ועדת אונסקו"פ
ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (באנגלית: UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) הייתה ועדת חקירה בינלאומית שמונתה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, בעקבות בקשתה של ממשלת בריטניה לחוות דעת של האו"ם, לאחר שלא הושגה הסכמה על הפתרון העדיף.
רקע
בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית. באירופה התבררו ממדי השואה, וכמיליון ניצולי השואה המתינו במחנות העקורים ליישוב מחדש, בעוד התנועה הציונית עושה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה.
בריטניה לא הייתה מרוצה מהמצב ששרר באותה עת בארץ ישראל. לבקשת שר החוץ הבריטי ארנסט בווין מונתה ב-1946 ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל אך מסקנותיה לא תאמו את ציפיות הבריטים ובתגובה להן בריטניה הציעה את תוכנית מוריסון גריידי, שנדחתה הן על ידי הצד היהודי, הן על ידי הצד הערבי והן על ידי נשיא ארצות הברית, הארי טרומן.
לאחר דחיית התוכנית, בריטניה ביקשה מהאו"ם ליעץ לה כיצד לנהוג, כהצהרת שר המושבות הבריטי דאז קריץ ג'ונס:
אין אנו באים אל האו"ם, כדי למסור לידיו את המנדט. אנו הולכים לאו"ם, כדי לבאר לו את הבעיות ולבקש עצה מפיו, כיצד לעשות את המנדט בר ביצוע. אם אי אפשר לקיימו כצורתו עכשיו אנו מבקשים לשאול, כיצד לתקנו
— שר המושבות הבריטי קריץ ג'ונס[1]
חלק מההיסטוריונים סבורים שמטרת בריטניה בפנייתה לאו"ם הייתה לקבל לגיטימציה להפעלת כוחות דיכוי גדולים כנגד ניסיונות ההתמרדות של הארגונים היהודים.
ב-14 במאי 1947 התכנסה העצרת הכללית של האו"ם לישיבה מיוחדת לשם דיון בסוגיית המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בישיבה זו הוחלט על הקמת ועדת חקירה שתגיש מסקנות לעצרת הכללית.
החלטת העצרת הכללית לבחון מחדש את שאלת ארץ ישראל, ועבודת הוועדה שמונתה לשם כך, התרחשו על רקע התפתחויות ואירועים בארץ ישראל עצמה ובזירה הבינלאומית.
יוקרתה של בריטניה נפגעה מאוד בעקבות הפרשות השונות שבהן הסתבכו השלטונות הבריטיים בארץ, אשר גרמו לסערה בעולם כולו והשפיעו על עבודת הוועדה. בזמן דיוני הוועדה, לאחר מאבק מר שזכה לפרסום עולמי, בין הבריטים שיישמו את ההגבלות על העלייה על פי תקנות הספר הלבן (1939), לאלפי הפליטים שעל סיפונה, גורשה מחופי הארץ האוניה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס"), בחזרה לגרמניה, אירוע שהגביר את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט.
בנוסף נחלשה בריטניה בעקבות מלחמת העולם השנייה והחלה להשתחרר בהדרגה ממושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית.
חברי הוועדה
| מדינה | שם | תפקיד | מקצוע | הערות |
|---|---|---|---|---|
 שוודיה
|
אמיל סנדסטרם | יושב ראש הוועדה | שופט | |
| שוודיה
|
פאול מוהן (שוודית) | סגן חבר ועדה | דיפלומט | |
 אוסטרליה
|
ג'ון דאגלס לויד הוד(אנ') | חבר הוועדה | דיפלומט | |
| אוסטרליה
|
סמואל אטיו | סגן חבר ועדה | דיפלומט | |
 אורוגוואי
|
אנריקה רודריגס פברגט | חבר הוועדה | פרופ' לגאוגרפיה, שר חינוך | |
| אורוגוואי
|
אוסקר סקו-אז'אורי(אנ') | סגן חבר ועדה | ||
 איראן
|
נצראללה אנתט'אם(אנ') | חבר הוועדה | דיפלומט | |
| איראן
|
עלי ארדלאן(אנ') | סגן חבר ועדה | ||
 גואטמלה
|
חורחה גרסיה גרנדוס | חבר הוועדה | משפטן, דיפלומט | |
| גואטמלה
|
זיאה גונזלס | סגן חבר ועדה | ||
 הודו
|
סר מוחמד עבד אלרחמן(אנ') | חבר הוועדה | שופט | |
| הודו
|
ונקטה ויסוונאטאן | סגן חבר הוועדה | ||
 הולנד
|
ניקולס בלום | חבר הוועדה | משפטן | |
| הולנד
|
אדריאן ספיץ | סגן חבר ועדה | ||
 יוגוסלביה
|
ולדימיר סימיץ' | חבר הוועדה | משפטן, דיפלומט | |
| יוגוסלביה
|
יוזה בריליי(אנ') | סגן חבר הוועדה[2] | פרטיזן, דיפלומט | היה חבר הוועדה עד שסימיץ' החליף אותו |
 פרו
|
ארתורו גרסיה סלזר(ספ') | חבר הוועדה | ||
| פרו
|
אלברטו אולואה | סגן יו"ר הוועדה | כיהן כסגן יו"ר בישיבות הראשונות. לא נסע לארץ ישראל ולבסוף לא הצביע. | |
 צ'כוסלובקיה
|
קרל ליסיצקי | חבר הוועדה | משפטן, דיפלומט | |
| צ'כוסלובקיה
|
ריכרד פך | סגן חבר ועדה | דיפלומט | |
 קנדה
|
איוון רנד(אנ') | חבר הוועדה | שופט | |
| קנדה
|
לאון מיירנד | סגן חבר ועדה | דיפלומט | |
| אורוגוואי
|
אדמונדו סיסטו | מזכיר הוועדה | מהנדס |
עבודת הוועדה
כדי להקנות להחלטות אופי נייטרלי, אף אחת מהמעצמות הגדולות לא הייתה מיוצגת בוועדה.
