יוסף לפיד

יוסף (טומי) לפיד

תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	י"ז בטבת ה'תרצ"ב
פטירה	כ"ז באייר ה'תשס"ח (בגיל 76)
עיסוק	עיתונאי, סופר, שדרן רדיו, פובליציסט, איש עסקים, איש טלוויזיה
שר המשפטים ה־18 28 בפברואר 2003 – 4 בדצמבר 2004 (שנה ו־40 שבועות) תחת ראש הממשלה אריאל שרון → מאיר שטרית ציפי לבני ←
סגן ראש הממשלה 28 בפברואר 2003 – 4 בדצמבר 2004 (שנה ו־40 שבועות) תחת ראש הממשלה אריאל שרון
ראש האופוזיציה ה־7 10 בינואר 2005 – 23 בנובמבר 2005 (45 שבועות ו־3 ימים) → שמעון פרס עמיר פרץ ←
חבר כנסת 7 ביוני 1999 – 25 בינואר 2006 (6 שנים ו־33 שבועות) כנסות 15 - 16
תפקידים בולטים יו"ר מפלגת שינוי מנכ"ל רשות השידור מזכ"ל המרכז הליברלי יו"ר התאחדות הטלוויזיה בכבלים יו"ר האיגוד הישראלי לשחמט יו"ר מועצת יד ושם

יוסף לפיד במהלך שירותו הצבאי, מרץ 1949

בחדר העיתונאים בבית העם בירושלים, מדווח ממשפט אייכמן

יוסף (טומי) לפיד (לַמפֶּל) (27 בדצמבר 1931 – 1 ביוני 2008) היה סופר, עיתונאי, ופוליטיקאי ישראלי, יליד וויבודינה (סרביה). היה ראש מפלגת שינוי, סגן ראש הממשלה ושר המשפטים בממשלתו השנייה של אריאל שרון, אביו של ראש הממשלה ה-14 של ישראל יאיר לפיד.

ביוגרפיה

לפיד נולד כטומיסלאב לַמפֶּל (בסרבית: Томислав Лампел) בנובי סאד, שבסרביה (אז חלק מממלכת יוגוסלביה). בנם של קתרינה (קאתו) עדנה לבית בירמן וד"ר בֶּלָה (מאיר) למפל, עורך דין ועיתונאי, משפחה יהודית-נאולוגית. עד 1920 שכן האזור בהונגריה, וכמו מרבית היהודים הייתה המשפחה דוברת הונגרית. האב היה מזכיר ההסתדרות הציונית באזור וויבודינה, ולאחר מכן נשיא לשכת בני ברית בנובי סאד. ב-1941 פלשו מעצמות הציר ליוגוסלביה, והעיר נמסרה שוב להונגריה.

שגרת חיי המשפחה נקטעה כשהיה לפיד כבן שתים-עשרה שנים וחצי, כשנה לפני תום מלחמת העולם השנייה. בבוקר 19 במרץ 1944, ביום בו הצבא הגרמני נכנס להונגריה, נלקח האב על ידי הנאצים. תחילה הועבר האב לבית מלון מקומי בו רוכזו היהודים, משם למחנה ריכוז הונגרי בבאצ'קה טופולה ומשם לאושוויץ. לקראת שלהי המלחמה הוצעד האב מאושוויץ למחנה מאוטהאוזן, שם נפטר מהתקף לב שבועיים לפני תום המלחמה. לפיד ואמו נלקחו לגטו בודפשט; הם שרדו בעזרתו של ראול ולנברג, בשונה מרבים מבני משפחתם שנספו בשואה. בחורף 1945 לפיד ואימו שוב ניצלו ממוות. בעת שהובלו על ידי הנאצים בשיירה ברחובות בודפשט, מטוס סובייטי הנמיך טוס מעליהם. במהלך הבהלה שנוצרה הם נמלטו והתחבאו בבית שימוש ציבורי קטן בצד הדרך. מאוחר יותר שבו לנובי סאד, שם גילו כי ביתם הוחרם. הם חיו בעיר שנשלטה בידי הדיקטטור הקומוניסטי יוסיפ ברוז טיטו משך שלוש שנים וחצי בטרם הותר להם לעזוב. ב-25 בדצמבר 1948 עלו לישראל על האונייה 'קפלוס' (Kefalos).

