תנועת החרות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מפלגת חרות" מפנה לכאן. לערך העוסק במפלגת הימין הקטנה שהוקמה ב-1999, ראו חרות - התנועה הלאומית.
חרות
Herut.svg
מנהיגים מנחם בגין, יצחק שמיר
אפיון מפלגת ימין, ציונות רוויזיוניסטית, שוק חופשי, רב-תרבותיות
כנסות הכנסת הראשונה עד הכנסת האחת עשרה
ממשלות 13, 14, 15, 18, 19, 20, 21, 22
אותיות ח
שיא כוחה 28 מנדטים (כנסות 10, 11)*
*בשתי הכנסות נוספו מנדטים בעת כהונת הכנסת
שפל כוחה 8 מנדטים (הכנסת השנייה)
נוצרה מתוך יוצאי האצ"ל, הלח"י וברית הציונים הרוויזיוניסטים
התמזגה לתוך גח"ל ואחר כך הליכוד
מיקום במפה הפוליטית ימין

תנועת החֵרוּת (ובקיצור חֵרוּת) הייתה מפלגת ימין ליברלית, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".

לידתה של תנועה

במסגרת הצטרפותם של לוחמי האצ"ל לצה"ל עלתה על הפרק שאלת פירוקו של האצ"ל. בגין כמפקד הארגון הציע להפוך אותו מארגון מחתרתי למפלגה פוליטית, כזו שמקבלת על עצמה את כללי המשחק הפוליטי. על כן, מיד עם הכרזת המדינה, עמד מנחם בגין בתאריך 15 במאי 1948, כמפקד המחתרת והחליט ביחד עם פקודיו, להקים את תנועת 'חרות' מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי. הצהרתו של בגין פורסמה בשידור הרדיו 'קול ציון הלוחמת' בתחנת השידור של האצ"ל: "במדינת ישראל מכריז בזה הארגון הצבאי הלאומי על הקמתה של תנועת החרות העברית שתשמור אמונים למסורת המפוארת של מלחמת השחרור ותלחם במסגרת החוק העברי". בציר הפוליטי הוקמה התנועה בצידה הימני של המפה הפוליטית, את התנועה הרכיבו קבוצות אחדות ביניהם, הצה"ר, הסתדרות העובדים הלאומיים, אחדות ישראל, האצ"ל ואנשי 'הוועד העברי'. בראייתו של בגין, הציונות הרוויזיוניסטית תורגמה פוליטית על ידי הקמת תנועת 'חרות', שערכי היסוד שלה מושתתים על קווי היסוד הבאים: שלמות המולדת, קיבוץ גלויות, צדק חברתי, שלטון החוק וחירות האדם[1].

במשך מרבית שנות קיומה ישבה המפלגה באופוזיציה. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה בשנותיה הראשונות של המדינה, הקפיד להוציא את תנועת החרות אל מחוץ לקונצנזוס הלאומי. תפיסה זו ניתן לתמצת באמירתו "בלי חרות ומק"י", שמשמעותה שאין להקים ממשלה שבה ישבו הקומוניסטים או הרוויזיוניסטים. מהקמתה בקיץ 1948 ועד לשנת 1983 עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות. בבחירות לאספה המכוננת הלא היא הכנסת הראשונה, זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים (14 מנדטים).

לקראת הבחירות לכנסת השנייה הצטרפו לתנועת החרות אנשי ברית הצה"ר, אשר מפלגתם לא עברה את אחוז החסימה בכנסת הראשונה.

במערכת הבחירות לכנסת השנייה המשיכה המפלגה לעסוק בעיקר בתרומת אנשי האצ"ל להקמת המדינה ובקריאה לשלמות הארץ. נושא זה נחשב כאנכרוניסטי באותה תקופה (שאר המפלגות עסקו בעיקר בנושאים כלכליים סביב מדיניות הצנע וקליטת העלייה ההמונית). בבחירות אלה זכתה חרות לשמונה מנדטים בלבד. תוצאה זו גרמה למשבר במפלגה. בגין פרש מההנהגה למשך שישה חודשים[2], אך חזר לתפקידו כדי להנהיג את המאבק נגד הסכם השילומים. תוצאה נוספת של המשבר הייתה שהתנועה החלה להדגיש את הנושאים החברתיים-כלכליים, והחלה לקלוט לשורותיה אוכלוסיות נוספות (על יוצאי האצ"ל) שלא השתלבו בממסד השלטוני (בעיקר עולים חדשים ובני עדות המזרח).

