מאיר נקר
 | |
| מאיר נקר במדי הצבא הבריטי | |
| לידה |
26 ביולי 1926 ירושלים, ארץ ישראל |
|---|---|
| הוצאה להורג |
29 ביולי 1947 (בגיל 21) כלא עכו, ארץ ישראל |
| השתייכות |
 הצבא הבריטי אצ"ל |
| תקופת הפעילות |
1942 – 1946 (הצבא הבריטי) 1947 (אצ"ל) |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה, הפריצה לכלא עכו | |
מאיר נקר (26 ביולי 1926 – 29 ביולי 1947) היה מעולי הגרדום, חבר מחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים במבצע הפריצה לכלא עכו, והוצא להורג.
ילדות ונערות
מאיר נקר נולד ב-26 ביולי 1926, ט"ו באב תרפ"ו בירושלים, בן למסעודה וכדורי אשר עלו לארץ ישראל מעיראק שנתיים קודם להולדתו. מאיר היה השלישי מתוך שישה אחים, אחד מהם עיוור. משפחתו הייתה חרדית, והתגוררה כל השנים בשכונת בית ישראל בירושלים. אביו עסק בסנדלרות ונתקל בקשיים בפרנסת המשפחה. כדי לסייע בכלכלת הבית עזב מאיר בגיל 12 את ספסל לימודיו בתלמוד תורה "מזרחי" בירושלים, והחל לעבוד. שנה לאחר מכן הצטרף לתנועת בית"ר. שם קיבל את ערכי הציונות הלאומית, ובמיוחד הטמיע בקרבו את הממרה: "כי שקט הוא רפש". הוא החזיק בדיעה כי יש לנקוט פעולות תגמול כנגד מעשי האיבה של הערבים. מסופר עליו כי השתתף בפעולת נקם כתגובה לרציחת אחיו של חבר טוב.
בגיל 16 הצטרף לצבא הבריטי, כשהוא מצהיר בפני הפקידים על גיל שקרי, ללא ידיעת הוריו. הם מצידם הופתעו בראותם אותו מגיע הביתה באחד הימים עם מדי צבא, אך כבר לא היה דבר שיכלו לעשות בנדון. בצבא בריטניה שירת ארבע שנים, עבר עם פלוגתו ברחבי אירופה, והיה לחייל מצטיין. מאיר השתחרר משירותו בשנת 1946 והצטרף לעזור לאביו בעבודתו. במקביל גם הצטרף לאצ"ל. הוא עשה זאת לאחר שנתקל בהיותו חייל בגילויים שונים של אנטישמיות ואיבה כלפיו בהיותו יהודי. הדבר חיזק בו את הנחישות לעשות מעשים שיחישו את הפתרון לבעיית היהודים.
במחתרת
עלה בידיו של מאיר לפעול חמישה חודשים בלבד בשורות האצ"ל. כינויו במחתרת היה "יחיעם". בתחילה עסק במחלקת הגיוסים והתעמולה, ולאחר מכן עבר לפעולות קרביות. האחרונה שבהם הייתה השתתפותו בעמדת חיפוי במבצע הפריצה לכלא עכו ב-4 במאי. במהלכה נשבה עם ארבעה לוחמי אצ"ל נוספים לאחר שאזלה התחמושת בעמדתם. היו אלה אבשלום חביב, יעקב וייס, אמנון מיכאלוב ומנחם אוסטרוביץ. מאיר נקר השתתף גם בהתקפה על מועדון הקצינים בבית גולדשמיט שם נהרגו 17 קצינים ונפגעו רבים.
מהלך המשפט וגזר הדין
אימו מספרת שכאשר באה לבקרו בבית האסורים והחלה לבכות, דרש ממנה ש"לא תבכה לעיני הגויים". כמו כן ביקש ממנה מאיר, באחת הפעמים, שתקדיש את שעות ביקורה לא עבורו, כי אם ליעקב וייס; אשר נתפס כמותו, ושמשפחתו כולה נספתה בשואה. מלבד אחותו הגדולה שהייתה באותה עת בחו"ל, ולאחר המשפט אף הגיעה לארץ כדי לפעול לשחרורו ועל כן, ברוב זמן שהותו בכלא, לא היה מי שיבקרו וינחמו.
