העסק הביש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פרשת לבון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"העֵסֶק הַבִּיש" הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת טרור במסווה (דגל כוזב) שבוצעה במצרים על ידי ישראל. הפעולה הוסוותה כך שיתקבל הרושם כאילו בוצעה על ידי ארגון טרור מצרי. בעת תכנון הפעולה וביצועה היא נקראה "מבצע סוזנה". עקב חשאיותה לא דובר עליה במפורש, אלא רק בכינוי הקוד "העסק הביש". כישלונה של פעולה זו עמד על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביא לשורת משברים פוליטיים בישראל, שזכו לכינוי הכולל "פרשת לָבוֹן" או בפשטות "הפרשה".

חוליית הריגול ותפיסתה - "העסק הביש"

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הכשיר והפעיל המודיעין הצבאי הישראלי, לימים אמ"ן, חוליית ריגול במצרים, מקרב היהודים המקומיים. החוליה פעלה במסגרת יחידה 131, שיועדה לפעולות ריגול במדינות ערב. את החוליה הקים שליח המודיעין אברהם דר, שהגיע למצרים באפריל 1951 במטרה לגייס צעירים מתוך תנועות נוער ציוניות במצרים. דר חזר לישראל לאחר ארבעה חודשים, והפיקוד על החוליה נמסר לסא"ל מרדכי בנצור, מפקד יחידה 131. לדברי דר, מטרת הקמת הרשת הייתה הפלת משטרו של פארוק, מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל, ומתוך מחשבה שהדבר ישרת גם את מצרים[1]. הרשת המשיכה לפעול גם לאחר שמשטרו של פארוק הופל על ידי קצינים מצרים. בפרק הזמן שמאז הקמתה ועד להפעלתה, הייתה מרביתה של הרשת "רדומה", כיתר הרשתות של יחידה 131, שיועדו להפעלה בעת מלחמה כוללת, ואנשיה אף הגיעו לאימונים במדינת ישראל. במאי 1954 הטיל מרדכי בנצור את הפעלת הרשת על אברי אלעד, שגויס בספטמבר 1952, והחל בתפקידו במצרים בסוף יוני 1954[2].

שיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים[3]. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי את החוליה של אברי אלעד, שהורה לאנשיו להתחיל בפעולות חבלה. ב-2 ביולי 1954 בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי הקבוצה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית תוזמנה ל-23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. פעולה זו נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו", כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנזון, שנעצר במקום. באף אחד מהמקרים לא גבו פעולות החבלה הללו קורבנות בנפש.

מכיוון שהמידור בקבוצה לקה בחסר, נעצרו בזה אחר זה חברי התא מאלכסנדריה, ואחריהם גם אנשי התא הקהירי. 13 חברי החוליה נלכדו בחודש אחד, יולי 1954, והועמדו לדין (ולכן כונו בישראל בשם "נידוני קהיר"). היחיד שלא נעצר היה אברי אלעד, שהצליח להתחמק ממצרים על גבי ספינה לאירופה. מאיר מקס בינט, שהמצרים טענו שהיה ראש החוליה, היה למעשה איש מודיעין ישראלי שפעל במצרים בנפרד מאנשי החוליה, וכנראה נתבקש רק להעביר כסף לאנשי החוליה. לאחר חמישה חודשים של עינויים וחקירות, התאבד בינט בכלא המצרי ב-21 בדצמבר 1954.

חברי החוליה נשפטו בבית דין צבאי מצרי. המשפט החל ב-11 בדצמבר 1954.[4] אב בית הדין היה יוסוף דיגווי, אשר מונה כשנתיים לאחר מכן, ב-1956, למושל רצועת עזה, במקום הגנרל עגרודי, ונפל בשבי ישראל במבצע קדש. ב-27 בינואר 1955 ניתנו פסקי הדין הבאים:

הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי "העסק הביש", ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה במילות קוד וברמזים בלבד. במרוצת השנים נתפרשו שמות הקוד שבהם כונו גיבורי הפרשה ונתבררה זהותם של בעלי הכינויים:

אפילו בשנת 1967, 13 שנים לאחר האירוע, תיארה אותו האנציקלופדיה העברית במילים הסתומות: "פעולה ביטחונית, מפוקפקת מבחינה מדינית ומוסרית, שנערכה בצורה כושלת בקיץ 1954 בחו"ל ושעלתה בחייהם של כמה יהודים, גרמה נזק מדיני לישראל ופגמה בכבודה". לדברי עורך האנציקלופדיה, ישעיהו ליבוביץ, הצנזורה הפעילה לחץ על האנציקלופדיה בעניין תוכנו של ערך זה. סגן שר הביטחון, צבי דינשטיין, הכחיש דברים אלה, וטען שהצנזורה הביאה לתיקונה של מילה אחת בלבד[8].

תוצאות בזירה המדינית-מפלגתית והממשלתית - "הפרשה"

פנחס לבון

ועדת השניים

בעת הפרשה בשנת 1954, ראש הממשלה משה שרת לא היה מעורב בפעילות הזו ולא ידע עליה אף זמן מה אחרי הכישלון והמעצרים, בעוד שהרמטכ"ל, משה דיין, הצליח להתחמק מקישור אליה כי שהה בחו"ל בתקופת הפעולות. הראשון שניסה לברר מי אחראי לתסבוכת זו היה שרת, שהקים לשם כך ועדת שניים, ועדת אולשן-דורי, שכללה את נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, ואת הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה, שהוקמה ופעלה בסודיות, לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה במסקנותיה שהוגשו לשרת ב־12 בינואר 1955: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון, עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו"[9].

מסקנות הוועדה הובילו למבוי סתום. לבון, אשר טען שקציני צה"ל עשו יד אחת בוועדה כדי להפלילו, דרש מראש הממשלה שרת את פיטורי ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, כתנאי להישארותו בתפקיד שר הביטחון. שרת, אשר אמנם קיבל את מסקנת התיקו של הוועדה, עדיין ראה בלבון הגורם לפרשה, גם אם לא הגורם הישיר לה, סירב לערוך כל שינוי גברי בצבא ובמשרד הביטחון, כדי שלא יתפרש כלפי חוץ כהודאה של מדינת ישראל באחריותה למעשים במצרים, ובעצה אחת עם השרים גולדה מאיר, לוי אשכול וזלמן ארן דרש מלבון להישאר בתפקידו זמן מה ללא תנאים. שרת כתב על כך ביומנו:

לבון הוכיח כי גם באופיו גם בשכלו יש יסודות שטניים, הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים ... לבון אחראי לזוועה של קהיר גם אם גירסתו העובדתית נכונה ב־100 אחוז. הוא שייצר וטיפח בצבא את הרקע שאיפשר את מעשי הטירוף — שהכשיר גם את הפקודות הבלתי־מוסמכות שניתנו בכיוון זה. לבון אחראי ליצירת משטר של דיווח כוזב, פריקת עול הסמכות המדינית של הממשלה, השמצתה ברחבי הקצונה. ... אף על פי כן אני מוכן לכבוש בלבי את כל אלה כחשבונות עבר אשר לא זו השעה לסילוקם. הדבר שלא אוכל בשום פנים לתרצו בפני הקדוש־ברוך־הוא הוא השארת לבון על כנו מכאן ואילך

— יומני משה שרת, 25 בינואר 1955[10]

סיבה נוספת לדרישה שלבון יישאר בתפקידו היא שלא נמצא אדם מתאים להחליפו בתפקיד — שרת שכבר כיהן כשר החוץ בנוסף לתפקידו כראש הממשלה לא חשב שיוכל להקדיש זמן מספיק לתפקיד, כך גם אשכול שכיהן כשר האוצר. התפקיד הוצע לסגן שר הביטחון לשעבר שאול אביגור, גיסו של משה שרת ולרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, שניהם סירבו. במהלך התקופה הוצע התפקיד על ידי מתווכים כיצחק נבון ונחמיה ארגוב לראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, דוד בן-גוריון במקום מושבו בשדה בוקר, וב־17 בפברואר הוא ניאות להסכים. באותו יום מסר פנחס לבון את התפטרותו, כאשר הסיבה הרשמית להתפטרותו הייתה "בשל תביעות שונות מצד לבון לשינויים שונים במערכת הביטחון אשר לא נתקבלו על ידי שרת"[11].