בחודש אפריל 1954 נערכה הועידה השלישית של תנועת 'חרות' בגין הדגיש בה שיש רק דרך אחת[3] להגיע לשלטון והוא עובר דרך פתק הבוחר. האמירה של בגין העניקה ל'חרות' לגיטימציה חשובה, היא הצטיירה בפני הציבור כתנועה שמכבדת את כללי המשחק הדמוקרטי. היה זה צעד נוסף במדיניותו של מנחם בגין, תחילה הוא הצליח לבסס את מעמדו כראש התנועה ובמסגרת המאבק על השילומים הוא איחד מחדש ציבור רחב. באותה העת הצליח בגין למתג את תנועת חרות, כתנועה לגיטימית אשר מקבלת על עצמה את כללי המשחק הפוליטי.

בבחירות לכנסת השלישית זכתה התנועה ב-15 מנדטים. המאבק במסגרת הסכם השילומים העניק לחרות קולות חשובים אשר הגיעו מקרב מחנות העולים. מעבר לכך, במסגרת ההכנות לבחירות לכנסת השלישית, קיימה תנועת חרות תכנון קפדני במשך שנה, בין השאר עמדו לראשותה מקורות כספיים והיא פעלה על פי לוחות זמניים מדויקים, ומעל הכל, התנועה התנהלה בשליטתו המלאה של מנחם בגין[1].

ב-26 באפריל 1965, לקראת מערכת הבחירות לכנסת השישית, הוקם גוש פרלמנטרי מאוחד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. בראש הרשימה המשותפת עמד בגין. בעוד שלכל אחת משתי המפלגות לחוד היו שבעה עשר מנדטים בכנסת היוצאת, זכתה הרשימה המאוחדת לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר היווה כישלון, ובוועידת חרות השמינית ביוני 1966 קראו שמואל תמיר ואהוד אולמרט בן ה-21 להדחתו של בגין[4]. המשבר בתנועה נמשך עד שבפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג[5]. תמיר ואנשיו הורחקו מתנועת החרות על ידי יושב ראש בית הדין איסר לובוצקי[6], ותומכי תמיר הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". הייתה זו קריאת התיגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו.

בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפה "חרות" (אז כחלק מגח"ל - גוש חירות ליברלים) לראשונה לקואליציה, במסגרת "ממשלת ליכוד לאומי" בראשות לוי אשכול. בצעד זה הוענקה לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו, שהיו עד אז, כאמור, מחוץ לקונצנזוס הלאומי. בבחירות של 1969 זכתה רשימת המערך ל-56 מנדטים, אך גולדה מאיר, שהייתה שמרנית מטבעה, ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה שגם אליה הצטרף מנחם בגין בראש גח"ל. ב-4 באוגוסט 1970 פרשו שרי גח"ל מהממשלה, בעקבות ההסכמה על סיום מלחמת ההתשה.

רעיונות התנועה

מנחם בגין נואם בכנס של תנועת החרות, 1948

ששת הסעיפים הבסיסיים שעליהם הצהיר כל חבר בתנועת החרות:

