מדינה פלסטינית
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של הרשות הפלסטינית |
|
הרשות המחוקקת
היסטוריה
ישויות קודמות
|
מדינה פלסטינית או "מדינת פלסטין" (בערבית: دَوْلَة فِلَسْطِين، "דַוְלת פִלַסטין" או دَوْلَة فِلَسْطِينِيَّة "דַוְלה פִלַסטִינִיה") היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה בשליטת הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007, לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית ואת אנשי הפת"ח. הרשות הפלסטינית טוענת לריבונות ביהודה ושומרון וחבל עזה[1] אך בפועל היא נטולת סמכויות מדיניות רבות.
הניסיון הראשון להקמת מדינה פלסטינית אירע בספטמבר 1948. בתגובה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948, הליגה הערבית הקימה בעזה את ממשלת כל פלסטין בנשיאות חג' אמין אל-חוסייני. בחודש שלאחר מכן הכריזה ממשלת כל פלסטין על ייסוד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. בפועל, לא היו לממשלה זו סמכות או עצמאות והיא הוכפפה לממשלת מצרים. חודשיים לאחר מכן החליט עבדאללה הראשון, מלך ירדן בקונגרס יריחו לספח את הגדה המערבית. עם התקדמות מבצע חורב עברה הממשלה הפלסטינית לקהיר, שם למעשה הפכה לממשלה גולה. לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת פורקה ממשלת כל פלסטין על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר.
ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף יאסר ערפאת בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר על הקמתה של מדינת פלסטין. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית מלאה, וההכרזה נועדה לתפוס את הריבונות ביהודה ושומרון שירדן ויתרה עליה באותה שנה. במסגרת הסכמי אוסלו ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בחלקים מיהודה ושומרון וחבל עזה במסגרת הרשות הפלסטינית אשר הייתה אמורה להוות שלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. במסגרת ההסכמים קיבלו הפלסטינים לידיהם את השליטה האזרחית והביטחונית על רוב האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה.
פלסטין התקבלה באוקטובר 2011 לאונסק"ו והפכה לראשונה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם שלפיה שודרג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. בהחלטה תמכו 138 מדינות.[2] קודם לכן, היה לאש"ף ייצוג של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.
מקור השם
בערבית, השם פַלַסטין (מבוטא בפ' רפה כיוון שבערבית העיצור P לא קיים) הוא שמה הגאוגרפי של ארץ ישראל. מקור השם הוא קיצור של סוריה-פלשתינה, שם שניתן לפרובינקיה יודיאה על ידי האימפריה הרומית לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, במטרה לנתק את הקשר בין היהודים לארצם. בתקופת המנדט הבריטי היה זה שמה של הטריטוריה של המנדט בערבית, אנגלית ועברית.[3][4] שם זה אומץ על ידי ארגון הגג הפלסטיני, אש"ף.
התנועה הלאומית הפלסטינית
ערך מורחב – התנועה הלאומית הפלסטינית
מקובל לראות בכינוס שנערך ב-27 בפברואר 1920 בדמשק את ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית הממוסדת. תנועה זו נוסדה בעקבות תבוסת האימפריה העות'מאנית והמהפכה הלאומית בטורקיה. בנוסף, עודדו הבריטים כבר במהלך מלחמת העולם הראשונה את רעיון הלאומיות הערבית, בשיתוף פעולה עם השריף חוסין ממכה, שליט חג'אז, כדי להצית מרד באימפריה העות'מאנית שהייתה אחת מיריבותיה של בריטניה במלחמה.
אף כי רעיון הלאומיות והקמת מדינות לאום הוא אירופי במקורו, הלאומיות הערבית, ומאוחר יותר הלאומיות הפלסטינית, נראתה חלופה טובה לשיטה הישנה שקרסה. התפתחות תנועה לאומית פלסטינית נפרדת הושפעה משני גורמים: הראשון הוא כינון מדינות ערב, מה שסתם את הגולל על הרעיון הפאן-ערבי של מדינה ערבית מאוחדת. השני היה הקמת המנדט הבריטי בארץ על יסוד הצהרת בלפור, מה שנתפס כאיום בעיני התושבים הערביים המקומיים ודרש מענה נגדי לתנועה הציונית.