המשורר נתן אלתרמן כתב שיר על הנושא, שהודפס ב"טור השביעי" בעיתון "דבר" ב-11 בפברואר 1955, לאחר שאושר לפרסום על ידי הצנזורה. המשורר שואל "אם היה זה ראוי ונחוץ" ו"אם אמנם עלינו ליתן את הדין על מידת קלות־יד ומידת קלות־ראש שצימחו את הסבך המופרך־המדהים" ומסיים בדרישה ל"מסקנה מעשית".[12]

האדם השלישי

אברי אלעד, מפעילן הישראלי של החוליות במצרים, שכונה "האדם השלישי", הגיע לישראל אחרי שנותר שבועיים במצרים בלא שנעצר. תחילה נחשב לגיבור, אך בשנת 1958 בעת ששהה בחו"ל גברו החשדות שפעל כסוכן כפול, והוא שהסגיר את אנשיו למצרים. הוא פותה לחזור לארץ נעצר, נחקר והועמד למשפט בדלתיים סגורות. במהלך משפטו, טען שבצה"ל זויפו מסמכים, וניתנו עדויות שקר במטרה לטייח את האחריות לעסק הביש. טענה זו החלה ויכוח פוליטי נוקב בשאלת האחריות לפעולה זו, ויכוח שזכה לכינוי - "הפרשה", ולאחר מכן "פרשת לבון". השאלה שייצגה ויכוח זה במלוא עוזו הייתה "מי נתן את ההוראה?".

לאחר התפטרותו של לבון בתחילת פברואר 1955, מונה בן-גוריון לשר הביטחון במקומו, וב-21 בפברואר נבחר מחדש גם לתפקיד ראש הממשלה. בספרו "דברים כהוויתם" כתב בן-גוריון:

"עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ'פרשת 1954' ... ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע ... כי זויפו תעודות בצה"ל... מיד הטלתי על מזכירי הצבאי לבדוק העניין".

עשור מאוחר יותר, בשנת 1975 פורסמה בעיתון המצרי אל אהרם הטענה שאלעד, או בשמו המקורי אברהם זיידנברג, פעל כסוכן כפול. עם השנים נאספו עדויות רבות לגבי עברו המפוקפק לכאורה של אלעד, כולל בידוי פרטים מעברו, ופעילותו כגנב כפייתי ונוכל לאורך השנים. התברר שאלעד הודח מקצונה ופיקוד מספר פעמים בצבא הבריטי בפלמ"ח ובצה"ל, ואף נכלא לא פעם בעוון התנהגותו הפלילית.[13]

ועדת כהן

עתה בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, בן-גוריון דרש מהרמטכ"ל חיים לסקוב להקים ועדת חקירה צבאית בעניין זיוף המסמכים ו"האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש". בראש הוועדה, שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל, עמד שופט בית המשפט העליון חיים כהן.[14] לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן-גוריון את ביטולה.

בשובו לישראל, נפגש לבון עם בן-גוריון ביום 26 בספטמבר 1960, ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב ואמר לו: "פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך". לבון פירש זאת כהתחמקות, ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר", בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל, אשר טען שקיבל את ההוראה, בעל פה, משר הביטחון לבון.

ועדת הבירור שמינה הרמטכ"ל חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון אך לא הגיעה למסקנה חד-משמעית, ובכל מקרה בן-גוריון דחה את ממצאי הוועדה.

