עכו

עכו

שם בערבית	عكا
מדינה
מחוז	הצפון
מעמד מוניציפלי	עירייה
ראש העירייה	שמעון לנקרי
גובה ממוצע	‎9 מטר
סוג יישוב	יישוב עירוני 50,000‏–99,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)
- אוכלוסייה	53,231 תושבים
- דירוג אוכלוסייה ארצי	39
- שינוי בגודל האוכלוסייה	‎2.2% בשנה
- צפיפות אוכלוסייה	3,587 תושבים לקמ"ר
- דירוג צפיפות ארצי	60
תחום שיפוט	14,840 דונם
- דירוג ארצי	98
(למפת הגליל המערבי מוגדלת)   עכו (למפת הגליל המערבי רגילה)   עכו (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום עכו (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום עכו 32°55′41″N 35°05′04″E
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021	4 מתוך 10
- דירוג ארצי	168
מדד ג'יני לשנת 2019	0.3783
- דירוג ארצי	187
לאום ודת   יהודים: 56.5%   ערבים-מוסלמים: 29.5%   ערבים-נוצרים: 2.7%   דרוזים: 0.2%   אחרים: 11.1% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל 0 10 20 30 40 50 60 70 גילאי 0 - 4 7.5% גילאי 5 - 9 7.8% גילאי 10 - 14 7.5% גילאי 15 - 19 7.4% גילאי 20 - 29 13.2% גילאי 30 - 44 20.3% גילאי 45 - 59 16.1% גילאי 60 - 64 5.6% גילאי 65 ומעלה 14.7% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך סה"כ בתי ספר 27 –  יסודיים 17 –  על-יסודיים 15 תלמידים 9,128  –  יסודי 5,012  –  על-יסודי 4,116 מספר כיתות 417 ממוצע תלמידים לכיתה 24.8 לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל עכו נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס
http://www.akko.muni.il

מבט מהים על עכו העתיקה בלילה

עַכּוֹ (בערבית: عكا – "עכא") היא עיר במחוז הצפון בישראל, הגובלת מדרום בחופיו הצפוניים של מפרץ עכו וממערב בים התיכון. בשנת 2016 התגוררו בעיר כ-48,000 תושבים, כשני שלישים מהם יהודים.

עכו היא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, ודברי ימיה המתועדים מתחילים בתקופת הברונזה הקדומה. במשך שנים רבות הייתה עיר מפתח לכיבוש ארץ ישראל, שכן מיקומה על רצועת החוף הרחבה אפשר גישה נוחה דרך הגליל אל פנים הארץ. היא ידעה עליות ומורדות ועברה מיד ליד פעמים רבות. עכו הגיעה לשיאה כאשר שימשה כבירת ממלכת ירושלים במאה ה-13 וכבירתו של אחמד אל-ג'זאר בסוף המאה ה-18. מאז המאה ה-19 פחתה חשיבותה של העיר, ביחס לחיפה שהייתה לעיר הנמל הראשית של צפון הארץ. בהתאם לכך הייתה התפתחותה של העיר איטית בהשוואה לזו של חיפה.

בשנת 2001 הוכרזה עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. שבע שנים לאחר מכן, בשנת 2008, הוכרזו המקומות הבהאים ה"קדושים" בחיפה ובגליל המערבי כאתר מורשת עולמית נוסף, וחלק מהם ובכלל זה המקום הקדוש ביותר לדת הבהאית – אל-באהג'ה, שוכנים בעכו ובסביבותיה. העיר היא האתר היחיד בישראל המופיע בשתי הכרזות שונות ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.

בשנת 2012 שופצה הטיילת בין העיר העתיקה ולעיר החדשה ונחנכה "כיכר ברצלונה" הנמצאת בכניסה אל העיר העתיקה ולכבוד הכרזתה של עכו ושל העיר "ברצלונה" בתור: "ערים תאומות".

אטימולוגיה

מקורו של השם "עכו" אינו ידוע. הוא נזכר בתעודות רבות - מצריות ואחרות - אך בתנ"ך נזכרה העיר רק פעם אחת: ”אָשֵׁר, לֹא הוֹרִישׁ אֶת-יֹשְׁבֵי עַכּוֹ, וְאֶת-יוֹשְׁבֵי, צִידוֹן;” (ספר שופטים, פרק א', פסוק ל"א) במסורת היהודית נאמר כי כשהגיע המבול לחופי העיר, ציווה עליו אלוקים לא להמשיך עוד, והדבר אף נרמז בלשון הכתוב "עד פה תבוא ולא תוסיף" (ספר איוב, פרק ל"ח, פסוק י"א), פה כמו כה - רמז לעכו. היוונים מסרו גרסה משלהם לשם, ולפיה כשהגיבור הרקולס שהה באזור באחד ממסעותיו מצא בו עשבי מרפא, ולכן כינה את המקום "אקה", שפירושו "רפואה" ביוונית. כאשר נכבשה העיר בידי תלמי השני, שונה שמה ל"פטולמאיס" או "אנטיוכיה בפטולמאיס" (Αντιόχεια από Πτολεμαΐδα). הערבים, שכבשו את העיר במאה ה-7, השיבו לה את שמה המקורי - "עכא" (عكا). בתקופת הצלבנית נקראה העיר על שם יוחנן המטביל, ובשל טעות שבעובדה זיהו אותה הצלבנים עם עקרון המקראית. מסיבה זו כונתה העיר בשם "יוחנן ה"קדוש" מאקר" (צרפתית - Saint Jean d'Acre; איטלקית San Giovani d'Acri וכן הלאה). כשהתגלתה הטעות הובהר:

"Non est urbs Accaron, quam quilibet estimat, Accon illa Philistea, Ptolemaida dicitur ista".

"אין היא העיר עקרון, גם אם סבר מישהו כך, עקרון ההיא פלשתית, וזו קרויה פתולמאיס."

שם זה עדיין רווח בחלק משפות אירופה. לאחר שנכבשה העיר בידי הממלוכים הושב לה שמה השמי ובפי העות'מאנים נתכנתה "אקא" (Akkâ).

גאוגרפיה

עכו שוכנת במישור החוף הצפוני. העיר גובלת מדרום במפרץ עכו, שבקצהו הצפוני של מפרץ חיפה, וממערב, בים התיכון. היא משתרעת על פני שטח מישורי, ורק תל עכו שבמזרחה מתנשא מעליו. אורך שטחה הבנוי הוא כ-3.5 ק"מ מצפון לדרום וכ-3 ק"מ ממזרח למערב. מדרום למרכז העיר זורם נחל נעמן הנשפך אל מפרץ חיפה, ומדרום לו נמצא אזור התעשייה עכו דרום.

בסמוך לעיר שוכנים מספר יישובים כפריים, ובהם בוסתן הגליל ושומרת מצפון, עין המפרץ וכפר מסריק מדרום והמועצה המקומית ג'דיידה-מכר ממזרח. העיר העתיקה של עכו שוכנת על חצי אי קטן באורך וברוחב של כ-400 מטר, החוצץ בין מפרץ עכו לים התיכון. רובעיה של העיר המודרנית התפשטו מגרעין זה לצפון ולמזרח.

היסטוריה

היסטוריה קדומה

ערך מורחב – תל עכו

תל עכו

מהעת העתיקה ועד התקופה ההלניסטית שכנה העיר בתל עכו. התל יושב לראשונה בתקופת הברונזה הקדומה אך ננטש למשך אלף שנים. כשהתחדש בתקופת הברונזה התיכונה, קמה בו עיר מבוצרת ובה מצודה. בתקופה זו נזכרה עכו בכתבי המארות המצריים. העיר הכנענית הגיעה לשיא פריחתה בתקופת הברונזה המאוחרת במאה ה-14 לפנה"ס ובמאה ה-13 לפנה"ס, ופעל בה נמל חשוב שעמד בקשרי מסחר עם קפריסין ועם ערי הים האגאי. היא נזכרה בתקופה זו במכתבי אל-עמארנה ובכתובות שנמצאו בעיר אוגרית. בראשית תקופת הברזל התיישבו בתל בני שרדנה, ולאחר מכן נשלטה עכו על ידי הפיניקים. סנחריב מלך אשור, החריב את עכו בשנת 701 לפנה"ס, אך היישוב במקום התחדש. בתקופה הפרסית, החל באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, החל מוקד העיר לנוע מערבה אל שטחה של עכו העתיקה כיום, תהליך שהושלם בתקופה ההלניסטית. התל ננטש בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, אך שרידים מועטים מעידים על יישוב כלשהו שהתקיים במקום גם בתקופות מאוחרות יותר. מספר מסורות מציינות את קברו של אמנון בן דוד בסמוך לעכו, וכן מצוינת קבורתה של דבורה הנביאה.

התקופה ההלניסטית

בתקופת שלטון בית תלמי התפתחה עכו לעיר הלניסטית בשם "פטולמאיס" או "אנטיוכיה בפטולמאיס" על שמו של תלמי השני. היא הייתה מושבה צבאית תלמאית החל בשנת 261 לפנה"ס, ובסוף המאה ה-2 לפנה"ס הושלם תהליך התבססותה של העיר במישור שבין תל עכו לחוף. עכו הייתה לעיר הנמל החשובה ביותר בארץ, ולאחת הערים הגדולות ביותר בעולם ההלניסטי. היא השתרעה על פני שטח של 1,000 דונם, נתון שנחשב לעצום במושגי התקופה.

בשנת 165 לפנה"ס הביס שמעון התרסי את הסלאוקים בקרבות רבים בגליל, והם נסוגו לעיר פטולמאיס, שאותה לא עלה בידו לכבוש. בשנת 153 לפנה"ס אלכסנדר באלאס, שטען שהוא בנו של אנטיוכוס הרביעי, התחרה על הכתר הסורי עם דמטריוס הראשון, וכבש את העיר שפתחה בפניו את שעריה. באלאס הגיע להסכם עם יונתן החשמונאי, לפיו יתמכו בו היהודים כנגד יריבו. לאחר רציחת באלאס בשנת 146 לפנה"ס, התחרו על השלטון במלכות הסלאוקים שר הצבא דיודוטוס טריפון שהחזיק בבנו של באלאס, ודמטריוס השני בנו של דמטריוס. יונתן החשמונאי ביקר בעכו שלוש פעמים. באחד מביקוריו אלו בשנת 150 לפנה"ס, השתתף יונתן בחתונתם של אלכסנדר באלאס וקלאופטרה תאה בנוכחות אבי הכלה, תלמי השישי. בשני הביקורים הראשונים יצא יונתן בשלום אולם בשנת 143 לפנה"ס, כאשר הגיע לפטולמאיס לנהל עם טריפון משא ומתן על העברת עכו לידיו, לכד אותו טריפון בעורמה והחזיקו בעכו. את אנשי פמלייתו של יונתן רצח מיד, ואת יונתן עצמו רצח מאוחר יותר.