המנדט הבריטי
הצהרת בלפור שעל-פיה ניתן לבריטניה מנדט מחבר הלאומים על פלשתינה-ארץ-ישראל ("המנדט הבריטי"), קראה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל מבלי לפגוע בזכויות עדות דתיות אחרות החיות בארץ. ההנהגה הפלסטינית שללה את ההצהרה הזאת. בראשית ימי המנדט קיוותה ההנהגה הפלסטינית להקמת מדינה ערבית מאוחדת על פי מתאר תוכנית "סוריה הגדולה" (אך חלקם תמכו בהצעה אחרת של פלסטין הגדולה), הכוללת את סוריה, לבנון, ארץ-ישראל וירדן. בשנת 1919 נחתם הסכם ויצמן-פייסל, שהיה אמור להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת.[5]
עם הקמת סוריה, לבנון, ירדן ועיראק במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 (תחילה במסגרת מנדט צרפתי או בריטי ומאוחר יותר כמדינות עצמאיות), נגוזה תקוות הפלסטינים למדינה ערבית מאוחדת. האירוע שהשפיע רבות על עניין זה הייתה הדחתו של המלך פייסל הראשון, בן למשפחה ההאשמית, מכס הממלכה הערבית של סוריה ב-1920 (כיוון שהיה מקורב לבריטים ולא לצרפתים), ובטלותו של הסכם ויצמן-פייסל בעקבות כך. מאוחר יותר הומלכו בתמיכה בריטית, פייסל הראשון על עיראק, ועבדאללה הראשון על עבר הירדן. לאור כל זאת, ובתמיכת אנשי הלובי הערבי מקרב השלטון הבריטי, כמו לורנס איש ערב ואחרים, החלה להתגבש דרישה פלסטינית להקמת מדינה ערבית בלבד בשטח המנדט הבריטי בארץ ישראל המערבית. תביעה זו הייתה כרוכה בעצירת העלייה היהודית לארץ, בהפסקת מכירת קרקעות ליהודים ובביטול למעשה של הצהרת בלפור. במהלך שנות ה-30 נטו הבריטים לקבל את התביעות הערביות, ואף פרסמו את חוקי הספר הלבן שהגבילו עלייה יהודית ומכירת קרקעות ליהודים. ב-1936, בעקבות מאורעות תרצ"ו המכונות גם "המרד הערבי" בהנהגתו של המופתי של ירושלים חג' אמין אל-חוסייני, הציעה ועדת פיל הבריטית לחלק את הארץ למדינה ערבית, מדינה יהודית, ושטח נוסף (בין ירושלים ליפו) שיישאר בשליטת המנדט הבריטי.
התביעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל גברה אחרי מלחמת העולם השנייה משהתבררו ממדי השואה. העובדה שההנהגה הפלסטינית תמכה בגרמניה הנאצית במהלך המלחמה (מנהיגה, חג' אמין אל-חוסייני, אף הצטרף ליחידת אס-אס שפעלה בבלקן) הקשתה עליה להציג את תביעותיה בתום המלחמה.
תוכנית החלוקה
במהלך שנת 1947 שלח האו"ם ועדה מיוחדת, אונסקופ, לשם בחינת פתרון בעיית ארץ ישראל ובעיית הפליטים היהודים באירופה. התנועה הציונית החליטה לשתף פעולה עם הוועדה, בעוד ההנהגה הפלסטינית החרימה אותה. ב-29 בנובמבר 1947 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את דוח הוועדה שכונה "תוכנית החלוקה" (החלטה 181 של העצרת הכללית). תוכנית זו קבעה מועד לסיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. ירושלים ובית לחם היו אמורות להישאר בשליטה בינלאומית בחסות האו"ם. מועד סיום המנדט נקבע לשעת חצות של 15 במאי 1948. הקמת המדינות תוכננה לאוגוסט 1948.
הפלסטינים ששללו את ההחלטה פתחו במתקפה על היישוב היהודי בארץ, מתקפה שהסלימה והתפתחה למלחמה, שידועה בישראל כמלחמת העצמאות, ואילו בפי הפלסטינים היא מכונה "א-נכּבּה" (النكبة "האסון"). במהלך המלחמה, כשהחלה הכף לנטות לטובת כוחות המגן העבריים, עזבו פלסטינים רבים את בתיהם (או גורשו מהם) ונמלטו אל יהודה, שומרון ורצועת עזה (שהיו בשליטת ירדן ומצרים) או אל מדינות ערב השכנות. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, שעות ספורות לפני סיומו הרשמי של המנדט הבריטי, התערבו מדינות ערב השכנות במלחמה ופלשו אל שטח המנדט לשעבר. בסוף המלחמה נקבעו קווי שביתת הנשק ("הקו הירוק") שהשאירו בידי ירדן את יהודה ושומרון ובידי מצרים את רצועת עזה. בשני האזורים האלה היו מרוכזים מאות אלפי פליטים פלסטינים. עשרות אלפי פליטים נמצאו גם במדינות השכנות עצמן, בעיקר בירדן, בסוריה ובלבנון.