  1. שחרור המולדת כולה, ריכוז האומה, קיום ריבונותה ופיתוח ייחודה התרבותי הם היסודות של ההשקפה הלאומית של תנועת החרות בארץ ישראל, והשקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט.
  2. תנועת החרות שואפת להשרשת ערכיה הנצחיים של תורת ישראל בחיי האומה.
  3. תנועת החרות שוללת כל צורה של משטר טוטליטרי, פשיסטי או קומוניסטי ותלחם נגד כל ניסיון להטיל טוטליטריות משקית או מדינית על עמנו ומדינתנו.
  4. תנועת החרות תלחם למשטר דמוקרטי במדינה: ממשלת העם על ידי העם למען העם; הבטחת זכויות האדם והאזרח לחופש מצפונו ונגד כל הפליה על רקע עדתי, מעמדי או מפלגתי.
  5. תנועת החרות תלחם להפרדה בין השליט לבין המפרנס, נגד הטרוסטים והמונופולין למיניהם, לפיתוח היוזמה הפרטית, למען קליטת שבי ציון, האדרת כוחה של המדינה ולהעלאת רמת החיים של כל אזרחיה.
  6. יעודה של תנועת החרות היא: לשאת את כל הרעיונות האלה ולהגשימן להלכה ולמעשה כתורת אבי המהפכה העברית – זאב ז'בוטינסקי."

נציגי המפלגה בכנסת

כנסת חברי כנסת הערות
הכנסת ה-1 (1949) 14 מנדטים: מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, אורי צבי גרינברג, ערי ז'בוטינסקי, חיים כהן-מגורי, שמואל כץ, חיים לנדאו, אליהו לנקין, יעקב מרידור, שמואל מרלין, הלל קוק, אסתר רזיאל-נאור, אברהם רקנטי
הכנסת השנייה (1951) 8 מנדטים: בנימין אבניאל, אריה אלטמן, מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, חיים כהן-מגורי, חיים לנדאו, יעקב מרידור, אסתר רזיאל-נאור, אליעזר שוסטק
  • ב-2 בנובמבר 1951 פרש מהכנסת יעקב מרידור. החליף אותו אליעזר שוסטק.
  • ב-6 ביולי 1953 פרש מהכנסת אריה בן אליעזר. החליף אותו חיים כהן מגורי.
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השלישית (1955) 15 מנדטים: בנימין אבניאל, מרדכי אולמרט, אריה אלטמן, בנימין ארדיטי, מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, שמשון יוניצ'מן, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, חיים לנדאו, יעקב מרידור, אסתר רזיאל-נאור, אליעזר שוסטק, יוסף שופמן
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן(הקישור אינו פעיל)
הכנסת הרביעית (1959) 17 מנדטים: בנימין אבניאל, מרדכי אולמרט, אריה אלטמן, בנימין ארדיטי, מנחם בגין, יוחנן בדר אריה בן-אליעזר, אברהם דרורי, שמשון יוניצ'מן, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, חיים לנדאו, יעקב מרידור, אליהו מרידור, אסתר רזיאל-נאור, אליעזר שוסטק, יוסף שופמן, שבתאי שיכמן ב-21 במרץ 1961 נפטר שמשון יוניצ'מן. החליף אותו אברהם דרורי.
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
  • למצע המפלגה ראו כאן
הכנסת החמישית (1961) 17 מנדטים: בנימין אבניאל, אריה אלטמן, בנימין ארדיטי, מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, אברהם דרורי, אברהם טיאר, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, חיים לנדאו, יעקב מרידור, אליהו מרידור, יוסף קרמרמן, אסתר רזיאל-נאור, אליעזר שוסטק, יוסף שופמן, שבתאי שיכמן
הכנסת השישית (1965) במסגרת גח"ל 15 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): בנימין אבניאל, מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, אברהם טיאר, מנחם ידיד, חיים כהן-מגורי, חיים לנדאו, יעקב מרידור, אליהו מרידור, יוסף קרמרמן, אסתר רזיאל-נאור, אליעזר שוסטק, יוסף שופמן, שמואל תמיר
