סיעת תכלת לבן
סיעת תכלת לבן היא סיעה בהסתדרות מטעם הליכוד. הסיעה נוסדה בשנת 1964 על ידי מנחם בגין, ראש תנועת החירות, במטרה לחדור ל"מעוז הסוציאליזם" ולהפוך את ההסתדרות לאיגוד מקצועי שאינו בעל משק המעסיק עובדים (כלומר לנתק את חברת העובדים מההסתדרות) לאחר הקמת הליכוד שונה שמה הרשמי ל"סיעת הליכוד בהסתדרות", אך המשיכה להיקרא "תכלת לבן".
רקע
ערך מורחב – ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל
ההסתדרות קמה ב-1920 כגוף המהווה בד בבד גם איגוד מקצועי בו חברים עובדים למטרת מאבק מול מעסיקים וגם גוף מעסיק, כבעליה של חברת העובדים, בעל משק כלכלי רחב היקף, בעיקר לתשתיות ולמפעלים לטובת ההתיישבות העובדת (כגון בנק הפועלים, תנובה, המשביר המרכזי ועוד). השליטה בהסתדרות נעשתה באמצעות סיעות פוליטיות שייצגו חברים.
הציונות רוויזיוניסטית, ובראשה זאב ז'בוטינסקי התנגדה לגוף שנתפס כבולשביסטי ומעכב כל פיתוח כלכלי. בשנות השלושים אף הגיעו הסכסוכים בין הרוויזיוניסטים להסתדרות לתגרות והיוו רקע לקרע ביישוב העברי סביב מאמרו של ז'בוטינסקי "כן, לשבור!" ורצח ארלוזורוב בו הואשמו רביזוניסטים שהובילו מאבקים אלימים כנגד פועלים שובתים.
לאחר הקמת המדינה היוותה ההסתדרות גוף ביצועי של מפלגת השלטון, מפא"י, צד האיגוד המקצועי שבה, מגן העובדים ובעיקר העולים החדשים נשחק וההסתדרות החלה להתפס כממסד שנוא.
מנחם בגין ראה בהסתדרות צביעות ואמר בציניות, תוך שימוש בטרמינולוגיה סוציאליסטית:
הפועל מעולם לא מקבל את תמורת עבודתו אלא חלק ממנה הוא מוסר למעביד. זה נקרא ערך עודף. אני שאלתי ב(קיבוץ) להבות הבשן, יש לכם פה בית חרושת? ודאי שיש. מכניס? כן. עובדים שכירים יש לכם? כמובן. אם כך, אתם לוקחים מהם את הערך העודף של עבודתם. וכך שאר הקיבוצים והמפעלים ההסתדרותיים. הם מדברים נגד הפער במפעלים... במשק הנקרא פועלי הפער הוא לפעמים פי 20 או פי 25 מונים.
— מדברי בגין בכנס הייסוד של "תכלת לבן"[1]
הקמת סיעת תכלת לבן
התגובה הרוויזיוניסטית להסתדרות הייתה הקמת הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) בשנת 1934. אולם, בשנות השישים התנגד בגין לקיומה של הסתדרות העובדים הלאומית על רקע פוליטי. הוא ראה בה מוקד כוח של עסקנים (בעיקר אליעזר שוסטק) המאיים על שליטתו בחירות ולא ראה בה כוח שיכול להוות איגוד עובדים מתחרה להסתדרות. לקופת החולים הלאומית של הע"ל לא היה מספר מספיק של סניפים, בעיקר לא בפריפריה, בה התרכזו רוב מצביעי חירות והם גם לא חפצו להיות חברים בה. בגין שאף לשנות את ההסתדרות הכללית מבפנים ולא פחות מכך, ליצור גוף בהסתדרות שיטפל ב"אנוסים", כפי שכינה את מצביעי חירות שהיו חברי ההסתדרות עקב חברותם בקופת החולים הכללית, לה היו סניפים בפריפריה. התפיסה שהציג, הפרדת האיגוד המקצועי תוך ביטול חברת העובדים, נתפסה בהסתדרות כחתירה תחת אושיותיה וכניסיון להרוס אותה על ידי מיטוט בסיסה הכלכלי.
בכנס תנועת החירות ב-1963 הציע בגין הצעת החלטה להקמת סיעה שתתמודד בבחירות לוועידת ההסתדרות. בנאומו אמר, "ישנן שתי דרכים, האחת ביטוייה הם אתאטיזם [הכוונת הכלכלה על ידי הממשלה], סוציאליזם ושילוב השליט עם המפרנס. האחרת היא חופש ויוזמה והפרדה בין השליט והמפרנס."[1] דרכה של תנועת החירות שהודגש במצע "תכלת לבן" היא דרך ההפרדה. בגין דרש להכניס להסתדרות מימד של "צדק סוציאלי בלי סוציאליזם" ולהפוך אותה לאיגוד מקצועי בלבד.