בספטמבר 1948, הוקמה ממשלה פלסטינית ברצועת עזה בתמיכת הליגה הערבית כדי להגביל את ההשפעה הירדנית על הבעיה הפלסטינית. ממשלה זו, שקראה לעצמה "ממשלת כל פלסטין" (בערבית: حكومة عموم فلسطين), הכריזה ב-1 באוקטובר 1948 על מדינת פלסטין עצמאית בכל פלסטין שבירתה הוכרזה ירושלים, אם כי בפועל התכנסה בעזה. כנשיא מונה המופתי של ירושלים חג' אמין אל-חוסייני. ממשלת כל-פלסטין הוכרה על ידי שש ממדינות ערב: מצרים, סוריה, לבנון, עיראק, ערב הסעודית ותימן. ירדן ושאר המדינות הערביות לא הכירו ב"מדינת כל-פלסטין". הקמת ממשלת כל-פלסטין הייתה למעשה צעד תעמולתי ולגוף זה לא היו כוח או השפעה. הממשלה הועברה לקהיר בדצמבר 1948 בעקבות מתקפה ישראלית על עזה, והשלטון המצרי לא הרשה לה לחזור לעזה. בכך היא הפכה לממשלה גולה. פלסטינים שחיו ברצועה אומנם קיבלו דרכון של "מדינת כל-פלסטין". בשנת 1951 מינתה הליגה הערבית את מצרים כאחראית על הפלסטינים בעזה, מה שהפחית עוד יותר את סמכויות כל-פלסטין ושריה. לבסוף בשנת 1959, פירק נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר את מה שנשאר מהישות הפלסטינית לטובת הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת, מה שבפועל הנחיל משטר צבאי על עזה.
מדינה פלסטינית בירדן
- ערך מורחב – תוכנית הקונפדרציה
ב-1949 החליט מלך ירדן, עבדאללה הראשון, על סיפוח השטחים שכבש הלגיון הירדני במלחמה,[6] והעניק אזרחות לכל הפליטים הפלסטינים מתוך מטרה לשלבם בממלכת ירדן. החלטה זאת הייתה מנוגדת לעמדתו של חאג' אמין אל-חוסייני, יריבו הפוליטי, ששאף להקים מדינה פלסטינית עצמאית. עבדאללה העניק אזרחות מלאה לפלסטינים בארצו והתעקש גם על זכות השיבה, בטענה ששיבה המונית של פליטים תיצור מוקד מתיחות קבוע בין ישראל למדינות ערב.[7] נכדו, חוסיין, מלך ירדן, הצהיר לא פעם כי "ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן"[8] וכי "ירדן בשני חלקיה היא המולדת של כל פלסטיני".[9]
ממלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים היגרו פלסטינים רבים לגדה המזרחית. הגירה זו שינתה את המאזן הדמוגרפי בממלכה שהייתה מורכבת עד אז בעיקר משבטים בדואים. משפחת המלוכה ההאשמית אינה פלסטינית ואינה רואה בירדן ממלכה פלסטינית. במהלך השנים התגלעו סכסוכים בין משפחת המלוכה ההאשמית ותושביה הבדואים לבין האוכלוסייה הפלסטינית בירדן. ביוני 2006 למחרת פגישתם של המלך עבדאללה השני עם ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, הצהיר המלך עבדאללה השני כי "ירדן לעולם לא תהיה מולדת חלופית לאף אחד, ומולדת הפלסטינים ומדינתם צריכה להיות על האדמה הפלסטינית ולא במקום אחר".[10]
ההתייחסות של הפלסטינים
מאז מלחמת ששת הימים נערכו מספר ניסיונות ליצור קונפדרציה בין ירדן והפלסטינים. הרציני בהם הסתיים בפברואר 1985 בהסכם בין חוסיין וערפאת על הקמתה של קונפדרציה ירדנית-פלסטינית והשתתפות משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת בוועידת שלום. ההסכם נתקל בהתנגדות עזה בפת"ח ובוועד הפועל של אש"ף, וכתוצאה מכך הודיע חוסיין, ב-19 בפברואר 1986, על הפסקת התיאום המדיני בינו לבין אש"ף.[11]
חריג בולט להשקפות אלו היה בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור ובמיוחד בתקופת ספטמבר השחור ומיד לאחריה. בתקופה זו ניסה אש"ף (במיוחד ארגוני האופוזיציה שבתוכו) להשתלט על ירדן. מצב זה הביא להחלטה שהתקבלה ב-28 בפברואר 1971 על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית (הגוף העליון של אש"ף) שקבעה: "מה שקושר את ירדן בפלסטין הוא קשר לאומי ואחדות טריטוריאלית, אשר עיצבו אותם ההיסטוריה, התרבות והשפה [...] הקמת ישות מדינית במזרח-הירדן ואחרת בפלסטין אינה נסמכת על שום חוקיות [...] אלא נכללת בפעולת הפיצול אשר הקולוניאליזם, אחר המלחמה העולמית הראשונה, ביתר על ידיה את אחדות אומתנו הערבית ואת אחדות מולדתנו הערבית". מאז החלטה זו התרחקה גישה זו מהמרכז הפלסטיני לעבר השוליים וכיום היא נחשבת זניחה.
