הצהרת בלפור
הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, שבאותו זמן היה בה רוב לאוכלוסייה הערבית הלא-יהודית לצד מיעוט יהודי קטן [דרוש מקור]. מתן ההצהרה היה הישג מדיני חסר תקדים של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית. בעשותה כן הגיעה ממשלת בריטניה למסקנה, שיהיה זה יותר מעשי לתמוך בשאיפות הציוניות כהצדקה לפירוק הקיסרות העות'מאנית, מאשר לתמוך בערבים כמשענת לחיזוקה.
ההצהרה נמסרה לידיו של הלורד ליונל וולטר רוטשילד, והוא התבקש להעבירה לידי ההסתדרות הציונית. היא ניתנה בעקבות הצעה שהגיש לממשלת בריטניה ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. את נוסח ההצהרה אישר הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917. טרם פרסומה הונחה ההצהרה בפני נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, וזכתה לאישורו. ממשלת צרפת הביעה תמיכתה בפומבי בהצהרה ב-14 בפברואר 1918 והלכה בעקבותיה ממשלת איטליה, אף היא בפומבי, ב-9 במאי[1].
הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה איפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.
בעקבות פרסומה של הצהרת בלפור כתב העיתון הבריטי The Spectator: "יישוב יהודי גדול ומשגשג בארץ הקודש תחת פיקוחה של בריטניה, בעלות-בריתנו ואמריקה, יתרום לשלום וקידמה במזרח הקרוב, ויעלה אפוא בקנה אחד עם מדיניות בריטניה."
מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה, וכך היא קיבלה תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב[2]. גם מגילת העצמאות כללה התייחסות להצהרה.
ברחבי ישראל נקראו רחובות וכיכרות בשם "ב' בנובמבר" לציון תאריך ההצהרה. וכמו כן רחובות מרכזיים ברחבי הערים נקראו "בלפור" לזיכרון שר המושבות הבריטי והצהרתו, לדוגמא מעון ראש הממשלה אשר בירושלים שוכן ברחוב בלפור בעיר.
רקע
ביולי 1917 הגישו ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב לממשלת בריטניה הצעה להצהרה מדינית, שרואה בארץ ישראל את ביתו הלאומי של עם ישראל ומכירה בזכותו לבנות את חייו הלאומיים בה. שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, שהיה חובב מקרא, וראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' (שהספיק כבר לייצג כעורך דין את ההסתדרות הציונית בשנת 1903), ראו בעין יפה את ההצהרה מטעמים אסטרטגיים ודתיים, והאמינו כי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר מתוקף צו הבורא". להם נוספו שרים נוספים ומדינאים בכירים כמו מארק סייקס שהתקרב לרעיון הציוני הודות לחברותו עם הרברט סמואל.
כנגדם פעלו כוחות אנטי-ציוניים שונים: בריטים שחששו לקלקל הקשר עם הערבים, או שראו ברעיון של הקמת מדינה יהודית פנטזיה פרועה, ויהודים בריטים שראו עצמם "אנגלים בני דת משה", שחששו למעמדם. אחד מהמתנגדים המפורסמים היה הלורד אדווין מונטגיו (בן דודו של הרברט סמואל[3]), יהודי מתבולל, חבר פרלמנט והשר לענייני הודו, שנימק את התנגדותו להצהרה בחשש ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם, ופגיעה בזכויותיהם של יהודים בארצות העולם, סוגיה שיש לה ביטוי בסוף ההצהרה. לאור כל ההתנגדויות מותנה וסויגה ההצהרה. בעצתו של ד"ר ויצמן היא נשלחה אל הלורד וולטר רוטשילד, נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה. אגודת ישראל שבגרמניה רצתה לחבל ולמנוע את ההצהרה אך לא יכלה להכניס נציגים שלה לאנגליה בהיותם נחשבים כגרמנים, לפיכך כינסו אספת עם גדולה בווינה ו"הכינו תזכיר בסגנון 'מוחלים על הטובה'".[4]
ההצהרה מבחינת הציונות הייתה פריצת דרך היסטורית. היו בין היהודים שהשוו את ההצהרה להכרזת כורש[5]. לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו-בריטיות. עם זאת היו קבוצות מיעוט יהודיות ששללו את ההצהרה והכריזו מלחמה עליה ועל הציונות. בעולם הערבי ההצהרה נתקבלה בחילוקי דעות, ערביי ארץ ישראל קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף איימו במהומות דמים, אך האמיר פייסל הראשון, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באהדה, והסכים לה, בתנאי שיוגשמו במקביל השאיפות הלאומיות הערביות במלואן.