במאמר שפרסם 50 שנה לאחר מכן הציג את עמדתו על ההישג של קליטת העלייה: "עיצבנו מדינה דמוקרטית, חברה פלורליסטית ועם אחד - במקום שבו לא היה לנו לא את זה ולא את זה ולא את זה. כל חילוקי הדעות בנושא העלייה והקליטה הם עניין של מה בכך, לעומת ההישג האמיתי של כור ההיתוך".

מיד עם עלייתו התגייס לצה"ל ושירת כחשמלאי רכב. עם שחרורו למד לבחינות הבגרות. לאחר מכן למד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, ובשנת 1957 קיבל תואר בוגר במשפטים. ב-1952 החל לעבוד ככתב בעיתון בשפה ההונגרית "אוי קלט", שם הכיר את אפרים קישון ואת ישראל קסטנר. ב-1955, בהמלצתו של קישון, התקבל לעבודה ב"מעריב" כמזכירו האישי של העורך הראשי, עזריאל קרליבך. בעצתו של קרליבך עברת את שם משפחתו ללפיד. הוא מילא ב"מעריב" מגוון תפקידים, ובהם כתב בבאר שבע ובתל אביב ובעל טור ראיונות בשם "מדברים עליהם השבוע". בשנים 1963–1966 שהה בלונדון כנציג העיתון שם. עם שובו לישראל מונה לכתב "מעריב" בכנסת. בשנת 1967 מונה בידי מעריב לייסד את ירחון הנשים "את" והיה עורכו במשך שנים אחדות. בשנה זו גם הגיש את התוכנית "יש לי אורח" בטלוויזיה הישראלית.

ב-1970 החל לפרסם את מדריך לפיד לאירופה, מחלוצי מדריכי הטיולים בשפה העברית, שזכה לפופולריות רבה והופיע ב-20 מהדורות.

במקביל לעבודתו ב"מעריב" שידר בגלי צה"ל תוכנית לילה. ב-1974 מונה למזכיר המערכת ב"מעריב".

ב-1979 מונה למנכ"ל רשות השידור, וכיהן בתפקיד זה עד 1984. המינוי נחשב למינוי של איש ימין, לאחר המהפך, שהעלה את הימין לשלטון. במסגרת תפקידו ביצע לפיד מספר פעולות שנויות במחלוקת, בהן אי חידוש חוזהו, שנתפס כהדחתו, של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. כן אכף בשנים אלו איסור על ראיונות עם אנשי אש"ף. עם זאת, לרוב נחשב לפיד למנכ"ל מקצועי, השומר על עקרונות חופש הדיבור. יש הרואים את הישגו הגדול בתקופה זו ביצירת הסדרה של יגאל לוסין "עמוד האש".

עם פרישתו מתפקיד זה חזר ל"מעריב", וכתב בו פובליציסטיקה, ובכלל זה גם את מאמר המערכת.

בשנים 1984–1987 שידר ב"קול ישראל" תוכנית אישית בשם "השבוע שלי". על תוכנית זו הוענק לו בשנת 1998 פרס סוקולוב לעיתונאות. הוא שב לשדר אותה באמצע שנות התשעים.

ב-1989 מונה ליו"ר התאחדות חברות הכבלים, עם תחילתם של שידורי הטלוויזיה בכבלים בישראל. מונה גם למנהל עסקי התקשורת של איש העסקים רוברט מקסוול בהונגריה.

ב-1992 החל להשתתף בתוכנית "פופוליטיקה" בערוץ הראשון, שאותה הנחה דן מרגלית. לפיד נודע בסגנונו הפרובוקטיבי. יחד עם עמיתיו לתוכנית, דן מרגלית ואמנון דנקנר, עבר לתוכנית "הכל פוליטי" בערוץ 2.