ועדת החוץ והביטחון

לבון החליט לפנות לוועדת החוץ והביטחון. ב-4 באוקטובר העיד בפניה ומתח ביקורת על בן-גוריון. כשנודע לבן-גוריון תוכן עדותו, הפך הקרע הסמוי ביניהם לריב קשה. לבון העיד בארבע ישיבות של הוועדה: ב-4, 10, 17 ו-20 באוקטובר. הוא גולל בהן את גרסתו ל"עסק הביש" ודחה את ההצעה לחקירה משפטית. בין היתר, אף איים: "יש לי חומר שלא הראיתי לאיש, ואני לא מתכוון להראותו. אם יגיעו מים עד נפש, ייתכן שלא תהיה לי ברירה". הוא סירב לספר כיצד הגיע אליו החומר. דיוני הוועדה היו אמנם סודיים, אולם דיווחים מדבריו פורסמו בעיתונים וחוללו רעידת אדמה פוליטית. דיווחים אלה היו מצונזרים וכללו שמות-צופן מוסכמים. הציבור הרחב לא יכול היה להבין על איזו פרשה מדובר, אולם הבין כי מדובר בשבר גדול בצמרת מפלגת השלטון. מאיר יערי ויוחנן בדר כינו את פרשת לבון "דרייפוסיאדה" ובכך דימו את הפרשה לקנוניה האנטישמית בפרשת דרייפוס. הנהגת מפא"י החליטה לעשות כל שביכולתה כדי להוציא את הטיפול בפרשה מידי הוועדה ולהשתיק את הפרשה, אולם בן-גוריון החליט לנטוש את עמדתו הנייטרלית ולצאת למאבק גלוי נגד לבון.[15]

ועדת השבעה

באוקטובר 1960 הגיעו הדברים לידי כך שבן-גוריון סבר כי יש לחקור את הפרשה באמצעות ועדת חקירה משפטית, בעוד שצמרת מפא"י ביקשה לסיים את הדיון בפרשה.

אשכול חתר לפשרה, על פיה העניין יסתיים בלי שחקירתו תמצה את פוטנציאל ההרס שלה. בן-גוריון, מצדו, היה נחוש למצות את החקירה עד תום. שתדלנותו של אשכול הביאה להקמת "ועדת השבעה" – ועדה של שבעה שרים מכל מפלגות הקואליציה. הוועדה כללה את שר המשפטים פנחס רוזן, נציג המפלגה הפרוגרסיבית שכיהן כיו"ר הוועדה, ואת השרים לוי אשכול ובכור-שלום שטרית נציגי מפא"י, ישראל ברזילי נציג מפ"ם, יצחק בן-אהרן נציג אחדות העבודה, משה חיים שפירא נציג המפד"ל ובנימין מינץ נציג פועלי אגודת ישראל[16]. בן-גוריון נמנע מלהגיע לישיבת הממשלה שבה הוחלט על הקמת הוועדה, אך קיבל את עצם הקמתה, אולם לא הכיר בסמכותה כוועדת חקירה שמתפקידה לקבוע עובדות בדבר זכאותם או אי-זכאותם של לבון או של בנימין גיבלי.

ב-25 בדצמבר 1960 הגישה ועדת השבעה את מסקנותיה, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה במצרים. אלו הסתמכו, בין היתר, על הודאת המזכירה דליה כרמל, כי זייפה מסמך המזכה את ראש אמ"ן גיבלי, ומטיל את האשמה על פנחס לבון, וזיכו את לבון מכל אשמה. על פי הסופר שבתי טבת בספרו "עונת הגז", חילוקי הדעות בין אשכול ובין בן-גוריון בעניין זה נבעו מן העובדה כי המזכירה דליה כרמל הייתה באותו הזמן ידידתו האינטימית של אשכול, וסיפרה לו כי אכן זייפה את המסמך, לדרישת גיבלי (בוועדה טענה כי זייפה את המסמך, ולאחר מכן חזרה בה בחקירת המשטרה), וכך היה אשכול משוכנע כי גיבלי פעל מאחורי גבו של לבון. בן-גוריון – שאשכול לא גילה לו את המקור שלפיו קבע את עמדתו – שהיה יריבו המפלגתי של לבון, היה סבור כי אין לחייב אדם או לזכותו שלא על פי הליך משפטי או ועדת חקירה משפטית.

אי קבלת מסקנות ועדת השבעה התפרשה על ידי רבים כהטלת דופי בשבעת השרים (ובראשם אשכול) אשר ישבו בוועדה, דבר שהיה עלול להביא לסופם הפוליטי של שרים אלו, רובם בני "דור הביניים" במפא"י.