המשפט החל ביום רביעי, 28 במאי 1947, לאחר שנדחה ביומיים בשל מחלה של יעקב וייס. הנאשמים קיבלו את חברי בית הדין בשירת "התקווה". עורכי הדין נעמדו בעת השירה, וננזפו לאחר מכן על ידי אב בית הדין בכך שתרמו לבזיון בית המשפט. בהמשך שיבשו הנאשמים את מהלך המשפט. הם לא ענו לשאלות השופט, ביקשו את חבריהם שיענו במקומם, ולחלופין קמו ממקומם או העמידו פני מתנמנמים. בזמן הזמנת העדים שוחחו הנאשמים בינם לעצמם והחליפו ביניהם הלצות. במקרים בודדים התייחסו הנאשמים לאירועים שקדמו להבאתם לדין. אבשלום קם ושאל את אחד העדים, חייל בריטי אשר נכח במעצרו: "האם תוכל להסביר לי במדויק למה התכוונת כשאמרת לי 'תאי הגזים הם משחק לעומת מה שצפוי לכם בארץ ישראל'?". כשלא הפנו שאלה מאשימה, המשיכו הנאשמים בשיחה בינם לבין עצמם וציירו קריקטורות של אנשי בית הדין.
המשפט נמשך 14 יום. 35 עדים זומנו, ואזי הגיעה שעת צד הסנגוריה. הנאשמים אשר מלכתחילה התנגדו לסמכות בית המשפט לדון אותם, התנגדו גם לקיום הליכי הגנה. עם זאת הכין כל אחד הצהרה ארוכה ובה דברים נגד "שלטון העריצות הבריטי". בקטע מדבריו אמר:
- "שליטיכם נעלבים כאשר משווים אותם לנאצים --- אך מה מסמל צלב הקרס יותר מכל? אף אתם תודו בכך - הסימן הטמא הזה מסמל רצח יהודים. -- שאלו נא את עצמכם, מה ממלאת בריטניה בדור הזה, לאחר שהושמד רוצח היהודים מברלין? האין בריטניה המדינה היחידה בעולם הרוצחת בתור מדינה -- יהודים? האין חיילי בריטניה רוצחים כיום יהודים בירושלים ובסודאן, בארץ ישראל ובאירופה? האין היא מחזיקה רבבות יהודים במחנות ריכוז? -- צלב קרס ענק מכסה את גופך ונכנס לנשמתך -- אך כשם שנשבר צלב הקרס הנאצו-גרמני, כך יישבר צלב הקרס הנאצו-בריטי. האלוקים שעזר לדוד להפיל את גלית, הוא שיעזור לנושאי מגן דוד לנצח את נושאי צלב הקרס."
ב-16 ביוני התכנס בית הדין בהרכב של הקולונל פל, המיור לי הנטר וקפטן ברקר בשעה 11:10. במעמד נכחו גם לוטננט קולונל נורמן, סגן מפקד הצבא הראשי בארץ, וראש הבולשת בארץ. עורכי הדין נכנסו באיחור של 15 דקות בהתלוננם בפני נשיא בית הדין כי נערך בהם חיפוש גופני "מדוקדק, ממושך ומביש". הדבר היווה חלק מטבעת האבטחה הכבירה שהושמה על האולם וסביבת בית הדין. החיפושים כללו אף את קופסאות הסיגריות, הגפרורים והעטים הנובעים. באולם נכחו עיתונאי חוץ רבים.
בתאם, ישבו הנאשמים כבולים ושרו משירי בית"ר. השירים אף תורגמו עבור העיתונאים הזרים. הם הוכנסו אל האולם תחת משמר כבד עם כבלים בידיהם ורגליהם. רק מספר רגעים לפני כניסת הרכב ביה"ד הוסרו הכבלים. את משפחותיהם הרגיעו הנאשמים: "אנחנו עוד נצחק עליהם, ואם לא אנחנו, אחרים יצחקו". נשיא ביה"ד, הקולונל פל, הכריז כי הנאשמים נמצאו חייבים בכל ההאשמות. בפני השופטים הביאו עורכי הדין תעודות בדבר גילם הצעיר של אמנון מיכאלוב ומנחם אוסטרוביץ.