בעלי התוספות מציינים ששני חשמונאים קבורים בעכו, וכוונתם כנראה לאלעזר בן חשמונאי שהיה נשוי לבתו של מתתיהו, וליונתן הוופסי, אחיו של יהודה המכבי. העיר הותקפה אף בימי אלכסנדר ינאי, שנעזר במלכת מצרים, קלאופטרה השלישית. אנשי עכו קראו לעזרתם את תלמי התשיעי, מלכה המודח של מצרים. זה פלש אל הגליל והחריבו. הורדוס בנה מבני ציבור בעיר. הברית החדשה מזכירה כי פאולוס שהה בעכו במשך יום אחד בדרכו מצור לקיסריה:

"וַנְּבָרֶךְ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וַנֵּרֶד בָּאֳנִיָּה וְהֵמָּה שָׁבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ׃ וַאֲנַחְנוּ כִּלִּינוּ אֶת־דֶּרֶךְ הַיָּם וַנֵּרֶד מִצּוֹר אֶל־עַכּוֹ וַנִּשְׁאַל לִשְׁלוֹם הָאַחִים וַנֵּשֶׁב אִתָּם יוֹם אֶחָד׃ וּמִמָּחֳרָת נָסַעְנוּ (פּוֹלוֹס וַאֲשֶׁר אִתּוֹ) וַנָּבֹא אֶל־קֵיסַרְיָה".

— מעשי השליחים 21, 7

בימי הקיסר קליגולה פגשו נכבדי העיר, היהודים, את נציגו- פטרוניוס, והתחננו כי יסיר את הגזירה להציב את פסלו של הקיסר בבית המקדש.

התקופה הרומית

בסוף תקופת בית שני כבר ישבו יהודים רבים בעיר. אחד המטבעות מימי הקיסר קלאודיוס לכבוד יסוד עכו הרומאית-הקולוניה קלאודיה פתולימאיס וגבולותיה, משנת 53 לספירה בקירוב, מראה את הקיסר חורש את גבולות העיר במחרשה רתומה לצמד שוורים בטקס הנקרא בלטינית POMERIUM - סמל ליסוד קולוניה חדשה. על המטבע הכתובת - COLONIA PTOLEMAIS. הטבלאות שבמוטות- נסים נושאות את מספרי ארבעת הלגיונות הרומאים שהקימו את הקולוניה ומושבם בסוריה: הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השישי פראטה, הלגיון השלישי גאליקה והלגיון השנים עשר פולמינטה.

לאחר פרוץ המרד הגדול, בשנת 66, ערך גסיוס פלורוס טבח נורא ביהודי עכו, והסתייע בידי הסורים ההלניסטים שישבו בעיר. נמל עכו שימש את הגייסות הרומים בימי המרד הגדול, אליו הגיעו אספסיאנוס וצבאו, ומשם התארגנו ליציאה למלחמה לכיבוש הגליל. חפירות מצפון-מערב לתל עכו חשפו בית קברות גדול שהיה פעיל בין אמצע המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-4. במקום נמצאו עשרות קברים ובהם נקברים רבים וקברי יחיד, וכן קברים ששמשו לאורך זמן. עוד התגלו במקום מזבחות ומצבות, שרידים המעידים על הקרבת מנחות בעלי חיים, כלי זכוכית, מטבעות וממצאי מתכת. לעכו היה תפקיד חשוב גם בעת דיכויו של מרד גאלוס. בדומה להתנהלותו של אספסיאנוס בימי המרד הגדול, כך פרצו הרומאים מעכו אל עומק הגליל, והכניעו את המורדים.

החל מכיבוש ארץ ישראל על ידי בני ישראל וכלה בימי הבית השני לא נחשבה עכו לעיר יהודית מובהקת. לעניין שיוכה של עכו לארץ ישראל ולעניין מצוות התלויות בארץ מימי בית שני ואילך, נחלקו הדעות. דעה אחת גרסה כי תחום הארץ עבר בתוככי העיר, כך שחלקה היה בארץ, וחלקה בחוץ לארץ, ואילו דעה שנייה טענה כי כל העיר הייתה בחוץ לארץ, וקו גבול הארץ עבר בחומת עכו הדרומית. בתקופה שלאחר החורבן שבו היהודים והתיישבו בעיר, והיא מוזכרת בתלמוד פעמים מספר. חיו בה תנאים חשובים כרבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שהיה תלמידו המובהק של רשב"י, ורבי יהודה בן אגרא. כן היו בה אמוראים רבים, בהם רבי תנחום בן רבי חייא ורבי אבא דמן עכו שהיה גם המנהיג המקומי.

עכו בימי הביניים

ימי הביניים המוקדמים

בשנת 638 נכבשה העיר על ידי הערבים. מושל מצרים אחמד אבן טולון בנה את נמל עכו מחדש במחצית השנייה של המאה ה-9 ומוקדסי, הגאוגרף בן המאה ה-10, טען כי הודות לו החלה העיר לפרוח. העיר נכבשה על ידי הביזנטים במאה ה-10 ולאחר מכן על ידי פאטמים, הסלג'וקים ושוב על ידי הפאטמים. בשנת 1104 כבשו הצלבנים בהנהגת בלדווין הראשון את העיר, והפכו אותה לנמלם העיקרי בארץ הקודש. הם הביאוה לשיאה בכל הזמנים.

במאה ה-11 התקיימה בעכו קהילת יהודית שמתוארה על ידי ר' אביתר גאון, מנהיג היישוב, ועל ידי נוסעים זרים כקהילה יהודית משמעותית. בשנת 1104, בעת הכיבוש הצלבני, חרבה קהילה זו.

העיר הצלבנית

ערכים מורחבים – המצור על עכו (1104), המצור על עכו (1189–1191), המצור על עכו (1291)

מפה היסטורית של עכו (1252)

מנהרת הטמפלרים

מפת עכו מאת מרינו סנוטו (1321)

תותחים על חומות עכו

חאן אל-עומדאן

עכו ברבע האחרון של המאה ה-19. במרכז התמונה השוק הלבן ומימין מסגד אל-ג'זאר

בשנת 1103 החליט המלך בלדווין הראשון, שבא במסע הצלב הראשון (1099), כי נמל יפו ונמל חיפה, שנמצאו בידי הצלבנים, לא מספקים את צורכי הממלכה. תלותם בתגבורת בכוח אדם מאירופה הייתה רבה, ולכן החליט לכבוש את עכו. הוא נעזר בצי של ג'נובה שבאיטליה, ושם את העיר במצור בשנת 1103, ושוב ב-1104. במצור השני העיר נכנעה לאחר 20 ימים והפכה לצלבנית. בתמורה העניק בלדווין לאנשי ג'נובה זכויות, שהיוו דגם לזכויות שנתנו הצלבנים לערי הנמל האיטלקיות בנמלי ממלכתם. לג'נובה נמסרה שכונה בפתח נמל עכו, ובה היה לסוחריה וספניה שלטון עצמי. כן קבלו פטור ממסים.

בשנת 1123 הוקם הרובע של ונציה. הוא הוענק לעיר האיטלקית בתמורה לחלקה בכיבוש צור. הזכויות שניתנו ליוצאי ג'נובה שימשו בסיס לאלה שניתנו ליוצאי ונציה, הזכויות הורחבו במטרה להגדיל את אוכלוסיית הנוצרים בעיר. הרובע (ובלשון בני הדור, הקומונה) היווה יחידה אוטונומית לכל דבר. ברובע היו מוסדות ציבור, מוסדות שלטון, כולל שיפוט עצמי, בראשות "קונסול" שנשלח מטעם עיר האם, ואזור מסחר ושירותים, הצמוד לרובע. זכויות דומות ניתנו לפיזה ואמאלפי, ובעיר היו גם רובע טמפלרי ורובע הוספיטלרי.

ב-10 ביולי 1187 כבש צלאח א-דין את העיר. גי דה ליזיניאן, מלך ממלכת ירושלים, ארגן את שארית הפליטה ששרדה את התבוסה בקרב קרני חיטין ופליטים אחרים מממלכתו שנפלה ברובה לידי המוסלמים, והטיל מצור על העיר. עכו עמדה בהתקפותיו, וצלאח א-דין הוסיף וביצר אותה. אולם, תגבורות גדולות מאירופה שהפכו לנחשול של ממש עם הגעתם של משתתפי מסע הצלב השלישי לארץ ישראל ב-1189, שינו את יחסי הכוחות לטובת הנוצרים והעיר נפלה בידיהם בשנת 1191 לאחר מצור. משלא הצליחו לשחרר את ירושלים, הפכו הצלבנים את עכו לבירת ממלכת ירושלים. העיר התרחבה צפונה ונוסף לה שטח בצורת משולש שכונה "מון מיזאר" (צרפתית Mont Musard). העיר הפכה לחשובה שבערי הנוצרים בלבנט. מפעלי בנייה רחבי היקף יצאו אל הפועל, לערים האיטלקיות הוחזרו זכויותיהן המיוחדות, והן הקימו מחדש את רובעיהן.

במאה ה-13 מנתה עכו כ-60,000 תושבים. אולם היריבויות שבין ערי האם האיטלקיות, במיוחד ונציה וג'נובה, גלשו לקרבות של ממש, ואלה זרעו הרס מתמשך בעיר. מצב הדברים הדרדר לשפל המדרגה כאשר בין שתי הערים פרץ קרב ימי שהתרחש במפרץ עכו ב-24 ביוני 1258. הקרב הסתיים בניצחונה של ונציה ובנטישת הג'נובזים את העיר והתיישבותם בצור.

עכו של תקופת הצלבנים הייתה עיר של סובלנות דתית והיו בה נציגויות לדתות וזרמים שונים בדתות. חיו בה מוסלמים, נוצרים קתולים על מסדריהם השונים, נוצרים אורתודוקסים ויהודים.

בזמן השלטון הצלבני התפתחה בעיר קהילה יהודית חשובה. בשנת 1165 עלה הרמב"ם לארץ ישראל דרך עכו וגר בעיר כחצי שנה, כאן יצר קשר עם הרב יפת ואתו התכתב כאשר עבר למצרים. בשנת 1211, במסגרת עליית בעלי התוספות, הגיעו לעיר רבנים חשובים, בהם ר' שמשון בן אברהם משאנץ ורבי יהונתן מלוניל. רבנו יחיאל מפריז, החשוב ברבני צרפת באותה תקופה, העתיק את ישיבתו מפריז לעכו לאחר שרפת התלמוד, ושימש כראש ישיבה בעכו משנת 1258. אחרי פטירת רבי יחיאל בשנת 1266, החליף אותו כראש ישיבת דה פריס בעכו, רבי משה בן נחמן. ככלל, הקהילה היהודית בעכו במאה ה-13 נחשבה לקהילה חשובה ומרכזית בעולם היהודי, בארץ ישראל ומחוצה לה. הכיבוש הממלוכי, בשנת 1291 הביא קץ על קהילה זו – הקהילה התפזרה, ועכו היהודית איבדה מחשיבותה.

התקופה הממלוכית

סופה של העיר הצלבנית הגיע כשנכבשה על ידי הממלוכים בראשות הסולטאן אל מאליק אל אשרף ח'ליל בן קלאון לאחר המצור בשנת 1291. כדי להימנע מטעותו של צלאח א-דין ועל מנת למנוע מהנוצרים לנסות ולחדש את שלטונם בעכו, הרסו הממלוכים את העיר עד היסוד. העיר עמדה חרבה משך רוב התקופה הממלוכית. במקום התקיים מרכז מסחר אזורי קטן, ויש עדויות לכך שבמאה ה-14 פעל בעיר נמל קטן למסחר אזורי.