כדי להפוך את ההצהרה למעשה מינו הבריטים ב-1920 את המדינאי היהודי הבכיר הרברט סמואל, שכבר הספיק לכהן בממשלת בריטניה במשרות של שר הדואר ושר הפנים, להיות הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל.
נוסח ההצהרה
ההצהרה ניתנה בצורת מסמך מודפס, שנחתם בחתימת ידו של לורד ארתור ג'יימס בלפור ונמסר ללורד ליונל וולטר רוטשילד על מנת שיועבר להסתדרות הציונית. העותק המקורי של ההצהרה שמור בספרייה הבריטית.
משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917
לורד רוטשילד היקר,
לעונג רב לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".
אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.
בכבוד רב,
ארתור ג'יימס בלפור
— הצהרת בלפור: נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית וכן יעל צור, מתיה קם, הצהרת בלפור, באתר "תרבות•il"
Foreign Office,
November 2nd, 1917.
Dear Lord Rothschild,
I have much pleasure in conveying to you, on behalf of His Majesty's Government, the following declaration of sympathy with Jewish Zionist aspirations which has been submitted to, and approved by, the Cabinet:
"His Majesty's Government view with favour the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, and will use their best endeavours to facilitate the achievement of this object, it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country".
I should be grateful if you would bring this declaration to the knowledge of the Zionist Federation.
Yours sincerely Arthur James Balfour
סוגיות סביב הניסוח
להצהרה הסופית שאישרה ממשלת בריטניה קדמו 12 טיוטות, שהיו כולן הצעות של התנועה הציונית לממשלת בריטניה. הטיוטה האחרונה נשלחה על ידי הלורד בלפור, וההצהרה הסופית נשלחה אליו כמעין מכתב תשובה. הנקודות העיקריות שדרשו ליבון היו:
- רצונה של ממשלת בריטניה להימנע מהתחייבות נחרצת. על-פי ההיסטוריון ניר מן ומקורות אחרים[6][7], הטיוטה האחרונה ששלח לורד בלפור כללה את הצעת הנוסח הבאה: "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי". נוסח זה הובא בפני ממשלת בריטניה ולא אושר. ההצהרה הסופית דיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (Palestine), ולא על ארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. מכאן נובע גם שההצהרה אינה שוללת הקמת ישויות מדיניות או לאומיות נוספות בארץ ישראל.
- הכרה במוסדות התנועה הציונית כישות פוליטית. על-פי ההיסטוריון ניר מן, העובדה כי ההצהרה אינה כוללת הכרה בהסתדרות הציונית כישות פוליטית בעלת מעמד סוֹבֵרֵני אינה מקרית, ונבעה מרצון מודע של ממשלת בריטניה להימנע מהכרה כזאת[דרוש מקור].
- פרסום ההצהרה באמצעות מכתב ללורד רוטשילד: המכתב מטעם בלפור, שכלל את הצהרת ממשלת בריטניה, נשלח לברון וולטר רוטשילד. חיים ריינהולץ, הביוגרף של חיים ויצמן, מציין כי על הצעת הנוסח הסופית היה חתום הלורד רוטשילד ולכן התשובה הסופית נשלחה אליו.
- הצהרת בלפור נכתבה כמסמך שאמור היה לשמש את בריטניה במאמציה להשיג מחבר הלאומים מנדט על שטח ארץ ישראל. ההצהרה אכן שימשה בסופו של דבר בסיס לכתב המנדט שנתן חבר הלאומים לבריטניה. באותו זמן היה חבר הלאומים מעוניין בהקמת מדינות-לאום או קונפדרציות שיממשו את זכות העמים להגדרה עצמית, במקום אימפריות רב-לאומיות שנחשבו מקור לסכסוכים כגון אלה שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לפיכך, ההצהרה מדגישה את האופי הלאומי של הישות שתוקם בארץ ישראל, וקובעת בנוסף כי לא ייעשה דבר שיפגע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושביה הלא-יהודים של הארץ.
- מעמדם של יהודים ברחבי העולם. הצהרת בלפור הייתה עלולה להתפרש כניסיון של ממשלת בריטניה להתנער מעקרון האמנציפציה, כלומר כקריאה לוותר על ניסיונותיהם של יהודים להשיג שוויון זכויות בארצות שבהן הם חיים, וכקביעה כי זכויות אזרחיות יינתנו ליהודים רק בבית הלאומי שיוקם להם בארץ ישראל. כדי להימנע מפרשנות כזאת, נאמר בהצהרה במפורש שהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל אינה אמורה לפגוע בזכויותיהם ובמעמדם של יהודים בשאר העולם.
