משה ברזני
 | |
| לידה |
14 ביוני 1926 ב' בתמוז ה'תרפ"ו  בגדד, עיראק |
|---|---|
| הוצאה להורג |
21 באפריל 1947 (בגיל 20) ירושלים, המנדט הבריטי |
| תאריך עלייה | 1932 |
| השתייכות |
 לח"י |
משה ברזני (14 ביוני 1926, ב' בתמוז ה'תרפ"ו - 21 באפריל 1947, ב' באייר ה'תש"ז), מעולי הגרדום, היה לוחם במחתרת הלח"י שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בגיל 20 בצינוק בטרם הועלה לגרדום.
ילדות
משה ברזני, נולד ב-14 ביוני 1926, ב' בתמוז תרפ"ו, בבגדד בעיראק, למשפחה ממוצא כורדי. בן ל-לולו ואברהם. אחיו של אביו היה הרב יצחק ברזאני, רב ואב בית הדין של העיר ארביל בעיראק. בגיל שמונה עלה לארץ ישראל עם משפחתו בת שבע הנפשות. אביו חכם אברהם ברזני היה ממשפחת מקובלים. הוא התחנך על אהבה לארץ ובביתו הייתה אווירה של שאיפה לגאולת ישראל. בגיל עשר נאלץ לנטוש את לימודיו כדי לסייע בכלכלת משפחתו. כבר בגיל צעיר הצטרף למחתרת הלח"י, בעקבות אחיו הבכור שאול, וזכה לתמיכה מצד הוריו.
פעילותו בלח"י ומעצרו
משה פעל ביחידת הנוער של הלח"י בהפצת כרוזים ומודעות כשנה וחצי. לאחר מכן עבר לפעולות מיקוש וחבלה. ב-22 באוקטובר 1946 השתתף בפיצוץ הרכבת ליד הכפר מלחה ממערב לירושלים.
ב-9 במרץ 1947 הלך באחד מרחובות ירושלים כשבכיסו רימון מסוג מילס, באמצעותו התכוון להתנקש במפקד הדיוויזיה התשיעית. באותו זמן שרתה העיר תחת מצב צבאי, וסיור בריטי נתקל והפתיע את משה שבאמתחתו הרימון. הדבר אירע בפינת הרחובות רש"י ותחכמוני בשכונת מקור ברוך, בקרבת מחנה "שנלר". הוא נתפס והובא למשטרת מחנה-יהודה. בתחילה ניסה להסתיר את השתייכותו למחתרת וטען כי בשל המצב הצבאי לא היה יכול להגיע לבית הוריו וכי הרימון נמסר לו בעד 100 מיל. משה נעצר והועמד למשפט צבאי.
המשפט
בדומה לחברי המחתרות, כפר משה בסמכותו של בית המשפט לשפוט אותו. בבית הדין שינה את טענותיו מעת מעצרו. הוא סירב למנות לעצמו סניגור, התעלם ממהלך המשפט וישב במעיל אפור, מכנסי חאקי קצרים ולראשו כיפה, תוך שהוא מעיין בתנ"ך.
לאחר הקראת ההאשמות נשאל אם הוא מודה או מכחיש. הוא רק ביקש לומר מספר מילים. ללא התרגשות הכריז:
העם העברי רואה בכם אויב ושלטון זר במולדתו. אנו, אנשי לוחמי חירות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבייכם ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו ולהשמידנו לא תצליחו. עמי ככל שאר העמים המשועבדים לכם יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה!
ב-17 במרץ בשעה 10:25 החל המשפט של ברזני. בשעה 11:55 דן אותו בית המשפט למוות בגרדום. לאחר הקראת גזר הדין חזר וקרא משה אל השופטים: "בתליות לא תפחידונו" והחל לשיר את "התקווה". השוטרים באולם הפסיקו את שירתו וסחבו אותו מהאולם כשהוא כבול שלשלאות. במשפט לא נכחו בני משפחתו משום שלא הורשו לצאת מן השטח הצבאי. כשהגיעו כבר תם המשפט.