פעילות פוליטית

לפיד החזיק בדעות אנטי חרדיות לצד עמדות ליברליות בנושאי כלכלה, ופעל לקידומן, לעתים באופן פרובוקטיבי. ב-1961 הצטרף לזמן קצר אל המפלגה הליברלית. ב-1985 הקים יחד עם שלמה להט את מפלגת המרכז הליברלי, ושימש כמזכ"ל שלה, אך לאחר זמן מה פרש ממנה וחזר לפעילות באמצעי התקשורת.

לאחר שהועמד על ידי חבר הכנסת אברהם פורז בראש מפלגת "שינוי", נבחר לכנסת בבחירות 1999. הוביל את המפלגה להצלחה והביא אותה לזכייה בשישה מנדטים. במידה רבה צמחה מפלגת "שינוי" ולפיד בראשה על רקע המסר של התנגדות לכפייה דתית, ושנאת חרדים ודתיים והצגתם כאיום על אופי המדינה. מסרים נוספים שביטאה "שינוי" היו תמיכה בכלכלת שוק חופשי והקלת הנטל על מעמד הביניים. במישור המדיני מיצב עצמו לפיד כדמות מרכז התומכת בניהול זהיר של תהליך שלום שיכלול ויתור על שטחים.

בבחירות לכנסת ה-16 הזניק לפיד את "שינוי" להצלחה רבתי, ומספר המנדטים גדל ל-15, תוך כדי הפיכת המפלגה לשלישית בגודלה בכנסת. "שינוי" הצטרפה לקואליציה בממשלתו השנייה של אריאל שרון והציבה תנאי שש"ס ישארו מחוץ לממשלה, ולפיד מונה לשר המשפטים וסגן ראש הממשלה. "שינוי" תמכה באופן מלא במדיניות הממשלה, לרבות בתוכנית ההתנתקות והקיצוצים החריפים של שר האוצר בנימין נתניהו. בפרט תרמה "שינוי" להשוואת גובה קצבת הילדים לכל הילדים, בניגוד לעמדת המפלגות החרדיות.

כשר משפטים הורה לפיד, מיד עם כניסתו לתפקיד, כי בכל המשרדים השייכים למשרד המשפטים ייתלה שלט ובו הציטוט מ"על השחיטה" של חיים נחמן ביאליק - "וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!". במהלך כהונתו כשר נתן לפיד גיבוי מוחלט לנשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, להצעותיו למינויים לבתי המשפט ולסדר היום שהוביל בקשר ליחסים בין רשויות השלטון. הוא תמך בעמדתו הנחרצת של ברק שאין לרשום פרוטוקולים של הוועדה לבחירת שופטים ופעל לבלימת חקיקה בעניין זה בכנסת. כן נמנה עם אלו שהביאו למינוי עדנה ארבל לשופטת בית המשפט העליון, על אף לובי ציבורי, במיוחד מצד ימין של המפה הפוליטית, שהביע התנגדות למינוי. לפיד כינה את דרכי הפעולה של המתנגדים "טרור נגד שלטון החוק". לפיד נכשל בניסיונותיו להביא לבחירת מועמדים מטעמו לכהונת היועץ המשפטי לממשלה, והממשלה אישרה לבסוף בפברואר 2004 את מינויו של מני מזוז לתפקיד זה.

כן עמד לפיד בראש "ועדת לפיד", שמונתה בשנת 2003 לבחינת יישום לקחי "ועדת אור" שמונתה לבדיקת אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. בחודש מאי 2004 הסתיימה עבודת הוועדה, והיא הגישה מסקנותיה לשר לביטחון פנים צחי הנגבי, ולמפכ"ל המשטרה. הממשלה אישרה את מסקנות הוועדה ב-13 ביוני 2004. עיקר המסקנות מחולק לשני נושאים. נושאים הקשורים לשילוב המגזר הערבי בחברה, כגון הקמת רשות ממשלתית לקידום מגזרי המיעוטים, או שילוב בני המגזר הערבי בשירות לאומי אזרחי, תוך קריאה למנהיגי המגזר הערבי להצטרף לצעדים אלו ולהימנע מדברי הסתה, והמלצות הנוגעות למשטרת ישראל ולמשרד לביטחון פנים, ולצעדים עליהם לנקוט על מנת להיות ערוכים לאירועים דומים בעתיד.

