הקונגרס הציוני העולמי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרצל נואם בקונגרס הציוני השני בבזל, 1898.
תצלום קבוצתי של קבוצת צירים מקרב ציוני רוסיה, משתתפי הקונגרס הציוני השביעי בבזל, 1905. צירים אלה הצטלמו על רקע הבניין שבו נערך הקונגרס. בשורה הראשונה, יושבים, מימין לשמאל: ישראל יסינובסקי, יעקב ברנשטיין-כהן, יחיאל צ'לנוב, ולדימיר זאב טיומקין, צבי בילקובסקי. בשורה השנייה עומדים, מימין לשמאל: מנחם שיינקין, יצחק ליב גולדברג, צבי ברוק ושלושה צירים נוספים

הקונגרס הציוני העולמי (כונה בעבר גם "הכנסייה הציונית"[1][2]) הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.

צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהפדרציות הציוניות בכל העולם, שחבריהן חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות, תנועות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי ארבע שנים.

הקונגרסים עד הקמת המדינה

מהקונגרס הראשון ועד החמישי התכנסו הקונגרסים מדי שנה, ולאחר מכן-כל שנתיים, באחת מהערים: בזל, לונדון, האג, וינה, קרלסבאד, ציריך, ז'נבה, המבורג, פראג ולוצרן.

