קינה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קינה
(מקורות עיקריים)
מקרא * יהושע, פרק טו, פסוק כב
  • שמואל ב א
  • ירמיהו, פרק ט, פסוק יט
  • יחזקאל
    • פרק לב, פסוק טז
    • פרק כז, פסוק לב
    • פרק יט, פסוק א
  • עמוס, פרק ה, פסוק א

קִינָה היא שיר אבל הנאמר על אדם, קבוצה או סיטואציה, בעקבות מוות או חורבן. קינה שימשה במקור כסוג של משקל בשירה, אם כי נעשה בה גם שימוש כהספד הכתוב בצורה לירית, המשקף את המוות של אדם קרוב או מתאר צער באופן כללי. קינה יכולה לתאר גם משהו שנראה מסתורי או מוזר למחבר. בנוסף, קינה עשויה להיות סוג של יצירה מוזיקלית, המבוצעת בנימה של עצבות.

קינות נפוצות בנביאים ואף נקראות בשם זה בפסוקים עצמם, כגון:

עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה,
מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ

במקורות

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?
אַל תַּגִּידוּ בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן,
פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים:
הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת
כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן:
מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר
וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם:
שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ
מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ:
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה
הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן:
אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה
יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל:
צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד
נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים:
אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה:

בתנ"ך מספר קינות ידועות. אולי הנודעת ביותר היא קינת דוד, שבהּ מבכה דוד את מותם של שאול ויהונתן בתחילת ספר שמואל ב' (א', יט-כז). קינה זו מושמעת בתדירות גבוהה גם בטקסים רשמיים של מדינת ישראל ובפרט יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

קינה נודעת נוספת בלשון הקודש היא מגילת איכה שהיא כולה קינתו של ירמיהו על חורבן בית המקדש הראשון. יש לקרוא קינה זו בתשעה באב, יום האבל על חורבן בתי המקדש.

לאורך היסטוריה התקיימו מנהגים אלה בישראל ויש לך ראיות מן התנ"ך ,"מן המשנה והתלמוד", "מימי הבניים", ו"מן העת החדשה".

בספר יהושע מוזכר מקום בשם קינה: "וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה". (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק כ"ב)

היסטוריה

קינות מצויות כבר בתרבות הכנענית הקדומה. למשל בשירה האוגריתית מצויים אזכורים לקינות בהקשר של אבל על מותו של אדם קרוב או חשוב. בספרות השומרית העתיקה נשתמרו קינות רבות על חורבנם של מקדשים ושל ערים בידי אויב, ויש המשווים אותן למגילת איכה של התנ"ך [דרושה הבהרה]. אף במצרים העתיקה, היוותה הקינה חלק בלתי נפרד מטקס הקבורה והיא נאמרה על ידי הנשים המקוננות שהופיעו בדרך כלל בקבוצות כשהן בוכות, שרות ורוקדות ריקודי אבל.

מן הדת המוסלמי שמברחה התרבוית חיו קהילות יהודיית רבות[דרושה הבהרה] ,לא התירה אף היא לשרוט בבשר ולהקיז דם כאות אבל, אך הסברה היא כי דרכי ביטוי אלה נשתמרו ממנהגי חיים קדם אסלאמיים או מהתורה שבה נאמר איסור על שריטה למת ועוד.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0