בהצבעה שנערכה בכנסת ב-1 בדצמבר 2004 הצביעו שרי "שינוי", ובהם לפיד, נגד הצעת תקציב המדינה לשנת 2005, ובעקבות זאת פוטרו מהממשלה. לפיד נימק את ההצבעה נגד התקציב בהבטחת שרון להעביר 290 מיליון שקלים לחרדים בתמורה להצבעתם. לבסוף תמכה שינוי בתקציב מחוץ לקואליציה, עקב העברת 700 מיליון שקלים למפלגה, לחלוקה כרצונה. עקב תמיכתה בתקציב נמתחה ביקורת חריפה על לפיד שאף הוא מוכר את עקרונותיו למען כספים, ועל כך שהעביר מתוך הכספים, 2 מיליון שקלים לאיגוד הישראלי לשחמט שעמד בראשותו.

עם פרישת מפלגת "שינוי" מהקואליציה מונה לפיד לתפקיד ראש האופוזיציה בכנסת, למרות התנגדות שאר סיעות האופוזיציה למינויו. ניסיונות להדיחו מהתפקיד לא צלחו בעקבות אי הסכמה של סיעות האופוזיציה למועמד מוסכם לתפקיד במקום לפיד. הוא שימש בתפקיד זה במשך שנה עד לפרישת סיעת "העבודה-מימד".

לאחר פרישתה מהקואליציה, החלה "שינוי" להידרדר בסקרים. הידרדרות זו החריפה בעקבות הקמת מפלגת קדימה בראשות אריאל שרון. ב-12 בינואר 2006 נערכו פריימריז ב"שינוי", בהן הצליח רון לוינטל לזכות במקום השני על חשבון אברהם פורז. לפיד זעם על התוצאות אף שהוא עצמו נבחר למקום הראשון ברשימה, ובתקשורת נפוצו שמועות על כוונתו לפצל את המפלגה או לפרוש ממנה. בעקבות אירועים אלה קרסה "שינוי". חברי הכנסת של "שינוי" חיפשו לעצמם מפלגות אחרות, ובסקרים המפלגה לא עברה את אחוז החסימה. ב-25 בינואר כינס לפיד מסיבת עיתונאים ובה הודיע על התפטרותו מתפקיד היו"ר ופרישתו מ"שינוי".

לאחר פרישתו ממפלגת "שינוי" והנהגתה החליט לפיד לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולא עמד בראש תנועת חץ - מפלגתם של פורשי "שינוי". בראש חץ עמד חברו הטוב, ח"כ אברהם פורז, ולפיד תמך בתנועה באופן פומבי ושימש כ"אב הרוחני" שלה. לפיד הוצב במקום האחרון ברשימה לאות כבוד. עם זאת, המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

לאחר פרישתו מהפוליטיקה

לאחר פרישתו מהפוליטיקה שב לפיד לעסוק בעיתונות, פרסם מאמרים והופיע בכנסים תקשורתיים כעיתונאי. במקביל כיהן כיושב ראש האיגוד הישראלי לשחמט.

ביולי 2006 נבחר לכהן כיו"ר מועצת יד ושם, והחליף בתפקיד זה את שבח וייס. בנאום שנשא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-2007 הזכיר באופן יוצא דופן מעשי ג'נוסייד שנעשו מאז השואה ושהעולם הגיב אליהם בשתיקה, בין השאר בדרפור. עוד אמר בהתייחסו לאיראן כי "אחמדינז'אד מתכנן שיעמוד לרשותו אמצעי השמדה, שבהשוואה אליו, תאי הגזים באושוויץ הם רק מקדמה".

