גוני הרניק
| לידה |
25 ביולי 1956 י"ז באב תשט"ז ירושלים |
|---|---|
| נהרג |
6 ביוני 1982 (בגיל 25) ט"ז בסיוון תשמ"ב |
| כינוי | גוני |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1974–1982 (כ־8 שנים) |
| דרגה |
 רב-סרן |
| פעולות ומבצעים | |
מבצע ליטני  מלחמת לבנון הראשונה | |
| עיטורים | |
 צל"ש מפקד אוגדה | |
| הנצחה | |
| אולם על-שמו בשבט "צופי מודיעין" בירושלים, הספר "שירים לגוני" | |
רס"ן גיורא (גוּני) הַרְניק (25 ביולי 1956 - 6 ביוני 1982) שירת בחטיבת גולני, מפקד סיירת גולני ובעל צל"ש מפקד אוגדה. הרניק נהרג במהלך הקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה.
ביוגרפיה
הרניק, בנם של רעיה ומאיר הרניק, נולד וגדל בירושלים. בשנת 1967, נסעה המשפחה לשליחות בשוודיה. עם שובו לארץ למד הרניק בתיכון ליד האוניברסיטה. בשנת 1972 נהרג אביו בתאונת דרכים. במהלך מלחמת יום הכיפורים התנדב הרניק כאלונקאי בבית החולים הדסה. בעקבות המלחמה החליט לעזוב את גרעין הנח"ל בו היה חבר ולשרת בצבא ביחידה מובחרת.
שירותו הצבאי
בשנת 1974 התגייס לצה"ל ובחר לשרת בחטיבת גולני. הרניק עבר את הגיבוש ליחידות החטיבתיות והתקבל לסיירת גולני. בגולני עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר[1]. לאחר קורס קצינים שירת הרניק כמפקד צוות בסיירת. ב-1978, במהלך מבצע ליטני, במהלך פשיטה גדודית על יעדי אש"ף צפונית למארג' עיון שבדרום לבנון, נהרג אחד הלוחמים ונפצע מפקד הכוח, גבי אשכנזי, מאש לוחמי אש"ף בהם נתקל הכוח מטווח קרוב. אשכנזי הטיל על הרניק, אשר ששימש כמפקד פלוגה בגדוד, לקחת פיקוד על הכוח ולהשלים את טיהור היעד[2]. בתפקידו הבא שימש כמפקד סיירת גולני ושימש בתפקידו עד שבוע בטרם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. בין היתר פיקד הרניק על הסיירת במבצע סיגל[3] ובמבצע ערבית[4]. סגנו בסיירת גולני היה נדב פלטי, שהיה גם חברו הטוב, איתו תכנן לצאת למסע בחוץ לארץ לאחר השחרור. שניהם היו אמורים להשתחרר באותו יום, אך כדי לא לייצור בעיה ביחידה, החליטו שפלטי ייצא ראשון לחופשת שחרור (הוא עמד להתחתן) וגוני ייצא אחריו.
מלחמת לבנון
הרניק היה אמור להשתחרר מצה"ל ביום שבו פרצה המלחמה אולם אף על כן הצטרף לכוח שבפיקוד סגן מפקד חטיבת גולני, סא"ל גבי אשכנזי[5], אשר כלל בתוכו גם את סיירת גולני. על כוח זה הוטל לכבוש את מבצר הבופור ואת אזור אל-נבטיה, ולאחר-מכן לטהר אותו מהלוחמים הרבים ששהו בו. לאור ההתקדמות האיטית, חרג הכוח מלוח הזמנים, והתקיפה שתוכננה להיות לאור יום הפכה לתקיפה לילית. הכוח נע במספר נגמ"שים אל המבצר, כשבדרך נתקל באש מכיוון הכפר ארנון, כפר למרגלות הבופור שהיווה בסיס נוסף לאש"ף. מהאש נפגע הנגמ"ש של מפקד הסיירת משה קפלינסקי[6], והוא נפצע קשה. משנודע על כך לסמח"ט, אשכנזי, הוא הטיל על הרניק לחבור לכוח הסיירת, לקחת את הפיקוד ולהשלים את המשימה. בדרכו לעבר הכוח התהפך הנגמ"ש שבו נסע והרניק, שנפצע קל, המשיך לנוע רגלית עד שחבר לכוח. הוא ארגן שוב את הכוח, ותיכנן את התקיפה מחדש כך שפלוגת ההנדסה תפוצל לכוחות קטנים, שהיו אמורים למקם חסימות במבצר ולכבוש עמדות בחלקו הדרומי, בזמן שהסיירת הייתה אמורה לכבוש את חלקו הצפוני. בטרם יצאו למשימה תידרך הרניק את הכוחות:
שלום לכולם, אנחנו עולים לקחת את הבופור. חיכינו לרגע הזה הרבה שנים, אנחנו הולכים לבצע אותו על הצד הטוב ביותר. ארז מימין, אביקם משמאל, יובל מקדימה, צביקה מאחור.
