נאום גטיסברג

נאום גטיסברג

אחד משני התצלומים הידועים היחידים של אברהם לינקולן (יושב במרכז) בהקדשה של בית הקברות הלאומי לחיילים בגטיסברג. צולם בערך בצהריים, קצת אחרי שלינקולן הגיע וכשלוש שעות לפני נאומו.
אחד משני התצלומים הידועים היחידים של אברהם לינקולן (יושב במרכז) בהקדשה של בית הקברות הלאומי לחיילים בגטיסברג. צולם בערך בצהריים, קצת אחרי שלינקולן הגיע וכשלוש שעות לפני נאומו.
תאריך	19 בנובמבר 1863
נואם	אברהם לינקולן, נשיא ארצות הברית
חשיבות	עקרונות השוויון האנושי והגדרת מלחמת האזרחים האמריקנית כ"לידה חדשה של חירות", שתביא שוויון אמיתי לכל אזרחי ארצות הברית
מקום	בית הקברות הלאומי לחיילים בגטיסברג, פנסילבניה
משך	שתיים עד שלוש דקות (272 מילים)
קהל	כ-15,000 עד 20,000 איש נכחו בטקס, כולל מושלים מכהנים של שש מתוך עשרים וארבע מדינות האיחוד
תמליל	אבשלום אליצור, נאום גטיסבורג (The Gettysburg Address), נוסח עברי
תצוגה של שניים מעותקי נאום גטיסברג בספריית הקונגרס

נאום גטיסברג (באנגלית: Gettysburg Address) הוא הנאום המפורסם ביותר של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן ואחד הנאומים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. הוא נישא בהקדשה של בית הקברות הלאומי לחיילים בגטיסברג, פנסילבניה, ב-19 בנובמבר 1863, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ארבעה וחצי חודשים אחרי קרב גטיסברג, מן הקרבות המכריעים של מלחמה זו.

נאומו של לינקולן, שהיה באותו טקס משני לדברים אחרים, נחשב בסופו של דבר לאחד הנאומים הגדולים בהיסטוריה האמריקנית. בפחות מ-300 מילים, שנישאו במשך שתיים עד שלוש דקות, פרש לינקולן את עקרונות השוויון האנושי, שעוגנו אף בהכרזת העצמאות של ארצות הברית. הוא הגדיר את מלחמת האזרחים כ"לידה חדשה של חירות", שתביא שוויון אמיתי לכל אזרחי ארצות הברית, במאבק מתמשך, שאינו רק למען האיחוד, אלא גם מאבק הבוחן את יכולתה של כל אומה "שהוגה בחירות, ומוקדשת לטענה שכל בני האדם נבראו שווים" להתקיים לאורך זמן.

במילים שפתחו את הנאום, "לפני ארבע שנות עשרים ועוד שבע שנים" (כלומר, לפני שמונים ושבע שנים) התייחס לינקולן לאירועי המהפכה האמריקנית. הוא תיאר את הטקס בגטיסברג כהזדמנות לא רק להקדיש את אדמות בית הקברות, אלא גם להקדיש את החיים למאבק, המיועד להבטיח כי "שלטון על העם, בידי העם, למען העם, לא יאבד מן הארץ". למרות מקומו הבולט של הנאום בהיסטוריה ובתרבות של ארצות הברית, הנוסח המדויק של הנאום שנוי במחלוקת. חמשת כתבי היד הידועים של הנאום שונים זה מזה במספר פרטים ושונים גם מההדפסות המחודשות בנות זמננו של הנאום על ידי העיתונים.

אף שנאום זה נחשב כיום לאחד מהנאומים המפורסמים והגדולים שנישאו אי פעם, לינקולן עצמו לא היה בטוח כלל באותו רגע שנאומו היה מוצלח, ואחד העיתונים אף כינה אותו למחרת: "מטופש, שטחי ונדוש". מאידך, אדוארד אברט, פוליטיקאי אמריקני שנחשב לגדול הנואמים של אותה תקופה והקדים את נאום לינקולן בדברים שארכו זמן רב, אמר לו לאחר מכן: "הלוואי שהייתי מצליח להביע בשעתיים את הרעיונות שהצלחת לבטא בשתי דקות".

ציטטות מן הנאום חקוקות על אנדרטת לינקולן בוושינגטון, בירת ארצות הברית, ובאחת מהן גם המילים שהביעו בצורה כה נאה ותמציתית את האידיאל של הדמוקרטיה: "שלטון על העם, בידי העם, למען העם, לא יאבד מן הארץ".

