חיים ארלוזורוב
 |
ד"ר חיים (ויקטור) אַרלוֹזוֹרוֹב (23 בפברואר 1899 – 16 ביוני 1933) היה מדינאי וכלכלן, מראשי תנועת העבודה בתקופת טרום המדינה וכיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא נרצח בחוף תל אביב.
קורות חייו
תחילת דרכו
חיים ארלוזורוב נולד בשנת 1899 ברומני שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה) ללסקה ׁׁ(Laska) בת שלמה טובולובסקי, והרב שאול ארלוזורוב, שהיה רב וסוחר בעץ ובתבואה ובנו של הרב אליעזר ארלוזורוב (-נכתב במקור: אַרלאָזאָראָוו), רב העיר רומני במחוז פולטובה, מחבר ספר "הגהות אליעזר"[1]. אביו של חיים היה נצר לשושלת מפורסמת של רבנים. מגיל שש לימדה אותו מורה-אומנת פרטית את השפה הגרמנית. לאחר הפוגרומים של שנת 1905 עברה משפחתו לפרוסיה המזרחית, שאז הייתה חלק מן הקיסרות הגרמנית. הוא למד בבית ספר גרמני בעיר קניגסברג, לשם עברו הוריו. אביו יצא לרוסיה לענייני מסחר ולא יכול היה לשוב למשפחתו עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חיים ומשפחתו לא הורשו להישאר בקניגסברג עקב מוצאם הרוסי וכולם עברו לברלין. אביו חלה ונפטר בפטרוגראד לפני שיכול היה לשוב אל משפחתו. ארלוזורוב התעניין בנעוריו בשירה ובספרות הקלאסית והתחיל בכתיבת שירים בגרמנית (כמה מהם תורגמו לעברית מאוחר יותר). כמו כן הוא נחשף באותה עת לתנועה הציונית. ארלוזורוב המשיך את לימודיו בגימנסיה ריאלית בברלין וסיימם בהצלחה. הוא החל את לימודי הכלכלה באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין לקראת תום מלחמת העולם. במהלך לימודיו היה לאחד מראשיה של מפלגת הפועל הצעיר בגרמניה (יחד עם חברו ולטר פרויס) ושימש כעורך בטאון התנועה "די ארבייט" (העבודה). בתקופה זו התיידד עם מגדה פרידלנדר (לימים אשתו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס), שהייתה חברה קרובה של אחותו, ליזה, אך לא ברור מה היה טיב היחסים ביניהם[2]. מגדה הייתה בת כתתו.[3] מאוחר יותר נשא לאישה את גרדה לבית גולדברג ובגיל 20 נולדה בתם המשותפת שולמית. הוא ביקר בארץ ישראל בשנת 1922, ולאחר שקיבל תואר דוקטור בשנת 1924, עלה לארץ על מנת להשתקע בה.
פעילותו בארץ
לאחר עלייתו השתלב ארלוזורוב בהנהגת מפלגת הפועל הצעיר הארצישראלית. ארלוזורוב היה היחיד מבין צעירי העלייה השלישית שהבקיע את שורות עסקני העלייה השנייה, שהיו מבוגרים ממנו בעשור ויותר, והגיע לעמדת הנהגה. הוא בלט באישיותו החזקה, בבגרותו המדינית, בכושר ביטויו ובהשכלתו העברית, הרוסית והגרמנית.
בשנת 1927 התגרש מאשתו הראשונה ונשא לאשה את סימה לבית רובין, סימה הייתה אז גרושה ואם לבת. את הבת, נאוה, גידל ארלוזורוב כבתו. סימה הייתה העדה היחידה להירצחו. בנם הוא שאול ארלוזורוב.
בשנת 1928 יצא בשליחות קרן היסוד לארצות הברית.
ארלוזורוב היה מהמתנגדים הבולטים לרעיון האיחוד בין שתי מפלגות הפועלים הארצישראליות המרכזיות ביישוב, אחדות העבודה ומפלגתו הפועל הצעיר, אך עם הקמת "מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י) בשנת 1930, היה ארלוזורוב לאחד ממנהיגיה. בקונגרס הציוני ה-17 ב-1931 נבחר לחבר הנהלת הסוכנות היהודית ולראש המחלקה המדינית של הסוכנות, דהיינו לשר החוץ של המדינה שבדרך, הישות שנקראה באותם הימים בשם "היישוב".
ארלוזורוב היה מקורב לד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית (ולימים, נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל). הוא קשר קשרים טובים עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ, ושיפר את היחסים בין שלטונות המנדט ובין היישוב. הוא כתב מאמרים ששיקפו את עמדתו המתונה בדבר הצורך בשיתוף פעולה עם העם הערבי בארץ ישראל.