התקופה העות'מאנית

ראשית השלטון העות'מאני

עכו, ככל ארץ ישראל, נכבשה בידי העות'מאנים מידי הממלוכים ב-1517, ובתחילת המאה ה-17 השתלט עליה המנהיג הדרוזי המקומי פחר א-דין השני, שקידם בברכה את חידוש ההתיישבות הנוצרית בעיר.

בשנת 1741 הגיע לעכו רבי חיים בן עטר (המכונה "אור החיים") עם שתי נשותיו ועם עשרות תלמידיו, בהם כותב קורות חייו רבי ישמעאל מסנגויטי. בן עטר התיישב בעכו והקים בה את ישיבת "כנסת ישראל", ששכנה במיקומו הקודם של בית הכנסת הרמח"ל. רבי חיים בן עטר ישב בעכו כמעט שנה, ולאחריה עבר לירושלים שם הקים את הישיבה מחדש. ב-1743 הגיע לעכו רבי משה חיים לוצאטו, יחד עם אשתו צפורה, בנו וכמה מתלמידיו. הרמח"ל, שנרדף על ידי רבנים באיטליה ובהולנד, חש רוגע בעכו, עיר שבה היה דמות נערצת. ב-1747 נספה הרמח"ל במגפה, יחד עם אשתו, בנו ורבים אחרים. לפי המקובל הוא נקבר בטבריה, אך יש המשערים שהוא נקבר למרגלות תל עכו, ולפי דעה אחרת בכפר יאסיף.

עד לאמצע המאה ה-18 הייתה העיר עכו קטנה ומוזנחת. תנופת בנייה ראשונה הורגשה בה בתקופת שלטונו של שליט הגליל הבדואי, דאהר אל עומר, ששלט באזור עד מותו ב-1775.

אחמד אל-ג'זאר

ערכים מורחבים – אחמד אל-ג'זאר, המצור על עכו (1799)

אחמד אל-ג'זאר, הקצין הטורקי שירש את דאהר אל עומר, והיה למושל דמשק, קבע את בירתו בעכו. הוא שיפץ את העיר, הרחיב את ביצוריה והקים אמת מים חדשה שסיפקה לה מים מאזור כברי. עוד בנה את חאן אל-עומדאן ואת חמאם אל באשה ומסגד אל-ג'זאר הקרויים שניהם על שמו. בשנת 1791 גירש אל-ג'זאר מהעיר את אנשי המושבה המסחרית הצרפתית שהתיישבו בה, וסירב לקבל קונסול צרפתי בעיר.

בשנת 1799 צר נפוליאון על עכו, במהלך מסעו בארץ ישראל, במטרה להשתמש בה כבסיס ליצירת מרד כנגד השלטון הטורקי בסוריה כולה. במהלך המצור הציב נפוליאון את תותחיו על תל עכו שזכה הודות לכך לכינוי "גבעת נפוליאון". לאחר המצור, שנמשך מחודש מרץ עד חודש מאי, ויתר נפוליאון, והותיר את העיר בידי מגיניה הטורקים, שנעזרו במלחים בריטים בראשות האדמירל סר סידני סמית', ביריבו-חברו של נפוליאון אנטואן דה פיליפו הצרפתי, ובשר היהודי חיים פרחי.

לאחר אל-ג'זאר

ערכים מורחבים – סולימאן פאשה, עבדאללה פאשה, המצור על עכו (1832-1831), הפגזת עכו (1840)

סגנו של אל-ג'זאר, סולימאן פאשה, שלט בעיר בין מות אל-ג'זאר ב-1804 ובין 1819. לאחר מותו שילם חיים פרחי, שהיה יועצם היהודי של אל-ג'זאר ושל סולימאן פאשה, שוחד גדול לשלטון באיסטנבול על מנת להבטיח שעבדאללה, בנו של עלי פחה, סגנו של סולימאן, אותו הכיר מילדותו, ירש את תפקידו של סולימאן כעבדאללה פאשה. אלא שעוד באותה שנה הורה עבדאללה, שחשש שמי שגרם למינויו יוכל באותה קלות לסלקו מתפקידו, להוציאו להורג בחניקה. אחיו של הנרצח צרו על העיר בשנת 1821 במטרה להעניש את עבדאללה על רצח אחיהם, כשעמם צבא טורקי גדול, אך לא יכלו לחומות העיר. עבדאללה פאשה שלט בעיר בשנות העשרים של המאה ה-19.

בשנת 1831 שלח מוחמד עלי, שליט מצרים, את בנו איברהים פאשה לעכו, וזה שם עליה מצור וכבשה ב-27 במאי 1832. עבדאללה פאשה נלקח למצרים וכמושל העיר מונה חוסיין עבד אל-האדי, העיר נותרה בשליטת מוחמד עלי עד שב-4 בנובמבר 1840 הופגזה עכו בידי כוחות בריטניה ואוסטריה. הצבא המצרי נסוג באישון לילה לאחר שפיצוץ עז של מחסן תחמושת גבה את חייהם של כ-2,000 איש, והעיר הושבה לשלטון הטורקים. עכו הייתה לבירת הסנג'אק הנושא את שמה, בתחומי איילט צידון, אך ההרס שנגרם לעיר, לנמלה ולביצוריה בשנת 1840, היה כבד ולא היה מי שישקמו. ב-1864 צורפה העיר לווילאייט סוריה, וב-1888 לווילאייט ביירות שהוקמה באותה שנה.

על פי המפקדים שערך משה מונטיפיורי, בשנת 1839 ישבו בעכו 233 יהודים ואילו ב-1849 היו בה 181 יהודים.

בשנת 1863 נעשה מאמץ מקיף לשיפור פני העיר, והתאמתה לסטנדרטים מערביים; כבישים מרכזיים הורחבו והותאמו למעבר מרכבות, וחוקקו חוקי עזר למניעת השלכת פסולת בחוצות העיר.

בשנת 1868 הוגלה הבהאא אוללה, נביא האמונה הבהאית אל העיר, והושב במצודה בעכו למשך שנתיים. לאחר ששוחרר ב-1870 נותר לגור בעיר עד למותו בשנת 1892. בסוף המאה ה-19 הפכה העיר למרכז בהאי, ויורשו עבדול בהאא המשיך וטיפח את המגמה גם בתחילת המאה ה-20.

במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי הצבא הבריטי ב-24 בספטמבר 1918.

תקופת המנדט הבריטי

בזמן המנדט הבריטי שימשה עכו כבירת נפת עכו במחוז הגליל והעיר התרחבה אל מחוץ לחומות, אולם התפתחותה הכלכלית של העיר נבלמה, שכן בזמן זה הפכה חיפה לעיר הנמל המרכזית בארץ ישראל, וחשיבותה של עכו פחתה. עם תחילת המנדט הבריטי היו בעיר כ-6,500 תושבים, מהם כמאה יהודים. בעלייה הרביעית הגיעו עולים גם לעכו, ובהם "קבוצת הזיפזיף", הדייגים הסלוניקאים והדייגים מהים השחור. קבוצות אלו חיזקו את היישוב היהודי בעכו והעשירו את חיי התרבות בה. מספר היהודים גדל במאות אחוזים בין השנים 1925–1929. בעקבות מאורעות תרפ"ט פונו יהודי העיר על ידי הבריטים. בין היהודים שחיו בעכו בשנות ה-20 נמנים משפחת יחיאל ויצמן (אביו של הנשיא עזר ויצמן), נוח ואסתר מישקובסקי (הוריה של הסופרת לאה נאור), משפחת לוריא (הורי ההיסטוריון יהושע לוריא) ועוד. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הקים חיל האוויר המלכותי מנחת מטוסים מזרחית לעיר (כיום סמוך לקיבוץ שמרת) שנקרא RAF St. Jean. המנחת שימש גם את חיל האוויר האמריקני בעת המערכה בצפון אפריקה.

בשנת 1945 התגוררו בעיר, לפי אומדן שלטונות המנדט 12,360 תושבים (מתוכם רק 50 יהודים).

מצודת עכו שימשה את הבריטים ככלא וגרדום. אסירים יהודים מפורסמים כזאב ז'בוטינסקי ושלמה בן יוסף נכלאו במצודה. בן יוסף היה הראשון בעולי הגרדום. היהודים הספרדים כמו גם האשכנזים סייעו כמיטב יכולתם לאסירי כלא עכו. המוכתאר היהודי אברהם צורי נהג לארח בביתו את אסירי הכלא בשבתות וחגים, תוך שהוא ערב לכך שהם יחזרו אל הכלא עם צאת השבת או החג. ב-4 במאי 1947 פרצו אנשי האצ"ל אל מצודת עכו על מנת לשחרר את האסירים היהודים שנכלאו שם על ידי הבריטים. 27 אסירים שוחררו, מהם 20 מאנשי האצ"ל ו-7 מאנשי הלח"י. 9 לוחמים נהרגו וחמישה נפלו בשבי במהלך הפעולה. הפריצה לכלא עכו הכתה בהלם את דעת הקהל הבריטית.

מלחמת העצמאות

אנדרטה לנופלים בכיבוש עכו והגליל המערבי במלחמת העצמאות

לפי תוכנית החלוקה נכללה עכו במדינה הערבית שהייתה אמורה לקום. עובדה זו הגבירה את תחושת הביטחון של תושביה הערבים בחודשים הראשונים של המלחמה וגרמה לעזיבת תושביה היהודים של העיר. עכו הונהגה על ידי "הוועד הערבי הלאומי" המתון, שעל פי תיאום מוקדם עם הבריטים נועד לקבל לידיו את השלטון בעיר. הקשר בין חיפה לבין יישובי הגליל המערבי עבר בעכו. התחבורה היהודית הותקפה במעבר בעכו וכך הוטל מצור על היישובים היהודיים מצפון לעיר. מצד שני, הדרך מחיפה לעכו עברה בשטח הקריות היהודי, והתקפה על רכב יהודי הייתה גוררת תקיפת התחבורה הערבית לעכו ושיבוש המסחר והכלכלה של העיר. בתחילה ניסו הערבים המתונים למנוע את הפגיעות ההדדיות על ידי משא ומתן בתיווך בריטי והגיעו להסכם אי-התקפה הדדי שהחזיק מעמד מספר שבועות, אבל עם ההחמרה במלחמה גברה יד הקיצונים. ב-17 במרץ פרץ סכסוך בין נציגי הוועד הלאומי הערבי לבין נציגות "ההגנה", כאשר "ההגנה" סירבה לאפשר לאנשי מחסום דרכים ערבי לבדוק האם במשאיות שעוברות צפונה יש נשק.

שלט הסבר ב"דרך הארבעה"

בבוקר 18 במרץ 1948 יצאו מחיפה ארבעה עובדי חברת החשמל כדי לתקן קווי חשמל שנפגעו ליד עכו. הם נסעו במכונית משוריינת עם שני משוריינים בריטים מלפנים ומאחור. ערביי עכו הטמינו להם מלכודת. בהגיע השיירה לעכו עלה המשוריין הבריטי על מוקש וחמשת החיילים הבריטים שהיו עליו נהרגו. המשוריין השני הסתובב מיד וברח לעבר חיפה. עובדי חברת החשמל נותרו לבדם מול המתקיפים ונרצחו. לזכרם נקרא הרחוב החוצה את עכו לאורכה בשם "דרך הארבעה", ובמקום נמצא שלט המספר על האירוע.