רקע

אדוארד אברט

מכתבו של דייוויד וילס, שבו הוא מזמין את אברהם לינקולן לטקס ההקדשה בגטיסברג

קרב גטיסברג (1-3 ביולי 1863) נחקק לנצח בדמותה של העיירה הקטנה גטיסברג, במדינת פנסילבניה. בשדה הקרב נותרו גופותיהם של יותר מ-7,000 חיילים מתים מארמיית הפוטומק של האיחוד ומהארמייה של צפון וירג'יניה של הקונפדרציה, ולצדם כמה אלפי סוסים מתים. צחנת הגופות הנרקבות גרמה לזיהום ולתחלואה רבה בקרב תושבי העיירה בשבועות שאחרי הקרב, וקבורה מכובדת ומסודרת של המתים קיבלה עדיפות עליונה בקרב תושבי גטיסברג. תחת ניהולו של דייוויד וילס, משפטן אמיד בן 32, רכשה פנסילבניה 17 אקרים (69 דונם) עבור בית קברות לאלה שנפלו בקרב.

וילס תכנן להקדיש את בית הקברות החדש ביום רביעי, 23 בספטמבר 1863, והזמין את אדוארד אברט, שכיהן בעבר כמזכיר המדינה של ארצות הברית, סנאטור, חבר בבית הנבחרים, מושל מסצ'וסטס ונשיא אוניברסיטת הרווארד, להיות הדובר המרכזי. באותו זמן נחשב אוורט לנואם הגדול ביותר של ארצות הברית. אוורט מסר לווילס ולוועדה המארגנת של הטקס כי לא יספיק להכין נאום ראוי בזמן שנותר, וביקש שתאריך ההקדשה יידחה. הוועדה הסכימה, והטקס נדחה ליום חמישי, 19 בנובמבר 1863.

נהוג לספר כי וילס והמארגנים נזכרו להזמין לאירוע את לינקולן, כמעט בדרך אגב. במכתבו של וילס נכתב, "מתבקש כי אחרי הנאום אתה, כראש ממשל האומה, תקדיש רשמית את האדמות הללו לשימושן הקדוש על ידי מעט הערות הולמות". תפקידו של לינקולן באירוע היה אפוא משני, ומעמדו חגיגי וסמלי בעיקר.

לינקולן הגיע לגטיסברג ברכבת ב-18 בנובמבר ושהה בלילה כאורח בביתו של וילס בכיכר העיירה של גטיסברג. שם, ערב הטקס, הוא סיים לערוך סופית את הנאום, שאותו כתב בוושינגטון. בניגוד למעשייה העממית, לינקולן לא השלים את נאומו כשהיה ברכבת ולא כתב אותו על גב מעטפה. בבוקר 19 בנובמבר, ב-9:30 בבוקר, הצטרף לינקולן, כשהוא רכוב על סוס ומשני צדדיו מזכירי המדינה והאוצר בממשלו, לתהלוכה שצעדה אל בית הקברות המיועד, ובה הלכו יחדיו נכבדים שונים, אלמנות הקרב ותושבי גטיסברג.

לפי ההערכות, כ-15,000 עד 20,000 איש נכחו בטקס, כולל מושלים מכהנים של שש מתוך עשרים וארבע מדינות האיחוד: אנדרו גרג קורטין מפנסילבניה, אוגוסטוס ברדפורד ממרילנד, אוליבר מורטון מאינדיאנה, הוריישיו סימור מניו יורק, ג'ואל פארקר מניו ג'רזי, ודייוויד טוד מאוהיו. המיקום המדויק של הטקס, בשטח בית הקברות, שנוי במחלוקת. תהליך העברתן וקבורתן מחדש של הגופות, שהחל מספר חודשים אחרי הקרב, היה עדיין בעיצומו ביום הטקס.

התוכנית ו"נאום גטיסברג" של אוורט

התוכנית שאורגנה לאותו יום על ידי וילס והוועדה שלו כללה:

מוזיקה, על ידי להקתו של בירגפילד

תפילה, מאת הכומר ט. ה. סטוקטון, דוקטור לתאולוגיה

מוזיקה, על ידי להקת מארין

נאום, מאת אדוארד אוורט הנכבד

מוזיקה, פיוט מאת אדון ב. ב. פרנץ'

הערות להקדשה, מאת נשיא ארצות הברית

קינה, מושרת על ידי מקהלה שנבחרה לאירוע זה

ברכה, מאת הכומר ה. ל. באואר, דוקטור לתאולוגיה

מה שנחשב ל"נאום גטיסברג" באותו יום הוא לא הנאום הקצר שנישא על ידי הנשיא לינקולן, אלא הנאום בן השעתיים של אוורט. נאומו בן 13,609 המילים של אוורט, שכיום מצוטט רק לעיתים רחוקות, התחיל כך:

בעומדנו תחת שמיים שלווים אלה, משקיפים על השדות הרחבים האלה שעתה נחים מעבודות השנה המתקרבת אל קצה, האלגנים הכבירים נישאים לפנינו בקו אופק מעורפל, קברי אחינו מתחת לכפות רגלינו, בהיסוס אני מרים את קולי החלוש לשבור את הדממה הרהוטה של א-לוהים והטבע. אבל החובה, שלשמה קראתם לי, חייבת להיות מבוצעת; - העניקו לי, אני מבקש מכם, את מחילתכם ואת אהדתכם.