בן-גוריון, שלא הכיר עקרונית בסמכותה של ועדת פוליטיקאים לחרוץ דין אדם לשבט או לחסד, לא קיבל ממילא את מסקנות ועדת השבעה, וב-31 בינואר 1961, לאחר חודש רצוף סכסוכים ועימותים, הגיש את התפטרותו לנשיא המדינה, אך נותר בכהונתו עד 1963.

ועדה משפטית

בן-גוריון לא הסכים לכך שוועדת שרים תיתן זיכוי לשר, ודרש שקביעה כזו תיעשה על ידי ועדה משפטית. הוא דרש שלבון יודח מהזירה הפוליטית עד לבירור עניינו, ושקביעת ועדת אולשן-דורי אשר פסקה על תיקו (אי-הכרעה הנובע מחוסר מידע) תשאר בינתיים על כנה.[17]

בציבור נוצר הרושם כאילו בן-גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותו על לא עוול בכפו.

מרכז מפא"י שהתבקש להכריע בסכסוך זה, קיבל את דרישתו של בן-גוריון, ובשבת ה-4 בפברואר 1961 הודח לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות, ומחק את לבון מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת. בן-גוריון אמנם היה הדורש העיקרי להדחת לבון, אך הצעת הפשרה של שר האוצר לוי אשכול גם היא כללה את הדחתו מתפקידים פוליטיים ומן המפלגה. כפי הנראה ההדחה לא הייתה יוצאת אל הפועל ללא שיתוף פעולה בין השניים.[17]

פרסום ראשון בציבור

במרץ 1964 פורסם מידע מרומז ראשון לציבור על פרטי "הפרשה". עשה זאת אורי אבנרי, בשבועונו "העולם הזה", באמצעות סיפור מתח בדיוני לכאורה שנקרא בשם "פרשת אלכסיס" ובו תיאור מאבק מודיעיני בין יוון לטורקיה, שדמויותיו ועלילתו תאמו את עובדות הפרשה והאישים שנטלו בה חלק.[18][19]

בירור פנימי במפא"י

דרישתו של בן-גוריון לוועדת חקירה משפטית והתנגדותו העקרונית לתעודת זיכוי הניתנת לפוליטיקאי על ידי ועדת פוליטיקאים, לא הייתה מובנת לציבור באותה עת ו"הפרשה" (או, כפי שכונתה, "פרשת לבון") פגעה ביוקרתו של דוד בן-גוריון, וכנראה, הייתה בין הגורמים שהניעו אותו להתפטר מראשות הממשלה, בשנת 1963, תוך שהוא מדגיש שהתפטרותו היא "בשל סיבות אישיות שאינן קשורות לשום בעיה ממלכתית". הוא המשיך להיאבק על דעותיו, ובפרט תקף את יורשו, שנבחר לתפקיד על-פי המלצתו, לוי אשכול.

באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת על סמך בדיקתם של העיתונאי חגי אשד והמשפטנים אהרן חטר-ישי ויצחק טוניק, כי ועדת השבעה עיוותה את הדין. חמוש בדו"ח המשפטנים, פנה בן-גוריון בתחילה לאשכול, ולאחר מכן לשר המשפטים דב יוסף, בדרישה כי יחקרו הן את השאלה "מי נתן את ההוראה" והן את "ועדת השבעה". אשכול, שהיה הרוח החיה מאחורי כינוס "ועדת השבעה", לא הסכים לכך. הוא ידע מידידתו דליה כרמל כי המסמך המזכה את ג'יבלי מזויף, אך לא יכול היה לספר על כך לבן-גוריון. בשיחה עם בן-גוריון רמז כי "אחד מסר לו סוד, שהוא משנה כל הדבר", ובן-גוריון מצדו סבר כי "אם רק הוא שמע סוד – אינו קיים בשביל העולם". על אשכול הופעלו לחצים כבדים לכנס ועדה משפטית כזו.[20]

לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב חיווה דעתו כי ועדת השבעה קיבלה על עצמה לקבוע עובדות בעניין שנוי במחלוקת מבלי שיהיה לה מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה אינה בעלת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהרכיבו אותה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י על מנת שיחליט על חידוש החקירה. משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חופשי להחליט ברצונו בעניין ממלכתי, הוא הקמת ועדת חקירה משפטית.[20]

ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון, שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול.