רצח ארלוזורוב
ערך מורחב – רצח ארלוזורוב
עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, החל ארלוזורוב לפעול להעלאת יהודי גרמניה, ובארגון מנגנון בשם "הסכם העברה" ובעקבותיו הקמת "חברת העברה", שנועדו להציל את רכוש יהודי גרמניה ולהביאו לארץ ישראל. באותה שנה יצא לברלין כדי לבדוק אפשרות למשא ומתן עם הממשלה הגרמנית בעניין יהודי גרמניה ורכושם.
תוך כדי מסעו לגרמניה, התנהל בארץ, כנגדו וכנגד תוכניותיו, מסע בעיתון "חזית העם" הרוויזיוניסטי, שהיה ביטאונו של האגף הקיצוני בתנועה הרוויזיוניסטית.
ארלוזורוב שב לארץ ישראל ב-14 ביוני 1933. בליל שבת, 16 ביוני 1933, בשעה 21:30, ישבו ארלוזורוב ורעייתו סימה בפנסיון "קטה דן" (כיום מצוי במקום "מלון דן") בתל אביב, במרפסת הפונה אל הגן. כשהבחינו כי קהל סקרנים נקהל סביבם, החליטו לצאת לטיול רגלי לאורך חוף הים לכיוון צפון. בהתקרבם לבית הקברות המוסלמי בקצה שכונת מחלול הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם, האחד גבוה, והשני נמוך. לאחר מעקב ודין ודברים קצר שלף הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב. המתנקש ובן לוויתו הסתלקו בריצה ונעלמו.
קבוצת אנשים נשאו את ארלוזורוב למבנה סמוך, וארלוזורוב הובל במכונית פרטית לבית החולים הדסה. הוא נפצע מקליע אחד בבטנו וסבל משטף דם פנימי גדול. למרות שפציעה כזאת לא נחשבת לאנושה, המחסור בציוד לביצוע עירוי דם בבית החולים הוביל לפטירתו של ארלוזורוב כתוצאה מ"חוסר-דם חריף" כעבור שלוש שעות.
ארלוזורוב נטמן בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב והותיר אחריו בת מאשתו הראשונה ובן מאשתו השנייה.
הרצח עורר זעזוע עצום ביישוב, בשל אישיותו הבכירה של הנרצח וכישוריו יוצאי הדופן. החשד העיקרי נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שאיבתם לארלוזורוב והמסע כנגדו בעיתונם היו טריים עדיין בדעת הקהל. תוך זמן לא רב נעצרו חשודים במעשה, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. כמעורב בשידול לרצח נעצר אבא אחימאיר, איש רוח ופובליציסט רוויזיוניסטי קיצוני בדעותיו, שייסד תנועה שנקראה "ברית הבריונים". סטבסקי היה שכן לחדרו של אחימאיר ורוזנבלט היה בית"רי מפלוגת כפר סבא. כמו כן, נעצר גם יחיאל חיימוביץ' כחשוד ב"שיתוף פעולה בביצוע הפשע" בתור נהג מונית, שהוביל כביכול את סטבסקי ורוזנבלט החשודים ברצח לשפת ימה של תל אביב, אך כעבור ימים אחדים שוחרר.
בתום המשפט בבית המשפט לפשעים חמורים, ב-8 ביוני 1934, זוכה צבי רוזנבלט. אברהם סטבסקי הורשע על-יסוד עדותה של סימה ארלוזורוב, ללא כל ראיה נוספת, ונדון למוות בתלייה. סטבסקי הגיש ערעור על פסק-הדין לבית המשפט העליון המנדטורי. ב-20 ביולי 1934 זוכה אף סטבסקי, וזאת על בסיס דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה) לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אובייקטיבי שקשר את סטבסקי לרצח. להגנתו של סטבסקי יצא גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של ירושלים והרב הראשי לישראל דאז.
שלמה אראל, לימים מפקד חיל הים, חזר ארצה בסוף 1936 לאחר חמישה חודשים בים, ונעצר על ידי הבריטים עקב פעילותו ב"ברית נוער המרי". אראל שהה חצי שנה בכלא עכו ושוחרר בתנאי שיעזוב את הארץ. בהיותו בכלא פגש את עבדול מג'יד שטען שהוא הוא שרצח את ארלוזורוב ביחד עם עיסא דרוויש[4].
אבא אחימאיר, שנחשד בהסתה לרצח, היה עצור למשך שנה, ואז הוחלט שלא להעמידו לדין באשמה הקשורה לרצח, אך הוא הועמד לדין כמארגן של "ברית הבריונים", ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל.
