פתחת רפיח
פתחת רפיח היא אזור גאוגרפי הנמצא מדרום וממערב לעיר רפיח, בקצהו הצפון מזרחי של חצי האי סיני. האזור הוא מישורי עם קרקע חולית אך עבירה בחלקה לרכב. הפתחה משתרעת על פני שטח של כ-250 קמ"ר. גבולה הצפוני בים התיכון והדרומי בשטחי החוליות של חולות חלוצה והמשכן מעבר לגבול המצרי. גבולה המזרחי הוא העיר רפיח והמערבי הוא חולות שיח' זוויד וביר א-ח'רובה.[1]
באזור זה נסללה מסילת הברזל שחיברה בין רפיח ואל עריש ונסללו כבישי אורך ורוחב. כמו כן, הוקמו בזמן מלחמת העולם השנייה, מדרום מערב לרפיח, מחנות גדולים של הצבא הבריטי. הנקודה המרכזית באזור היא צומת רפיח אשר בו מצטלבים כביש עוקף עזה (המשכו של כביש 4) הממשיך לכיוון אל עריש וכביש רפיח - קוסיימה.
מיקומה האסטרטגי של הפתחה כמעבר המועדף בין ארץ ישראל וחצי האי סיני הביא לכך שניטשו עליה שלושה קרבות גדולים במלחמות בין ישראל ומצרים במאה ה-20. בשלושת הקרבות הללו הוחזקו מערכי פתחת רפיח על ידי הצבא המצרי והותקפו על ידי צה"ל.
בשנים בהן החזיקה ישראל בסיני, ממלחמת ששת הימים ועד הסכם השלום בין ישראל למצרים, הוקמו בפתחת רפיח מספר מושבים וקיבוצים של מתיישבים ישראלים. יחד עם העיר ימית, אשר הוקמה מצפון לפתחה, על שפת הים התיכון, נקרא אז האזור "חבל ימית". בעקבות הסכם השלום ופינוי סיני על ידי ישראל, פונו יישובים אלו ונהרסו.
באזור הפתחה יושבים בדואים ממטות הרמילאת והסוורכה (בהיגוי המקומי - סוורכי).[2][3]
ניסיונות ההתיישבות של יהודים
בתחילת המאה ה-20 ניסו גורמים ציוניים, ברוח תוכנית אל עריש הגנוזה של הרצל, לרכוש אדמה באזור פתחת רפיח על מנת ליישב שם יהודים. ניסיון מסוג זה נערך על ידי סוכן קונסולרי בריטי בעזה בשם אלכסנדר קנזביץ. קנזביץ רשם במצרים "חברה אנגלית מצרית" שרכשה אדמות ברפיח, אך העניין הסתיים במפח נפש עקב פגם בזכויות הבעלות של הקרקעות, ופעולותיהם של הבריטים, שלא רצו לראות התיישבות יהודית במקום.
בשנת 1929 ביצעה חברת אפ"ק בדיקה על מנת לברר את זכויות הבעלות בקרקע. נמצא כי קנזביץ ושותפיו מכרו לאפ"ק קרקע, אך זכות בעלותם בקרקע לא הייתה ודאית. זכות הבעלות מעולם לא הובררה עד תומה, והעניין התפתח לפרשה משפטית ופוליטית.[4]
קרבות במאה ה-20
בינואר 1917 התנהל סביב מבואות העיירה קרב רפיח בין הצבא העות'מאני ובין חיל המשלוח המצרי שהסתיים בניצחון בריטי. בין סוף 1948 ויוני 1967 עמדה פתחת רפיח שלוש פעמים במוקד המערכות שבין צבא מצרים וצה"ל.