כשמיהרו השופטים לצאת מן האולם קרא משה: "ליישוב - חזק ואמץ!". בצינוק ישב עם מאיר פיינשטיין, לוחם אצ"ל שנידון אף הוא למוות. כשפגש את אביו בשבת האחרונה בתא אמר לו:
הרי אתה אדם אדוק אבא המאמין בעולם הבא. על מה תצטער? אני כטיפה בים של שישה מיליון אחים. אני קורבן לעם ולמולדת... דמנו לא ילך לאיבוד ומתוכו תצמח ישועה לעם ישראל...
בתא הנידונים למוות
בבית הסוהר המרכזי ב"מגרש הרוסים" ישב בתא הנידונים למוות עם מאיר פיינשטיין. עוד לפני תחילת המשפט, נקבעו סידורים ליצירת קשר בינו לבין חברי המחתרת אם יועבר לצינוק התלייה. את הקשר קיימו באמצעות בננות, אשר היו יוצרים חריץ קטן בקליפותיהן, ואליו דוחפים פתק ובו אותיות זעירות ומקודדות, עטוף גומי דקיק המגן עליו מפני הלחות. לאחר מכן היו סוגרים את ראש הבננה וגם החיפושים המדוקדקים באוכל לא חשפו את הדבר. הרב אריה לוין, "אבי האסירים", היה מבקר אצל הנידונים למוות ואצל שאר האסירים מדי שבת ומעודד את רוחם.
בקשות רבות לחנינת פיינשטיין וברזני הגיעו אל הנציב העליון. פנו אליו בין היתר דוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, ויצחק בן צבי, בשם הוועד הלאומי. שני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח, ומשפחות הנידונים ביקשו חנינה אף הם.
נראה כי הבריטים שעו לבקשות, ובעת ההמתנה לביצוע גזר הדין נרמז למשה מספר פעמים כי אם יבקש חנינה, יינצל מעונשו. אך כדי שלא תיגרם נחת רוח לבריטים וכדי שלא ייראה שלוחמי המחתרת מתחננים על נפשם, סירב ברזני בכל תוקף לבקשת חנינה, גם כשהפצירו בו הוריו.
"רימון בין הלבבות"
באחד מימי ההמתנה לאישור פסק הדין ביקשו משה ומאיר מחבריהם בבית הסוהר להבריח אליהם זוג רימונים, את האחד תכננו להשליך על פמליית התלייה ובעזרת השני להתאבד, בדומה למעשה המסופר בשמשון בספר שופטים ("תמות נפשי עם פלשתים"). אליעזר בן עמי הוא שהכין את הרימונים. הוא לקח שני תפוזים, רוקן את תכולתם, מילא אותם בחומר נפץ, רסיסי ברזל נדחפו לקליפתם, והוכנסה מערכת הדלקה ויזם. את ההפעלה היו יכולים לבצע על ידי רשף של סיגריה. המכסה היה חלקו העליון של התפוז שהוצמד בסיכות עץ קטנות רבות. לאחר שהוכנו, הועברו התפוזים אל תא הנידונים יחד עם דברי מזון נוספים.
ב-21 באפריל, א' באייר תש"ז, גברו השמועות כי שני הנידונים עומדים להיות מוצאים להורג. על ירושלים היהודית הוטל עוצר מלא. בשש בערב הודיעו לפיינשטיין וברזני הן על אישור פסק הדין והן על ביצועו באותו יום בשעה ארבע לפנות בוקר. הרב אריה לוין נקרא להגיע בערב כדי שיקראו בפניו וידוי ויתפללו. הוא אמר כי הוא חושש שלא יצליח לעמוד בכך ושחלילה יקרה אסון בזמן המעמד. הוא גם שאל 'וכי מה חטאו?... על מה יש להם להתוודות?, וכי יש צדיקים גדולים מאלה העולים לגרדום למען קידוש השם וישראל?'. הוא סירב, בפעם הראשונה, להגיע אל בית הסוהר ולבו נשבר על שלא הצליח לעזור לביטול גזר דינם. הרב יעקב גולדמן, הרב הרשמי של הוועד הלאומי, הסכים להגיע אליהם בשעות הערב. בשעה תשע ורבע הגיע אליהם. הוא העיד לאחר מכן כי היו עליזים בהתנהגותם ולא ניכרה בהם התוכנית. הרב ביקש להכין אותם לקראת הצפוי אך הם ענו לו כי אין גורלם שונה מגורל מיליוני אחיהם שנרצחו, והוסיפו: "טוב למות עם נשק ביד מאשר לחיות בידיים מורמות בכניעה". הם ביקשו למסור לו סליחה ממשפחותיהם על הצער שגרמו להם. הם שרו עמו את תפילת "אדון עולם". לאחר מכן אמר עימם וידוי. עד השעה עשר וארבעים שוחחו על קידוש השם ועל רבי עקיבא, שאמר תורה בזמן שעונה במסרקות ברזל. לקראת השעה אחת עשרה אמר להם שלא יאבדו תקווה. הם נתנו לו את כל הסיגריות שבתאם וביקשו שיחלק אותם בין האסירים וגם לשוטר הבריטי ששמר עליהם והיה הוגן כלפיהם. הוא אמר שיחזור אליהם לפני רגעיהם האחרונים כדי לראותם, והם ניסו לשכנע אותו שלא יבוא. הם שרו את "התקווה" במלואה. כשעזב אל חדר הקצינים בכלא, הצהיר במפורש שיבוא כדי לנכוח בהוצאה להורג.