  • הקונגרס הראשון - בזל - 1897. (קדמו לו ועידות חובבי ציון הראשון שבהם היה קונגרס פוקשאן ב-1882 ברומניה). אושרה תוכנית בזל.
  • הקונגרס השני - בזל - 1898. הוחלט על ייסוד בנק ציוני לצורך קבלת ערבות (צ'רטר) על ארץ ישראל - אוצר התיישבות היהודים.
  • הקונגרס השלישי - בזל - 1899. נדונה ההחלטה על קבלת צ'רטר ליישוב יהודים בארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית.
  • הקונגרס הרביעי - לונדון - 1900. הקונגרס שאף להשיג את תמיכתה של אנגליה ברעיון הציוני.
  • הקונגרס החמישי - בזל - 1901. התגברה האופוזיציה להרצל למען "פעולה מעשית" בארץ ישראל, ליותר דמוקרטיזציה בהחלטות ובנושאי תרבות עברית. הוחלט על הקמת הקרן הקיימת לישראל.
  • הקונגרס השישי - בזל - 1903. מוכר כ"קונגרס הבוכים" או "קונגרס אוגנדה", לאחר שתוכנית אוגנדה נתקבלה בה ברוב, החלטה שנתקלה בפרישה של צירים רבים. הקונגרס נערך מספר חודשים לאחר פרעות קישינב.
  • הקונגרס השביעי - בזל - 1905. הקונגרס הראשון לאחר פטירתו של הרצל, שבו דוד וולפסון תפס את מקומו כנשיא. בקונגרס זה נדחתה תוכנית אוגנדה.
  • הקונגרס השמיני - האג - 1907. התלהט ויכוח בין תומכי הציונות המעשית לבין תומכי הציונות המדינית. כמו כן הוחלט על הקמת המשרד הארצישראלי למימון וניהול פעילות ההתיישבות ורכישת קרקעות בארץ ישראל.
  • הקונגרס התשיעי - המבורג 1909. הקונגרס עמד בסימן הוויכוח בין הציונים המדיניים לציונים המעשיים.[3]
  • הקונגרס העשירי - בזל - 1911. הקונגרס נסב סביב ההחלטה לעסוק בנושאי תרבות, החלטה שהביאה למתיחות בין הדתיים לבין שאר הצירים. סוף למאבק בין הציונות המדינית למעשית, בהחלטה לאחד את שתי הגישות לציונות הסינתטית.
  • הקונגרס ה-11 -וינה - 1913. הוחלט על הרחבת לימוד העברית במוסדות החינוך בעולם היהודי. הוחלט להקים אוניברסיטה עברית בירושלים.
  • הקונגרס ה-12 - קרלובי וארי (קארלסבאד) - 1921. הקונגרס הראשון שהתקיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, בו אושרה הצהרת בלפור, וכן הוחלט על שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי בארץ ישראל. במהלכו הוקמה קרן היסוד. הקונגרס קיבל החלטה הקובעת כי "רצונו המוחלט של העם היהודי לחיות עם הערבים בתנאים של אחדות וכבוד הדדי ולהפוך ביחד איתו את המולדת המשותפת לארץ פורחת שבניינה יבטיח לכל אחד מעמיה התפתחות לאומית באין מפריע".[4]
  • הקונגרס ה-13 - קארלסבאד- 1923. החלה ביקורת על ההנהגה הציונות בנוגע ליחסה המתון לשלטון הבריטי בארץ.
  • הקונגרס ה-14 - וינה - 1925. גברה הביקורת על ההנהגה הציונית שהחלה בקונגרס ה-13. דיונים סביב המשבר הכלכלי שפקד את הארץ לאור העלייה הרביעית. 4 צירים לרבזיוניסטים.[5]
  • הקונגרס ה-15 - בזל - 1927. 9 צירים לרוויזיוניסטים.[5][6]
  • הקונגרס ה-16 - ציריך - אוגוסט 1929. אושרה הקמתה של הסוכנות היהודית. 21 צירים לרוויזיוניסטים.[5] זאב ז'בוטינסקי קרא בנאומו להקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן.[7]