חברי הוועדה הגיעו לארץ ישראל ב-16 ביוני 1947 והתגוררו בבית קדימה מלון דירות בשכונת רחביה בירושלים. הדיונים וחדרי העבודה היו בבניין ימק"א, מול מלון המלך דוד. לצורך עבודת הוועדה הוקם סניף דואר וקווי טלפון מיוחדים. כ-30 מכוניות עליהן הוצמד מספר רישוי לבן עם הכיתוב "האומות המאוחדות" עמדו לרשות חברי אונסקו"פ והפמליה המלווה[3]. הוועדה נפגשה בארץ ישראל עם נציגי היישוב היהודי, על פלגיו השונים. את הקשר היהודי עם הוועדה ריכז ולטר איתן. את הסוכנות היהודית ייצג משה שרת[4] יחד עם אבא אבן ומשה טוב והיא הסתייעה במומחים שונים דוגמת שמחה בלאס אשר טענו בפני הוועדה בזכות יכולת היהודים לפתח את הארץ. בתחילת יולי 1947 הופיע בפניה דוד בן-גוריון, ששאל את חבריה: "מי מוכן ומסוגל לערוב לנו, שמה שקרה אותנו באירופה לא יקרה שוב?... ישנה אך ערובת־ביטחון אחת: מולדת ומדינה"[5]. ב-8 ביולי 1947 העיד בפניה חיים ויצמן. הוא דרש שהחלוקה הטריטוריאלית תיעשה על פי המלצות ועדת פיל מ-1937, בתוספת הנגב, כשטח המינימלי הדרוש לקיומה של המדינה היהודית. ויצמן גם אירח את חברי הוועדה בביתו ברחובות[6]. הוועדה נפגשה גם עם נציגי האצ"ל, מנחם בגין, שמואל כץ וחיים לנדאו שהיו אז במחתרת ואף עם נציג הקומוניסטים העבריים, אליעזר פרמינגר[7]. הכומר ג'ון סטנלי גראוול העיד בפני חברי הוועדה על שקרה באוניית המעפילים אקסודוס. הוא העיד כי לא היה נשק בספינה במהלך הקרב מול הבריטים. עדותו, כאיש דת נוצרי, הייתה משמעותית ביכולתה לשכנע את חברי הוועדה[8]. הוועדה נפגשה גם עם נציגי "אגודת ישראל" החרדים אשר הגישו מסמך לוועדה המבקש להשאיר על כנו את המנדט הבריטי אך לבטל את "הספר הלבן" של 1939 ולאפשר עליה פתוחה לישראל[9]. הוועדה שמעה עדויות גם במדינות האזור הערביות, בניו יורק וגם במחנות העקורים באירופה.
הנהגת ערביי ארץ ישראל סירבה לשתף פעולה עם הוועדה ונציגיה לא הסכימו להעיד בפני הוועדה או להיפגש עם חבריה באופן רשמי. לפיכך יצאה הוועדה לסבב פגישות בעבר הירדן, בסוריה ובלבנון. הוועד הערבי העליון החרים רשמית את הוועדה, אולם מוסא אל-עלמי, ראש "המשרד הערבי" (סוכנות התעמולה הערבית הפלסטינית), יחד עם ססיל חוראני, מזכיר "המשרד הערבי" בוושינגטון, הגישו לה "באופן עצמאי" תזכיר שהציג את העמדה הערבית[10].
המלצות הוועדה
הוועדה חתמה על מסקנותיה ב-31 באוגוסט 1947 בבית קדימה בירושלים והעבירה אותן כהמלצות לדיון בעצרת הכללית של האו"ם.
חלק מההמלצות התקבלו בוועדה פה אחד, בהן ההמלצות לסיים את המנדט בארץ ישראל בהקדם האפשרי, ולהעניק לארץ עצמאות לאחר תקופת מעבר שבה תופקד האחריות לשלטון בידי האו"ם. כמו כן, כל הנציגים הסכימו לכך שהארץ כולה צריכה להישאר אזור כלכלי אחד (כלומר, גם לאחר הענקת העצמאות יישאר שטח המנדט אזור מכס אחד, ישמש בו מטבע אחד וכדומה).