בימי כהונת אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל שימש לפיד, שהיה ידידו הוותיק של אולמרט, אחד מסניגוריו הציבוריים הנשמעים ביותר, וזאת אל מול ביקורת שהוטחה כלפי אולמרט בעיתונות, מצד אנשים שהיו עמו בעבר בקשרי ידידות, כדן מרגלית.

בנובמבר 2006 שב להגיש ברשת ב' בבוקר שבת את תוכנית הרדיו הוותיקה שלו, "השבוע שלי".

סגנונו

לפיד נהנה מתדמית של איש משפחה, חובב תרבות אירופית, מוזיקה קלאסית, שחמט, הומור ואוכל טוב. מאפיין זה שלו בא לידי ביטוי, בין השאר, בתוכנית הרדיו שלו, "השבוע שלי". בספר הבישול "פפריקה" שכתב ביחד עם רות סירקיס, הגדיר עצמו במילים - "בני-אדם אוכלים כדי לחיות. הונגרי, אם הוא בן-אדם, חי כדי לאכול". המוצא ההונגרי היה חלק מתדמיתו, ובשנות ה-60 היה חלק מ"מאפיה הונגרית" שכללה גם את ידידיו אפרים קישון, זאב וקריאל גרדוש (דוש).

לפיד היה גם ידוע בהתבטאויותיו החריפות, הן בנושאי דת ומדינה, והן בנושאים אחרים, כנשים ומוזיקה מזרחית. דניאל בן סימון מדווח כי בעבר לפיד הפטיר לעברו שהוא "מרוקאי אינטליגנטי וזה לא עניין שבשגרה".

לאחר ששמע בתוכנית רדיו בשנת 2002 שיר של עמיר בניון, שאל את המנחה רזי ברקאי "אנחנו כבשנו את טול כרם, או טול כרם כבשה אותנו?". המערכת הפוליטית סערה בעקבות התבטאות זו, ובין היתר ח"כ יגאל ביבי שלח מכתב חריף ללפיד בו קבל על ההשוואה בין "התופעה החיובית של התפשטות התרבות והזמר המזרחי לכיבוש של מחבלים מטול כרם". בתגובה כתב לו לפיד "אני פשוט לא אוהב את ההרמוניות הערביות, משום שאזני לא הורגלה לכך מבעוד מועד...אני גם לא אוהב מוזיקה של כלייזמרים, האם זה מוכיח שאני שונא אשכנזים? יתרה מזו אני אוהב את המוזיקה של בראהמס. האם זה אומר שאני אירופאי מתנשא? זה ועוד, אני לא אוהב אותך והשאלה היא מה זה מוכיח".

משפחתו

יוסף לפיד היה נשוי לסופרת והמחזאית שולמית לפיד. לזוג נולדו שלושה ילדים: מיכל (שנהרגה בתאונת דרכים בשנת 1984), יאיר, עיתונאי, סופר, מנחה טלוויזיה ופוליטיקאי, לימים שר האוצר, שר החוץ, יושב ראש האופוזיציה וראש הממשלה, ומירב, פסיכולוגית קלינית. בשנות השישים התגורר בבית מגורי העיתונאים, בניין מגורים בשכונת יד אליהו בתל אביב שבו התגוררו כמה עיתונאים מרכזיים, ובהם יגאל לב ולוי יצחק הירושלמי. לימים עבר להתגורר בצפון העיר.

מותו והנצחתו

ב-1 ביוני 2008 מת לפיד ממחלת הסרטן בבית החולים איכילוב בתל אביב, לאחר שבחר שלא לקבל טיפול מאריך-חיים. לפי בקשתו, הוא נקבר ליד קברה של בתו מיכל בבית הקברות קריית שאול.

לאחר מותו כתב בנו, יאיר לפיד, את הביוגרפיה של אביו בגוף ראשון, זיכרונות אחרי מותי. הביוגרפיה סוקרת את קורות חייו של יוסף.