והסתיים שעתיים אחר כך במילים:

אבל כפי שאנו בירכנו בברכת פרדה את עפר הגיבורים הקדושים הללו, אני בטוח שהם יצטרפו אלינו באמירה שבכל מקום בעולם הנאור, שבו נקרא הדין וחשבון של המלחמה הגדולה הזאת, ועד התקופה המאוחרת ביותר של הזמן המתועד, בדברי ימיה המהוללים של ארצנו המשותפת לא יהיה דף זוהר יותר מהדף שמתייחס לקרבות גטיסברג.

נאום גטיסברג של לינקולן

	הקלטה מודרנית של נאום גטיסברג
	לעזרה בהפעלת הקובץ

זמן לא רב אחרי נאום זה של אוורט, דיבר לינקולן במשך שתיים עד שלוש דקות. "מעט ההערות ההולמות" של לינקולן מסכמות את המלחמה בעשרה משפטים ו-272 מילים, ומקדישות מחדש את האומה למאמץ המלחמתי ולרעיון שאף חייל בגטיסברג לא מת לשווא.

למרות המשמעות ההיסטורית של נאומו של לינקולן, מלומדים מודרניים לא מסכימים על הנוסח המדויק שלו, ותעתיקים בני זמננו שפורסמו בדיווחים עיתונאיים של האירוע ואפילו העתקים כתובים על ידי לינקולן עצמו שונים בנוסחיהם, פיסוקם, ומבניהם. לנאום חמש גרסאות: טיוטת ניקולאי, טיוטת היי, עותק אוורט, עותק באנקרופט ועותק בליס (ראו הטקסט המלא של חמש הגרסאות של הנאום באנגלית ובתרגום לעברית). מבין גרסאות אלו, גרסת בליס נהייתה הטקסט הסטנדרטי. זוהי הגרסה היחידה שלה הוסיף לינקולן את חתימתו, ועל פי הידוע, האחרונה שהוא כתב.

עותק בליס:

Four score and seven years ago our fathers brought forth, on this continent, a new nation, conceived in Liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal.
Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation, or any nation so conceived and so dedicated, can long endure. We are met on a great battle-field of that war. We have come to dedicate a portion of that field, as a final resting place for those who here gave their lives that that nation might live. It is altogether fitting and proper that we should do this.
But, in a larger sense, we cannot dedicate—we cannot consecrate—we cannot hallow—this ground. The brave men, living and dead, who struggled here, have consecrated it, far above our poor power to add or detract. The world will little note, nor long remember what we say here, but it can never forget what they did here. It is for us the living, rather, to be dedicated here to the unfinished work which they who fought here have thus far so nobly advanced. It is rather for us to be here dedicated to the great task remaining before us—that from these honored dead we take increased devotion to that cause for which they here gave the last full measure of devotion—that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain—that this nation, under God, shall have a new birth of freedom—and that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.

תרגום הנאום:

לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות וייעודה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים.

עתה, כשאנו מצויים במלחמת אזרחים גדולה הבוחנת האם אומה זו או אומה כלשהי, שכך לידתה ושבכך היא דבקה, עתידה להאריך ימים, נפגשים אנו בשדה מערכה גדול של אותה המלחמה. באנו להקדיש חלקה משדה זה, כבית מנוחת עולמים לאלו שמסרו את חייהם למען חייה של אומה זו. אכן ראוי ונכון הוא כי כך נעשה.

אולם, במובן עמוק יותר, איננו יכולים להקדיש – איננו יכולים לקדש – איננו יכולים לרומם – קרקע זו. האנשים האמיצים, חיים או המתים, אשר נאבקו כאן, הם שקידשוה, הרבה מעל מה שבכוחנו הדל להוסיף או לגרוע.

העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו - כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה, כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו, שאומה זו, תחת הא-ל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי שלטון על העם, בידי העם, למען העם, לא יכלה מן הארץ.

חמשת כתבי היד

כל אחד מחמשת כתבי היד הידועים של נאום גטיסברג נקרא על שם האדם שקיבל את כתב היד מלינקולן. לינקולן נתן עותק לכל אחד מהמזכירים הפרטיים שלו, ג'ון ניקולאי וג'ון היי. שתי הטיוטות האלו נכתבו סמוך לנאום עצמו, בעוד שלושת העותקים האחרים של הנאום, עותקי אוורט, באנקרופט ובליס, נכתבו על ידי לינקולן למטרות צדקה אחרי 19 בנובמבר. עותק בליס הוא המקור הנפוץ ביותר לשעתוקים של נאום גטיסברג, בין השאר מפני שלינקולן נתן כותרת לעותק בליס, חתם ותיארך אותו.