קרוב לשעתיים ארכה ההתייעצות על פסק הדין. הקהל והעיתונאים הועברו על ידי המשטרה למרפסת מסורגת תחת השמש. התמרמרות העיתונאים על ה"כליאה" לא הועילה. מקץ השעתיים נכנס נשיא ביה"ד לאולם כשלראשו כובע אדום, סימן לפסקי דין מוות. הנשיא הודיע כי השלושה, מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב, נידונים "לתליה עד שתצא נשמתם". מיכאלוב ואוסטרוביץ נידונו למאסר "עד שיחליט הנציב לשחררם", מפאת גילם הצעיר. בהשמע גזר הדין פרצו הנידונים בשירת "התקווה" אליה הצטרף הקהל באולם. מיד אחר כך הושם שוב כל הקהל במרפסת המסורגת במשך שלושת רבעי שעה עד ליציאת חברי ביה"ד. נאמר לקהל כי כל מי שינסה לצאת החוצה "יירה בו במקום". הנידונים הועמסו על משוריין שעשה דרכו אל בית הסוהר בעכו.
מעדות של עיתונאי "דבר" שביקר בביתו של נקר עולה כי אימו ומשפחתו של נקר לא איבדו את התקווה להצלתו, תוך הסתמכות על ביקורה של ועדת האו"ם בארץ באותם ימים. בכ"ט בתמוז, יום פטירתו של מצביא האצ"ל, זאב ז'בוטינסקי, הועלו בדרגות שלושת הנידונים ומאיר היה לסגן. האצ"ל הגיש לוועדת האו"ם תזכיר הקורא לביטול עונש המוות, לאור קריאת האו"ם לכל הצדדים להימנע ממעשי אלימות בתקופת החקירה (וגם על סמך מקרה דומה שאירע ביוון) ובשל העובדה כי איש מכוחות הביטחון לא איבד את חייו בהתקפת כלא עכו. בוועדת החקירה אכן התגבש רוב התומך בהתערבות בעניין, אולם לאחר שהובא העניין ליו"ר הוועדה ולאחר דיונים סוערים בדלתיים סגורות, הוחלט ב-23 ביוני שלא לנקוט עמדה נגד החלטת ממשלת המנדט. יחד עם זאת תשובת ממשלת המנדט לוועידה בעניין שלושת הנידונים הפתיעה אותה בעוינותה, החריפה את היחסים בין הצדדים, ואף גררה את קיצור משך שהיית הוועדה בארץ ישראל. אל הנציב העליון פנו גם דוד בן-גוריון, חיים ויצמן והרבנים הראשיים בבקשות חנינה. אליהם הצטרפו גופים רבים שקראו לחנינה, בהם ועד העדה הספרדית, מועצת רמת גן, סנטורים אמריקאיים, ואף הניו יורק פוסט והעיתונות הצ'כית (בשל מוצאו של וויס). בזה אחר זה נדחו הפניות והלחצים.
את זמנם בתא הנידונים העבירו השלושה בלימודים וקריאת תהלים. כשהיה מבקרם רב האסירים אריה לוין היו מקבלים בשמחה את פניו ומבקשים כי ימסור שמצב רוחם איתן. ב-8 ביולי בשעה 01:00 אישר מפקד הצבא את פסק הדין.
עלייתם לגרדום
בערב של יום ב', 28 ביולי, שמעו אסירי הכלא בעכו את שירת "התקווה" בוקעת מכיוון תא הנידונים למוות. מיד נפוצה השמועה כי הודיעו לנידונים שבאותו לילה תתבצע תלייתם. כל הלילה שרו השלושה את שירי המחתרות והמרד. בשעה 02:00 הגיע אליהם הרב הראשי הספרדי לחיפה, ניסים אוחנה. הוא שהה איתם כרבע שעה כדי לעודדם, אך למעשה הם שעודדו אותו. אמנון מיכאלוב, שנשפט עימם והיה בכלא עכו אותה עת מסר בעדותו הכתובה:
- "הם קראו אלינו: 'אל דאגה. לא נבייש. התעודדו והיו חזקים. אין אנו פוחדים מפני המוות'. קריאתם האחרונה הייתה: 'נקמו את דמנו!' אל תדאגו לנו. תודה רבה על שאמרתם לנו ודרישת שלום חמה'. אכן גיבורים המה. גיבורים שלא היו מצויים בעם העברי זה אלפיים שנה".