חברי הוועדה התפלגו בשאלת אופי השלטון בארץ לאחר מתן העצמאות, לדעת רוב ולדעת מיעוט.
המלצת הרוב הייתה כי הארץ תחולק בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם (corpus separatum). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן.
היישוב היהודי רשם לעצמו הישג בהכללת הנגב בשטח המדינה היהודית, וזאת לאחר התרשמות הוועדה מן ההתיישבות בנגב ובכלל זה קו המים (שהוקם בעקבות עלייתן לקרקע של 11 הנקודות במוצאי יום הכיפורים תש"ז), אשר שימש הן את היהודים והן את הבדואים.
ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית.
שלושה נציגים (של הודו, איראן ויוגוסלביה) תמכו בהצעה להקמת מדינה אחת פדרלית, נציג אוסטרליה נמנע, ונציגי שאר המדינות בוועדה תמכו בהצעת החלוקה לשתי מדינות עצמאיות עם מערכת כלכלית משותפת.
היהודים קיבלו את הצעת החלוקה של אונסקו"פ. הערבים שללו הן את הצעת החלוקה והן את הצעת המדינה הדו-לאומית הפדרלית[11].
מסקנות הוועדה עברו לדיון בעצרת הכללית של האו"ם, ואחרי דיון בוועדה נוספת ("ועדה אד-הוק" שבה השתתפו נציגי כל המדינות החברות באו"ם) גובשה תוכנית החלוקה הסופית, על בסיס דעת הרוב של ועדת אונסקו"פ תוך שינויים מסוימים והבולט בהם - גריעת 7% משטח המדינה היהודית בנגב המשיקים לגבול עם מצרים וסיפוחו לשטח המדינה הערבית כך שיחס חלוקת השטח השתנה מ-62:38 לטובת המדינה היהודית ל-55:45 לטובת המדינה היהודית[12]. ההמלצות הסופיות התקבלו ברוב קולות כהחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. יום קבלת תוכנית החלוקה ידוע בישראל כיום כ"ט בנובמבר.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, מכון בן-גוריון, 2012.
- אלעד בן-דרור, הדרך לכ"ט בנובמבר: פרשת אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי, יד יצחק בן-צבי, 2019.
קישורים חיצוניים
- דו"ח הוועדה באתר הספרייה היהודית המקוונת
- תגובת בריטניה למסקנות הוועדה, מתוך עמלנט.
- תגובת האצ"ל למסקנות הוועדה, מתוך שידור רדיו של מנחם בגין.
- יהושע פרוינדליך, פרשת חקירתה ומסקנותיה של ועדת אונסקו"פ בארץ-ישראל, 1947, הציונות י"ג (1988), עמ' 27–51
חברי ועדת החקירה של האו"ם מסיירים בתל אביב ובירושלים, יומני כרמל 1947
הערות שוליים
- ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרוייקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 89
- ^ בישיבת הוועדה הראשונה הודיע בריליי כי הוא מונה לנציג הבכיר וכי סגנו יגיע בהמשך, גם כשהגיע סימיץ לארץ ישראל, עדיין המשיך בריליי לכהן כבכיר עד לישיבה ה-10, אז הוחלף בסימיץ
- ^ הדרך שהובילה לכ"ט בנובמבר כנס מדיה - קיבוצים, מושבים, אדמה, באתר כנס מדיה - קיבוצים, מושבים, אדמה, 2020-04-27
- ^ נעמה לנסקי, אבא היה כמו מנצח על תזמורת גדולה..., באתר ישראל היום, 24 נובמבר 2017
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כח, עמ' 575.
- ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק כ, עמ' 266.
- ^ עדות האיגוד הקומוניסטי, דבר, 18 ביולי 1947
- ^ García Granados, Jorge (1948). HathiTrust Digital Library (ed.). The birth of Israel : the drama as I saw it. babel.hathitrust.org. New York, NY, USA: Alfred A. Knopf. pp. 173–187. נבדק ב-24 באוגוסט 2015.
{{cite book}}: (עזרה) Testimony of Grauel before UNSCOP - ^ Hearings of representatives from Vaad Leumi, Chief Rabbinate, and Agudath Israel – UNSCOP 26th meeting – Verbatim Record, https://www.un.org/, 10/7/1947 (ב־)
- ^ בני מוריס, קורבנות, פרק חמישי, עמ' 177.
- ^ לפי פרשנותו של אלכסנדר יעקובסון בעמדות תומכי החלוקה, עמ' 56, סרבנות הערבים לחלופת המדינה הדו-לאומית סללה את הדרך לגיבוש הרוב הנדרש לקבלת החלטה 181 בעצרת הכללית
- ^ מפת הצעת הרוב של ועידת אונסקו"פ מול מפת הצעת החלוקה שגיבשה ועדת האד-הוק ואושרה בעצרת האו"ם, בתוך רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 - החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה, הוצאת מרכז מציל"ה, עמ' 339
| ועדות חקירה לארץ ישראל | |
|---|---|
| |
 פורטל היישוב
|
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)
35185640ועדת אונסקו"פ