בריחת 12 אסירי המחתרות מבית הסוהר המרכזי בירושלים
ב-20 בפברואר 1948 נערכה בריחת 12 אסירים מאצ"ל ולח"י מבית הסוהר המרכזי בירושלים.
רקע היסטורי
עוד לפני הפריצה לכלא עכו גילו אסירי אצ"ל ולח"י בעכו כי מתחת לבית הכלא יש חללים עתיקים שדרכם אפשר לברוח. הוחל בחפירת מתוך עמוד בתא מס' 28. לאחר הפריצה מהכלא התחדשה החפירה והאסירים הגיעו לאולמות עתיקים (הידועים היום כאולמות האבירים). בתוך האולמות הם חפרו מנהרת מילוט והתכוננו לבריחה גדולה באחד הלילות. לאחר ה-29 בנובמבר 1947, ערכו האסירים הערבים התקפה גדולה על האסירים היהודים שהיו מוכנים לכך. הבריטים פיזרו את הערבים אבל החליטו לאור זה להעביר את כל האסירים היהודים לבית הסוהר המרכזי בירושלים. כך נכשל ניסיון הבריחה מעכו.
הכלא המרכזי בירושלים היה שמור ביותר ונמצא בתוך אזור סגור ומבוצר של הבריטים במגרש הרוסים שכונה בווינגראד לכן ניסיון פריצה בכוח נשלל על הסף. אסירי הלח"י שוכנו בתא מס' 23 והחלו מיד לתכנן את הבריחה. האחראי בחוץ לבריחה היה יהושע זטלר, מפקד הלח"י בירושלים שהצליח לברוח לפני כן בפריצה מכלא עכו.
חפירת המנהרה
אסירי הלח"י יצרו קשר עם יהודי אחד, יוסף ארליך, אוהד המחתרת שהיה מפקח מטעם מחלקת העבודות הציבוריות על בית הכלא. הוא המציא את תוכנית הביוב של הכלא והסתבר כי צינור הביוב עובר במרחק 5-6 מטר מקיר התא. הצינור היה עשוי בטון וקשה היה לחדור דרכו בלי שקולות השבירה יישמעו מבחוץ וכן אי אפשר היה להיכנס מהמנהרה לצינור בזווית של 90 מעלות. הם הציעו לארליך לבנות "ספטינג" (נקודת ביקורת לביוב) במרחק של 5 מטר מקיר הכלא. הם יחפרו מנהרה עד ל"ספטינג", ומשם ייכנסו לצינור הביוב. האסירים גרמו לסתימות בביוב על ידי זריקת סמרטוטים, והנהלת הכלא שוכנעה שיש צורך בבניית "ספטינג" נוסף. זטלר החדיר שלושה אנשי לח"י והם שימשו כעובדי מע"ץ בבנית ה"ספטינג".
חפירת המנהרה נמשכה כחודשיים. האדמה והאבנים פוזרו בפעולות מתוחכמות בלא לעורר חשד, אך הבריטים שמו לב לקולות החפירה בלילה והביאו מומחה לחשיפת מנהרות. זה החל לפרק את אבני הרצפה אך לאחר עבודה רבה והקנטות של מתי שמואלביץ הוא התייאש כאשר הגיע כמעט למכסה שסגר על המנהרה.
לאור שיתוף הפעולה בין אצ"ל ולח"י בפריצה מכלא עכו הוחלט לשתף את אסירי אצ"ל בסוד הבריחה ולאפשר להם לברוח עם אסירי לח"י. הוסכם כי שליש מהבורחים יהיו אנשי אצ"ל. מפקד אסירי ההגנה בכלא, אריה קלפר (ניר) לא הביע תמיכה ברעיון הבריחה ולכן לא שותף בסוד חפירת המנהרה.
במשך הזמן הסתבר שאין אפשרות לזחול דרך צינורות הביוב ולצאת מחוץ לאזור המבוצר, כי הצינור היה מלא גזים רעילים, וכי היו בו עיקולים שלא אפשרו זחילה. הוחלט לכן לצאת דרך ה"ספטינג" (שנמצא בתוך האזור המבוצר של מגרש הרוסים) ולהתחזות לעובדי מע"ץ וכך לעבור את הבדיקה בשער מגרש הרוסים. הבורחים צוידו בתעודות מזויפות של עובדי מע"ץ. היה ברור שהבריחה תתגלה בתוך זמן קצר.
הבריחה
ב-20 בפברואר 1948 בשעה 06:15 ירד שמואלביץ למנהרה עם חבריו והגיע ל"ספטינג". בשעה 07:00 הגיעו "פועלי מע"ץ" ופתחו את מכסה ה"ספטינג". באותו זמן חיפש הקצין היהודי שווילי הממונה על האגף היהודי, את שמואלביץ ואיים שיבצע מפקד כללי אם לא יימצא אותו. הוא הובל לחדר 23 ושם גילו לו את פתח המנהרה. הובהר לו לטובתו שיחזור לחדרו בפיקוח האסירים ולא יעשה דבר במשך חצי שעה. לאחר מכן החלה הבריחה.
"הפועלים" נכנסו ל"ספטינג" ובמקומם יצאו הבורחים כשהם לבושים בגדי עבודה מטונפים ומסריחים מביוב. בשער הם אמרו שהם יוצאים להפסקה, ובגלל הסירחון לא נתבקשו להציג תעודות. שני בורחים עוררו חשד אצל שוטר ערבי והוא הביא אותם למפקד הכלא, אולם בגלל הסירחון גירש אותם המנהל מחדרו.
8 אסירים מהלח"י (בהם: מתתיהו שמואלביץ', משה סבוראי) ו - 4 מהאצ"ל (בהם: מנחם מלצקי, יוסף שמחון) הצליחו להמלט. הבורח ה-13 נתפס ומיד ניתן בעיר אות אזעקה. הוכרז עוצר בעיר, מבואות העיר נחסמו והבריטים פשטו ברחובות העיר לחפש פועלי ביוב. איש מהבורחים לא נתפס. הם נקלטו מיד על ידי אנשי המחתרת, שוכנו בדירות מסתור וכעבור שבוע עזבו את העיר אחד - אחד.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מתי שמואלביץ: בימים אדומים, הוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1978
- משה וטובה סבוראי: מאצ"ל ללח"י: הוצאת המחברים, 1989
- נתן ילין מור: לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, עמ'463-464, 1974
- מנחם מלצקי: אמת אחת ולא שתיים, הוצאת ספרי ידיעות אחרונות, 1995
- אנשל שפילמן: כך ברחנו לחזית, הוצאת המדרשה הלאומית, אייר תשל"ט, עמ' 229-237
קישורים חיצוניים
- חדר הבריחה (23), אתר מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים
- 12 אסירים ברחו מכלא ירושלים, דבר, 22 בפברואר 1948
בריחת 12 אסירי המחתרות מבית הסוהר המרכזי בירושלים24494622