  • הקונגרס ה-17 - בזל - 1931. לקונגרס נבחרו 254 צירים. סיעת הפועלים הייתה הגדולה ביותר (75 צירים, 29%). מספר הצירים של "הציונים הכלליים ב'" (שהתפלגה בתקופה זו) ירד ל-59. הרוויזיוניסטים הפכו לסיעה השלישית בגודלה (52 צירים, 21%), כמו צירי תנועת "המזרחי".[8] נחום סוקולוב מונה במקום ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית ברוב של 118 נגד 98. נדחתה הצעת הרוויזיוניסטים להצהיר על השאיפה להקמת מדינה עברית משני צידי הירדן, לאחר שצירי "הציונים הכלליים ב'" ו"המזרחי" שינו את עמדתם בעד ההצעה, בעקבות מברק שהתקבל ממפקדת "ההגנה", שבו הזהירה כי החלטה כזו עלולה להביא לחידוש המהומות בארץ ישראל. הפועלים הציעו שלא להעלות להצבעה את נוסחת "המטרה הסופית" של ז'בוטינסקי וזכו ברוב של 121 נגד 57. בתגובה לכך, קם ז'בוטינסקי מכסאו וקרא "זה לא קונגרס ציוני!". הוא קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם, ואחריו עזבו גם כל צירי מפלגתו. הפועלים השיגו שניים מתוך חמישה מקומות בהנהלה הציונית: ברל לוקר וחיים ארלוזורוב. הקונגרס ננעל ב-15 ביולי בשעה 02:00 אחר חצות.[9]
  • הקונגרס ה-18 - פראג - אוגוסט 1933.[10] בבחירות ביולי זכו תנועות הפועלים ביותר מ-44%. הרוויזיוניסטים ב-16%.[11] הקונגרס התנהל בסימן רצח ארלוזורוב. בעת נאומיהם של נציגי הרוויזיוניסטים, קמו כל נציגי סיעת הפועלים ועזבו את האולם בהפגנתיות. הרוויזיוניסטים לא נבחרו לנשיאות הקונגרס והצעות החלטה שלהם לא הובאו להצבעה. עקב כך, ז'בוטינסקי סירב לנאום. הנשיאות אישרה הקמת ועדת-חקירה שנתמנתה לבדוק ו"לעקור נטיות, העומדות בסתירה לעקרונות היסודיים של המוסר היהודי", כלומר רעיונות הרוויזיוניסטים.[12] התקווה נקבעה באופן רשמי כהמנון של התנועה הציונית.
  • הקונגרס ה-19 - לוצרן - 1935. מספר הצירים של סיעת הפועלים הגיע לכ-50%.[13] בלטו בהיעדרם זאב ז'בוטינסקי ואנשי ברית הציונים הרוויזיוניסטים אשר פרשו לפני הקונגרס והקימו את הצ"ח[14]. לאור עליית היטלר לשלטון, נסוב הקונגרס סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה כמו גם נושאים רבים אחרים בהן יישוב עמק בית שאן, הספנות העברית, מערכת החינוך והצביון היהודי בחיים הציבוריים. קונגרס זה נחשב לנקודת מפנה בו נוצרה קואליציה של סיעות שהובילה את הנהגת היישוב ולאחר מכן המדינה במשך 42 שנה.
  • הקונגרס ה-20 - ציריך - 1937. להלכה, בתגובה לוועדת פיל, ייפה הקונגרס את כוחה של ההנהלה הציונית לנהל משא ומתן עם הממשלה הבריטית על הקמת מדינה יהודית ולא על חלוקת ארץ ישראל המערבית אולם, למעשה, משום שוועדת פיל לא העמידה חלופה להקמת מדינה יהודית שאינה כרוכה בחלוקה, אימץ הקונגרס את עקרון החלוקה אף שהדבר נעשה בעקיפין ובהתניה מסוימת.[15]
  • הקונגרס ה-21 - ז'נבה - 1939. נדחו גזרות הספר הלבן של אותה שנה. הקונגרס נערך מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
  • הקונגרס ה-22 - בזל - דצמבר 1946. הקונגרס התחדש לאחר מלחמת העולם השנייה ועמד בסימן השואה. מספרם של צירי מזרח אירופה ירד ואילו מספרם וכוחם של צירי אמריקה עלה.[16] הרוויזיוניסטים שבו להסתדרות הציונית לאחר 11 שנה.[17] הוחלט על דחיית תוכנית מוריסון גריידי לחלוקת הארץ ומאבק כנגד שליטת הבריטים בארץ ישראל. חיים ויצמן התנגד למאבק נגד בריטניה והוקיע את פעולות ארגוני המחתרת הפורשים. הוא התפטר מנשיאות הקונגרס. הקונגרס הצביע נגד השתתפות בוועידת לונדון ברוב של 171 נגד 154, והדגיש את תביעת היהודים לכלול את כל ארץ ישראל המערבית בשטח המדינה היהודית.[18] מתוך כבוד כלפי ויצמן, החליט הקונגרס שלא לבחור בנשיא חדש במקומו. הוקמה הנהלה ציונית בת 19 חברים (שישה מתוכם מארצות הברית), שבראשה שוב עמד בן-גוריון, שקיבל על עצמו עתה גם את תיק הביטחון.[19]