שאלת רצח ארלוזורוב הוסיפה להיות סלע מחלוקת פוליטי עוד שנים רבות. ב-1982 החליט ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, להקים את "ועדת בכור" כדי לחקור את הפרשה, וזאת למרות שעברו כמעט יובל שנים מאז הרצח, וכאשר רוב המעורבים כבר לא היו בחיים. הוועדה קבעה כי סטבסקי ורוזנבלט לא רצחו את ארלוזורוב, וכי אין היא יכולה לקבוע מי רצח אותו והאם היה זה רצח פוליטי.
הנצחתו
מושב חדש בשרון, שעלה לקרקע ביום הרצח, נקרא על שמו של ארלוזורוב - כפר חיים. גם היישוב קריית חיים, שנוסד באותה השנה, הקיבוץ גבעת חיים, שכונת נווה חיים וכן רחובות רבים בערי הארץ נקראו על שמו. כמו כן נקרא על שמו משכן תיאטרון הפועלים האהל ברחוב בילינסון 6 בתל אביב.
בפברואר 1947 נקראה אוניית מעפילים על שמו.
בשנת 2009 הוצב במקום הרצח ובמעמד בנו של ארלוזורוב, פסל לזכרו מעשה ידיה של האמנית דרורה דומיני. לידו, תבליט דיוקנו של ארלוזורוב מאת הפסל משה ציפר.
מספריו
- תולדות ההתיישבות בעולם, (שישה כרכים), הוצאת שטיבל, 1924.
עץ יוחסין
| אליעזר ארלוזורוב | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שאול ולסקה ארלוזורוב | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סימה ארלוזורוב | חיים ארלוזורוב | דורה רוזוליו | דוד רוזוליו | ||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שאול ארלוזורוב | דניאל רוזוליו | שאול רוזוליו | |||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מירב ארלוזורוב | עידו רוזוליו | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
לקריאה נוספת
- מרים גטר, חיים ארלוזורוב: ביוגרפיה פוליטית, תל אביב:הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977.
- שלמה אבינרי, ארלוזורוב, עידנים, 1991.
- שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, תל אביב: הוצאת שוקן, 1982.
- ח. בן ירוחם, העלילה הגדולה,, תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1982
- אב"א אחימאיר, המשפט - פרשת רצח ארלוזורוב, רמת גן: הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 1968.
- דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961.
- משפט רצח ארלוזורוב נאום הקטגור והסנגור והמסמכים הוצא לאור מטעם ועדת הסנגוריה 1934, הדפסה חוזרת, 1982.
- מרגוט קלאוזנר, סופת סיון: פרשה אחרונה בחיי ארלוזורוב, ספרי גדיש, 1956.
- יוסף שפירא, חיים ארלוזורוב, הוצאת עם עובד - תרבות וחינוך, 1975.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיים ארלוזורוב |
כתבי חיים ארלוזורוב, באתר ויקיטקסט- ציטוטים מנאומו בשנת 1931: על עניינינו הפוליטיים באתר ויקיציטוט
- כתבי חיים ארלוזורוב בפרויקט בן-יהודה
- מחייו, דבר, 17 ביוני 1933
- יציב, חיים ארלוזורוב, דבר, 14 ביולי 1933, המשך
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר חיים ארלוזורוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2082
- משה גליקסון, חיים ארלוזורוב (אסופת מאמרים, מתוך: כתבי משה גליקסון, כרך א: 'אישים בציונות', הוועד להוצאת כתבי גליקסון, תל אביב, ת"ש-1940, בפרויקט בן יהודה
- יואב קרני, "פרויקט ארלוזורוב"
- טובי נתן, 'מי רצח את ארלוזורוב'
- חיים ארלוזורוב, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
שלמה אבינרי, ארלוזורוב - האיש, לא הרצח, באתר הארץ, 6 ביוני 2013- פגישה עם שאול ארלוזורוב האתר החופשי של בני קריית חיים, 2.11.2006.
סרטון לוויה של ארלוזורוב, 1933, יומן אגא של ברוך אגדתי באתר יוטיוב- ״חיים ומוות״ - פרק על חייו של חיים ארלוזורוב בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי, ״כאן״
הערות שוליים
- ^ http://hebrewbooks.org/6971
- ^ ישנן טענות כי בין השניים התפתחו קשרי אישות, וכי מגדה אף התלהבה מהרעיון הציוני. אנה מריה זיגמונד, נשות הצמרת הנאצית, ספריית פועלים, תשס"ו (2005).
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, עמ' 27.
- ^ http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/1300477 יוסי רגב, רצח ארלוזורוב עוד חי: (יט) שלמה אראל פגש את הרוצח. 29/07/2008
23508281חיים ארלוזורוב