ב-15 במרץ 2011 בעיירה וטרניק, פרוור של עיר הולדתו נובי סאד, נקרא על שמו רחוב טומי יוסף לפיד (улица Томија Јосефа Лапида). ב־3 בספטמבר 2014 אישרה מועצת עיריית נתניה קריאת רחוב על שמו של יוסף לפיד בשכונת "נוף-הטיילת" בעיר.

ספריו

• אנשים חשובים מאוד, הוצאת מעריב, 1963, "מאה ראיונות והומור אלף" - לקט ראיונות שהתפרסמו ב"מעריב", בהם "ראיון מספר 101" עם אפרים קישון. איורים - דוש.
• מדריך לפיד. מהדורות שונות 1970–2003, הוצאות שקמונה, כתר, כנרת. מחלוצי מדריכי הטיולים בשפה העברית. כולל מדריך לפיד לאירופה, לארצות שונות באירופה, ומדריך לפיד לצעירים.
• לקט טורים שפרסם בירחון "את":
  • קפה למיטה, הוצאת שקמונה, 1971. הומורסקות. איורים - זאב.
  • אדם בגילי, הוצאת שקמונה, 1974, מחשבות והרהורים על החיים ועל הזוגיות. איורים - זאב.
  • בעל חי, הוצאת שקמונה, 1978, הומורסקות על חיי הנישואין והחיים, איורים - זאב.
• פפריקה (בהשתתפות רות סירקיס), הוצאת רות סירקיס, 1986. ספר בישול.
• לקט שיחות מתוכנית הרדיו "השבוע שלי":
  • השבוע שלי, הוצאת כתר, 1988.
  • עוד אני מדבר, הוצאת כתר, 1998, איורים - זאב.
  • משהו השתבש, הוצאת כתר, 2001. איורים - מישל קישקה.
• שיעורים בתקשורת, הוצאת צבעונים, 2000. ניתוח אירועים מן ההיבט התקשורתי תוך דיון באתיקה עיתונאית.
• אמרתי לכם, הוצאת כתר, 2008.

מחזות שהוצגו

• הכושי עשה את שלו, במאי שמואל בונים, תפאורה יוסף קארל, המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי, ינואר 1967. זאב רווח, שיחק במחזה בסוף שנות ה-60, והעלה אותו שנית כבמאי בסוף שנות ה-90.
• תפוס את הגנב, קומדיה שהוצגה בתיאטרון "הבימה" ב-1973.

לקריאה נוספת

• יאיר לפיד, זיכרונות אחרי מותי - סיפורו של יוסף (טומי) לפיד, הוצאת כתר, 2010

קישורים חיצוניים

• הספרים של יוסף לפיד, באתר "סימניה"
• יוסף לפיד, באתר הכנסת
• יוסף לפיד, באתר כנסת פתוחה
• קורות חייו וקטעי וידאו בהשתתפותו בתוך תערוכת "בחרנו בחיים: תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל", באתר יד ושם
• שרה ליבוביץ-דר, אגודת נפגעי לפיד, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2002
• ברק כרמל ואסף רביד, מת העיתונאי והפוליטיקאי יוסף לפיד, באתר הארץ, 1 ביוני 2008
• יוסף (טומי) לפיד, באתר וואלה!
• יוסף (טומי) לפיד, באתר nfc
• שני מאמרים מתוך ספרו של יוסף (טומי) לפיד, "אמרתי לכם", באתר ynet, 17 באוגוסט 2008
• ‫הגר רם, ‏"מצאתם את מי לשאול על אלקים", באתר ‏מאקו‏‏, ‏2 בספטמבר 2008‏
• יוסי שריד, מדריך לפיד לזיהוי נודניקים, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2008
• טומי לפיד, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט
• מנכ"ל חדש, מנכ"ל חזק, פרק מספרו של חיים יבין, "עובר מסך"
• דוד תדהר (עורך), "יוסף לפיד", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3047
• יאיר לפיד, לילה טוב אבא, באתר ynet, 9 בדצמבר 2009.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25201943יוסף לפיד