עתה נותר לבן-גוריון רק פורום אחד שבפניו יכול היה להביא את עניינו – ועידת מפא"י שהתכנסה בפברואר 1965. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן-גוריון הם במיעוט, ואילו אנשי אשכול הם הרוב. מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, שרגא נצר, להביא לכדי פשרה בין הנִצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. בפגישה דרמטית במלון שרתון בתל אביב עשה אף נשיא המדינה זלמן שזר מאמץ להביא לפיוס בין אשכול ובין בן-גוריון, אך נכשל בכך.

בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו גולדה מאיר על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש (המערך הראשון). הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראי!"[21] בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעותיו של בן-גוריון.

בעקבות חילופי הדברים בין בן-גוריון ובין אשכול העלה חבר הכנסת מנחם בגין הצעה, שנועדה לנגח את שני האישים, שלפיה תוקם ועדת חקירה ממלכתית "לחקור הדברים שלא בסדר אצל ראש הממשלה הראשון, לפי דבריו של ראש הממשלה הנוכחי".[22]

ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול. ב-29 ביוני, לאחר ישיבה שהתקיימה בביתו של בן-גוריון, קמה ונהייתה מפלגה חדשה ושמה רשימת פועלי ישראל (רפ"י). העילה המרכזית לפרישה הייתה "הפרשה", אך זו לא עניינה עוד את רובו המכריע של הציבור הישראלי, ונראה היה לציבור, פרט לבן-גוריון ולתומכיו, כי העיסוק בה מיותר וכי זמנה עבר.

לאחר מעשה

ועדה מיוחדת של הכנסת דנה אף היא בפרשה ובין היתר קיימה ישיבותיה בבניין לשכת יו"ר הכנסת בקריה בתל אביב.

האירוע הוביל לכרסום מעמדו הציבורי של בן-גוריון, שמעשיו נתפסו כקפריזיים ונקמניים. כמו כן, מספר עיתונאים ראו ב"מהפך", הבחירות שבהן עלה הימין לראשונה לשלטון, תוצאה מאוחרת של "העסק הביש".[23] לדברי אברהם שוויצר, המחלוקות הפנימיות שקרעו את מפא"י סימלו את ראשית הסוף של המפלגה; "המהפך בא באיחור של שבע-עשרה שנים". על פי ניתוחו של יחיעם ויץ, ניתן לראות בפרשה הקו המבחין בין עידן ראשית מדינה, לתקופה חדשה בתולדותיה, "בוגר[ת] וספקני[ת] יותר". ניתן לראות זאת בתחום הביטחון: מעתה הרשה לעצמו הציבור לבקר את הצבא ואת מערכת הביטחון. הביקורת התבטאה גם ביד חופשית יותר שניתנה לביקורת העיתונאית על הממסד, וכתוצאה מכך גם בכוחה של העיתונות הכתובה. לבסוף גם מעמדם של האינטלקטואלים, שנקטו עמדה ביקורתית יותר כלפי השלטון, התחזק.[24]

לאורך שנים רבות הצהיר בנימין גיבלי כי יפרסם את גרסתו בספר והוא אף שכר לשם כך את שירותיו של הסופר אריה קרישק. עם מותו של גיבלי, בקיץ 2008, טרם פורסם כתב-היד. על פי פרסומים בתקשורת, גיבלי טען כי משה דיין היה שותף במתן "ההוראה" ובטיוחה[25].

ספרו של אברי אלעד יצא ב-1976 באנגלית בשם "The Decline of Honor" ובעברית בשם "האדם השלישי".

במישור המשפטי-צבאי, הפרשה הציפה מספר סוגיות שלא זכו להתייחסות משמעותית קודם לכן:

  • מהם גבולות הסמכות של שר הביטחון "הממונה על ביצוע הפקודה" כלפי הרמטכ"ל וכלפי הממשלה וראש הממשלה?
  • האם שר הביטחון יכול לקיים קשר ישיר עם קצין בכיר בעניין ביטחוני, ללא ידיעת/מעורבות הרמטכ"ל?
  • האם שר הביטחון רשאי להורות על ביצוע תוכנית מסוג זה ללא אישור הממשלה או ראש הממשלה?