מיכאלוב סיפר כי מאוחר יותר אותו לילה נפתחו דלתות המסדרון ולכיוון תא הנידונים התקדמו התליין, כמה שוטרים, רופא צבאי ומנהל בית הסוהר בשכם.
זמן מה אחר כך, שמעו לפתע אסירי הכלא שירה חזקה של "התקווה" בוקעת מאזור הצינוק. אז הצטרפו אליה כל האסירים היהודיים בשירה שמילאה את כותלי הבניין. לאחר עשרים דקות, בשעה 04:00 של יום ג', שמעו האסירים את קול שירתו של אבשלום. באמצע השיר נקטע קולו, כאשר יצאה ממנו נשמתו. הקול הבא אחריו זיהה אותו כמאיר. כאבשלום, גם הוא שר עד רגעיו האחרונים. לאחר עשרים דקות הוצאה גופתו, ובשעה 04:25 הועלה לגרדום יעקב וייס, ששר את "התקווה" גם הוא כשאסירי הכלא מצטרפים אליו.
לאחר מותם
למחרת, ב-30 ביולי, ב-10 בבוקר, יצאה הלווית השלושה ממשטרת הר כנען לכיוון בית הקברות בצפת בשיירה שבראשה רכב צבאי ואחריה מכונית בני המשפחה ו"חברה קדישא". ראשון נקבר נקר, אחריו וייס והשלישי חביב. הזעזוע בארץ היה עמוק, כאשר ההוצאה להורג נוסף לפרשיית אוניית אקסודוס שעוררה סערה ביישוב באותו זמן.
באותו היום התפטר מתפקידו צ'רלטון, מנהל כלא עכו. נודע כי הוא סירב לבצע את התליות בעצמו ועל כן הובא לו מחליף.
על שמו של נקר נקראו רחובות באחדות מערי ישראל (תל אביב - יפו, באר שבע וירושלים). בבית הקברות היהודי העתיק בצפת הוקמה אנדרטה לשבעה עולי הגרדום
תגובת האצ"ל
ערך מורחב – פרשת הסרג'נטים
לאחר גזר הדין, האצ"ל חטף שני סרג'נטים בריטיים כבני ערובה, ואיים כי אם ימומש גזר דין, ייתלו הסרג'נטים בבחינת "עין תחת עין". עוד באותו ערב בו נחטפו שני הסרג'נטים, ה"הגנה" הוציאו קריאה לציבור, להעביר להם כל מידע בנוגע למקום הימצאם של החטופים. ואכן, בעקבות הלשנה, כבר ביום למחרת הגיעו הבריטים לבית בו חשבו (על פי מידע שגוי) ששוהים החטופים. הבריטים השתלטו על הבית, אסרו את בעל הבית ואת השכנים, הפכו את כל הרצפה בניסיון למצוא את הבונקר בו מוחבאים החטופים, אך לא מצאו דבר. הם לא ידעו כי החטופים הוחבאו במלטשה עזובה בבית החרושת.
בעקבות תלייתם של השלושה, ביצע ב-30 ביולי האצ"ל את שאיים ותלה את שני הסרג'נטים שחטף. פעולה זו שזעזעה את בריטניה, חתמה את הגולל על תליית יהודים בארץ ישראל. מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב היו האחרונים לעלות על הגרדום הבריטי בארץ ישראל.
לקריאה נוספת
- חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום, הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור.
- אריה אשל (עורך), ארבעה צעדים למוות, הוצאת ספרית מעריב, ת"א תשל"ט.
קישורים חיצוניים
- קורות החיים של מאיר נקר, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
| הרוגי המלכות - עולי הגרדום | |
|---|---|
|
28842521מאיר נקר