מלחמת העצמאות
ערך מורחב – קרב רפיח (1949)
במסגרת מבצע חורב פשטו בסוף דצמבר 1948 יחידות של חטיבת הנגב מתוגברות ביחידות מחטיבת הראל ומחטיבה 8 על ציר עוג'ה אל-חפיר - אבו עגילה והשתלטו על מספר נקודות בסיני. כוחות אלו נאלצו בלחץ בינלאומי לסגת חזרה לאזור ניצנה ובתחילת ינואר הוטל עליהם ועל חטיבת גולני, שהייתה ממוקמת מול הגזרה המרכזית של רצועת עזה, לכבוש את משלטי המצרים שסביב לצומת רפיח. מטרת התקיפה הישראלית ברפיח הייתה כפולה: ניתוק הכוח המצרי מקווי האספקה שלו מכיוון אל עריש והשתלטות על המפקדות המצריות ששכנו במחנות הבריטיים שבאזור רפיח. דרך הפעולה שנבחרה על ידי יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, הייתה הימנעות מתקיפה חזיתית וניסיון לאתר ולנצל נקודות חולשה במערך המצרי. המצרים צפו את ריכוז המאמץ הישראלי ברפיח ותגברו את אזור צומת רפיח ואת הכביש המוביל מהצומת לעוג'ה אל-חפיר ביחידות נוספות. בלילה שלפני תחילת התקיפה הישראלית הותקפה רפיח מן הים ומן האוויר ומסילת הברזל בינה ובין אל עריש חובלה. בלילה שבין ה-3 ל-4 בינואר 1949 החלה הפעולה הקרקעית הישראלית עם תקיפת שני משלטים מצריים על ידי יחידות מחטיבת גולני. הכוח הישראלי הצליח לכבוש את "משלט בית הקברות" שצפה על צומת רפיח מצפון מזרח, אך נהדף במשלט 102 המצוי צפונית למשלט הראשון. על פי התוכנית הישראלית היה על כוח של חטיבה 8 לנצל את הפרצה בין שני המשלטים ולהשתלט על הצומת ולכן הורה הפיקוד הישראלי הקדמי לחטיבת גולני להמשיך ולנסות לתפוס את משלט 102, אך שתי התקפות נוספות שנערכו למחרת נהדפו.
במקביל לתקיפת חטיבת גולני, החלה חטיבת הראל, בפיקוד יוסף טבנקין, מתוגברת בגדוד התשיעי של חטיבת הנגב, להתקדם מאזור ניצנה צפונה, על הכביש המוליך לרפיח. הכוח הישראלי נצטווה לתפוס את המוצבים המצריים שלאורכו ולכבוש את צומת רפיח. למרות מחסור במודיעין הצליח הכוח הישראלי במשימתו. הגדוד הרביעי בפיקוד דוד אלעזר, שעמד בראש הכוח החטיבתי, הצליח לכבוש את מוצבי הכביש וב-5 בינואר הגיע למרחק של קילומטר אחד מהצומת. אולם, ההתנגדות המצרית במוצבי הצומת הייתה עיקשת והכוח הישראלי לא הצליח לכבוש את הצומת אף על פי שנעשו מספר ניסיונות לכך. עם זאת, נאחזו אנשי גולני והראל בעמדותיהם והצליחו להדוף התקפות נגד מצריות.[5]
משימת ניתוק רצועת עזה מהעורף המצרי בוצעה על ידי חטיבת הראל, אך החטיבה שספגה אבדות רבות בקרב. חלק מהאבדות היה בעת שאנשי הראל המתינו לחבירה של כוח משוריין ישראלי. סופת חול השתוללה באזור הלחימה ומנעה זיהוי כוח מצרי משוריין שהתקרב לכוח הישראלי וזוהה בטעות ככוח החובר. הכוח המצרי פתח באש עזה על הכוח הישראלי וזה נסוג לאחר שספג אבדות קשות.[6] מאחר שהאו"ם הכריז על הפסקת אש, נצטוותה חטיבת הראל על ידי דוד בן-גוריון לסגת ולמרות התנגדותם של אלון ושל מפקד החטיבה,[7] בוצעה הנסיגה אל ממזרח לגבול הבינלאומי בלילה שבין 8 ו-9 בינואר.
יום לפני כן, ב-7 בינואר, ארעה תקרית האוויר הישראלית-בריטית בשמי אזור הלחימה שתוצאותיה היו הפלת חמישה מטוסים של חיל האוויר המלכותי על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי.
מלחמת סיני
- ערך מורחב – קרב רפיח (1956)
במהלך מלחמת סיני שוב נערך בגזרה קרב קשה בין כוחות צה"ל לצבא המצרי, ובסיומו השתלטו כוחות אוגדה 77 על המתחם. לאחר מכן המשיכו כוחות האוגדה בהתקדמות בציר הצפוני, כבשו את אל עריש, והגיעו למרחק 15 ק"מ מתעלת סואץ.