פרופ' אביבה חלמיש מצביעה על ההבדל בין ההתייחסות ליהודים בהצהרה, לבין ההתייחסות לערבים:
- בכל הנוגע ליהודים מנוסחת ההצהרה בלשון פעילה, בעוד שלגבי שאר יושבי הארץ מדובר ב"הגנה על הזכויות", כלומר בשמירת הזכויות שכבר קיימות.
- כלפי היהודים יש הכרה בזכות עצמם. הלא-יהודים מוגדרים על דרך השלילה, "עדות לא יהודיות".
- היהודים מוגדרים כ"עם יהודי" שזה מונח לאומי. "עדות לא יהודיות" הוא מונח דתי ולא לאומי.
- ליהודים ניתן "בית לאומי". כלפי הערבים מדובר על הגנה על הזכויות "האזרחיות והדתיות" שפירושו זכויות ברמת הפרט ולא ברמת הלאום[8].
המונח "בית לאומי"
ערך מורחב – בית לאומי לעם היהודי
המונח המוזכר "בית לאומי" שנכלל בהצהרת בלפור הוא אינו מונח מוכר בפוליטיקה או במדע המדינה. הביטוי אינו נותן מושג מוחלט לגבי מהותה של הישות המדינית היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל. ההצהרה מדברת על "בית לאומי" (National home), ונמנעת משימוש מפורש במונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (State), "מולדת" (Homeland, מונח המשמש לפעמים באנגלית לתיאור שלטון אוטונומי), קומונוולת' (Commonwealth) וכיוצא באלה.
מצד שני, אין בהיסטוריה הידועה מקרה מקביל של הכנת ארץ מולדת לעם, שעדיין אינו נמצא בה (ברובו הגדול). השימוש במונח נועד לרמוז לשלטון אוטונומי או לישות מדינית מסוג מסוים, אך הוא מערפל בכוונה את המהות המדויקת של אותו שלטון או ישות. השימוש בתואר "לאומי" (National) נועד כנראה להדגיש כי ההצהרה עולה בקנה אחד עם עקרון ההגדרה העצמית שהפך באותו זמן לעיקרון מנחה במדיניות הבינלאומית. להערכת החוקרים, כוונת ההצהרה הייתה למסגרת מדינית שבהמשך תתפתח למדינה ריבונית[9].
המונח Palestine
אף שהיה מוכר בלשונות אירופה ובערבית כמתייחס לאזור ארץ ישראל, עדיין לא היה המונח "פלסטיין" מוגדר היטב בעת מתן ההצהרה. האימפריה העות'מאנית ששלטה במזרח התיכון עד מלחמת העולם הראשונה לא כללה מחוז או שטח שנקרא בשם זה, כך שהמונח Palestine לא יכול היה להתייחס לשטח שגבולותיו היו מוגדרים באותה עת. הסכם סייקס–פיקו שקבע את חלוקת המזרח התיכון בין צרפת לבריטניה לאחר המלחמה עדיין היה סודי בעת מתן ההצהרה, וממילא בריטניה שאפה לשינוי הגבולות שהוגדרו בו.
הגורמים למתן ההצהרה
- שיקול ערכי – שלפיו יש למצוא פתרון לבעיית העם היהודי הנרדף, ולתת לו את ארצו היעודה, בדומה לנפוליאון במכתבו אל היהודים (1799). ברברה טוכמן, בספרה "המגדל הגאה", טוענת כי בלפור חש שהעולם חייב ליהודים חוב מוסרי גדול, ולכן על הנוצרים לסייע בידי היהודים להקים מדינה.
- זהות ההנהגה הבריטית – הממשלה הבריטית החדשה משנת 1916 בראשות לויד ג'ורג', ביחד עם אלפרד מילנר, ארתור ג'יימס בלפור ומארק סייקס, נטתה להיות קשובה לדרישות התנועה הלאומית הציונית משיקולים אסטרטגיים ואמוניים-נוצריים.
- יהודי ארצות הברית – ההצהרה נועדה ליצור הזדהות של יהודי ארצות הברית עם בריטניה, ולחזק את הלחץ מצדם על הממשל האמריקאי לסייע לבריטניה במלחמת העולם הראשונה[10].