לפי תוכנית הפיקוד העליון היה על "ההגנה" לסגור על עכו ולהחזיקה תחת איום - מעין "בת ערובה" לשלום היישובים היהודיים שהיו אמורים להימצא בתחום המדינה היהודית. הבריטים החזיקו כוח צבאי בעכו ואנשי "ההגנה" המתינו ליציאתם על מנת להשתלט על עכו וסביבתה. עם הצלחת מבצע בן עמי הגיעו ידיעות על ירידת המורל בקרב לוחמי העיר הערבים ואזרחיה, בין היתר בשל הגעתם לעיר של אלפי פליטים פלסטינים שנמלטו מחיפה, ועוררו תקוה כי ניתן יהיה לכבוש את העיר בפעולת בזק. מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל, החליט לכבוש את העיר, חרף מברק שקיבל מהמטה הכללי, ובו התבקש לשקול שוב את ההכרח בהתקפה על עכו לנוכח הכוחות המועטים שעמדו לרשותו. ההתקפה החלה בלילה שבין 16 ל-17 במאי בהרעשת העיר החדשה במרגמות 3 אינץ' שניצבו בתל עכו ובדוידקה שמוקמה ממזרח לעיר. בחסות חיפוי זה נערכו שתי פלוגות להתקפה מצפון לעכו ופלוגה אחת להתקפת הסחה מדרום לעיר.

ראש עיריית עכו אחמד עבדו משוחח עם שבויי מלחמה ערבים על תנאי השבי (10 בנובמבר 1948)

אף כי לעכו לא הגיעו כוחות ערבים סדירים כדוגמת צבא ההצלה, התארגנו התושבים הערבים במיליציות מקומיות להגנה על עירם. כוחות "ההגנה" שתקפו מצפון נתקלו בהתנגדות והחל קרב מבית לבית. הכוחות הערבים נסוגו לאט לכיוון בניין משטרת עכו, ששכנה לחוף הים באחת ממצודות טגארט. פגז פיאט נורה לעבר צריח המשטרה והשתיק את האש שנורתה משם. הלוחמים פרצו את השער בחומר נפץ, אך הבניין היה ריק מלוחמים. בינתיים נתפסו מספר שבויים והם נשלחו למפקדת החטיבה בקיבוץ עין המפרץ. משה כרמל ניסח מכתב שתורגם מיד לערבית ובו דרישה לכניעה ללא תנאי. המכתב נמסר לאחד השבויים שנשלח בחזרה לעכו. בשעות אחר הצהרים של 17 במאי 1948 נראה כומר צועד מכוון מצודת בית הסוהר מלווה בשני ערבים המניפים דגל לבן. הם שמעו על תנאי הכניעה ולקראת חצות שבו והודיעו כי הערבים הסכימו לחתום על ההסכם.

ב-18 במאי לפנות בוקר חתמו חברי מועצת העיר על כתב כניעה, הורו על הפסקת הלחימה ופתחו את שערי העיר העתיקה.

לאחר קום המדינה

עם תום מלחמת השחרור לא היו בעכו תושבים יהודים ונותרו בה רק כשליש מתושביה הערבים, יתרתם נמלטו ללבנון או שעברו לכפרי הגליל והוכרזו כנפקדים נוכחים. כמקובל באותה תקופה הוקצו בתי הפליטים לחיילים משוחררים ולעולים חדשים והוקמה בה מעברה גדולה בדרום העיר לרגלי תל עכו ("הר נפוליאון") - מעברת "גבעת נפוליאון". על תושבי העיר הערבים הוטל ממשל צבאי. במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו סביב עכו העתיקה שיכונים שנועדו לאכלס עולים חדשים ואת מפוני המעברה. בשנות ה-60 וה-70 עזבו רוב היהודים את בתי הרכוש הנטוש ועברו להתגורר בשכונות שהוקמו בצפון העיר. בשנות ה-70 וה-80 עזבו יהודים את "שיכוני הרכבת" בשכונות שנבנו בשנות ה-50 ובמקומם עברו לעיר ערבים מכפרי הגליל. שכונת וולפסון, שנחשבה לשכונת מצוקה, התרוקנה כמעט כליל מתושביה היהודים.

• 
  בית קפה ערבי בעכו (1949)
• 
  מתפללים במסגד אל-ג'זאר (1953)

במהלך מלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, פגעו בעכו רקטות שנורו מלבנון, וגרמו למספר הרוגים. שמות ההרוגים תושבי העיר הונצחו בגן שהוקם בה כשנתיים לאחר המלחמה.

העיר היא אחת הערים המעורבות בה חיים בצוותא יהודים וערבים. האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית בעיר חיות לרוב בדו קיום זו עם זו. עם זאת, באוקטובר 2008, במהלך יום הכיפורים, פרצו בעיר מהומות קשות בין ערבים ליהודים, על רקע כניסת רכב נהוג בידי ערבי במהלך הצום לשכונה שבה רוב יהודי. הנהג נרגם באבנים. כתוצאה מכך נעשה שימוש במערכת הכריזה של המסגדים בעיר העתיקה להפצת שמועה כי יש נפגעים ערבים בתקרית. בעקבות זאת, יצאו צעירים ערבים לרחובה הראשי של העיר, ניפצו חלונות ראווה של סוחרים יהודים ופגעו בכלי רכב. בתגובה, הציתו יהודים בתים של דיירים ערבים. המהומות הסלימו, נמשכו מספר ימים, ושככו רק לאחר מאמצי הרגעה מצד מנהיגים מקרב שני הפלגים, היהודים והערבים.

העיר כיום

דמוגרפיה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים בעכו 53,231 תושבים (מקום 39 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎2.2%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 79.8%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 8,701 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). אוכלוסיית העיר מעורבת ומורכבת מיהודים, מוסלמים ונוצרים. יהודים מהווים 67.1% מכלל תושבי העיר, ערבים מוסלמים מהווים 25.3%, ערבים נוצרים 2.4% והאחרים מהווים 5.2% מכלל התושבים.

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בעיר מאז קום המדינה:

כלכלה

דייגים בעכו (1949)

בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 היה אחוז האבטלה בעכו גבוה מ-10%, לעומת ממוצע ארצי של כ-6%, ועמד בשנת 2004 על 14.2 אחוז. במשך שנים הייתה עכו לאחד היישובים שהוגדרו כמוכי אבטלה (למעלה מ-10% מובטלים). בשיעור האבטלה חל שיפור במהלך השנים, ונכון לינואר 2009 הוא עמד על 8.6 אחוז, גבוה מהממוצע הארצי.

קניון עזריאלי בעכו

הסיבות העיקריות לתופעה זו בעכו הן חוסר עוגנים תעסוקתיים וחוסר זהות תעסוקתית, וכן פגיעה במקורות תעסוקה מסורתיים כמו גם באלה שהחליפו אותם:

• מפעלים עתירי עבודה (בהם "קריית הפלדה") נסגרו ומפעלים אחרים עברו ליישוב אחר, כדוגמת פניציה שעבר במלואו לציפורי וחברת טמבור שהעבירה מקום מושב הנהלתה לנתניה. תופעה זו פגעה לא רק בתעסוקה אלא גם בארנונה שגבתה העירייה.
• מפעלים אחרים (בהם פרוטרום ורפא"ל) עברו תהליכי מיכון שגרמו לירידה במספר המועסקים.
• מפעלים כדוגמת צינורות המזרח התיכון ו"טמבור" סבלו מייבוא תחרותי וצמצמו את היקף הפעילות ואת מספר עובדיהם.
• הדיג, שהיה במשך מאות שנים ענף תעסוקתי משמעותי, נפגע עקב התמעטות הדגה באגן המזרחי של הים התיכון.
• השוק של עכו איבד את תפקידו המסורתי - עכו שהייתה מרכז עסקים ומסחר, ושימשה שוק לכל הגליל המערבי איבדה את תפקידה לטובת חיפה, נהריה וכרמיאל, ואף לטובת מרכזי מסחר מקומיים ברגבה, עין המפרץ ובכפר יסיף. אחת הסיבות לתהליך זה היא התפתחות התחבורה הבין-עירונית ונגישותם של שווקים מחוץ לעיר.
• עכו שהייתה עיר תיירות הפסיקה להיות אבן שואבת לתיירים ורוב המגיעים לבקר בה אינם נותרים ללון בה. גם התיירים הבהאים העולים לרגל לעכו במסגרת מסע יומי, לנים מחוץ לה, בעיקר בחיפה. אגן נחל נעמן מדרום לעיר מזוהם. לכל אלה מתוספת העובדה שאין בעיר מוקדי בילוי בשעות הערב, וכל בתי העסק בעיר נסגרים עם חשיכה.
• נמל העיר התנוון מאז הקמת נמל חיפה.
• תושבים מבוססים בעלי כוח קנייה גדול עזבו את העיר לנהריה, ליישובי גוש שגב וליישובים אחרים, ובמקומם הגיעה לעיר אוכלוסייה חלשה, דבר שהביא לירידה במסים שנגבו על ידי העירייה ולהחלשות כוח הקנייה של התושבים.
• ממשלות ישראל לא השכילו לפתח בעכו מקורות תעסוקה והפנו את מרצן לפיתוח כרמיאל ואזורי תעשייה מרוחקים כמו ציפורית. עכו לא נהנתה מיזמים מקומיים כפי שנהנתה מהן נהריה. נעשו ניסיונות לשפר את המצב התעסוקתי בהן הכללת העיר בתוכנית "אופק" ומתן תווית של אזור עדיפות לאומית ואזור פיתוח אולם ללא תוצאות של ממש.

עכו נקבעה בשנת 2006 על ידי הממשלה כיעד לאומי. הממשלה הצהירה על כוונתה להשקיע מאמצים רבים בעכו כדי למנף את הבנייה והפיתוח בעיר, לעודד השקעות, ליצור מקורות תעסוקה, ולפתח את התיירות בעיר, באמצעות ניצול משאבים קיימים. במסגרת זו הוקמה השכונה "נאות ים" ושווקו בה מגרשים זולים לאנשי צבא הקבע. בשנים 2005 - 2009 הוקמו בעיר 36 מפעלים חדשים. בשנת 2006 רכשה קבוצת דלק נדל"ן את קניון עכו ותרמה לפיתוחו. כן מתוכננת הקמת מרכזי קניות במתחם הקלאבמרקט שבאזור השוק העירוני ובשטח של מפעל "טמבור" לשעבר.

ב-2011 נפתח בעכו קניון עזריאלי.

תחבורה

תחנת הרכבת בעכו

עכו שוכנת בצומת הכבישים הארציים 4 ו-85. בעבר חצה כביש 4 את העיר מצפון לדרום, אך כיום הוא עובר בתוואי העוקף את העיר ממזרח. התוואי הישן של כביש 4 מסומן כיום ככביש מקומי 8510. כביש 85, הידוע גם ככביש עכו-צפת וכרחוב בן-עמי, מוביל לכיוון צומת עמיעד ומקשר את עכו אל כרמיאל, צפת ויישובי בקעת בית הכרם.