יש בלבול מסוים ומחלוקת באשר לשתי הטיוטות המוקדמות ביותר של הנאום בנוגע לקיומן ולמקורן. ניקולאי והיי מונו לאחראים על ניירותיו של לינקולן על ידי בנו של לינקולן, רוברט טוד לינקולן, ב-1874. אחרי שהופיע בשעתוק במאמר של ג'ון ניקולאי ב-1894, עותק ניקולאי עבר, כפי הנראה, להיי על ידי בתו של ניקולאי, הלן, סמוך למותו של ניקולאי ב-1901. רוברט לינקולן החל לחפש את העותק המקורי ב-1908. דבר זה דרבן את הלן לעסוק כמה שנים בחיפוש אחרי העותק של ניקולאי, אך בלא הצלחה. במכתב ללינקולן כותבת הלן ניקולאי: "מר היי סיפר לי זמן קצר אחרי ההעברה שנעשתה כי אביך נתן לאבי את כתב היד המקורי של נאום גטיסברג". בחיפושו של לינקולן התגלה עותק בכתב יד של נאום גטיסברג בין דפיו של ג'ון היי - עותק שידוע כיום כ"עותק היי". עותק זה שונה מהגרסה, אשר פורסמה על ידי ג'ון ניקולאי ב-1894, בנייר, במספר המילים לשורה, במספר השורות ובתיקוני העריכה, שנעשו על ידי לינקולן כתוצאה של בדיקתו מחדש. במרץ 1916 דווח, כי כתב היד הידוע כ"עותק ניקולאי" נמצא בחזקתה של אליס היי וואדסוורת', נכדתו של ג'ון היי. עותק זה נמצא, כשהוא עולה בקנה אחד עם זיכרונותיה של הלן ניקולאי ועם המאמר של אביה.

עותק ניקולאי

עותק ניקולאי נקרא לעיתים קרובות "הטיוטה הראשונה", כי סבורים שהוא העותק המוקדם ביותר שקיים. מלומדים חלוקים בשאלה האם עותק ניקולאי היה הדף, שממנו קרא לינקולן בעת הנאום עצמו. ניקולאי, שהיה לאפוטרופוס על כתביו של לינקולן, כתב מאמר שהתפרסם ב-1894, שכלל שעתוק של העותק הזה. לפי מאמר זה, לינקולן הביא לגטיסברג את החלק הראשון של הנאום, שנכתב בדיו על נייר של ה-Executive Mansion (" בית המגורים הרשמי של הנשיא" - הבית הלבן), והוא כתב את הדף השני בעיפרון על נייר שורות לפני ההקדשה בגטיסברג ב-19 בנובמבר. קיפולים תואמים עדיין ניכרים על דפים אלה ומעלים את האפשרות כי זה העותק, שלינקולן, לדברי עדי ראייה, הוציא מכיס מעילו וקרא בטקס. אחרים סוברים שטקסט הנאום אבד, כי כמה מהמילים ומהביטויים של עותק ניקולאי אינם תואמים תעתיקים בני זמננו של נאומו המקורי של לינקולן. המילים "תחת א-לוהים", לדוגמה, נעדרות בעותק ניקולאי מהמשפט "שלאומה הזאת (תחת א-לוהים) תהיה לידה חדשה של חירות...". אם עותק ניקולאי היה דף הקריאה, כי אז או שהתעתיקים בני זמננו היו בלתי מדויקים, או שלינקולן, שלא כדרכו, סטה מהטקסט הכתוב שלו בזמן הנאום. העותק הזה של נאום גטיסברג נותר כנראה בחזקתו של ג'ון ניקולאי עד מותו ב-1901. אז, הוא עבר לידידו ולעמיתו לעבודה, ג'ון היי, ואחרי שנים שבהן הציבור לא ידע מה עלה בגורלו, דווח שהוא נמצא במרץ 1916. כיום, עותק ניקולאי נמצא בתצוגה כחלק מתצוגת האוצרות האמריקניים של ספריית הקונגרס בוושינגטון הבירה.