הכנסת השביעית (1969) במסגרת גח"ל 15 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): יורם ארידור, מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, מתתיהו דרובלס, בנימין הלוי, מנחם ידיד, דוד לוי, חיים לנדאו, דב מילמן, יעקב נחושתן, חיים קורפו, יוסף קרמרמן, בן-ציון קשת, אסתר רזיאל-נאור, אברהם שכטרמן
הכנסת השמינית (1973) במסגרת הליכוד 18 מנדטים (מתוך 39 לרשימה כולה): יורם ארידור, משה ארנס, מנחם בגין, יוחנן בדר, מתתיהו דרובלס, בנימין הלוי, מנחם ידיד, גאולה כהן, מאיר כהן-אבידב, איתן לבני, דוד לוי, חיים לנדאו, אמל נסראלדין, חיים קופמן, חיים קורפו, יוסף קרמרמן, בן-ציון קשת, אברהם שכטרמן, יצחק שמיר
הכנסת התשיעית (1977) במסגרת הליכוד 20 מנדטים (מתוך 43 לרשימה כולה): יורם ארידור, משה ארנס, מנחם בגין, מיכאל דקל, עזר ויצמן, יצחק יצחקי, מאיר כהן-אבידב, יגאל כהן אורגד, גאולה כהן, איתן לבני, דוד לוי, רוני מילוא, משה מרון, עקיבא נוף, אמל נסראלדין, מרדכי ציפורי, חיים קופמן, חיים קורפו, משה קצב, יוסף רום, דוד שטרן, דב שילנסקי, יצחק שמיר, אריאל שרון
הכנסת העשירית (1981) במסגרת הליכוד 25 מנדטים (מתוך 48 לרשימה כולה): אהוד אולמרט, יורם ארידור, משה ארנס, מנחם בגין, אליהו בן-אלישר, מרים גלזר תעסה, מיכאל דקל, אברהם הירשזון, מאיר כהן-אבידב, יגאל כהן, יגאל כהן אורגד, איתן לבני, דוד לוי, דוד מגן, רוני מילוא, יעקב מרידור, עקיבא נוף, אמל נסראלדין, מרדכי ציפורי, חיים קופמן, חיים קורפו, מיכאל קליינר, משה קצב, יוסף רום, מיכאל רייסר, אליעזר שוסטק, מאיר שטרית, דב שילנסקי, יצחק שמיר, אריאל שרון
הכנסת ה-11 (1984) במסגרת הליכוד 27 מנדטים (מתוך 41 לרשימה כולה): אהוד אולמרט, מיכאל איתן, יורם ארידור, משה ארנס, אליהו בן-אלישר, גדעון גדות, מרים גלזר תעסה, מיכאל דקל, מאיר כהן אבידב, יגאל כהן, יגאל כהן אורגד, דוד לוי, עוזי לנדאו, דוד מגן, רוני מילוא, דן מרידור, אמל נסראלדין, עובדיה עלי, חיים קופמן, חיים קורפו, משה קצב, מיכאל רייסר, אליעזר שוסטק, מאיר שטרית, דב שילנסקי, יעקב שמאי, יצחק שמיר, אריאל שרון


ח"כים במפלגה בכנסות שבהן פעלה

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 אלמליח, דביר, תנועת חרות ויחסה לארץ ישראל תחת שרביטו של מנחם בגין 1967–1979, אוניברסיטת אריאל בשומרון, באתר www.academia, ‏2022
  2. ^ מתוך עיתון הבקר, 16 באוגוסט 1951
  3. ^ ויץ, יחיעם, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת חרות 1949–1955, ירושלים: יד יצחק בן-צבי ומוסד הרצל אוניברסיטת חיפה.
  4. ^ מ. מייזלס, בגין התפטר - הועידה נמשכת, מעריב, 29 ביוני 1966
  5. ^ אמיר גולדשטיין, גח"ל בין משבר ללגיטימציה 'גוש-חרות-ליברלים' 1965 - 1969, חיבור לשם קבלת תואר 'דוקטור לפילוסופיה', ספטמבר 2005. עמודים 244-249
  6. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. תנועת החרות, עמודים 196-202
  7. ^ אתר למנויים בלבד רפי מן, "הצודקים והנרדפים": מי היה ז'בוטינסקי של בגין, באתר הארץ, 17 בפברואר 2017


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0