כבר הטמפלרים הפעילו שירות דיליז'אנסים רתומים לסוסים שהובילו נוסעים מחיפה לעכו. את העיר משרתת כיום מערכת תחבורה ציבורית המבוססת על רכבת, אוטובוסים ומוניות. תחנת הרכבת עכו שוכנת על מסילת החוף וכל הרכבות המובילות מנהריה לחיפה, וכן הלאה לתל אביב, לבאר שבע ולמודיעין עוצרות בה. תחנת האוטובוסים המרכזית נמצאת מול תחנת הרכבת, וממנה יוצאים אוטובוסים של חברת "אגד" לכל צפון הארץ.

מוניות שירות של חברת "קווי הגליל" מקשרות את עכו לנהריה ולחיפה. קווי שירות נוספים מקשרים את עכו עם כרמיאל, מספר כפרי מיעוטים (אבו סנאן, ג'דיידה-מכר, כפר יאסיף) וכן מספקות שירות פנימי בעיר. קיים שירות מוניות האוסף נוסעים מביתם לנתב"ג. כמו כן קיימות בעיר מספר תחנות מוניות לנסיעות מיוחדות.

חינוך

בית הספר הפרנציסקני טרה סנטה בחאן אל-פראנג'

בעיר מספר מוסדות חינוך ראויים לציון:

• המכללה האקדמית גליל מערבי שוכנת בצפון-מזרחה של העיר, סמוך ליישוב בוסתן הגליל. זהו מוסד מוכר להשכלה גבוהה המציע לימודים אקדמיים לתואר ראשון של אוניברסיטת בר-אילן במגוון מסלולי לימוד, וכן לימודי מכינות קדם אקדמיות ומכינות לבגרות. במכללה לומדים כ-3,300 תלמידים.
• בית הספר לקציני ים עכו הוא בית ספר ימי תיכוני ועל-תיכוני, המחנך ומכשיר בנים ובנות לתפקידי פיקוד וקצונה בחיל הים ובצי הסוחר הישראלי. המוסד שוכן לחופו של מפרץ עכו, בצמוד ממזרח לעיר העתיקה. כיום לומדים במקום כ-450 תלמידים ותלמידות מכתה ט' עד כתה י"ד.
• המכון להכשרה ימית הוא מכון המכשיר קצינים לצי הסוחר הישראלי. הוא הוקם בעכו בשנת 1971, והוא משויך לרשות להכשרה וחינוך ימיים. במכון מתקיימים שני מסלולי לימוד: חובל משמרת וקצין משמרת מכונה. בנוסף לשתי מגמות אלו, קיימות שתי מגמות נוספות אשר נפתחות מדי כמה שנים ומכשירות רבי חובלים וקציני מכונה ראשיים.
• הקונסרבטוריון העירוני נוסד בשנת 1959 לרגל אירועי חגיגות העשור לעצמאות ישראל. כיום לומדים במוסד כ-700 תלמידים, ופועלות בו חמש תזמורות כלי נשיפה, שתי תזמורות כלי קשת, מקהלה עירונית והרכב של מוזיקה קלה וג'אז.
• ישיבת רוח צפונית היא ישיבת הסדר שנוסדה בעיר בשנת 2003, ובה כ-200 תלמידים.

מוסדות ושירותים אחרים

האנדרטה לזכר חללי העיר במערכות ישראל, הניצבת ליד בניין עיריית עכו

בעיר פועלים בית משפט השלום, בית דין שרעי, אחד משני בתי הדין הדרוזים בישראל (האחר שוכן במסעדה שברמת הגולן) ובית הדין הדרוזי היחיד לערעורים (עבר מחיפה לעכו ב-1988). בעיר שלושה בתי קברות פעילים - יהודי (ליד צומת יסיף), מוסלמי (ליד בית הספר לקציני ים) ונוצרי (ליד צומת תל עכו). "המרכז הרפואי לבריאות הנפש מזרע" הוקם בשנת 1954 והוא משתרע על שטח של 150 דונם לחוף הים בצפונה של עכו.

בעיר פועלת העמותה לפיתוח קהילתי עכו שמטרתה להרחיב שיתוף פעולה בין תושבי העיר מכל העדות.

שכונות העיר

עכו העתיקה קריית וולפסון שכונת מנחם בגין שכונת נווה אביב שכונת נווה אלון שיכון עמידר

שכונת בורלא שכונת בן-גוריון שיכון 2 שיכון 3 נאות ים מוריה

שכונת נווה יוני נתניהו צפון הכרם נווה ספיר (קריית תמרים) אזור תעשייה זעירה אזור תעשייה דרום

שיכון עמידר

שיכון עמידר נמצא במזרח העיר עכו. הוא גובל עם כביש 4 חיפה-נהריה, בשיכון זה נמצאות חטיבות הביניים של העיר עכו. רחוב גאולה נמצא בצפון שיכון עמידר, בצד מערב רחוב בורלא ובצדו הדרומי רחוב העלייה. בשיכון זה גן קדושי קהיר - גן זה הוקם לזכר יהודים במצרים שבקהיר והועמדו לדין בעקבות פעולת חבלה כושלת.

חופים וגנים

בעכו שלושה חופי רחצה מוכרזים, השוכנים לאורך הרצועה החולית שבמפרץ עכו. "חוף החומות" הידוע גם כ"חוף מפרשיות" משתרע בין העיר העתיקה ממערב ל"חוף ארגמן" ממזרח. בסמוך לו נמצא בית הספר לקציני ים עכו. "חוף ארגמן" שוכן בהמשכו של חוף החומות, והוא מנציח בשמו את הפקת הארגמן מחלזונות על ידי הכנענים בעכו. בחוף שוכנים מלון ארגמן, מרכז ספורט ונופש ומחנה נופש לחיילים. מדרום לחוף זה ועד לשפכו של נחל נעמן בדרום משתרע "חוף התמרים" ובו ניצב מלון חוף התמרים.

מצפון לעיר העתיקה פונה קו החוף של העיר ישירות אל הים התיכון, והוא רצוף סלעים ושרטונים. לאורך חלקו הדרומי והמרכזי של החוף, החל בעיר העתיקה בדרום ועד לרחוב חטיבת גולני בצפון, ממשתרעת טיילת ההגנה.

בעכו מספר גנים, ובהם ראויים לציון "גן הזיכרון" מדרום לרחוב בן-עמי, ובו אנדרטה לזכר לחללי מלחמת העצמאות, לוחמי הגליל המערבי וכובשי עכו, והגן שליד בניין עירית עכו, ובו האנדרטה לזכר חללי העיר במערכות ישראל. בגן קטן ברחוב ויצמן שוכנת אנדרטת אבן לזכרו של יצחק רבין, ואליה מובילים מכל צד שלושה שערים מעץ.

העיר העתיקה

העיר העתיקה בעכו

אתר מורשת עולמית

המאוזולאום בחומת עכו
המאוזולאום בחומת עכו
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2001, לפי קריטריונים 2, 3, 5
מדינה
עכו ב-1291

ייחודה של עכו העתיקה

העיר העתיקה של עכו תחומה על ידי מי הים בצדה הדרום-מזרחי, הדרומי והמערבי, והיא מוקפת בחומה בכל צדדיה. בצדה הצפוני ובצדה המזרחי הפונים אל היבשה, כוללים הביצורים גם חפיר.

מאז שנת 1990 התבצעו בעכו עבודות ארכאולוגיות ועבודות שימור נרחבות, על ידי החברה לפיתוח עכו העתיקה, ובשנת 2001 הכריז ארגון אונסק"ו על עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית. עכו העתיקה שבין החומות היא מתחם עירוני בעל ערך היסטורי, תרבותי ותיירותי, שבו כנסיות, מסגדים, בתי כנסת ומבנים היסטוריים נוספים רבים מהתקופות השונות בתולדות העיר. בניגוד לרבעים עתיקים אחרים ברחבי הארץ, העיר העתיקה של עכו היא מתחם עירוני חי ואותנטי שבו בתי מגורים, מסעדות שווקים ונמל פעיל.

ייחודה של עכו העתיקה הוא בכך שהיא בנויה משני מפלסים נפרדים - העיר הצלבנית והעיר העות'מאנית. שני המפלסים נפרדים זה מזה על ידי מאות השנים שבהן עמדה עכו בהריסותיה, החל בכיבוש הממלוכי ב-1291 ועד להתחדשותה בתקופה העות'מאנית. העיר הצלבנית כוללת את השרידים מתקופת ממלכת ירושלים, והם ברובם תת-קרקעיים. חלקם נחשפו והם השתמרו בדרך כלל במצב טוב מאוד. אלה כוללים חומות, רובעי מגורים, רחובות פתוחים ומקורים, תעלות ניקוז, מעברים תת-קרקעיים ומבני מסחר ומגורים. העיר העות'מאנית הוקמה על שרידיה של העיר הצלבנית, פעמים רבות בחופף למבנים הצלבניים וליסודותיהם, וכך סייעה לשימורה (ראו השוואה כאן). העיר העות'מאנית מתאפיינת בסימטאותיה הצרות והמפותלות, בבתי המגורים ובחאנים שלה.

וכך נכתב, בין היתר, בהחלטת ארגון אונסק"ו, על הכללת העיר העתיקה של עכו ברשימת המורשת העולמית:

"עכו היא עיר היסטורית יוצאת דופן, במובן זה שהיא משמרת את שרידיהם הממשיים של הבנינים הצלבניים מימי הביניים, מתחת לעיר המבוצרת המוסלמית שהוקמה במאות ה-18 וה-19. שרידי העיר הצלבנית של עכו, מתחת למפלס הרחוב של ימינו ומעליו, מספקים תמונה יוצאת דופן של התוואי העירוני ושל מבנה בירתה של ממלכת ירושלים. עכו של ימינו היא דוגמה חשובה לעיר עות'מאנית מוקפת חומה, ובה יסודות עירוניים אופייניים, דוגמת מצודה, מסגדים, חאנים וחמאמים, הבנויים בחלקם על גבי המבנים הצלבניים".

לעומת זאת, כתוצאה מתנופת הבנייה הצלבנית, כמעט שלא נשתמרו בעיר שרידים מתקופות מוקדמות יותר:

"לא זו בלבד שבוני העיר הצלבנית הרסו עד היסוד כל מבנה קדום יותר כדי להקים את מבני עירם על אבן-שתייה, אלא שפעולה זו גם פגעה קשות בסטרטיגרפיה הקדומה יותר בכל העיר כמעט".

בשנת 2001 התגוררו בעכו העתיקה כ-5,000 תושבים, כולם ערבים.