- השגת שליטה על ארץ ישראל – לארץ ישראל הייתה חשיבות אסטרטגית עבור בריטניה, בשל קרבתה לתעלת סואץ המאפשרת מעבר ימי מהים התיכון לכיוון הודו. על פי הסכם סייקס–פיקו (1916) הייתה ארץ ישראל מיועדת להינתן לשלטון צרפתי-אנגלי ("האזור החום") לאחר מלחמת העולם הראשונה. הצהרה פרו-ציונית הייתה אמורה לעזור לבריטניה לזכות בשליטה על השטח. בסופו של דבר העניק חבר הלאומים אפוטרופסות על שטחי ארץ ישראל לידי בריטניה בועידת סן רמו ב-1920. בהצהרה היה משום ניסיון להתחמק מההתחייבות סותרת לשריף של מכה אשר ניתנה במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון, שלא התגבשו לכלל הסכם רשמי, ולפיה ערביי המזרח התיכון יזכו בעצמאות אם יצדדו בבריטניה במלחמת העולם הראשונה.
- יהודי בריטניה – ההצהרה נועדה להמתיק את עוקצו של "חוק הזרים" שהגביל כניסה של יהודים ומהגרים אחרים לבריטניה מעבר למכסה קבועה שנקבעה. כדי שלא לעורר את כעסה של הקהילה היהודית ניתנה ההצהרה הפרו-ציונית.
- חיים ויצמן – מעמדו הרם של חיים ויצמן בקרב ההנהגה הבריטית, בין השאר כממציא הטכניקה להפקת אצטון ששימשה את הבריטים במלחמת העולם הראשונה, ויכולותיו הדיפלומטיות. היו שתלו בהסבר זה, אשר התפרסם בזכרונותיו של לויד ג'ורג', את הגורם המרכזי למתן ההצהרה[11]. ג'ורג' סיפר כי הציע להמליץ על ויצמן לקבל תואר כבוד כלשהו אך ויצמן סירב, לכן ג'ורג' שאל אותו: "האם לא נוכל לעשות שום דבר לאות הכרה בעזרה רבת־ערך שנתת לארץ?" ויצמן השיב: "כן, הייתי רוצה שתעשו משהו למען עמי", ולדברי ג'ורג' זה היה "המבוע והמקור" להצהרת בלפור.[12] אך לדעת ברברה טוכמן והיסטוריונים אחרים, שיקולים מדיניים, כלכליים ואסטרטגיים הם שהביאו להצהרת בלפור. לשיקולים אלה הצטרפה גם אהדתם הטבעית של כמה ממנהיגי בריטניה לציונות[13].
- אהדה לציונות – לורד בלפור עצמו נודע באהדתו לציונות, וכך גם ראש ממשלת בריטניה דאז לויד ג'ורג'. בנוסף, רבים בממשל האמינו כחלק מאמונתם הנוצרית, בזכות היהודים על ארץ ישראל. ההיסטוריון מאיר ורטה אשר חקר את המדיניות הבריטית רואה באמונה הנוצרית חוגים מילינאריסטיים את המניע המרכזי להצהרה[14].
- הפרדה בין ארץ ישראל לבין סוריה – לפי ההיסטוריונית אניטה שפירא, לבריטים היה אינטרס אסטרטגי שארץ ישראל וסוריה יהיו מדינות נפרדות. לכן היה להם אינטרס שהשטח יהיה בידי יהודים ולא בידי ערבים שעשויים להקים בו את "סוריה רבתי"[10].
- הגישה הצרפתית – ב-4 ביוני 1917 שלח ז'יל קמבו (צר'), ראש האגף המדיני במשרד החוץ הצרפתי באותה שעה, מכתב לנחום סוקולוב, בו הוא מבטיח לו את תמיכת ממשלת צרפת במיזם הציוני:
הצגת לי את המיזם בו אתם משקיעים מאמצים רבים, ואשר מטרתו היא לפתח התיישבות יהודית בארץ ישראל. אתם מעריכים שאם הנסיבות יאפשרו, ותתקיים שמירה של המקומות הקדושים, יהיה זה אך מן הצדק והפיצוי, לתמוך, בעזרת המעצמות, בהחייאתו של הלאום היהודי על אותה ארץ ממנה גורש לפני מאות בשנים. ממשלת צרפת, שהצטרפה למלחמה הנוכחית כדי להגן על עם שהותקף בזדון, ונלחמת למען נצחון הצדק על הכוח, אין לה אלא לתמוך בנצחונכם, שעולה בקנה אחד עם נצחונן של בעלות הברית. אני שמח להבטיח לך זאת במכתבי זה[15].