ההתייחסות של ישראל
הגישה לפיה יש להקים מדינה פלסטינית בירדן לא אומצה כמדיניות רשמית על ידי אף ממשלה בישראל.
חלקים בימין הפוליטי בישראל אימצו גישה זו, ומספר יוזמות פרטיות ניסו לקדם מתווה הכולל את סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל לצד מדינה פלסטינית בירדן. בין היוזמות הללו נמנים המתווה האזורי לשלום ופתרון מדינת האפס של מרכז אריאל למחקרי מדיניות.
הקמת אש"ף
בשנת 1964 הוקם אש"ף במזרח ירושלים במטרה להקים מדינה פלסטינית בכל שטחי המנדט הבריטי לשעבר. למרות זאת, לא היו כל פעולות למימוש מטרה זו בשטחי יהודה ושומרון כשאלה היו בשליטת ירדן. הארגון ניסח את האמנה הלאומית הפלסטינית שמגדירה מיהו פלסטיני, ושוללת את קיומה של מדינת ישראל. על פי האמנה, פעולות טרור (פדאיון) הן חיוניות ומאחדות במלחמת שחרור עממית. אש"ף התקבל לליגה הערבית במעמד של מדינה – מדינת פלסטין.
למרות זאת, בספטמבר 1993 הצהיר ערפאת על הכרה במדינת ישראל במכתב רשמי ליצחק רבין, אז ראש ממשלת ישראל. סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את הקמת מדינת ישראל הוגדרו במכתב "בלתי-תקפים ובלתי-ישימים". בתגובה, הכירה מדינת ישראל באש"ף כארגון פוליטי המייצג את העם הפלסטיני. למחרת ההכרה ההדדית נחתמה "הצהרת העקרונות" שהיא למעשה הסכם אוסלו הראשון. בשלב מאוחר יותר הסתבר שסעיפי האמנה האמורים לא בוטלו באופן רשמי בהתאם לתקנון אש"ף.
מלחמת ששת הימים
ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים שבמהלכה כבש צה"ל בין היתר את יהודה ושומרון ואת רצועת עזה. למעשה מתום המלחמה היו נתונים כל שטחי המנדט הבריטי לשעבר (ושטחים נוספים) למרותה של ממשלת ישראל, ולפיכך כל הפלסטינים שחיו בארץ היו נתונים לשלטון אחד לראשונה מאז ביטול המנדט.
ממשלת ישראל לא סיפחה את יהודה ושומרון ורצועת עזה לישראל, למעט מזרח ירושלים שסופחה בצו מיוחד. כמו כן הונהגה מדיניות של "גשרים פתוחים", כלומר שמירת הקשר הכלכלי בין יהודה ושומרון לממלכת ירדן. קשר זה נותק באופן חד-צדדי בשנת 1988 על ידי המלך חוסיין, שהחליט לוותר על תביעות ירדן לגבי יהודה ושומרון ולנתק את הקשר עם הפלסטינים תושבי האזור.
תוכנית השלבים
בוועידת המועצה הלאומית הפלסטינית ה-12 שנערכה ב-1974 התקבלה תוכנית השלבים של אש"ף, שעל-פיה "כל צעד בכיוון השחרור הוא צעד למימוש האסטרטגיה של הארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית", כלומר הקמת המדינה הפלסטינית יכולה להיעשות בשלבים, כשבתחילה תוקם המדינה רק על חלק משטח פלסטין. ההחלטה קובעת עוד כי "הארגון לשחרור פלסטין ינקוט בכל האמצעים, בראש ובראשונה מאבק מזוין, לשחרור טריטוריה פלסטינית".