עותק היי

עותק היי, שעובדת קיומו נודעה לראשונה לציבור ב-1906, תואר על ידי ההיסטוריון גרי וילס כ"מעורפל ביותר מבין חמשת העותקים שלינקולן כתב". בעותק זה מספר רב של השמטות ותוספות, והוא נראה כטקסט שהועתק בחופזה. הדבר בולט במיוחד לאור העובדה שחלק ניכר מהשמטות אלו הן קריטיות למשמעות הבסיסית של המשפט, ולא רק מילים שנוספו על ידי לינקולן כדי לחזק או להבהיר את משמעות הדברים. העותק הזה, שלפעמים מתייחסים אליו כ"טיוטה השנייה", נעשה או בבוקר הנאום, או זמן קצר אחרי חזרתו של לינקולן לוושינגטון. אלה שגורסים שהעותק הושלם בבוקר הנאום, מצביעים על העובדה שהעותק מכיל ביטויים מסוימים שאינם נמצאים בטיוטה הראשונה, אך נמצאים בדיווחים על הנאום, כפי שנמסרו בעותקים המאוחרים יותר שנכתבו על ידי לינקולן. הם מסיקים שכמו שנכתב בהערה המסבירה המצורפת לעותקים המקוריים של הטיוטות הראשונה והשנייה בספריית הקונגרס, הייתה זו הטיוטה השנייה שאותה לינקולן החזיק בידו כשהוא נשא את הנאום. לינקולן נתן לבסוף את העותק הזה למזכירו האישי, ג'ון היי, שצאצאיו תרמו גם את העותק הזה וגם את עותק ניקולאי לספריית הקונגרס ב-1916.

עותק אוורט

עותק אוורט, הידוע גם כעותק "אוורט-קֶיֶס", נשלח על ידי הנשיא לינקולן לאדוארד אברט בתחילת 1864, לפי בקשתו של אוורט. אוורט קיבץ את הנאומים שנישאו בהקדשה בגטיסברג לכריכה אחת, לשם מכירתם על מנת לאסוף כסף לחיילים נפגעים ביריד צדקה בניו יורק. הטיוטה שלינקולן שלח היא העותק החתום השלישי, והיא מוחזקת כיום על ידי הספרייה ההיסטורית של מדינת אילינוי בספרינגפילד. שם, היא מוצגת כיום בגלריה של הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם אברהם לינקולן.

עותק באנקרופט

עותק באנקרופט של נאום גטיסברג נכתב על ידי הנשיא לינקולן באפריל 1864 לפי בקשתו של ג'ורג' באנקרופט, ההיסטוריון המפורסם ביותר בימיו. באנקרופט תכנן לכלול את העותק הזה בלקט המסמכים החתומים Autograph Leaves of Our Country's Authors, שאותו התכוון למכור ביריד צדקה בבולטימור. באנקרופט הורשה לשמור עותק זה, אחר שהוא נמצא בלתי ראוי למטרה זו, כי הטקסט שלו נכתב על שני צידי הדף. כתב היד הזה הוא היחידי, שנלוו אליו המכתב מלינקולן, המוסר את כתב היד, והמעטפה המקורית, ממוענת וחתומה בחותמת שמבטיחה פטור מבולים. העותק הזה נשאר במשפחת באנקרופט במשך שנים רבות עד שנתרם לספריית קארל א. קרוץ' שבאוניברסיטת קורנל. זהו היחיד מבין חמשת העותקים, שהבעלות עליו היא פרטית.

עותק בליס

משגילה לינקולן, כי העותק הרביעי, שיועד ל-Autograph Leaves of Our Country's Authors של ג'ורג' באנקרופט, אינו יכול להיות בר שימוש, הוא כתב טיוטה חמישית, שהתאימה למטרה המבוקשת. עותק בליס הוא הטיוטה היחידה, שלה הוסיף לינקולן את חתימתו. עותק בליס היה שייך פעם למשפחתו של הקולונל אלכסנדר בליס, בנו החורג של באנקרופט והמוציא לאור של Autograph Leaves of Our Country's Authors. נראה כי זה היה העותק האחרון של נאום גטיסברג, שנכתב על ידי לינקולן. בגלל תשומת הלב הגלויה שהייתה בהכנתו, וגם בגלל שלינקולן סיפק כותרת לעותק זה, חתם עליו ותיארך אותו, עותק זה היה לגרסה הנפוצה של הנאום. עותק בליס משמש כמקור לרוב השעתוקים של נאום גטיסברג. העותק תלוי כיום ב"חדר לינקולן" שבבית הלבן, מתנה מאת אוסקר ב. סינטאס, שגריר קובה בארצות הברית לשעבר. סינטאס, אספן אמיד של אמנות וכתבי יד, רכש את עותק בליס במכירה פומבית ב-1949 ב-54,000 דולר, המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם תמורת מסמך במכירה פומבית.