מכתב קמבו התברר כחיוני להמשך תהליך ההכרה בציונות. החוקר ישעיהו פרידמן אף ייחס לו משקל מכריע וקבע כי ללא מכתב קמבו, לא הייתה ניתנת הצהרת בלפור.[16]
פרשנות פוליטית למתן ההצהרה
לטענת פרופ' דני גוטוויין, הצהרת בלפור הייתה תולדה של מאבק שהתנהל בין שתי גישות מתחרות בממשל הבריטי באשר לעתידו של המזרח התיכון: גישה אחת, "הרפורמית", חתרה לסיים את המלחמה בהסכם שלום שיאפשר לאימפריה העות'מאנית לשמור על שלמותה, תוך מודרניזציה של המשטר שנהג בה; גישה שנייה, "הרדיקלית", חתרה לפרק את האימפריה העות'מאנית ולהחליפה באימפריאליזם בריטי שישלוט במזרח התיכון באמצעות מדינות חסות יהודית, ערבית וארמנית, שכך תממשנה את השאיפות הלאומיות של עמים אלו. בראש הסיעה "הרדיקלית" עמד דייוויד לויד-ג'ורג', שהתמנה בדצמבר 1916 לראש הממשלה. הוא קידם את מדיניותה בסיועו של סיר מרק סייקס, בין השאר אל מול התנגדותו של שר החוץ ארתור בלפור, איש הסיעה "הרפורמית", שלו הדבר היה תלוי בו ההצהרה הנושאת את שמו לא הייתה באה לעולם. באביב-קיץ 1917, התעצם המאבק ה"רפורמי"-"רדיקלי", ומבחינת "הרדיקלים" פרסומה של הצהרת בלפור, נועד להכריע את המאבק. ואכן, מבחינה פוליטית לא פחות משהצהרת בלפור הבטיחה "בית לאומי" ליהודים, היא הייתה הצהרה בריטית בזכות חלוקת האימפריה העות'מאנית[17].
המחלוקת בין "הרפורמים" ל"רדיקלים" פילגה גם את ציוני בריטניה. בסוף 1914, בהשראתו של הברון רוטשילד, אימץ חיים ויצמן את העמדה "הרדיקלית", וראה בה את המסגרת היחידה שתאפשר את הגשמת הציונות בארץ-ישראל. תמיכתו במדיניות הרדיקלית גרמה להתקרבות רבה בינו ובין לויד-ג'ורג'. במהלך המלחמה, לצד היותו מנהיג ציוני, הפך ויצמן כאזרח בריטי לאחד מראשי הסיעה הרדיקלית. מעמדו הכפול של ויצמן כמנהיג ציוני וכמדינאי רדיקלי הפכו אותו לגורם מרכזי במהלכים שהובילו לפרסומה של הצהרת בלפור.
לפי פרופסור מרטין קרמר, בעיקרו של דבר "לא בלפור נתן לגיטימציה לציונות אלא היפוכו של דבר: הציונות, במאמציה המדיניים, היא שנתנה לגיטימציה להצהרת בלפור". פרופסור קרמר הוסיף כי "הפשטות הספרותית של הצהרת בלפור מיוסדת על ההנחה שאין צורך להצטדק על מתן בית לאומי ליהודים בארצם"[18].
חשיבות ההצהרה מבחינת היהודים
הצהרת בלפור הייתה ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. בפעם הראשונה הכירה מעצמה עולמית זרה בזכויותיהם של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל באמצעות מסמך רשמי. ההצהרה, המבטאת במשתמע גם הכרה ביהודים כעם, הייתה מאוחר יותר למסמך יסודי במתן המנדט על ארץ ישראל לבריטניה על ידי חבר הלאומים בועידת סן רמו 1920, והיא מוזכרת בפתיח לכתב המנדט[19]. אלא שבמהלך שנות שלטונם בארץ, צמצמו הבריטים את משמעותה של ההצהרה בספרים הלבנים שפרסמו, ובמיוחד בספר הלבן משנת 1939.
ההצהרה העניקה לתנועה הציונית יוקרה רבה, העלתה את מורל היהודים בתפוצות שונות, הפיחה בהם תקווה להתחדשות עם ישראל בארצו, וסייעה להגביר את העלייה ארצה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אף כתב על ההצהרה "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו"[20].
כאמור, היו שהשוו את ההצהרה להכרזת כורש, שאפשרה את שיבת ציון והקמת בית המקדש השני. יום ההצהרה נחשב יום חשוב ביישוב העברי ונקראו על שמו רחוב בחיפה ("שניים בנובמבר") וכיכר בתל אביב ("כיכר ב' בנובמבר")[21]. על שמו של בלפור נקראו רחובות בערים העבריות, ואף המושב בלפוריה.