"תוכנית השלבים" נתפסה בקרב ישראלים רבים כהחלטה בעייתית במיוחד של התנועה הלאומית הפלסטינית, שכן היא מטילה צל על כל הסכם פשרה בין ישראל לפלסטינים. תקפותה של "תוכנית השלבים" כיום אינו ברור. היא לא בוטלה רשמית אך באופן כללי ההנהגה הפלסטינית חדלה להזכירה מאז סוף שנות השמונים. מדי פעם ישנן התבטאויות של גורמים רשמיים של אש"ף בנושא זה. לדוגמה, בשנת 2009 אמר עבאס זכי, שגריר אש"ף בלבנון, כי "פתרון שתי המדינות יוביל לקריסת ישראל".[12]
עם זאת עלו בציבור הפלסטיני קריאות להפסקת המאבק המזוין, בנימוק שזה לא הניב תוצאות. כך למשל בדברי ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פיאד ומנהיגים אחרים.[13]
הכרזת עצמאות
הכרה בעצמאות של מדינת פלסטין מדינות המכירות בעצמאות מדינת פלסטין מדינות שאינן מכירות בעצמאות מדינת פלסטין |
ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. הכרזה זו נעשתה באלג'יר, בכינוס הרשות המחוקקת של אש"ף, המועצה הלאומית הפלסטינית. להכרזה לא הייתה משמעות מעשית שכן ישראל שלטה ביהודה ושומרון וחבל עזה. כמו כן גבולות המדינה המיועדת לא צוינו במפורש. בנאום שנשא ב-14 בנובמבר, בעת דיוני המועצה הלאומית לפני פרסום ההכרזה, הבהיר אבו איאד את מדיניות השלבים של אש"ף: "זוהי מדינה המיועדת לדורות הבאים. תחילה היא תהיה קטנה... אם ירצה אלוקים, היא תתרחב מזרחה ודרומה... רציתי את כל פלסטין בבת אחת. אך הייתי טיפש... התשובה היא: שעל־שעל".[14]
הצהרת העצמאות עצמה נכתבה, ככל הנראה, בעיקר על ידי המשורר מחמוד דרוויש ותרגומה האנגלי הוכן על ידי אדוארד סעיד.[15] בניגוד להצהרות קודמות של המועצה הלאומית ואש"ף, שקבעו כי החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם (החלטת החלוקה מ-1947) "בטלה ומבוטלת", הצהרת העצמאות הגדירה אותה כאישור בין-לאומי ולגיטימיות ל"זכות העם הפלסטיני לריבונות". ההצהרה שללה פעולות אלימות "נגד השלמות הטריטוריאלית של מדינות אחרות", אך מבלי לציין את מדינת ישראל בשמה, וקראה לעם הפלסטיני להמשיך במאבק "עד סיום הכיבוש", אך מבלי להבהיר אם מדובר בשטחים שנכבשו ב-1967 או בכל השטח שבידי ישראל. ההצהרה הסתיימה בתפילה לאללה, "אדון הממלכה".[14]
הליגה הערבית הכירה מיד במדינת פלסטין ובשנה העוקבת הכירו במדינת פלסטין כ-90 מדינות.[16] ברבות מהן נציגויות אש"ף הוסבו לשגרירויות. ב-15 בדצמבר 1988 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם בתמיכת 104 מדינות את החלטה 43/177 המכירה ב"בהכרזה על מדינה פלסטינית" של יאסר ערפאת באלג'יר. להחלטה התנגדו ישראל וארצות הברית ו-36 מדינות אחרות נמנעו. מאז התקבלו החלטות נוספות בעצרת הכללית של האו"ם שתמכו בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית, אך גם החלטות אלו לא יצרו שינוי מהותי בשטח או במעמד המשפטי.[17] בעקבות החלטות אלו קיבל המשקיף הקבוע של אש"ף באו"ם מעמד של "המשקיף הקבוע של פלסטין", ונציגות הארגון קיבלה אישור להיות מיוצגת על ידי מספר גדול יותר של צירים מאשר שאר הנציגויות-המשקיפות.
כיום, המדינה הפלסטינית משתתפת כמדינה משקיפה באו"ם, ומנהלת שגרירויות ברחבי העולם.