גרי וילס, שזכה ב-1993 בפרס פוליצר בקטגוריה של יצירה תעודית כללית על "לינקולן בגטיסברג: המילים שיצרו מחדש את אמריקה", הגיע למסקנה שעותק בליס "עדיף בסגנונו על פני אחרים בדרך משמעותית אחת: לינקולן הסיר את 'כאן' מ'למטרה שלשמה הם (כאן) נתנו...'. ה'כאן' השביעי נמצא בכל הגרסאות האחרות של הנאום.". וילס ציין את העובדה שלינקולן "היה בכל זאת עושה שיפורים כאלה" על אף שהיה מעוניין בטקסט מושלם ולא בטקסט 'מקורי'.

מקורות היסטוריים ותגובות לנאום

מאמר של ה"ניו יורק טיימס" מה-20 בנובמבר 1863, המציין שנאומו של לינקולן נקטע חמש פעמים על ידי תשואות ושאחריו באו "תשואות ארוכות וממושכות".

מקור אחר של הטקסט הוא השדר של Associated Press, שהועתק מהקצרנות של הנאום שנכתבה על ידי הכתב ג'וזף ל. גילברט. הטקסט של מקור זה שונה, בדברים משניים, מטקסט הטיוטות.

דיווחים של עדי ראייה שונים זה מזה, בהתאם להשקפת העדים על הופעתו של לינקולן. ב-1931, זיכרונותיה של גברת שרה א. קוק מאיירס, שבגיל 19 הייתה נוכחת בנאום גטיסברג, מעידים על דממה מכובדת אחרי נאומו של לינקולן: "אני הייתי קרובה לנשיא ושמעתי את כל הנאום, אבל הוא נראה קצר. אז הייתה דממה מרשימה כמו במפגש ידידים [במפגשי ידידים של הקווקרים, הידידים ממתינים בדממה ל"מסר א-לוהי"]. לא היו תשואות כשהוא הפסיק לדבר.". לפי ההיסטוריון שלבי פוט, אחרי הופעתו של לינקולן, התשואות היו מעוכבות, פזורות, ו"בקושי מנומסות". בניגוד לכך, מושל פנסילבניה קורטין טען ש"הוא ביטא את הנאום בקול שכל ההמון שמע. הקהל החריש בדממה כי הנשיא עמד לפניהם...זה היה כה מרשים! זו הייתה ההבחנה המשותפת לכולם. כזה נאום, כמו שהם אמרו שזה היה!".

במכתב ללינקולן, שנכתב יום לאחר הנאום, אוורט הילל את הנשיא על נאומו הרהוט והתמציתי, באומרו, "הייתי שמח לו הייתי יכול להחמיא לעצמי שהגעתי ללב הרעיון המרכזי של האירוע, בשעתיים, כמו שאתה הגעת בשתי דקות.". לינקולן היה שמח לדעת שהנאום לא היה "כישלון מוחלט".

שאר התגובות לנאום היו על בסיס מפלגתי. ביום שאחרי הנאום העיר ה"שיקגו טיימס", ש"הלחי של כל אמריקאי בוודאי נעקצת בבושת פנים כשהוא קורא את הצהרותיו הטיפשיות, השטחיות והנדושות של האיש המוצג לכולי עלמא כנשיא ארצות הברית.". בניגוד לכך, הניו יורק טיימס החמיא לנאום. עיתון ממסצ'וסטס הדפיס את הנאום כולו וקבע כי הנאום היה "עמוק ברגש, מגובש במחשבה ובביטוי, ובעל טעם טוב ומעודן בכל תג ותג.".

לינקולן עצמו, בחלוף הזמן, שינה את דעתו על "הנאום הקטן שלי".

זכרונות מוקלטים של עד ראייה

וויליאם ו. ראת'בון הוא עד הראייה הידוע היחידי הן להגעתו של לינקולן לגטיסברג והן לנאום עצמו, שהשאיר תיעוד מוקלט של זיכרונותיו. ראת'בון, שהיה ילד בן תשע כשראה את לינקולן בגטיסברג, הפך לאיש עסקים מקולורדו, מרצה מצוין ושרת כגזבר של כנסייה נוצרית מדעית בבוסטון, מסצ'וסטס. הוא ביצע הקלטה באיכות מצוינת ב-1938, שכללה הקראה של הנאום עצמו על ידיו. עותק של התקליט שעליו הוקלטו הזכרונות התגלגל לידי הרדיו הציבורי הלאומי במהלך פרויקט של הרדיו בסוף שנות ה-90, ומשודר על ידיו בתכיפות בסביבות יום הולדתו של לינקולן. בשביל לשמוע, לחצו כאן.

נושאים וניתוח טקסטואלי

לינקולן השתמש בנאום גטיסברג במילה "אומה" חמש פעמים (ארבע פעמים כשהוא התייחס לאומה האמריקאית, ופעם אחת כשהוא התייחס ל"כל אומה שכך הוגה ולכך מוקדשת"), אך לא השתמש אפילו פעם אחת במילה "איחוד", שיכולה להתייחס רק לצפון. יתר על כן, השבת האומה לאחדותה הייתה חשובה ביותר. הטקסט של לינקולן התייחס לשנת 1776 ולמלחמת העצמאות של ארצות הברית, וכלל את המילים המפורסמות של הכרזת העצמאות של ארצות הברית, ש"כל בני האדם נבראו שווים".