אז הגיעה התלבטותם הגדולה. הם ידעו כי אם ישליכו את אחד הרימונים על משלחת התלייה ייפגע גם הרב גולדמן. הם החליטו כי יוותרו על תוכניתם, וכי ימותו רק הם בידי עצמם ולא בידי התליין הבריטי.
האחרון שפגש את השניים היה הרב גולדמן, והם ביקשו ממנו למסור את דבריהם האחרונים. וכך מסר לו משה:
אני מבקש סליחה ממשפחתי שגרמתי לה כל כך הרבה צער. הנני מבקש מהם לקרוא מדי יום ביומו עמוד מספר סבי "מנחת יהודה" לעילוי נשמתי. ועוד בקשה לי אל אחי העצור בלטרון, שכאשר יוולד לאשתו בן, יקרואוהו על שמי. את ספרייתי, שיש בה מאה ספרים, אני מצווה לספריית בית הסוהר המרכזי בירושלים
ב-ב' באייר תש"ז, 21 באפריל 1947, הניחו משה ומאיר את שני הרימונים בין ליבותיהם, וכשהם חבוקים הפעילו את הרימונים, בטרם ישיגם התליין. בשעה אחת עשרה וארבעים נשמעה בכלא התפוצצות חזקה שהרעידה חלק בבניין. החלה מהומה בכלא, מפקד הכלא ועוזריו רצו מחדרם אל תא הנידונים. השוטר ששמר על התא צעק אליהם המום: "שניהם מתים! התפוצצו!". הדלת הייתה פרוצה והמראה הנורא היה של ברזני ופיינשטיין, חזיהם קרועים, כשהם מתים. הסימנים הראו כי ברזני אימץ את הרימון אל חזהו בידו השמאלית ופיינשטיין הגידם נלחץ אל ברזני והניח את חומר הנפץ בין שניהם. באחת בלילה הוצאו הגופות והועברו אל בית החולים.
לאחר מותם
הרב הראשי הורה לקבור את השניים למחרת, בבית העלמין הישן בהר הזיתים בחלקת קברות "קדושי המאורעות" תרצ"ו-תרצ"ט. גופותיהם הובלו תחת משמר כבד של משוריינים. הלוויתם הייתה מצומצמת בשל העוצר אשר הטילו הבריטים בירושלים. כוחות צבא ורכבים צבאיים מילאו את כל העיר. נכחו רק משפחתם הקרובה, ארוסתו של פיינשטיין, רחל, ארבעה עיתונאים, והרב אריה לוין.
בעיני רבים נחשבו השניים לגיבורים. האצ"ל והלח"י הכריזו עליהם כעל בעלי "תהילת עולם". אף על פי שהביע בדרך כלל התנגדות נחרצת לדרכם של האצ"ל והלח"י[1], כתב עליהם נתן אלתרמן שיר אוהד שפורסם בטורו "הטור השביעי" (להלן חלק ממנו):
אל נסב את עינינו, לשווא נתכחש
להודה של אותה שעת-ליל.