מותו
כוח סיירת גולני, בראשו עמד הרניק[7], עשה את דרכו אל חלקו הצפוני של המבצר על דרך אספלט. הכוח נתקל בהתנגדות אש מקלעים כבדה, המשיך בהסתערות והחל בטיהור התעלות, בירי והשלכת רימונים. גולדמן והרניק הגיעו לעמדה מבוצרת במיוחד שבה התבצר איש אש"ף, שפגע והרג את הרניק מטווח קצר[8]. גולדמן, זרק מטען אל תוך העמדה המבוצרת, והשמיד אותה יחד עם הלוחם ששהה בה[9]. בסיום הקרב, עלה אחד הלוחמים אל הקומה הגבוהה ביותר במבצר, והניף בה את דגל ישראל. בנוסף למותו של גוני הרניק, נפצע גם משה קפלינסקי, שהחליף את הרניק בפיקוד על סיירת גולני, לכן גויס ומונה לתפקיד נדב פלטי, שבדיוק חזר מירח הדבש שלו.
הרניק נטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
הנצחתו
לאחר המלחמה
לאחר מותו הוענק לגוני הרניק ציון לשבח ממפקד האוגדה, בעבור הדרך בה פיקד ולחם[10] במהלך הקרב על כיבוש מבצר הבופור[11]. במהלך השנים הפך שמו של הרניק לסמל למלחמה בלבנון, לקרב הבופור ולשהיית צה"ל בלבנון בשנים שלאחר מכן. מותו, יחד עם חמישה מחבריו על ההר, עמד בניגוד מוחלט לדבריהם של מנחם בגין ואריאל שרון למחרת הקרב בטלוויזיה לפיהם ההר נכבש "ללא אבדות לכוחותינו". האמירה עמדה בניגוד עז למציאות והבהירה, לדברי משפחות הנופלים ותנועות המחאה, את שקר המלחמה כולה ואת ניתוקו של ראש הממשלה מן המציאות.
אמו דרשה שייכתב על מצבתו "נפל במלחמת לבנון" ולא "נפל בלבנון", לאחר פשרה הוסכם שייכתב על המצבה "נפל במבצע שלום הגליל"[12]. היא הייתה אחת הראשונות שהעלו דרישה לערוך שינוי בטקסט הקבוע והסטנדרטי בכיתוב על מצבות חללי צה"ל.
הספר "משפחת הבופור" שחיבר רוביק רוזנטל ב-1989 אודות משפחות הרוגי הקרב ובראשן יעקב גוטרמן אביו של רז ורעיה הרניק היה פורץ דרך בשבירת האתוס הישראלי של "שתיקת השכולים". המשפחות הטיחו בספר ביקורת בדרג המדיני ותבעו שינוי בגישה למלחמה. לדברי רוזנטל: "משפחת הבופור" שברה את הטאבו: לא רק שמותר לנפגעים הכבדים של המלחמה, ההורים השכולים, לדבר, למחות, לצעוק ולבקש שינוי - חובתם לעשות זאת'[13].
שירים לגוני
החל מלידתו ובמהלך שנות ילדותו המוקדמות חיברה אימו רעיה שירים. השירים כונסו לאחר מותו של גוני בספר שראה אור לאחר מותו, ב-1982 בשם "שירים לגוני". כבר במהלך מלחמת ההתשה, כאשר גוני היה ילד בן ארבע, כתבה רעיה שירים המבטאים חרדה לגורלו כחייל:
אני לא אקריב
בכורי לעולה.