גורל חברי החוליה

"האדם השלישי", אברהם זיידנברג (אברי אלעד), מפעיל החוליה במצרים, הצליח להימלט ממצרים. הוא פותה להגיע לישראל, הועמד לדין באישומים שונים ונידון ל-12 שנות מאסר, שהופחתו בערעור ל-10 שנים, אותן ריצה בבידוד בכלא רמלה. לאחר שריצה את תקופת מאסרו היגר לארצות הברית, ושם נפטר בשנת 1993.

אחדים מהשותפים לעסק הביש, שישבו במאסר במצרים, שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים (עוד אחת מחידות הפרשה היא מדוע לא שוחררו כבר בחילופי השבויים שלאחר מלחמת סיני[7]). דבר שחרורם פורסם בישראל רק בנובמבר 1971, לקראת נישואיה של אחת מחברי החוליה, מרסל ניניו.[26] בשנת 1988 נמנתה ניניו, עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות ה-40. ויקטור לוי ישב בכלא המצרי 14 שנים, שוחרר ועבד כאגרונום בחברת "טבע" ובשנת 2003 נפטר. פיליפ נתנזון נפטר בישראל בחודש מאי 2004. מרסל ניניו נפטרה בישראל באוקטובר 2019.

חללי פרשת עסק הביש הובאו לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בירושלים, בצמוד לקבריהם של חללי מחתרת ניל"י. גופתו של מאיר בינט הוברחה לישראל בחשאי מקהיר, ונקברה בטקס הלוויה סודי בחלקה אחרת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

לקריאה נוספת

מאמרים

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל ישראל

פרסום מסמכים 62 שנים אחרי "העסק הביש"

הערות שוליים

  1. ^ תוכנית "לונדון וקירשנבאום", ערוץ 10, 20 באוגוסט 2008
  2. ^ אברהם זוהר, הצלחות וכשלונות. פרשת "עסק הביש", האנציקלופדיה העברית כרך שישי (2), עמ' 251 - 252
  3. ^ פרשת לבון, באתר הכנסת
  4. ^ הנאשמת ניניו: הודאתי במשטרה נסחטה באמצעות עינויים, קול העם, 13 בדצמבר 1954, המשך
  5. ^ בחשאי הועלו ה-2 לגרדום, שערים, 1 בפברואר 1955
  6. ^ עזרא ינוב, "הנידון למוות מרזוק ביקש לנטוע בישראל עץ על שמו", מעריב, 22 בינואר 1975
  7. ^ 7.0 7.1 ברוך מאירי, מדוע לא דרשה ישראל לשחררנו ב-1956 במסגרת חילופי השבויים, מעריב, 16 במרץ 1975
  8. ^ דינשטיין: לא היה לחץ של הצנזורה על האנציקלופדיה, דבר, 28 בדצמבר 1966
  9. ^ מסקנות ועדת אולשן-דורי, כפי שנרשמו על ידי מזכיר הוועדה, שמאי כהנא, באתר "פנחס לבון"
  10. ^ יום ג', 25/1/1955 באתר משה שרת ומורשתו
  11. ^ ד. בן־גוריון יהיה שר הבטחון במקום פ. לבון שהתפטר מתפקידו, דבר, 18 בפברואר 1955
  12. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק כא, עמ' 1050–1051.
  13. ^ פרשת גונן שגב ופרשיות ריגול אחרות זאב גלילי, ההגיון בשגעון
  14. ^ יחיעם וייץ, "לוי אשכול", בתוך: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני תשי"ח–תשכ"ח, ירושלים: סדרת "עידן" של המחלקה לחינוך והדרכה של הוצאת יד יצחק בן-צבי, עמ' 171
  15. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק טו, עמ' 1477, 1486–1493.
  16. ^ יהושע אריאלי, פרקים מן הספר "הקנוניה", דבר, 28 באוקטובר 1965
  17. ^ 17.0 17.1 הדחת לבון (אתר פנחס לבון)
  18. ^ על פרסום "פרשת אלכסיס" במאמר המערכת של העולם הזה, 2 בספטמבר 1964. (אתר אורי אבנרי; (המאמר בגרסת טקסט))
  19. ^ תקציר הסיפור, "העולם הזה (שבועון)", גיליון 1608 מ-26 ביוני 1968, עמוד 2
  20. ^ 20.0 20.1 יוסי גולשטיין, אשכול: ביוגרפיה, כתר הוצאה לאור, 2003, עמ' 491–494
  21. ^ לוי אשכול: ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו, גנזך המדינה, 2002, עמ' 454, 462
  22. ^ מדינת ישראל המחודשת, עם עובד, כרך שני – 1969, עמ' 762
  23. ^ חגי אשד, מי נתן את ההוראה?, "בפתח", באתר פרויקט בן-יהודה
  24. ^ יחיעם ויץ, "אבי אבות הקונסנזוס": לוי אשכול – האיש וזמנו, בתוך: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני, תשי"ח–תשכ"ח, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי (סדרת עידן 21), תשס"א-2000, עמ' 174–175
  25. ^ בעז גאון, גיבלי על "עסק הביש": דיין נתן את ההוראה, באתר nrg‏, 6 באוקטובר 2008
  26. ^ דן פתיר, אחרוני נדוני־קהיר - בישראל; כולם שוקמו, דבר, 14 בנובמבר 1971, המשך
  27. ^ מהדורה אלקטרונית באתר פרויקט בן-יהודה
  28. ^ יגאל עילם, נהמות כאב על אליל ששקע, זמנים 2, 1980, עמ' 94-86
  29. ^ יעקב סלומון היה עורך- הדין של "הקצין הבכיר" - בנימין גיבלי
  30. ^ ביקורת: מירון ח. איזקסון, אבודים בקהיר, באתר הארץ, 17 בפברואר 2008