שווא נידום. כי דוברת לשון האש
בה שרפו את עצמם השניים.
...
כי עד רגע, למעלה מכל קהלם,
נצבו שני נידונים,
עם הרב נצבו, יחד.
וזמרו בשלושה את אדון-עולם,
אחר צאת מהם אֵם מתייפחת.
...
בשעות שכאלה מפסיד את הקרב
האויב.
החורק שיניים.
לשעה שכזאת, הדולקת לא לשווא,
נועדו המתים השניים.
מנחם בגין, שהיה מפקד האצ"ל, הביא את סיפור השניים בנאום התגובה הדרמטי ל"נאום הצ'חצ'חים", שנשא בבחירות 1981:
בני עדות המזרח שלנו, היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת, יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית. והם הלכו לבתי סוהר, למחנות ריכוז, הם נלחמו ולא נשברו, הם זעקו בפני השופטים הבריטיים את המלים: אנחנו לא מכירים כלל בשלטונכם. עליהם להסתלק מכאן מארץ ישראל! פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, אשכנזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק.
בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר בבוקר להוריד אותם מן התליה, והרב גולדמן היה באותה עת בן ארבעים ואחת. הוא אמר שרצונו להיות נוכח בעת תלייתם שיביטו על אח אוהב ולא על אויב שונא. הם לא רצו לפגוע ברב, הם פתחו בלבותיהם רימון יד: לחמו! אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים! לוחמים!
על שמו של משה ברזני קרויים מספר רחובות בערי ישראל: רחוב בתל אביב, בשכונת רמת אביב ג', ובירושלים בשכונת תלפיות מזרח, ובקריית גת בשכונת הבנים.
כאשר הוכרו פיינשטיין וברזני כחללי מערכות ישראל, הוחלפו המצבות שעל קבריהם בהר הזיתים, במצבות המקובלות בצה"ל. המצבות המקוריות הובאו לחצר בית הסוהר המרכזי בירושלים (כיום - מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים), ושם הן מוצגות.
ראו גם
לקריאה נוספת
- גאולה כהן ואנשל שפילמן (עורכים), רימון בין הלבבות, הוצאת המדרשה הלאומית.
- חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום, הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תש"ס.
- יוסף נדבה, ספר עולי הגרדום, הוצאת הדר, תל אביב, 1974.
- יצחק גוריון, הניצחון עלי גרדום, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1963.
- נתן אלתרמן, בליל ההתאבדות, עיתון דבר, 25 באפריל 1947 ומופיע ב: הטור השביעי - תש"ח (עוזי שביט, עורך), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמוד 306.
- גאולה כהן, התפוז שבער: סיפורם של הרוגי המלכות משה ברזני ומאיר פיינשטיין. הוצאת בית מורשת אצ"ג, 2004.
- יהודה גולן, עיתון מעריב, ג' באייר תשנ"ב (6 במאי 1992) רצו אישור להתאבד. דברים מפי עו"ד טוביה גולדמן, בנו של הרב יעקב גולדמן.
- אמיר גולדשטיין, גבורה והדרה - עולי הגרדום והזיכרון הישראלי, יד יצחק בן צבי ומכון ז'בוטינסקי, 2011
- אמיר גולדשטיין, עולי הגרדום: בין הזיכרון הממסדי לזיכרון העממי, עלי זית וחרב ט"ו, 2015, עמ' 115-150.
- משה בן-שאול, מעלות לוחמים - עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 110-119
קישורים חיצוניים
- קורות החיים של משה ברזני, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- כרטיס הקבר של משה ברזני, באתר הר הזיתים
- עדות נדירה של אליעזר בן עמי - קישור לכתבה של טל'ק נוה מונוסון https://www.youtube.com/watch?v=gF3viRLu3kE&t=62s
- אליעזר בן עמי מספר על הכנת התפוזים בראיון לכבוד יום הזיכרון 2010, בערוץ 7
- יאיר שלג, הסוהר הטוב, באתר הארץ, 4 באפריל 2007
הערות שוליים
| הרוגי המלכות - עולי הגרדום | |
|---|---|
|
24937642משה ברזני