לא אני.— רעיה הרניק, קטע מתוך "שירי התשה" מתוך "שירים לגוני"
בהיותו בן שש, בעת שהות המשפחה בפריז כתבה:
באותו היום אעמוד פעורת עיניים מול האסון
כל חיי קופאים מול המחר הזה
אבן שואבת אני הברזל אינני בוכה
כבר עכשיו מרגישה את הלהט
את היובש בגרון את המבטים את החרון
ולילה לילה בוכים חיי את בכי אותו היום.— רעיה הרניק, קטע מתוך "כשיבואו הדברים" מתוך "שירים לגוני"
לקריאה נוספת
- רעיה הרניק, שירים לגוני, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג 1983.
- זאב שיף, אהוד יערי, מלחמת שולל, ירושלים שוקן, תשמ"ד 1984, עמ' 159–162.
- רוביק רוזנטל, משפחת הבופור, מהדורה ג, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ט 1989.
- רעיה הרניק, גוני, ירושלים: כרמל, תש"ן 1990.
- רעיה הרניק, חשבון עובר ולא שב, מבחר שירים 1960–2010, הקיבוץ המאוחד, 2011.
קישורים חיצוניים
- אחיקם משה דוד, אחיי גיבורי התהילה: פרויקט זיכרון מיוחד, באתר nrg, 21 באפריל 2012
- קורות החיים של גוני הרניק, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- מיכל פלטי, כאב שקשה לתאר במלים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2001
- רחלי ריף, צריך לעזור לזכרון, מקור ראשון, מוסף "שבת", 23 בפברואר 2012, ראיון עם רעיה הרניק לרגל צאת מבחר משיריה
- כתבי מעריב, פרויקט מיוחד: נזכרים בחללי מוצב הבופור, באתר nrg, 24 באפריל 2012
- כתבי nrg מעריב, עץ השכול: הפנים והשמות של נופלי גולני, באתר nrg, 18 באפריל 2010.
- מרב בטיטו, הרגשתי שאני הולך ונקבר תחת ההר הזה, באתר nrg, 10 במרץ 2007
- חן קוטס בר, ההר זוכר הכל: הפצע מהבופור עדיין מדמם, באתר nrg, 10 ביוני 2012.
הערות שוליים
- ^ גוני (גיורא) הרניק (1980-1982), באתר גדוד הסיור של חטיבת גולני.
- ^ אבי צור, "לא אתן לפגוע בזכויות נכי צה"ל" ראיון שנערך עם אשכנזי בעת שהיה מנכ"ל משרד הביטחון, ביטאון נכי צה"ל "הלוחם", גיליון 203, דצמבר 2006, כפי שהועלה באתר "פרש".
- ^ ראיון עם יצחק גרשון, גלי צה"ל, 20.01.2018.
- ^ כפיר אדם, "סוגר מעגל", הוצאת "ליאור שרף - הפצות", 2009, עמ' 153-151.
- ^ רא"ל גבי אשכנזי, ההר האדום: הקרב ששינה את חיי הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, באתר nrg, 27 בספטמבר 2009.
- ^ מרדכי חיימוביץ, גולנצ'יק בקריה, באתר nrg, 3 באוקטובר 2005
- ^ שי פוגלמן, 30 שנה למלחמת לבנון כיבוש הבופור: הפקודה שלא הגיעה, באתר הארץ, 31 במאי 2012.
- ^ אחיה ראב"ד, מושגי לבנון, באתר ynet, 24 במאי 2005.
- ^ טל זגרבה, התחלתי להתקדם, וחטפתי פחד. חושך, לילה, צלליות זזות, מתוך אתר "שבו"ז חיילים", במחנה, 11.01.2008.
- ^ בני גנץ, הרמטכ"ל: "אלו שאיבדנו נותרו נוכחים ברוחו של צה"ל", אתר דובר צה"ל, 08.05.2011.
- ^ צל"ש מפקד האוגדה שהוענק לרס"ן גיורא (גוני) הרניק, באתר הגבורה, מתוך אתר הגבורה.
- ^ יובל עופר, אבן המחלוקת, במחנה, 23.03.2011.
- ^ עוז אלמוג, מהורות סמכותנית לשלטון הילד, אתר "אנשים - ישראל"