התנגדות ליזמת בגין הגיעה משני מקורות. האחד, אנשי הע"ל שהבינו שבגין מנסה למשוך מתחת לרגליהם את בסיס הכוח שלהם במפלגה. השני הגיע מוותיקי האצ"ל והלח"י שראו ביוזמה בגידה ברעיון הז'בוטינסקאי של "חד-נס" כלומר התמסרות לדגל הלאומי מבלי להניף דגלים נוספים ובפרט לא את הדגל האדום של ההסתדרות. דוברם העיקרי והחריף היה ישראל אלדד. אחרים הביעו דעה שה"אביזרים ההסתדרותיים" כלומר הפנקס האדום, הדגל האדום ואחד במאי ייטמעו בקרב חברי חירות ויגרמו להם ש"ימירו את דתם" ל"אל האדום"[2].
לבסוף קיבלה חירות את הצעת ההחלטה של בגין וב-14 במרץ 1964 הוקמה הסיעה בראשות אריה בן אליעזר (במקרה התבשר בגין בדיוק באותו יום כי לוי אשכול החליט להעלות לארץ את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי). הסיעה ריכזה את אנשי "הקו השמאלי" של חירות והצעירים שביקשו לראות בה מפלגת המון הפונה אל הציבור המקופח והעני בפריפריה ולא מפלגה קיצונית ומנודה הדבקה בעקרונות רוויזיוניסטים מיושנים. חוקרים סבורים שהדבר סייע לחירות להגדיל את כוחה האלקטורלי בבחירות לכנסת השישית שנערכו בנובמבר 1965[3].
מצע "תכלת לבן"
- העברת מפעלי יסוד ושירותים חיוניים לידי המדינה (ולא הפרטה!)
- הפיכת כל מפעלי חברת העובדים לקואופרטיבים דמוקרטיים, אשר וועדי העובדים שלהם נבחרים על ידי העובדים ואינם "מוצנחים" על ידי המנגנון המפלגתי
- הנהגת איגוד מקצועי לכל מקצוע, בדגש על הסתדרויות האקדמאים
- כינון מוסד בוררות חובה וחיוב מציאת פתרון לסכסוכי עבודה בשירותים חיוניים באמצעות בוררות
- הצבת השביתה כנשק אחרון ושימוש מדוד ואחראי בנשק זה
- חקיקת חוק שכר מינימום
- קביעת כ' בתמוז, יום פטירת הרצל, כיום העבודה, במקום אחד במאי
- ביטול הנפת הדגל האדום במוסדות ההסתדרות ובכינוסיה וקביעת הדגל התכלת לבן כדגל היחיד שיונף
תכלת לבן בהסתדרות
"תכלת לבן" התמודדה בבחירות לוועידת ההסתדרות העשירית ב-1965 וזכתה לכ-15% מקולות המצביעים. ב-1977, לאחר המהפך, זכתה לכ-28% מקולות חברי ההסתדרות. "תכלת לבן" מצאה עצמה באופוזיציה יחד עם תנועות שמאל כמפ"ם ומק"י, שרצו גם הן לראות בהסתדרות גוף לוחם "רזה ושרירי" המגויס לטובת העובד המאוגד ולא "מפלצת מגושמת" עתירת נכסים הכבולה בבריתות פוליטיות עם הממשלה. בראש הסיעה עמדו אריה בן אליעזר ויורם ארידור ומזכירה הראשון היה משה בן שחר, אשר נמנה גם על מייסדי הסיעה. בשנת 1969 יורם ארידור הוחלף על ידי דוד לוי שהפך את הסיעה לבסיס כוח. יו"ר הסיעה משנת 1982 ואחד האישים המזוהים איתה ביותר היה יעקב שמאי.
לקריאה נוספת
- דוד ישי, סיעת תכלת-לבן בהסתדרות, לתולדות תנועות העבודה הלא-סוציאליסטיות, 1980
- יעקב רוט, תהליכי הקמת סיעת "תכלת לבן" בתנועת חירות, בתוך: יוסף גורני, יצחק גרינברג, אבי בראלי, מחברת עבודה לארגון עובדים: לקט מאמרים על הסתדרות העובדים בימי היישוב והמדינה, אוניברסיטת תל אביב ושדה בוקר, 2000
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:TheMarker
פרמטרים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית אלי אלון, ערב עיון על תולדות סיעת תכלת לבן, באתר TheMarker, 27 בפברואר 2014
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 כנס מורשת בגין
- ^ דברי החבר שלמה יונגמן בישיבת מרכז ב-7.1.62 ודברים מפי ישראל אלדד ב"הבוקר" מה-1.2.63 מובאים אצל יעקב רוט בעמ' 682
- ^ ראו בנימין נויברגר, המפלגות בישראל: התפתחותן, ארגונן ומעמדן במערכת הפוליטית - ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, האוניברסיטה הפתוחה יחידות 7-8, 1997.