דיוני הקונגרסים ותרומתם

המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה
חיים ויצמן נואם בפני הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה

ההחלטות שהתקבלו בקונגרסים קבעו במידה רבה את דרכה של התנועה הציונית. בין היתר הוחלט בהם על הקמת מוסדות חינוך שונים בארץ ובראשם – האוניברסיטה העברית בירושלים, ייסוד ארגונים כלכליים והתיישבותיים כגון בנק "אוצר ההתיישבות היהודית", קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, והוחלט על רכישת קרקעות בארץ ישראל ופעולות התיישבות בה. בקונגרס ה-12 אושרה הצהרת בלפור ובקונגרס ה-16 (1929) אושרה הקמתה של הסוכנות היהודית לניהול חיי היישוב העברי בארץ. בקונגרס ה-21, מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נדחו גזרות הספר הלבן של אותה שנה. בקונגרס הבא, ה-22, אושרה התוכנית להקים מדינה יהודית.

הקונגרסים דנו במהלך השנים בנושאים רבים הקשורים ליהודי העולם, להתיישבות בארץ והקמת מדינה יהודית. לא מעט ויכוחים התגלעו בהם. העיקריים שבהם:

  • הפולמוס סביב קבלת תוכניות מדיניות - בקונגרס השלישי התקיים ויכוח על קבלת ערבות (צ'רטר) ליישוב יהודים בארץ ישראל מידי טורקיה. הקונגרס השישי (1903) התמקד בוויכוח החריף סביב תוכנית אוגנדה, להתיישבות יהודית באוגנדה אותה הציע הרצל. לאחר ויכוח סוער ומתנגדים רבים, נדחתה לבסוף התוכנית בקונגרס השביעי. לאחר דחיית תוכנית אוגנדה, עזב ישראל זנגוויל את התנועה הציונית וייסד את הארגון הטריטוריאלי שחיפש בית לאומי לעם היהודי לא בהכרח בארץ ישראל.
  • ויכוחים על נקיטת פעולות מעשיות או מדיניות. הוויכוח התלהט בעיקר בקונגרס השמיני (1907), בין תומכי הציונות המעשית שדגלו ביישוב הארץ באופן מיידי, לבין אנשי הציונות המדינית, שרצו השגת ערבויות לכך מידי מעצמות העולם. חיים ויצמן תבע הצעת שילוב בדמות הציונות הסינתטית.
  • דיונים סביב רדיפת קהילות יהודיות בעולם - בין הדיונים שהתקיימו על כך היה הדיון בקונגרס הרביעי (1900) על רדיפת יהודי רומניה והדיון בקונגרס ה-19 (1935) לאחר עליית היטלר לשלטון, סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה.
  • הוויכוח על הגדרת הציונות - התגלעו חילוקי דעות בין הציונות הרוויזיוניסטית לבין אנשי מחנה הפועלים והמנהיגות הציונית, בתביעת הרוויזיוניסטים בהגדרה מפורשת כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל ונקיטת צעדים מפורשים נגד מדיניות בריטניה בארץ ישראל. לאחר שנדחתה ההצעה לדון בכך בקונגרס ה-17 ב-1931, פרשו הרוויזיוניסטים והקימו את ההסתדרות הציונית החדשה. הם חזרו לקונגרס הציוני ב-1946.
  • דיונים סביב חלוקת ארץ ישראל המערבית - הדיונים נסובו בקונגרס ה-20 (1937) סביב אישור תוכנית החלוקה של ועדת פיל. לבסוף גברה דעת המצדדים בתוכנית העקרונית. הוחלט לדחות את גבולות הצעת החלוקה המסוימת של הוועדה אולם לראות בעקרון החלוקה של ארץ ישראל המערבית בסיס למשא ומתן להקמת מדינה יהודית.
  • הוויכוח סביב דרכי המאבק בשלטון הבריטי בארץ - עמדתו של ויצמן למאבק לא מזוין בבריטים לא התקבלה בקונגרס ה-22 (1946) והוא התפטר מנשיאות הקונגרס.

הקונגרסים שלאחר הקמת המדינה

שקל ציוני לקונגרס הכ"ג - שקילת השקל הציוני השנתית היוותה תנאי לחברות בהסתדרות הציונית ולבחירת הצירים לקונגרס

לאחר הקמת מדינת ישראל פחתה בהרבה השפעתם של הקונגרסים הציוניים. הם הועברו לירושלים ומתכנסים אחת לקדנציה בבנייני האומה למשך 3 ימים. הקונגרס הראשון בירושלים לאחר הקמת המדינה נפתח ב-1951 (הקונגרס ה-23 במניין הכולל). הקונגרסים עמדו בסימן דאגה לביטחון ישראל וקליטת העלייה, פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה, עצירת יהדות התפוצות מהתבוללות ועוד. יושבי ראש הקונגרסים בשלושים השנים האחרונות הם יושבי ראש הסוכנות היהודית.

ב-1964, ערב הקונגרס הציוני ה-26 בירושלים, התייחס יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית וראש ממשלת ישראל לשעבר, משה שרת, לשאלת הצורך בקיומו של קונגרס ציוני לאחר הקמת מדינת ישראל:

”הקונגרס הציוני הינו הפורום העולמי היחיד, שעל במתו מופיעים יהודים מכל חלקי העולם... כדי לתת ביטוי לזיקתם-הם, ולזיקת המוני העם היהודי, שהם נציגיו, למדינה; כדי לטכס עצה על חובתם להבטיח את המשך קיומו של העם, ולרכז את מעייניו סביב המדינה... אין עוד במה עולמית כזאת!”.[20]

הרכב הקונגרס

חוקת ההסתדרות הציונית העולמית קובעת שמספר צירי הקונגרס מטעם הבריתות העולמיות הלוקחות חלק בבחירות לקונגרס הציוני, מלבד אלה הנבחרים לפי רשימות עולמיות וצירים מטעם הארגונים היהודיים הבין ארציים, לא יעלה על 500. הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית רשאי להחליט, לא יאוחר משנה לפני כינוס הקונגרס, להגדיל את המספר ב–5% לכל היתר, כך שמספר הצירים מקבוצה זו יגיע עד ל-525. מספר צירי הקונגרס מחולק כדלקמן: ישראל 38% (190 צירים), ארצות הברית 29% (145 צירים), ויתר ארצות התפוצה 33% (165 צירים)[21].