לינקולן לא התייחס לחוקת 1789, שהכירה במובלע בעבדות ב"פשרת שלוש החמישיות", וכן נמנע מלהשתמש במילה "עבדות". הוא גם לא הזכיר את הנושאים הפוליטיים של התקופה שקדמה למלחמת האזרחים.

בספרו "לינקולן בגטיסברג: המילים שיצרו מחדש את אמריקה", גרי וילס מציע את האפשרות, שהנאום היה מושפע מ"התחייה היוונית" בארצות הברית וכן מסגנון הנאום הקלאסי של אתונה. כמו כן, הושפע הנאום מהטרנסצנדנטיות של הכומר האוניטארי והתומך בביטול העבדות תאודור פארקר (הוגה הביטוי "שלטון על כל העם, למען כל העם, בידי כל העם") ומהטיעון החוקתי של דניאל ובסטר.

סקירתו של המחבר והמומחה למלחמת האזרחים האמריקנית ג'יימס מקפירסון את ספרו של וילס מצביעה על קווים מקבילים בין נאום גטיסברג לנאומו של פריקלס במהלך המלחמה הפלופונסית, כפי שתואר על ידי תוקידידס. מקפירסון מונה את נקודות הדמיון הבאות: נאומו של פריקלס, כמו נאום גטיסברג, מתחיל בהכרה באבות קדמונים שזוכים לכבוד ויקר. בהמשך, משבח פריקלס את הייחודיות של מחויבות המדינה לדמוקרטיה; הוא מכבד את הקרבת ההרוגים; וממליץ לחיים להמשיך במאבק.

קרייג ר. סמית', ב-Criticism of Political Rhetoric and Disciplinary Integrity, מעלה את האפשרות, שנאומיו המפורסמים של דניאל ובסטר השפיעו על השקפת הממשל, כפי שהובעה על ידי לינקולן בנאום גטיסברג. הדבר בולט במיוחד בנאום "המענה השני להיין" של ובסטר, אשר כלל את הביטוי "הוקם עבור העם, הוקם בידי העם, ואחרי כלפי העם", והקדים את נאומו של לינקולן. עוד ציין ובסטר (בהתייחסו אל הממשל הפדרלי): "שלטון זה, אדוני, הוא תולדה עצמאית של רצון הציבור. הוא אינו יצירתם של מחוקקי המדינות; אדרבה, אם עלינו לומר את האמת לאמיתה, העם הוא שהביא לקיומו, כונן אותו, ותמך בו עד עתה, בין היתר, למטרה המפורשת של הטלת מגבלות מסוימות על ריבונותן של המדינות".

היו שציינו את השימוש של לינקולן בדימויים של לידה, חיים ומוות בהתייחסות לאומה ש"הובאה", ש"הוגה" ושלא "תאבד". אחרים, כולל המחבר אלן ק. גואלזו, הציעו את האפשרות, שניסוחו של לינקולן "four score and seven" היה הרמז למזמור צ' בתהילים בתנ"ך של המלך ג'יימס, שלפיו תוחלת חייו של אדם היא "threescore and ten" (כלומר, שבעים) שנים.

הסופר הנרי לואיס מנקן מתח ביקורת על הטיעון המרכזי של לינקולן לדידו, שחיילי האיחוד בגטיסברג "הקריבו את חייהם למען הגדרה עצמית". מנקן טען ש"קשה לדמיין משהו יותר שקרי. חיילי האיחוד בקרב לחמו למעשה נגד הגדרה עצמית; אלה היו אנשי הקונפדרציה שלחמו למען זכות עמם למשול בעצמו.".

מיתוסים וטריוויה

על פי אחד המיתוסים הנפוצים, אחרי שהשלים את הנאום פנה לינקולן אל שומר ראשו, וורד היל לאמון, והעיר שהנאום שלו "לא הבריק". לפי גרי וילס, להצהרה הזאת אין בסיס עובדתי, ומקורה במידה גדולה הוא מזיכרונות בלתי מהימנים של לאמון. לפי דעתו של וילס, "(לינקולן) עשה מה שהוא רצה לעשות (בגטיסברג)".

מיתוס אחר גורס כי לינקולן חיבר את נאום גטיסברג כשהוא נסע ברכבת מוושינגטון לגטיסברג וכתב אותו על גב מעטפה. סיפור זה נראה כבעל מהימנות נמוכה לאור קיומן של כמה טיוטות מוקדמות ולנוכח הדיווחים על כך, שלינקולן ביצע את העריכה הסופית של הנאום כשהיה אורח של דייוויד וילס בגטיסברג.