היסטוריה של מדינת ישראל
ביטחון • תעשייה • מדע וטכנלוגיה • חינוך • כלכלה • משפטים • דת • תרבות
שנות ה-40 הכרזת העצמאות • מלחמת העצמאות • אלטלנה • הסכמי שביתת הנשק • הממשל הצבאי על ערביי ישראל • מבצע על כנפי נשרים
שנות ה-50 העלייה ההמונית • תקופת הצנע • המדיניות הכלכלית החדשה • הסכם השילומים • חינוך ממלכתי • העסק הביש • פעולות התגמול • ייבוש החולה • מלחמת סיני • אירועי ואדי סאליב
שנות ה-60 הקמת המוביל הארצי • המלחמה על המים • משפט אייכמן • הקמת הקריה למחקר גרעיני - נגב • מיתון 1966 • תקופת ההמתנה • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה
שנות ה-70 הפנתרים השחורים • מלחמת יום הכיפורים • הקמת גוש אמונים • מבצע יונתן • יום האדמה • המהפך • הקמת שלום עכשיו • מבצע ליטני • הסכם השלום עם מצרים
שנות ה-80 מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • פרשת קו 300 • האינפלציה • משבר מניות הבנקים • תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 • משבר הקיבוצים • האינתיפאדה הראשונה
שנות ה-90 מלחמת המפרץ • העלייה מברית המועצות לשעבר • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • טבח מערת המכפלה • הסכם השלום עם ירדן • רצח יצחק רבין • המהפכה החוקתית • אסון המסוקים
עשור ראשון של המאה ה-21 הנסיגה מרצועת הביטחון • אירועי אוקטובר 2000 • האינתיפאדה השנייה • מבצע חומת מגן • חומת מגן כלכלית • הקמת גדר ההפרדה • תוכנית ההתנתקות • מלחמת לבנון השנייה • מבצע עופרת יצוקה
עשור שני של המאה ה-21 אסון הכרמל • המחאה החברתית • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן • המשבר הפוליטי
עשור שלישי של המאה ה-21 מגפת הקורונה בישראל • הסכמי אברהם • אסון הר מירון • מבצע שומר החומות • הרפורמה המשפטית • מתקפת הפתע על ישראל ומלחמת חרבות ברזל
פורטל ישראל • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל • ציר הזמן של ההיסטוריה של ישראל
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30828655העסק הביש

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=העסק_הביש&oldid=2720606"