הרשות הפלסטינית
- ערך מורחב – הרשות הפלסטינית
צעד אשר נתפס בעיני הפלסטינים כמהותי לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית נעשה בהסכמי אוסלו, שהראשון בהם נחתם ב-20 באוגוסט 1993. בהסכמים אלה מוגדר במפורש השטח שבו יחולו כ"הגדה המערבית (יהודה ושומרון) ורצועת עזה" (המחלוקת העיקרית לגבי הגדרה זו היא האם נכלל בתוכה שטח מזרח ירושלים). מרכיב בולט בהסכם זה הוא נסיגת צה"ל מהערים הפלסטיניות בגדה המערבית (יהודה ושומרון) וברצועת עזה, והקמתה של הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך הפלסטינים ראו בהקמתה צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לרשות הפלסטינית הייתה אוטונומיה מוגבלת - חלק גדול מפעולותיה היו טעונות אישור של ממשלת ישראל. השטחים שעליהם הפעילה הרשות את סמכותה כללו את ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית, כך שרוב האוכלוסייה הפלסטינית הייתה נתונה למרותה, אולם לא היה רצף טריטוריאלי בין השטחים הללו. האינתיפאדה השנייה חיסלה את שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית ושיתקה למעשה את מרבית הפעולות של הרשות. בשלב מאוחר יותר של האינתיפאדה נכנס צה"ל מחדש לרוב הערים הפלסטיניות (למעט הערים ברצועת עזה).
מפת הדרכים משנת 2003 קוראת לסדרת צעדים, כל אחד מהם תלוי בקודמיו, שיובילו להקמת מדינה פלסטינית. בין הצעדים פירוק ארגוני הטרור הפלסטיניים על ידי הרשות הפלסטינית. צעדים נוספים נדרשים גם ממדינת ישראל וגם מהרשות הפלסטינית.
במרץ 2002 קבלה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את החלטה 1397 המאשרת את חזון הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. זו הייתה הפעם הראשונה, מאז החלטת העצרת הכללית מ-29 בנובמבר 1947, שבה הכירה מועצת הביטחון של האו"ם באופן רשמי בצורך בהקמת מדינה פלסטינית.
הכרה בין-לאומית
- ערך מורחב – הכרה במדינה פלסטינית
על פי המשפט הבינלאומי, נדרשים חמישה מאפיינים עיקריים על מנת שישות טריטוריאלית תוגדר כמדינה:
- טריטוריה עם גבולות קבועים;
- רוב תושבי הקבע בטריטוריה צריכים להביע שאיפה המבוססת על התנועה הלאומית;
- שלטון של גוף יחיד על האוכלוסייה באמצעות חוקים ומוסדות;
- עצמאות של מדינה ריבונית המסוגלת לנהל את ענייני הפנים והחוץ שלה ללא תלות במדינה אחרת;
- הכרה על ידי הקהילה הבינלאומית.[18]
ישנן שתי תאוריות לעניין דרישת ההכרה במשפט הבינלאומי: לפי ההגדרה המקובלת למדינה ריבונית, תנאים 1–4 הם הכרחיים ומספקים, ועל פי המשפט החוקתי תנאי 5 (הכרה על ידי הקהילה הבינלאומית) יכול להספיק לבדו בתנאים מסוימים. כיום הנוהג הבין-לאומי מתבסס על המשפט החוקתי,[19] וקיימות מדינות המוכרות אף בהיעדר כל ארבעת הקריטריונים הראשונים או חלקם.
בספטמבר 2011, בעקבות קמפיין 194, התקיימו באו"ם דיונים בבקשת הפלסטינים להכרה במדינה פלסטינית בגבולות הקו הירוק. בעצרת הכללית ה-66 הגיש יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס את הבקשה למזכ"ל האומות המאוחדות באן קי מון. ב-29 בנובמבר 2012 הכירה העצרת הכללית של האו"ם (בהחלטה 67/19 שלה) בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה בארגון. 138 מדינות תמכו בהחלטה. ב-31 בדצמבר 2014 העלתה הרשות הפלסטינית הצעת החלטה למועצת הביטחון של האו"ם להכרה במדינה פלסטינית כחברה מן המניין, אולם מועצת הביטחון דחתה את ההצעה. מאוקטובר 2011, "מדינת פלסטין" נחשבת לחברה מלאה באונסק"ו.