נוסף על כך, ישנו מיתוס לפיו הנאספים בגטיסברג ציפו כי לינקולן ישא דברים באריכות רבה יותר מכפי שנשא. כולם שם ידעו (או היו אמורים לדעת), שתפקידו של הנשיא הוא משני. התמונה הידועה היחידה של לינקולן בגטיסברג, שצולמה על ידי הצלם דייוויד בכרך, זוהתה באוסף מת'יו בריידי של לוחיות צילום בארכיון הלאומי ומִנהל הרשומות ב-1952. בעוד שנאומו של לינקולן היה קצר, וייתכן שדבר זה מנע צילום מספר רב של תמונות שלו בעודו מדבר, הוא ונכבדים אחרים ישבו במשך שעות במהלך שאר התוכנית.

העותקים של נאום גטיסברג שבספריית הקונגרס סגורים במכלים אטומים, שתוכננו במיוחד ושהטמפרטורה בהם נשלטת, עם גז ארגון, במטרה להגן על המסמכים מהתחמצנות ומהתיישנות.

בתרבות

נאום גטיסברג באנדרטת לינקולן, בוושינגטון הבירה

החשיבות של נאום גטיסברג בהיסטוריה של ארצות הברית מובלטת על ידי נוכחותו התמידית בתרבות האמריקנית. נוסף על מקומו הבולט באנדרטת לינקולן שבוושינגטון הבירה, שם הוא חקוק באבן על הקיר הדרומי של האנדרטה, נאום גטיסברג נזכר לעיתים תכופות ביצירות תרבות.

הדוגמאות לנוכחות של הנאום בתרבות, כוללות את המחזמר של מרדית' וילסון משנת 1957, "איש המוזיקה", שבו ראש העיר של ריבר סיטי מתחיל בעקביות לנאום במילים "... Four score" עד שהנאום האמיתי שלו נמסר לו.

במחזמר משנת 1964, "הלו, דולי!", השיר "תחי האימהות" כולל בחובו אזכורים רבים, ובאופן כללי מדבר נאום גטיסברג, עם זאת, בתרגומו העברי של חיים חפר, מרבית הציטוטים של הנאום הושמטו והוחלפו בטקסט אחר.

במחזמר שיער, משנת 1967, אחד השירים הנקרא "Abie Baby/Fourscore" מתייחס להתנקשות בחייו של לינקולן ומכיל חלקים מנאום גטיסברג, שנמסרים באופן אירוני.

בסרט משנת 1989, "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", אברהם לינקולן נחטף מן העבר על ידי גיבורי הסרט הנוסעים בזמן ונואם לתלמידי תיכון סאן דימאס במילים "לפני ארבע-עשרים ושבע דקות...".

בסרט משנת 1999 "דיק", הדמויות בטסי וארלין אומרות "לפני ארבע-עשרים ושבע שנים אב-אבותיי עשה משהו שאני לא יודעת...", דוגמה לאיך מילותיו האמתיות של לינקולן, "אבותינו", מצוטטות באופן בלתי מדויק לעיתים תכופות.

במקרה אחר, מרטין לותר קינג פותח את נאום "יש לי חלום" שלו, שהוא בעצמו אחד הנאומים המוכרים ביותר בהיסטוריה האמריקנית, עם התייחסות ללינקולן והרמז למילותיו: "לפני חמש-עשרים שנה, אמריקאי דגול, שבצלו הסמלי אנו עומדים היום, חתם על הצהרת שוויון הזכויות". מרטין לותר קינג נשא את הנאום הזה על מדרגות אנדרטת לינקולן.

לקריאה נוספת

• דורון רובינשטיין, "עיון בנוסח, באוצר המילים ובתחביר של תרגומי נאום גטיסברג לעברית", העברית נח, חוברת א-ב, תשס"ט-תש"ע

קישורים חיצוניים

• אבשלום אליצור, נאום גטיסבורג (The Gettysburg Address), נוסח עברי
• תצוגה של שניים מעותקי נאום גטיסברג בספריית הקונגרס
• הטקסט המלא של "נאום גטיסברג" של אדוארד אברט
• "נאום גטיסברג" של אדוארד אברט מתוך ויקיטקסט האנגלי
• הקראות של נאום גטיסברג על ידי השחקנים סם ווטרסטון וג'ף דניאלס והמוזיקאי ג'וני קש
• נאום גטיסברג מבוצע על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה, 2013
• עדות חיה לנאום גטיסברג כפי שהוקלטה מפיו של עד ראייה שנכח באירוע. גרסה קצרה, גרסה ארוכה
• נאום גטיסברג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35731076נאום גטיסברג