מפת עכו העתיקה

חומות עכו

מגדלור עכו הניצב על החומה בפינה הדרום-מערבית של העיר

מצודת עכו

הרפרקטוריום באולמות האבירים בעכו

בית כנסת הרמח"ל

כנסיית יוחנן ה"קדוש" על חומת הים והנמל הפיזני בקדמת התמונה

מסגד אל-ג'זאר

ערך מורחב – חומות עכו

בתקופה הצלבנית עברה חומת היבשה בתוואי צפוני מזה של החומה העות'מאנית, ושטחה של העיר העתיקה היה גדול יותר. בצדדים הפונים אל הים לא בנו הצלבנים חומה כלל. החומות העות'מאניות הוקמו במשך תקופה שנמשכה 90 שנים, החל בשנת 1750 ועד 1840. החומה העות'מאנית הראשונה הוקמה על ידי דאהר אל עומר בשנים 1750–1751, ובחלקה, בצד המזרחי, היא חופפת ומשולבת בחומת היבשה הצלבנית. חומות אלה חוזקו בין 1775 ו-1779 על ידי אחמד אל-ג'זאר, ויכלו אף למצור ששם נפוליאון על העיר בשנת 1799. אל-ג'זאר ויורשיו המשיכו לבצר ולחזק את החומות לאחר המצור, בין השנים 1800 ל-1814, כך שיוכלו לעמוד גם בפני התקפה ארטילרית. בחומות קבועים ארבעה שערים.

בשנת 2007 נפתח במרתפי החומה המזרחית מוזיאון "אוצרות בחומה" לאתנוגרפיה ולפולקלור. באגף הראשי יש שיחזור של שוק עות'מאני מהמאה ה-19, ובו חנויות של בעלי מלאכה שונים. בחלק אחר של המוזיאון יש תצוגה של אוספים שונים כמו פעמונים, ריהוט, כלי קרמיקה ועוד.

שרידי יסודותיו של ארמון הטמפלרים נמצאים בפינה הדרום-מערבית של העיר. הארמון חרב בעת המצור ששמו הממלוכים על העיר בשנת 1291. שרידיו שקעו וטבעו, והם נראים כיום כמעין בריכה.

• מדיה וקבצים בנושא חומות עכו בוויקישיתוף
• מדיה וקבצים בנושא מוזיאון "אוצרות בחומה" בוויקישיתוף

מצודת עכו

המצודה בעכו נבנתה בימי הטורקים על בסיסה של המצודה ההוספיטלרית בצפונה של העיר העתיקה. המצודה הייתה חלק מן המבנה ההגנתי של עכו, וצידה הצפוני שולב בחומה הצפונית ובמגדל השמירה בורג' אל חזינה. המצודה בנויה סביב שתי חצרות מלבניות, אורכה ממזרח למערב הוא כ-170 מטר ורוחבה כמאה מטרים. במהלך המאה ה-20 שימשה המצודה כבית כלא, ובזמן המנדט הבריטי שימשה גם להוצאה להורג של עולי הגרדום. ב-4 במאי 1947 נערך אחד ממבצעי האצ"ל הנועזים, פריצת כלא עכו, שבמסגרתו פרצו חברי האצ"ל אל המצודה, ושחררו רבים מן הכלואים בה. לאחר קום המדינה שימש המקום כבית חולים פסיכיאטרי.

במצודה נכללים מרכז המבקרים של החברה לפיתוח עכו העתיקה, "גן הפסטיבל" (או "הגן הקסום"), גן נוי בחצר המזרחית של המבנה, המטופח על פי דוגמת הגן שהיה במקום בתקופת הצלבנים, מוזיאון אסירי המחתרות שהוקם בכלא עכו, מרכז לשימור מורשת עולי הגרדום, והאזור המנוהל על ידי המרכז הבהאי העולמי באגף הכלא בו היה כלוא הבהאא אוללה.

• מדיה וקבצים בנושא מצודת עכו בוויקישיתוף
• מדיה וקבצים בנושא כלא עכו בוויקישיתוף

אולמות האבירים

ערך מורחב – אולמות האבירים

מתחת למצודת עכו גילו חפירות ארכאולוגיות שהחלו בשנת 1992‏ מתחם נרחב של אולמות שנבנו על ידי אבירי מסדר יוחנן ה"קדוש" של בית החולים בירושלים. מתחם זה היה חלק מן המצודה הצלבנית בעיר, שחוברה לחומה הצפונית של עכו וזכה לשם "אולמות האבירים". המתחם רבוע בצורתו, ובצידו המערבי הוא פונה אל חצר מצודת עכו.

• מדיה וקבצים בנושא אולמות האבירים בוויקישיתוף

בית הסראייה הישן

הסראייה הישנה בעכו שוכנת ממזרח למסגד אל-ג'זאר ומדרום למצודה. הוא הוקם על שרידיה של כנסיית יוחנן ה"קדוש" הצלבנית, בסגנון אבלק ממלוכי. המבנה בן שתי קומות והוא מקיף חצר מלבנית ממזרח, מדרום וממערב. על המבנה מתנוסס התאריך 1850, אך ברי שהוקם במאה ה-17. חלק מהמקורות מייחסים את הקמת המבנה לדאהר אל-עומר ולפי אחרים הוא הוקם על ידי אחמד אל-ג'זאר לאחר שתפס את השלטון בעיר, ושימש בתחילה כבית מגוריו. לאחר מכן בנה לעצמו אל-ג'זאר מבנה חדש, והסראייה הישנה שירתה פקידי ממשל. לאחר שאיברהים פאשה כבש את עכו, שימש הבניין כבית אוצר, אך כאשר העות'מאנים שבו לעיר ב-1840 הוא שב לשמש כארמון המושל. בהמשך שימש המבנה כסניף דואר וכבית ספר.

מדיה וקבצים בנושא בית הסראייה הישן בוויקישיתוף

הרחוב הדרומי

מדרום למצודת עכו נחשף רחוב צלבני המוביל דרומה לאורך החומה המזרחית של הרובע ההוספיטלרי, פונה מערבה וחולף בסמוך לבית הסראייה הישן ושוב דרומה לכיוון הרובע הג'נובזי, המגדלור והארמון הטמפלרי. אורכו הכולל של הרחוב הדרומי הוא כ-300 מטר וקטע תת-קרקעי באורך של 50 מטר ממנו נפתח לביקור. הרחוב מרוצף בלוחות אבן ועל קירותיו עיטורי סירות, צלבים ומגנים. ברחוב ניצב שער אבן מונומנטלי, וניתן היה לסוגרו בשעת חירום.

בית כנסת הרמח"ל

ערך מורחב – בית כנסת הרמח"ל

בית הכנסת "אוהל חיים" על שמו של חיים פרחי ידוע יותר בכינוי "בית הכנסת הרמח"ל". בתקופה הצלבנית ובתקופה העות'מאנית, שכן בית כנסת במקום בו נמצא כיום מסגד אל-מועלק, ונחשב למרכזי ולמפואר מבין שני בתי הכנסת שפעלו בעיר באותה עת (בית הכנסת האחר היה "בית הכנסת אחאב"). יש האומרים שבמקום זה התפלל הרמח"ל שחי בעכו בין השנים 1743 ל-1747, ובית הכנסת אכן בנוי ומעוצב בסגנון בתי הכנסת שבפדובה שבאיטליה, מקום מגורי הרמח"ל בנעוריו. השליט דאהר אל עומר הפקיע את מבנה בית הכנסת ובנה עליו את המסגד ב-1758. במקומו הוא מסר לקהילה היהודית מבנה קטן הנמצא בסמטת הרמח"ל ליד חאן אל-פראנג'. בית הכנסת אשר שופץ בשנים האחרונות, עשוי מאולם בודד, וספסלי עץ ארוכים ערוכים בשלוש שורות לאורכו, ופונים לכיוון דרום.

מדיה וקבצים בנושא בית כנסת הרמח"ל בוויקישיתוף

בית הכנסת אור תורה

ערך מורחב – בית הכנסת אור תורה

בית הכנסת אור תורה הוקם בידי עולים מתוניסיה, והוא מכונה גם "התוניסאי" או "הג'ריבה", על שם בית הכנסת הגדול באי ג'רבה שבתוניסיה. בית הכנסת הוקם בשנות ה-50 בידי עולים מתוניסיה, במבנה עתיק בן ארבע קומות ששימש עד אז כמתנ"ס. גבאי בית הכנסת, ציון בדש, החליט להוסיף למבנה יצירות פסיפס, כשם שהיה מקובל בבתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל, ולאורך השנים נוספו עוד ועוד קטעי פסיפס. כיום קירותיו החיצוניים והפנימיים של המבנה, תקרתו וחלק מהרצפה מכוסים כולם במאות מיליוני אבני פסיפס צבעוניות מרחבי הארץ. אלמנט ייחודי נוסף בבית הכנסת הוא שיש בו שבעה היכלות (ארונות קודש).

כנסיות העיר

• כנסיית אנדראס ה"קדוש" - כנסייה יוונית-אורתודוקסית השוכנת בפינה הדרום-מערבית של עכו העתיקה והמוקדשת לאנדראס ה"קדוש". המבנה הנוכחי נבנה בשנת 1765 על שרידיה של כנסייה צלבנית שייתכן והייתה מוקדשת לאנה הקדושה. יש הסוברים כי במקום שכן בית כנסת קדום.
• כנסיית גאורגיוס ה"קדוש" - היא כנסייה יוונית-אורתודוקסית הניצבת בכיכר גנואה במרכזה של העיר העתיקה. היא נחשבת לכנסייה העתיקה ביותר שהוקמה בעיר בתקופה העות'מאנית, והיא נזכרה לראשונה בשנת 1666. היא ניצבת במקום בו עמדה בתקופת הצלבנים כנסייה שהוקדשה ללורנצו ה"קדוש". הכנסייה בנויה משלוש ספינות ובה שתי שורות בנות ארבעה עמודים כל אחת. בצידה המזרחי של הכנסייה מסתיימות הספינות באיקונוסטזיס ומאחוריו שלושה אפסיסים.
• הכנסייה המארונית - נמצאת במערבה של העיר העתיקה, מצפון לכנסיית אנדראס ה"קדוש". המרונים שבו לעיר ככל הנראה בתקופת שלטונו של פחר א-דין השני בתחילת המאה ה-17, ולפי עדות הייתה הכנסייה קיימת ב-1666.
• כנסיית יוחנן ה"קדוש" - היא כנסייה פרנציסקנית שנבנתה בין השנים 1737–1739, והיא מוקדשת ליוחנן המטביל. הכנסייה ניצבת על חומת הים בין הקטע המכונה "הנמל הפיזאני" ממזרח למגדלור ממערב, במקום בו שכנה ככל הנראה כנסיית אנדראס ה"קדוש" בתקופה הצלבנית. מצפון לחאן אל-פראנג' שוכן מנזר פרנציסקני שבו קפלה המוקדשת לפרנציסקוס מאסיזי. בחאן עצמו פועל בית ספר פרנציסקני לתלמידי כיתות א' עד ח'.

מסגד אל-ג'זאר

ערך מורחב – מסגד אל-ג'זאר

מסגד אל-ג'זאר הוא המסגד הגדול, החשוב והמפואר מבין שמונת המסגדים הניצבים כיום בעכו העתיקה, והוא המסגד הראשי המשמש את הקהילה המוסלמית בעיר. הוא קרוי על שם אחמד אל-ג'זאר שהקימו בשנת 1781 ואשר נקבר, יחד עם יורשו, סולימאן פאשה בחצר המסגד. המסגד הוקם מעל שרידיה של כנסיית הצלב הקדוש אשר הוקמה בתורה על שרידיו של מסגד יום השישי מהתקופה הערבית. כיפת בית התפילה עצמו, כמו גם המינרט שבפינתו הצפון-מערבית, נראים היטב מרחבי העיר, וחולשים על קו הרקיע שלה. המבנה תוכנן לפי אחת הסברות על ידי אל-ג'זאר עצמו, והוקם בסגנון האדריכלות העות'מאנית הקלאסית.