96 מדינות מיסדו יחסים דיפלומטיים עם הרשות הפלסטינית, חלקן ברמה של שגרירות. מספר מדינות, בהן רוסיה, קפריסין,[20] כל מדינות דרום אמריקה (בהן ארגנטינה, ברזיל, אקוודור,[21] בוליביה,[22] צ'ילה,[23] אורוגוואי, גיאנה, פרו, פרגוואי[24] וקולומביה[25]) הכריזו על הכרתן במדינת פלסטין כמדינה ריבונית. ארצות הברית הודיעה לקראת סוף 2010 כי תכיר במדינה פלסטינית לצד ישראל "בבוא העת", והאיחוד האירופי הודיע כי ייתכן מצב שבו האיחוד יכיר במדינה פלסטינית גם ללא הסכם.[26] מנגד, בפברואר 2011 החליט הפרלמנט בהולנד על התנגדות להכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית וקרא לאיחוד האירופי להתנגד להכרזה כזאת.[27] ב-3 באוקטובר 2014 הודיע ראש ממשלת שוודיה כי ארצו תכיר במדינה פלסטינית. ב-13 באוקטובר הצביע הפרלמנט הבריטי בעד הכרה במדינה פלסטינית.
באפריל 2011 קבע דוח של קרן המטבע הבינלאומית כי המוסדות הפיננסיים של הרשות הפלסטינית מוכנים לתפקד במדינה עצמאית.[28] עם זאת, ביולי 2012 קבע דוח של הבנק העולמי כי צמיחת הכלכלה הפלסטינית אינה יציבה מספיק כדי לתמוך בהקמת מדינה.[29]
גבולות
הפלסטינים חלוקים לגבי הגבולות הרצויים או האפשריים למדינה פלסטינית עתידית. להלן כמה מהחלופות שעלו במהלך השנים על ידי פלסטינים:
- שימוש בקו הירוק כבסיס לגבול המדינה הפלסטינית בכפוף לחילופי שטחים. על-פי הצעה זו, ישראל תעביר לפלסטינים שטחים לא מיושבים בתחומי הקו הירוק, הנושקים לאזור יהודה ולרצועת עזה, בתמורה לסיפוח שטחים באזור יהודה ושומרון שבהם נמצאים רוב תושבי ההתנחלויות. בישראל לא פעם הוצע להעביר חלקים מאזור המשולש למדינה פלסטינית עתידית בתמורה לסיפוח התנחלויות, להצעה זו יש התנגדות חריפה בציבור הערבי הישראלי ואף בציבור הישראלי, משני צדי המפה הפוליטית.
- גבולות ה-4 ביוני 1967, כלומר שטחי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה. מאז הסכמי אוסלו זו עמדת הפת"ח, הארגון הדומיננטי באש"ף.
- גבולות תוכנית החלוקה של 1947 (כ-45% משטח המנדט). תביעה לגבולות אלה נרמזת ב"הצהרת העצמאות" הפלסטינית משנת 1988 (נאמר כי המדינה הפלסטינית קמה על בסיס החלטת האו"ם).
- כל שטח המנדט הבריטי לשעבר, קרי, שטחי מדינת ישראל (למעט הגולן), הגדה המערבית ורצועת עזה. גבולות אלה היו דרישתו של אש"ף עד הסכמי אוסלו, ומוצגות עד היום בסמלו של הארגון. תנועת החמאס השלטת בעזה מאז שנת 2007 רואה בגבולות אלה את גבולות המדינה הפלסטינית העתידית.
- שני עברי הירדן (כלומר ישראל, הגדה המערבית, רצועת עזה וירדן) - הצעה שמקבילה בחלקה לחזון הפלסטיני ל"פלסטין הגדולה".
במסגרת תוכנית הטרנספר הציעו גורמים שונים במהלך השנים הצעות להתיישבות פלסטינים בחצי האי סיני, והיו מי שראו בהצעות אלה מעין תחליף להקמת מדינה פלסטינית. רעיונות אלה נדחו שוב ושוב, הן על ידי מנהיגים פלסטיניים והן על ידי ממשלת מצרים.