יום פרסום ההצהרה, 2 בנובמבר, נחוג בשנים הראשונות בטקסים בארץ ובעולם (למשל, יובל הכסף ב-1942 נחוג חודש שלם)[22]. עם זאת, יום השנה השלושים, שצוין ימים מעטים לפני פרסומה של תוכנית החלוקה של האו"ם, לא נחגג ביישוב. תאריך זה גם לא צוין לאחר מכן. עם זאת, טקסים חגיגיים נערכו ביום היובל להצהרה (ב־1967)[23]. בנובמבר 2017 ציינו ישראל והממלכה המאוחדת מאה שנים להצהרת בלפור בשורת טקסים במעמד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש ממשלת בריטניה תרזה מיי.
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ראה בהצהרת בלפור אתערותא דלעילא בענין הגאולה[24], אך אמר שהוא מתיירא שהחפשים יקלקלו[25]. לגבי עמדתו של רבי יוסף חיים זוננפלד קיימים סיפורים סותרים: יצחק ברויאר מספר[26] שהרב זוננפלד שאל אותו מדוע אין הגולה התורתית רואה בהצהרת בלפור אצבע אלוקים; מאידך נכדו העיד שהרב זוננפלד דימה את שמחת ההמון מההצהרה לשמחתם של שיכורים, ואמר שאינו יכול לשמוח כיוון שההצהרה אינה גאולה שלמה ואף לא חלקית[27].
תגובות הערבים להצהרה
מיד לאחר מתן הצהרת בלפור החלו מנהיגים יהודיים בפעילות מדינית בקרב מנהיגים ערביים במטרה לממש את ההצהרה ולהסיר את התנגדות הצד הערבי. ב-4 ביוני 1918 נפגש חיים ויצמן עם האמיר פייסל. מפגש זה, שגרר מפגשים נוספים, הביא לחתימת הסכם ויצמן-פייסל בראשית 1919, שנועד להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין מדינה ערבית עצמאית שתקום בראשות פייסל. הסכם זה לא יצא לפועל.
ערביי ארץ ישראל התנגדו להצהרת בלפור וראו בה פגיעה בזכויותיהם. לאחר מתן ההצהרה החלו להתארגן בקרבם ועדים ואגודות מחאה שונות. ב-2 בנובמבר 1918, יום השנה הראשון להצהרת בלפור, שבתו בתי העסק הערביים ונערכה הפגנה בירושלים שבה הוכרז על הקמת האגודה המוסלמית-נוצרית, שפעלה במטרה לשכנע את הבריטים לבטל את הצהרת בלפור ולכונן בארץ ישראל משטר שייתן ביטוי לזכותם של הערבים על הארץ. הערבים טענו לבעלות מוחלטת על הארץ, והשתמשו בנימוקים היסטוריים (ישיבתם הארוכה בארץ), דמוגרפיים (היותם רוב של 90% מיושבי הארץ ב-1918), משפטיים (אי-חוקיותה-לכאורה של ההצהרה וסתירות פנימיות בתוכה), מדיניים (מכתבי חוסיין-מקמהון, בהם הובטחה ארץ ישראל לערבים) ואחרים, כדי לבסס את עמדתם. בנוסף, הם טענו כי היהדות היא דת ולא לאום וטענתם של היהודים בדבר חזרה לאדמתם לאחר אלפיים שנה, אינה רלוונטית כיוון ש"אין אפשרות לשרטט את מפת העולם מחדש על סמך טענות משכבר ימים"[28].
הערבים השתמשו בדרכים שונות על מנת להיאבק במימוש ההצהרה - הם הגישו תזכירים לשלטונות, הופיעו בפני ועדות בריטיות ובינלאומיות ואף נקטו באלימות כנגד יהודים ויישובים עבריים בארץ. בהקשר הזה יש שרואים בסוף מלחמת העולם הראשונה ובהצהרת בלפור את תחילתו של הסכסוך הישראלי-ערבי.
בשנת 1921, השתתפו הערבים במאורעות ב' בנובמבר, ערבים רבים התאספו בעיר העתיקה בירושלים עם מקלות בידיהם וקראו קריאות נגד היהודים[29]. יהודים רבים הוכו במקלות וחלק מהם נדקרו. בכניסה לרובע היהודי עמדו יהודים שמנעו מהפורעים הערבים להיכנס לרחוב היהודים[30] ובין היהודים לערבים היו חילופי יריות. הפורעים פרצו לבית יהודי של דוד ישעיהו כהן דרעי פגעו בדייריו ובזזו אותו[31]. הם לא הצליחו להיכנס לחצר נוספת כי תושבי החצר הערבית מנעו זאת מהם. בהר הבית התאספו ערבים וקראו "נדבח אל יהוד"[32]. חמישה יהודים וערבי אחד נהרגו. שמונה יהודים וארבעה ערבים נפצעו קשה.