• מדיה וקבצים בנושא מסגד אל-ג'זאר בוויקישיתוף

מסגדים אחרים

• מסגד הים - שוכן ליד נמל עכו ומכונה גם מסגד אל-מינה (מסגד הנמל) או מסגד סינאן פאשה על שם מקימו. המסגד הוקם בשנת 1586 והיה המסגד הראשון שנבנה בעיר מאז כבשוה הממלוכים מידי הצלבנים והחריבוה.
• מסגד א-זיתונה - המסגד ניצב במרכזה של העיר העתיקה והוא הוקם בתקופת שלטונו של דאהר אל-עומר, על שרידיה של כנסיית מריה ה"קדושה" מיהושפט. באמצע המאה ה-19 שירת המסגד את המסדר השזילי הסופי בעכו, עד שב-1862 בנו לעצמם חבריו את זאוויית א-שאזלייה הסמוכה. המסגד ניכר בתשע כיפותיו הירוקות.
• מסגד אל-מועלק - המסגד ידוע גם כמסגד דהאר אל-עומר, שכן הוקם בתקופת שלטונו של דאהר אל עומר. הוא מורכב משני מבנים צמודים - המבנה העתיק יותר שבו פעל בית הכנסת הרמח"ל עד שהוחרם בידי השלטונות בשנת 1758, ומבנה חדש יותר. רק בסיס המינרט של המסגד שרד לאחר שנהרס בשנת 1950 בשל מצבו.
• מסגד אל-מג'דלה - נבנה בשנים 1809–1810 בידי עלי אגא ונושא את שמם של תושבי השכונה אשר הגיעו לעכו מהכפר מג'דל.
• זאוויית א-שאזלייה - היא זאווייה, שהוקמה ב-1862 על ידי המסדר השזילי הסופי בעכו, ומשמשת לו כמרכז עולמי. המבנה המרכזי בקומפלקס הוא המסגד המכונה "משהד". הוא שוכן בצידה המזרחי של החצר ובו נמצאים קבריהם של מייסד הכת ושל בני משפחתו.
• מסגד אל-ראמל הידוע גם כמסגד אל-שעבי שוכן בלב השוק של עכו, ליד חאן א-שוורדה. הוא הוקם בשנת 1702 על שרידיה של כנסייה צלבנית, על ידי מוחמד אבן אל-שיח חלילי אל-שעבי, ועל כן הוא קרוי גם על שמו. המסגד היה השני שנבנה בעכו בתקופה העות'מאנית, וזאת במטרה להעניק מענה לצורכי האוכלוסייה המתפתחת. בעבר כלל המסגד גם חמאם, בית קפה, מחסנים, חנויות ועוד.
• מדיה וקבצים בנושא מסגדים בעכו בוויקישיתוף

חמאם אל באשה

ערך מורחב – חמאם אל באשה

חמאם אל באשה ("חמאם הפאשה") הוא חמאם היסטורי השוכן בצפונה של העיר העתיקה. הוא הוקם על ידי אחמד אל-ג'זאר בשנת 1795 וקרוי על שמו. עד קום המדינה תפקד המבנה כחמאם, ומ-1954 ועד שנות ה-90 כמוזיאון עירוני. לאחר מכן שופץ וכיום מוצגת בו מצגת אור-קולית קבועה בשם "הבלן האחרון", המתחקה אחר תולדות העיר באמצעות סיפורה של שושלת בלנים דמיונית. בדרומה של העיר שוכן חמאם נוסף הידוע בשם "החמאם הקטן" או חמאם אל-שעבי.

בחמאם אל באשה

• מדיה וקבצים בנושא חמאם אל באשה בוויקישיתוף

חאנים ושווקים

קשתות השוק הלבן

• חאן אל-עומדאן - שוכן ליד נמל עכו ונחשב לחאן הגדול והשמור בישראל. הוא הוקם ב-1784 והוא עשוי מחצר גדולה מוקפת בשתי קומות של אכסדרות, ובהן 40 עמודים, והן שהקנו לו את שמו. ב-1900 נבנה מגדל שעון מעל לכניסה הראשית אל המבנה הנמצאת בצידו הצפוני, וזאת כדי לצין 25 שנים לשלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני.
• חאן אל-פראנג' ("חאן הצרפתים") - החאן ניצב בליבו של שוק עכו, והוא העתיק מבין החאנים ששרדו בעיר בשלמותם. שמו בא לו בשל כך ששימש כמרכזם של הסוחרים הצרפתים בעיר בין המאה ה-16 למאה ה-18. כיום פועל בחלקו הצפוני והצפון-מזרחי בית הספר הפרנציסקני "טרה סנטה".
• חאן א-שוורדה ("חאן הסוחרים") - חאן זה שוכן בצפון-מזרחה של העיר העתיקה ומשולב בחומת הים. ההשערה היא כי במקום בו ניצב החאן שכן מנזר של האחיות הקלריסיות בתקופה הצלבנית. הקמת החאן מיוחסת לדאהר אל-עומר במאה ה-18.
• חאן א-שונה ("חאן התבואה") - חאן מוזנח למדי והרוס בחלקו השוכן בדרומה של העיר העתיקה, כ-30 מטרים ממערב לחאן אל-עומדאן. ייחודו בכך שחלקים נכבדים ממנו, בעיקר בקומת הקרקע, הם שרידים של מבנים מקוריים מתקופת הצלבנים, ועל כן זהו החאן העתיק בעיר. כתובת בשער החאן מעידה על חידושו בתקופת דאהר אל-עומר. בחאן א-שונה ממוקמת כיום הכניסה המזרחית של מנהרת הטמפלרים.
• חאן החמורים - חאן היסטורי שנבנה בעיר בשנת 1810 אך נהרס בהתפוצצות מחסן תחמושת.
• השוק הלבן ("שוק אל-אביאד") - מבנה מסחרי בצפון-מזרחה של העיר העתיקה אשר שימש כמוקד המסחרי החשוב ביותר בעיר מהקמתו באמצע המאה ה-18 ועד סוף התקופה העות'מאנית. המבנה הנוכחי הוקם בשנת 1817 לאחר שקודמו עלה באש ונהרס.
• הבאזאר הטורקי - המבנה הוקם בסוף המאה ה-18, וידוע גם בשם שוק אל-ג'זאר. הוא שימש כשוק מקומי עד שנת 1948, אך חלקו המערבי התגלה בסקר רק בשנת 1960. בדומה לשוק הלבן, גם הבזאר הטורקי הוא רחוב מסחרי מקורה, אך בשונה ממנו, הוא משולב במבנים שמסביבו. הוא ממוקם ליד מסגד אל-ג'זאר ותוחם את חצר המסגד מדרום. אורכו של הרחוב הוא כ-100 מטרים. תקרת הרחוב עשויה מקמרון צולב וקבועים בה פתחים רבועים המאפשרים חדירת אור שמש אל חלל הרחוב. לאורך שני צדדיו של הרחוב שוכנות כחמישים חנויות, שאליהן מובילים פתחים בצורת קשת. כיום מוקדשות החנויות למזכרות ולאומנות זעירה.
• שוק עכו - רחוב השוק הוא למעשה שלושה רחובות שונים - רחוב מארקו פולו, רחוב בנימין מטודלה ורחוב פחר א-דין - היוצרים מדרחוב מסחרי. זה מוביל מכיכר רבי חיים פרחי שליד השוק הלבן וחאן א-שוורדה בצפון, מקיף את חאן אל-פראנג' מצידו המערבי, ומסתיים בכיכר אמאלפי ליד חאן אל-עומדאן. תוואי רחוב השוק מבוסס על זה של רחוב מהתקופה הצלבנית, אשר הוביל מרובע ההוספיטלרים בצפון העיר לאזור הנמל בדרומה (שוק נוסף שוכן בעיר החדשה, והוא ממוקם בסככה גדולה ליד תחנת האוטובוסים המרכזית).
• מדיה וקבצים בנושא חאנים בעכו בוויקישיתוף
• מדיה וקבצים בנושא השוק הלבן בוויקישיתוף
• מדיה וקבצים בנושא שוק עכו בוויקישיתוף

אמת עכו

ערך מורחב – אמת עכו

אמת עכו הובילה מים ממעיינות באזור כברי אל העיר, ושרידיה נראים עד היום בתחומי העיר עכו ומצפון לה. היא נבנתה על ידי סולימאן פאשה בשנים 1814–1815, והייתה האמה השלישית ששירתה את העיר. קדמו לה אמה הלניסטית ואמה שהוקמה על ידי אחמד אל-ג'זאר ואשר נהרסה בידי נפוליאון בשנת 1799. כל שלוש האמות הובילו מים ממעיינות כברי השוכנים במרחק אווירי של כ-13 ק"מ מעכו העתיקה, ובגובה של כ-70 מטר מעל פני הים. השיפוע שנוצר, כחצי אחוז, איפשר למים לזרום בכוח הכבידה בלבד.

הנמל ומגדל הזבובים

ערך מורחב – נמל עכו

נמל עכו במבט מדרום (מבט מן האוויר)

נמל עכו הוא מעגן נופש ודיג השוכן בצפונו של מפרץ עכו, בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה. הנמל הוכרז כמרינה בשנת 1982, וזו מופעלת על ידי החברה לפיתוח עכו העתיקה באמצעות קבלני משנה. הנמל הראשון של עכו שכן ככל הנראה בשפכו של נחל נעמן, ועבר למיקומו הנוכחי במאה ה-6 לפנה"ס או במאה ה-5 לפנה"ס. הוא פרח בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית, ובמיוחד בתקופה הצלבנית. לאחר מכן הייתה לו עדנה מחודשת אך פחותה במחצית השנייה של המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אחד המראות האופייניים של הנמל הוא מגדל הזבובים, מבנה מבוצר השוכן על שרטון קטן במפרץ עכו, סמוך אל הכניסה אל הנמל. שמו ניתן לו על ידי הצלבנים, אשר טעו לחשוב את עכו לעקרון הפלשתית, ואת המבנה המבוצר למקדשו של האל בעל זבוב.

• מדיה וקבצים בנושא נמל עכו בוויקישיתוף

מנהרת הטמפלרים

ערך מורחב – מנהרת הטמפלרים

מנהרת הטמפלרים היא מעבר תת-קרקעי המוביל משרידי המצודה הטמפלרית במערבה של העיר העתיקה ועד לנמל העיר בצידה המזרחי. המנהרה התגלתה באקראי ב-1994 כאשר אחת השכנות התלוננה על ביוב סתום והובילה את הבודקים למערכת מנהרות תת-קרקעיות ברובע הטמפלרי. המנהרה באורך 350 מטר וחצובה בסלע הגזית. חלקה המערבי נפתח לקהל בחודש אוגוסט 1999.