ראו גם
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
|
פורטל היסטוריה | ||
קישורים חיצוניים
- תרגום לאנגלית של הכרזת העצמאות הפלסטינית מ-1988
- מעמד המדינה הפלסטינית, אתר "מכון ראות"
- ארנון סופר, מדינה פלשתינית ההיבט הגיאוגרפי, נתיב 66, ינואר 1999
- יחזקאל דרור, ישראל, מדינה פלשתינית והמזרח התיכון: פוטנציאל לסכום אפס, נתיב 67, מרץ 1999
- רובי סייבל, העצרת הכללית של האו"ם - "איחוד למען פלסטין", המכון למחקרי ביטחון לאומי, גיליון 251, 14 באפריל 2011
- שמעון שמיר, נוח בשבע שגיאות, באתר העין השביעית, 1 במרץ 2005
- זאב גלילי, מה בין פלסטין לפלשתינה (א"י), 1 באפריל 2005
- ד"ר פנחס יחזקאלי, יורם אטינגר: פלשתינה – יהודית או ערבית?, 13 בספטמבר 2019
- עומר כהן, האם יש עם פלסטיני? (חלק א׳), תשובת השמאל, 16 ביולי 2019
- מדינה פלסטינית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סוגיית הפליטים הפלסטינים והמדינה הפלסטינית, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1977
הערות שוליים
- ^ ג'קי חורי, הרשות הפלסטינית תכונה מעתה "מדינת פלסטין" במסמכיה הרשמיים, באתר הארץ, 7 בינואר 2013
- ^ יצחק בן-חורין, וושינגטון, האו"ם אישר ברוב עצום: פלסטין - מדינה משקיפה, באתר ynet, 30 בנובמבר 2012
- ^ היסטוריה של פלשתינה באתר אוניברסיטת דקוטה הדרומית
- ^ Pillars of Smoke and Fire - The Holy Land in History and Thought מאת משה שרון
- ^ המגעים להקמת מדינה ערבית מאוחדת מתוארים במכתבי חוסיין-מקמהון.
- ^ עבה"י החליטה רשמית על סיפוח אזור הכיבוש של הלגיון, דבר, 25 באפריל 1950
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 368-357.
- ^ פרופ' יוסף נבו, המזרח התיכון בימינו (עמ' 265), האוניברסיטה הפתוחה, 2005
- ^ דן שיפטן, אופציה ירדנית: היישוב היהודי ומדינת ישראל אל מול המשטר ההאשמי והתנועה הלאומית הפלסטינית, 1986, עמ' 292.
- ^ עומר שיקלר, ירדן לא תהיה מדינה לפלסטינים, באתר News1 מחלקה ראשונה(הקישור אינו פעיל, 23 בנובמבר 2017)
- ^ אש"ף, באתר lib.toldot.cet.ac.il
- ^ ריאיון עם שגריר אש"ף בלבנון, עבאס זאקי
- ^ ההימור הכפול של סלאם פיאד(הקישור אינו פעיל, 23 בנובמבר 2017)
- ^ 14.0 14.1 בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 91.
- ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 90.
- ^ UNESCO Executive Board, Hundred and thirty-first Session, 12 במאי 1989 (באנגלית)
- ^ דורי גולד, ברשות ובסמכות? האו"ם והמדינה הפלסטינית, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 1 במאי 2011
- ^ יורם דינשטיין, המשפט הבינלאומי והמדינה (1971), עמ' 100-102.
- ^ Lassa Oppenheim, Ronald Roxburgh, International Law, בעמ' 135
- ^ דיווח: גם קפריסין הכירה במדינה פלסטינית 30 בינואר 2011
- ^ AFP, אקוודור הכריזה על הכרה במדינה פלסטינית, באתר ynet, 25 בדצמבר 2010
- ^ בוליביה מכירה ב"פלסטין"; גם אקוודור בדרך?, באתר nrg, 17 בדצמבר 2010
- ^ במשרד החוץ חוששים מגל הכרה במדינה פלסטינית 08 בינואר 2011
- ^ אליאור לוי ו-AFP, נמשך הסחף: גם פרגוואי הכירה במדינה פלסטינית, באתר ynet, 28 בינואר 2011
- ^ איתמר אייכנר, הכרת קולומביה במדינה פלסטינית: "סטירת לחי למדינה ידידה", באתר ynet, 9 באוגוסט 2018
- ^ "תיתכן הכרה במדינה פלסטינית גם ללא הסכם", באתר וואלה!, 20 בפברואר 2010
- ^ הולנד קוראת לאיחוד האירופי: "אל תכיר במדינה פלסטינית" באתר סרוגים
- ^ קרן המטבע: "הפלסטינים מוכנים למדינה - מבחינה כלכלית", באתר כלכליסט, 6 באפריל 2011
- ^ דניאל סיריוטי ודוד ברון, הבנק העולמי: הכלכלה הפלסטינית אינה מוכנה לכינון מדינה עצמאית, באתר ישראל היום, 26 ביולי 2012
| מדינות שההכרה בהן מוגבלת | |
|---|---|
|
מדינה פלסטינית38606427Q219060