הצירים מישראל נבחרים על-פי מפתח תוצאות הבחירות לכנסת, כאשר בפועל רוב המפלגות בישראל ממנות לתפקיד חברי הקונגרס נציגים זוטרים.

נשיאי הקונגרסים הציוניים

מספר תמונה שם שנים בתפקיד הערות
1 בנימין זאב הרצל 1897-1903 מהקונגרס הראשון עד השישי
2 דוד וולפסון 1905-1911 מהקונגרס השביעי עד העשירי
3 אוטו ורבורג 1911-1913 מהקונגרס העשירי עד ה-11
4 חיים ויצמן 1921-1931 מהקונגרס ה-12 עד ה-16
5 נחום סוקולוב 1931-1933 מהקונגרס ה-17 עד ה-18
(4)[22] חיים ויצמן 1935-1946 מהקונגרס ה-19 עד ה-22
6 דוד בן-גוריון 1946-1956 יו"ר בפועל[23]
7 נחום גולדמן 19561968
8 אריה דולצ'ין 19781987 בתפקידם כיו"ר הסוכנות היהודית
9 שמחה דיניץ 19871996
10 אברהם בורג 19961999
11 סלי מרידור 20002005
12 יואל חסון 2006
13 זאב בילסקי 20072009 בתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית
14 אברהם דובדבני 20102020
15
יעקב חגואל 2020-מכהן

ראו גם

לקריאה נוספת

תעודות

היסטוריוגרפיה

  • אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, (עורך: עבר הדני; מבוא: יוסף קלוזנר), תל אביב: הוצאת מ' טברסקי, 1951.

פובליציסטיקה

  • ליב יפה : כתבות על קונגרסים ציונים ראשונים, ירושלים : [חמו"ל], תשכ"ח.
  • ישראל קלויזנר, התנועה לציון ברוסיה, (פרק ב: מקאטוביץ עד בזל), ירושלים : הספרייה הציונית, תשכ"ב-תשכ"ה 1962–1965.
  • הקונגרס הציוני: תולדותיו, מבנהו, מקומו בתנועה הציונית, ירושלים: מרכז ההסברה, 1981.
  • Heiko Haumann (Ed.), The first Zionist Congress in 1897: causes, significance, topicality, Basel: Karger, 1997.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הכנסיה הציונית בבזלה, עיתון "חרות"⁩⁩, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏18 באוגוסט 1911
  2. ^ א.א., הכנסיה הציונית התשיעית בהמבורג, עיתון החרות, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏29 בצדמבר 1909
  3. ^ יוסי גולדשטיין, בין ציון לציונות: תולדות התנועה הציונית 1881-1914, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 312
  4. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 119.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יב, עמ' 255.
  6. ^ פרוטוקול הקונגרס (בגרמנית)
  7. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק י, עמ' 218.
  8. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יא, עמ' 236.
  9. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יא, עמ' 243.
  10. ^ הקונגרס הציוני הי"ח בפראג, דבר, 23 באוגוסט 1933
  11. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יב, עמ' 277.
  12. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יג, עמ' 285.
  13. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק טו, עמ' 321.
  14. ^ 11 שנה מאוחר יותר בקונגרס הציוני העולמי ה-22 שהתקיים לאחר השואה חזרו הרוויזיוניסטים אל ההסתדרות הציונית.
  15. ^ יצחק גל-נור, חלוקה טריטוריאלית של ארץ-ישראל: ההכרעה ב-1937, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 211–240, בעמ' 231
  16. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 557.
  17. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 558.
  18. ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק יט, עמ' 263–264.
  19. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 562–563.
  20. ^ ידין דודאי, משה שרת על ישראלים ויהודים ועל דמוקרטיה, 22.12.1964, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 543.
  21. ^ הרכב הקונגרס הציוני העולמי, אתר ההסתדרות הציונית העולמית
  22. ^ כהונה שנייה
  23. ^ במהלך אותן שנים לא נבחר נשיא חדש לקונגרס ודוד בן-גוריון שימש כיו"ר ההנהלה הציונית.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34980285הקונגרס הציוני העולמי