בשנת 1945 ציינו ערבים את יום השנה להצהרת בלפור בפרעות ביהודים, ובמיוחד בקהיר, באלכסנדריה ובטריפולי.
לקריאה נוספת
- ליאונרד שטיין, מסד למדינת ישראל, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1962. (הספר בקטלוג ULI)
- דבורה ברזילי-יגר, בית לאומי לעם היהודי - המושג בחשיבה ובעשייה המדינית הבריטית 1917–1923, ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית. (הספר בקטלוג ULI)
- יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1976. (הספר בקטלוג ULI)
- ברברה טוכמן, התנ"ך והחרב, זמורה ביתן, 1987. (הספר בקטלוג ULI)
- אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, כרך א', תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004. (הספר בקטלוג ULI)
- אברהם ריבוצקי, מהצהרת בלפון עד הצהרת סמואל, יפו תרפ"א.
- הצהרת כורש והצהרת בלפור - מגילת אסתר של דורנו, יהודה טאוב תשפ"ג
- From Palmerston to Balfour: collected essays by Mayir Verete, edited by Norman Rose, with an introduction by Albert Hourani, London: Frank Cass, 1992. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: הצהרת בלפור |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הצהרת בלפור |
- הצהרת בלפור באתר ארכיון המדינה
- הצהרת בלפור, באתר הסוכנות היהודית
- הצהרת בלפור, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- גדעון עפרת, "הצהרת בלפור והאמנות הארצישראלית", באתר המחסן של גדעון עפרת, 5 בנובמבר 2012
- יעל צור, מתיה קם, הצהרת בלפור, באתר "תרבות•il"
מוטי גולני ויוסף נבו, הצהרת בלפור - 90 שנה אחרי, באתר הערוץ האקדמי, 2 בנובמבר 2007, הרצאה מצולמת- אביבה חלמיש, הצהרת בלפור, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
טקס לציון 50 שנה להצהרת בלפור, בארכיון הסרטונים של Associated Press, 2 בנובמבר 1967- טיוטה של הצהרת בלפור מוצעת למכירה פומבית, בארכיון הסרטונים של Associated Press, יוני 2005
- אלי מייזליש, הקמתה של עבר-הירדן ב-1922: "ממלכה" לנצח או שלטון מלאכותי חסר בסיס קיומי, מרץ 2007, נתיב
- אלי שאלתיאל, היסטוריה: בלפור פינת רוטשילד, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2010
- איתי נבו, הרקע המדעי של הצהרת בלפור, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 2 בנובמבר 2016
עופר אדרת, 99 שנה להצהרת בלפור: המאבקים מאחורי הקלעים מתגלים מחדש, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2016- נתן ברון, איום ונורא. אין גיהינום יותר גרוע, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2017
- שלמה אבינרי, הצהרת בלפור: הקשרים וההשלכות, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2017
- מוטי גולני ויהודה ריינהרץ, האיש שהצליח להפוך מכתב זניח להצהרה ששינתה את ההיסטוריה, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2017
- דותן גורן, 'אויב הציבור מספר אחד': מאה שנה להצהרת בלפור, בבלוג "עונג שבת", 02 בנובמבר 2017
- נדב שרגאי, ראשית הספירה, באתר ישראל היום, 27 אוקטובר 2017
- אידר דרור, זה האידיאל המפעם בי, באתר ישראל היום, 27 אוקטובר 2017
- שני ליטמן, סיימון שאמה: בלפור לא התכוון שהיהודים ישתלטו על כל ארץ ישראל, באתר הארץ, 18 בינואר 2018
יובל מלחי, פרק 284: הרב והשופט שהצילו את הצהרת בלפור, באתר "קטעים בהיסטוריה", 23 בנובמבר 2018- דני גוטוויין, הגורמים לפרסום הצהרת בלפור: חיים ויצמן, התנועה הציונית והאימפריאליזם הבריטי, ישראל 24, 2016
- קובי חוברה, ממנצ'סטר לוואייטהול, מאחורי הקלעים של הצהרת בלפור, הרצאה במסגרת אירועי 100 שנים להצהרת בלפור
- הצהרת בלפור, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
- חן מלול, הטיוטה של הצהרת בלפור, מתוך אתר הספרייה הלאומית, אוקטובר 2017.
- הצהרת בלפור-נוסח סופי, חלונות: צהר לתרבות יהודית-ישראלית, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ A Survey of Palestine Volume 1, סקר פלשתינה (1946), חלק ראשון, ע"מ 1, בארכיון מסמכי המדיניות היהודי על שם ברמן באוניברסיטת סטנפורד
- ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מטח - ירושלים, 2009, עמוד 139.