מדיה וקבצים בנושא מנהרת הטמפלרים בוויקישיתוף

המרכז הבינלאומי לשימור ע"ש העיר רומא

ערך מורחב – המרכז הבינלאומי לשימור ע"ש העיר רומא

בית הספר הבינלאומי הראשון בארץ ללימוד ומחקר מקצועות השימור, השיקום והשיחזור האדריכלי והאורבני הפועל מטעם רשות העתיקות ומשתף פעולה עם משרד החינוך והתרבות של איטליה. נפתח בשנת 2005 בסמוך אל חומת הים הדרומית.

השוואת מבני עכו בתקופה הצלבנית ובתקופה העות'מאנית

התקופה העות'מאנית	התקופה הצלבנית
מצודת עכו	המצודה ההוספיטלרית - "אולמות האבירים"
בית הסראייה הישן	כנסיית יוחנן ה"קדוש" הצלבנית
בית כנסת הרמח"ל (המבנה המקורי)	בית כנסת הרמח"ל ולאחר מכן מסגד אל-מועלק
כנסיית אנדראס ה"קדוש" (כנסייה יוונית-אורתודוקסית)	כנסייה צלבנית שייתכן והייתה מוקדשת לאנה הקדושה
כנסיית גאורגיוס ה"קדוש" (כנסייה יוונית-אורתודוקסית)	כנסייה שהוקדשה ללורנצו ה"קדוש"
כנסיית יוחנן ה"קדוש" (כנסייה פרנציסקנית)	כנסיית אנדראס ה"קדוש" הצלבנית
מסגד אל-ג'זאר	כנסיית הצלב הקדוש
מסגד א-זיתונה	כנסיית מריה ה"קדושה" מיהושפט
זאוויית א-שאזלייה	אחד ממגדלי רובע ההוספיטלרים
מסגד אל-ראמל	כנסייה צלבנית
חמאם אל באשה	בית מרחץ צלבני
חאן אל-עומדאן	בית המכס
חאן אל-פראנג'	החצר המרכזית של הרובע הוונציאני - "האכסניה הוונציאנית"
חאן א-שוורדה	מנזר של האחיות הקלריסיות או אכסניה

אתרי המרכז הבהאי העולמי בעכו

ערך מורחב – המרכז הבהאי העולמי, אל-באהג'ה

אל-באהג'ה מהאוויר

עכו היא מרכז עולמי לבני האמונה הבהאית והיא העיר הקדושה להם ביותר. הבהאא אוללה ("זוהר האל") היה הנביא המייסד של הדת הבהאית. עקב פעילותו הדתית גורש מפרס ונשלח על ידי הסולטאן הטורקי למקומות שונים ברחבי האימפריה. בשנת 1868 הוגלה הבהאא אוללה לעכו, והושב במצודה בעכו למשך שנתיים. בשנת 1870 שוחרר, והמשיך במגורי קבע בעיר, עד למותו בשנת 1892.

בעיר שוכנים מספר אתרים קדושים לדת הבהאית, והחשוב שבהם הוא אל-באהג'ה, אחוזת מגוריו האחרונה של הבהאא אוללה ומקום קברו. אתרים חשובים אחרים לבהאים בעכו כוללים את תאי המאסר בכלא עכו בו נכלאו הבהאא אוללה ובני משפחתו, את בית עבוד בו התגורר לאחר מכן, את גן רידוואן ליד נחל נעמן, בו נהג להעביר את זמנו בערוב ימיו, ואת בית עבדוללה פאשה שנרכש על ידי בנו. הבהאים פונים בתפילה לכיוון עכו ולאחר מותם הם נקברים כשראשם לכיוון העיר.

• מדיה וקבצים בנושא מבנים בהאיים בעכו בוויקישיתוף

סמל העיר

סמלה של עכו עוצב על ידי מרים קרולי. הוא נבחר במכרז שנפתח עם הכרזתה של עכו כעיר. בסמל ארבעה מוטיבים:

• מימין למעלה: הספינה - מסמלת את היותה של עכו עיר נמל חשובה בעבר
• משמאל למעלה: בתי העיר החדשה
• מימין למטה: חומת העיר העתיקה וגלי הים - מוטיבים הקשורים לתיירות המגיעה אל העיר
• משמאל למטה: גלגל שיניים - מסמל את תחילת התעשייה בעיר והשאיפת לבסס את כלכלת העיר על התעשייה

סמל העיר מונצח על בול של דואר ישראל משנת 1965 בערך נקוב של 0.25 ל"י.

עיריית עכו

ראשי עיריית עכו מאז קום המדינה

ברוך נוי - 1949-1952 יוסף לבין - 1952-1953 יוסף גדיש - 1953-1961 שמואל אפרט - 1961-1965 יוסף כתארן - 1965-1969

ישראל דורון - 1969-1983 אלי דה-קסטרו - 1983-1998 שמריהו בירן - 1998-2003 שמעון לנקרי - מאז 2003

ערים תאומות

ברגנץ, אוסטריה פיזה, איטליה ביילסקו ביאלה, פולין רקלינגהאוזן, גרמניה נג'קניז'ה, הונגריה

לה רושל, צרפת ינגסטאון, אוהיו, ארצות הברית דירפילד ביץ', פלורידה, ארצות הברית סן-מנדה, צרפת קנטון, אוהיו, ארצות הברית

נמל עכו והעיר העתיקה. מימין נראים מגדל השעון ביאל אל-עומדאן והכיפה הלבנה והמינרט של מסגד הים. ברקע, מעבר למפרץ, נראה הר הכרמל

רציפי הדייגים בנמל עכו

חומות עכו (החומה הישנה משמאל עם צריח, החדשה מימין) והמצודה (במרכז, רחוק)

לקריאה נוספת

• שלמה לוטן, עכו בתקופה הצלבנית, סגולה 84, יוני 2017.
• אן קילברו וורד רז-רומאו (עורכות), אלף לילה ויום; תולדותיה של עכו, חיפה: מוזיאון הכט - אוניברסיטת חיפה, 2010.
• אלי שילר, עכו ואתריה, קרדום - דו ירחון לידיעת הארץ, ירושלים, 1983.
• ברוך ישר, עכו היהודית, הוצאת עיריית עכו, 1953.
• אמנון גופר, סודות גליליים, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 174–205.
• מאיר שש, עכו הימית. בית' הספר לקציני ים עכו, 1981. 102 עמ'. (מהדורה מקוצרת: עכו הימית - תולדות העיר ונמלה מן ההיבט הימי. עירית עכו, המחלקה לתיירות ומוזיאון, 1986).
• אבי לויתן, שירי עכו, עתון 77, אוגוסט 2009, גיליון 340.
• מוסטפא עבאסי, 'הקרב על עכו במלחמת 1948', עלי זית וחרב, קו התלם, י"א, ניר מן (עורך), ירושלים, הוצאת כרמל, 2011, עמ' 229-201.

• N.Makhouly and C.N.Johns, Guide to Acre, Government of Palestine, Department of Antiquities, Jerusalem, 1946
• Eck W., Y. Tepper, Ein Soldat der Legio VII Claudia in einer Grabinschrift aus Acco/Ptolemais, SCI 24, 2005, 119-123

קישורים חיצוניים

אולמות האבירים

סימטה בעיר העתיקה בעכו

• אתר עיריית עכו
• אתר החברה לפיתוח עכו העתיקה
• עכו באתר הרשות לפיתוח הגליל
• מידע על אתר 1 עכו, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
• עכו באתר Jewish Virtual Library (באנגלית)
• עכו העתיקה, באתר למטייל בישראל
• דוד יעקבי, ‏היהודים הויניציאנים בעכו הצלבנית במאה הי"ג, קתדרה 20, יולי 1981, עמ' 55-51
• אוריאל רפפורט, ‏עכו-פטולמאיס והיהודים בתקופה ההלניסטית, קתדרה 50, דצמבר 1988, עמ' 48-31
• עירא כהנמן, ‏חיל הצלבנים יוצא את עכו. מתוך שירת אמברואז: סיפור הקורות של המלחמה הקדושה, קתדרה 22, ינואר 1982, עמ' 60-51
• נתן שור, המלכה לעתיד ברחה לעכו, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: עת-מול, גיליון ט"ז 5 (97), יוני 1991
• יאיר פז, ‏שימור המורשת האדריכלית בשכונות הנטושות לאחר מלחמת העצמאות, קתדרה 88, יוני 1998, עמ' 95–97, 133-123
• אדריאן בועז וגיאורג פיליפ מלוני, ‏עכו (מזרח), באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 117, 26 בספטמבר 2005
• נמל עתיק מלפני 2,300 שנה התגלה בעכו. "הנמל החשוב בישראל בעת העתיקה", באתר של "רשת 13", 17 ביולי 2012 (במקור, מאתר "nana10")
• נעמה ריבה, אם תרצו אין זו הצגה: האם עכו תהיה ברצלונה הישראלית?, באתר Xnet‏, 3 באוקטובר 2012
• אל-עכו - אתר ובו תוכניות סיורים בעכו העתיקה ומאמרים על העיר
• מיכאל יעקובסון, החצר האחורית של עכו - על התעשייה בעיר, באתר "אורבנולוגיה", המעבדה לעיצוב עירוני, 5 באוגוסט 2013
• שכונת ברבור בעכו - כ-130 תושבים עדיין גרים בפחונים. באתר דוגרינט
• נועה יחיאלי, ‏עכו אימפריה, באתר ‏מאקו‏‏, ‏8 במאי 2014‏
• דניאלה רדין, לא רק כנאפה: לראות את עכו בפעם הראשונה, באתר nrg‏, 26 בינואר 2016
• עופר כהן ויעל פורמן-נעמן, היבטים טכנולוגיים ומבניים בשימורה של עכו העתיקה, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2004
• פאינה מילשטיין ויעל פורמן-נעמן, טיפולוגיות בתי מגורים בעכו העתיקה, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2005
• יעל פורמן-נעמן ועופר כהן, מפרט חלונות טריפור, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2006
• צילי גלעדי, עכו העתיקה- שימור, פיתוח, ופיקוח, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2013
• יעל פורמן-נעמן ויעל אלף, עכו העתיקה - עיר מורשת עולמית, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2005
• רם שואף ויעל פורמן-נעמן, פיילוט שיקום רובע מגורים בעכו העתיקה, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2008
• יעל פורמן-נעמן ורם שואף, שיקומו של מבנה לשימור (מבנה 50, גוש 10), אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2006
• פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ בנושא ״המדינה שהרגה את חיפה״ באתר ״כאן״

תמונות

• תמונות מעכו העתיקה באתר IanAndWendy
• תמונות פנורמיות של עכו העתיקה באתר world-heritage-tourנדב מן, עכו בשנות החמישים: חומות של תקווה, באתר ynet, 11 באוגוסט 2006
• עכו מארחת את הנשיא בן צבי, יומני כרמל 1958 (התחלה 3:23)
• סיור מצולם בעכו, משרד התיירות, שנות החמישים. | חלק א | חלק ב |
• "עכו עתיקה - חדשה", יומני כרמל אוקטובר 1951 (התחלה 4:05)

מפות

• מפת עכו העתיקה, באתר החברה לפיתוח עכו העתיקה

הערות שוליים

ערך מומלץ