".
- רחל אליאור, תמורות במושג האל
- הרב חגי לונדין, "מה זה אלקים?" - סדרת שיעורים וסרטוני אנימציה בנושא "יסודות האמונה", "ערוץ מאיר"
- מתי מופיע שם אדנות (א-דני) בתורה, ישיבת הר ברכה
הערות שוליים
- ^ משנה ברורה, סימן קס"ז, סעיף קטן נ"א
- ^ ”וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר”
- ^ ”וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב”
- ^ ”וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה”
- ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק ז': וַיִּטַּע ה' אֱלֹקִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם
- ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק ח': ”וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם”
- ^ לדעת חלק מהראשונים, טעות זו, שהיתה מקובלת אצל רבים, אינה בכלל מינות, כי לא הקפידה התורה על המחשת הבורא במחשבה, המסייעת בחיזוק האמונה בחיבור לאלוקים, ובקיום שויתי ה' לנגדי תמיד, ולא מנעה אלא עשייה בפועל של של פסלים ותמונות המביאים לידי עבודה. לכן לא מצינו בדברי חז"ל אזהרות כנגד טעות זו כמו בעיקרי האמונה (ראב"ד הלכות תשובה פרק ג הלכה ז, ריא"ז קונטרס הראיות סנהדרין דף צ עמוד א, ראו גם רש"ר הירש בראשית פרק ו פסוק ו, וכן בדברי החסיד יעבץ, אור החיים, עמוד 36, באתר היברובוקס)
- ^ 8.0 8.1 במורה הנבוכים חלק א' פרק מו'
- ^ שם פרק מז'
- ^ כגון: ”ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה. אמר ר' פלוני כמה רב גובריה (רב כוחו) דעביד ביחידאה!”
- ^ ריא"ז סנהדרין צ עמוד א
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ג, פסוק ד'.
- ^ תרגום אונקלוס, ספר במדבר, כ"גד'
- ^ ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ז
- ^ מורה נבוכים חלק א פרק א
- ^ תיקוני זוהר דף יז עמוד א
- ^ תניא, ליקוטי אמרים, שער היחוד והאמונה פרקים א' וב'
- ^ הרב קוק, מאמרי הראי"ה, עמ' 70
- ^ על הפסוק: ”וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן” (בראשית, פרק י"ב, פסוק ה'.), מפרש רש"י ” מלמד שאברהם מגייר את הגברים ושרה מגיירת את הנשים”.
- ^ על פי יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר מדרשים א', מהדורת ניו יורק תרע"ה, באתר היברובוקס.
- ^ משנה תורה, ספר מדע, הלכות עבודת כוכבים, פרק א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"י עמוד א'
- ^ ראו בפירוש הרד"צ הופמן לבראשית יד, יח: "מלכי־צדק זה ידע, כפי שמוכיחה הברכה שהוא מעניק כאן לאברם, שהא-ל העליון הוא גם הא-ל היחיד, שכן, הוא מכנהו ״קונה שמים וארץ״, זה שהכל (= שמים וארץ) שלו הוא". וראו רמב"ן שם (בהוספות רמב"ן): "והוא כהן לא-ל עליון – להודיע כי אברהם לא היה נותן מעשר לכהן לאלהים אחרים, אבל מפני שידע בו [=במלכיצדק] שהוא כהן לא-ל עליון נתן לו המעשר לכבוד ה'".
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ט.
- ^ G Pettinato, The Royal Archives of Tell Mardikh-Ebla, The Biblical Archaeologist, 1976
- ^ ”אִם-לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְנִקְרַב בַּעַל-הַבַּיִת אֶל-הָאֱלֹקִים: אִם-לֹא שָׁלַח יָדוֹ, בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ” (שמ' כב, 7)
”עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹקִים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹקִים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ” (שמות כ"ב, ח') - ^ ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹקִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ” (שמ' ז, 1-2)
- ^ ” וְעַתָּה יְראוּ אֶת-ה', וְעִבְדוּ אֹתוֹ--בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת; וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹקִים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ, אֶת-ה'” (יהושע כד, יט)
- ^ ראו, שד"ל, רמב"ן על בראשית א1. כנראה הפועל מתאר פעולה של יצירה יש מאין.
- ^ קשה לאדם להבין מי הוא ה' ועל כן המקרא ממשילה את מעשיו למעשי האדם או קוראת לו על פי התפקיד אותו הוא מבצע.
- ^ או בניקוד קל שַׁ-דַּ-י
- ^ ראו: רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תחילת מאמר רביעי.
- ^ אבן עזרא בראשית פרק א פסוק א
- ^ בראשית רבה סח; משנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה ט'; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ז עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ט עמוד ב'
- ^ קיצור שולחן ערוך, ו ג
- ^ שמות, כ, ב-ה.
24458690אלוהים (יהדות)