- ^ ליאונרד שטיין, מסד למדינת ישראל, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1962, עמ' 404.
- ^ התורה הגואלת ח"ב, הרב צבי יהודה הכהן קוק, מהדורת תשמ"ט, עמ' רפח.
- ^ ראה דבריו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בספר מגילת אסתר המתרחשת בדורנו עמוד נ"א
- ^ הצהרת בלפור - מושג מאתר רשת אמי"ת
- ^ השוואת נוסח הצהרת בלפור לטיוטת התנועה הציונית - מתוך אתר "מילונית" בארכיון האינטרנט
- ^ קציעה אביאלי-טביביאן, (ייעוץ מדעי: אביבה חלמיש ורפי ואגו), לאומיות במבחן, הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמ' 137–138.
- ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמוד 136.
- ^ 10.0 10.1 ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמוד 139.
- ^ איתי נבו, הרקע המדעי של הצהרת בלפור, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 2 בנובמבר 2017.
- ^ כך מופיע בספרה של ברברה טוכמן, התנ"ך והחרב: אנגליה וארץ ישראל, עמ' 217, אצל חלמיש, עמ' 87.
- ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, 2004, כרך א', עמ' 86–88.
- ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מט"ח – ירושלים, 2009, עמוד 139.From Palmerston to Balfour: collected essays by Mayir Verete/ edited by Norman Rose; with an introduction by Albert Hourani. London: Frank Cass, 1992
- ^ French support for the Zionist cause in 1917, באתר "The Balfour Project", 1 בספטמבר 2014
- ^ Martin Kramer, The Forgotten Truth about the Balfour Declaration, באתר "Mosaic Magazine", 5 ביוני 2017
- ^ דני גוטוויין, הגורמים לפרסום הצהרת בלפור: חיים ויצמן, התנועה הציונית והאימפריאליזם הבריטי, ישראל 24, המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן, 2016
- ^ דוד וינברג, "בלפור לא לבד", השילוח 7, נובמבר 2017
- ^ The Palestine Mandate, The Council of the League of Nations.
- ^ אגרות הראי"ה, ג' קנה.
- ^ כ"ט בנובמבר – תאריך לועזי בלבוש עברי, באתר האקדמיה ללשון העברית, 29 בנובמבר 2013
- ^ ראו למשל חגיגת ב' נובמבר בירושלים, דואר היום, 5 בנובמבר 1919; השני בנובמבר בתל־אביב, דואר היום, 5 בנובמבר 1925.
- ^ אלי פודה, שונּות בתוך מפגן של אחדות: חגיגות יובל הזהב להצהרת בלפור (1967) בישראל, ישראל 17 – 2010, 59
- ^ הדברים מצטרפים למה שכתב החפץ חיים בשם עולם שער התחזקות פרק י"ד, שיש שתי אופני גאולה. אופן אחד "שמתרומם קרן ישראל בלילה אחד", והאופן השני "ויש שהקב"ה נותן בלב מלכי האומות שיכירו כולם האמת וירצו להיטיב עם ישראל וכעניין שנאמר בכורש שהכריז בכל מלכותו... מי בכם מכל עמו יהי אלוקיו עמו ויעל"
- ^ ע"פ עדות בנו בספר שיחות חפץ חיים
- ^ מוריה עמ' 197
- ^ האיש על החומה ח"ג עמ' 351
- ^ ראו בהרחבה: יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, הוצאת עם עובד, 1976.
- ^ מאורעות ב' בנובמבר בירושלים, דואר היום, 3 בנובמבר 1921
- ^ מאורעות ב' נובמבר בירושלים, דואר היום, 4 בנובמבר 1921
- ^ הודעה רשמית, דואר היום, 4 בנובמבר 1921
- ^ בתוך העיר, דואר היום, 6 בנובמבר 1921
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)
ציונות 
| ||
|---|---|---|
| נושאים ומושגים מרכזיים | התנועה הציונית • התקווה • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • מחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם יהודי • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי-ציונות • החלטת האו"ם 3379 • החלטת האו"ם 4686 | 
|
| זרמים בציונות | ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית • ניטשה והציונות | |
| ארגונים ציוניים | קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת הישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל | |
| תנועות ציוניות | ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב | |
| מחתרות עבריות | בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי | |
| ראשוני הציונות | מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • הרב יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • רבי צבי הירש קלישר • רבי שמואל מוהליבר | |
| אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב | אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • הרב מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • הרב אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן-צבי • מנחם בגין • אברהם שטרן (יאיר) • ציונים לא יהודים | |
| ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל | ||
31839758הצהרת בלפור