מלחמת ששת הימים
- ערך מורחב – קרב רפיח (1967)
במלחמת ששת הימים לחמה אוגדה 84, שכללה את חטיבה 7 וחטיבה 35, בנוסף לחטיבת המילואים 60, נגד כוחות הדיוויזיה המצרית השביעית. לאחר קרב קשה הבקיעה את המערך, ועד הערב הגיעו כוחות החלוץ של האוגדה לאל עריש.
ניצחונה של אוגדה 84 בקרב זה, הונצח בשירו של יורם טהר-לב (בביצוע אריק לביא), קרב רפיח.
באנו שחורים כפיח
באנו קרועים אבל,
אנו אחרי רפיח
כמו שרצית טל!
...
בחמישה ביוני
גדוד השריון פרץ
גירוש הבדואים והקמת ימית
בינואר 1972 הוציאו לפועל אריאל שרון אלוף פיקוד הדרום, ומשה דיין שר הביטחון תוכנית להפקיע אדמה של 1,500 משפחות בדואיות מפתחת רפיח בנימוקים ביטחוניים. מתנגדי התוכנית טענו שמטרתה הייתה להקים התנחלויות יהודיות באזור. כ-140 אלף דונם פונו וגודרו.[8]
הפעולה נחשפה לציבור בחודש מרץ על ידי פעילי הקיבוץ הארצי בנגב. מכיוון שהפעולה בוצעה כיוזמה מקומית ללא אישור הנהגת הצבא והממשלה, הרמטכ"ל דוד אלעזר הקים ועדת חקירה.
שרון ושני קצינים נוספים ננזפו על חריגה מסמכות. במרץ 1972 הוקמה ועדה בראשות אלוף-משנה צבי רסקי שהמליצה על דרכים לזירוז שיקום המגורשים.[9] בקיץ אותה שנה עתרו הבדואים לבג"ץ בדרישה לחזור לאדמתם. במאי 1973 דחה הרכב בראשות השופט לנדוי את העתירה והצדיק את שיקולי הביטחון שבנימוקם הופקע השטח[10]. כעבור חודשים אחדים הוחל בהקמת העיר ימית. במהלך השנים פעלה ישראל לשיקום המגורשים והציעה להם שלוש אופציות.[11] חלק נכבד בחרו בפיצוי כספי, וחלקם קיבלו שטחים בכפר דהנייה (שאף הוא פונה ב-2005 ובעקבותיו עברו האחרונים למספר מקומות ברחבי הנגב) וליד צומת אבשלום.[12]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- צבי אילן, יהודים ביקשו להתיישב בפיתחת רפיח לפני 60 שנה, דבר, 14 באפריל 1972
- מרדכי אליאב, פתחת רפיח בתולדות ההתיישבות היהודית, קתדרה 3, פברואר 1977, עמ' 208-117
- קרבות רפיח במלחמת העצמאות, אתר הפלמ"ח
- הקרב על "משלט בית הקברות"(הקישור אינו פעיל), אתר חטיבת גולני
- תרשים קרבות רפיח במלחמת העצמאות
- תרשים קרב רפיח במלחמת סיני, אתר יד לשריון
- עדות על לחימת גדוד 51 במלחמת סיני, באתר "צוות - ארגון גמלאי צה"ל"
- אברהם זהר, אוגדה 84 במערכת רפיח במלחמת ששת הימים 1967, אתר יד לשריון
- תרשים תוכנית הקרב של צה"ל בחזית הדרום במלחמת ששת הימים, אתר יד לשריון
- עידן לנדו, הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית, 26 בינואר 2017
סיני - סיפור ההתיישבות, הפינוי והצלקות שלא הגלידו - חלק א', סרטון בערוץ "כאן 11- תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 53:43), 17 באפריל 2022
הערות שוליים
- ^ רפיח, האנציקלופדיה העברית, כרך ל"א, עמ' 294–295, הוצאת מסדה, תשל"ט
- ^ בני מיטיב, יחסי קיבוץ נירים והבדואים 1946–1948, פברואר 1977, אתר סנונית
- ^ יצחק ביילי, נתונים אודות אוכלוסי צפון סיני, פברואר 1980, באתר סנונית
- ^ מרדכי אליאב, פתחת רפיח בתולדות ההתיישבות היהודית, קתדרה 3, פברואר 1977, עמ' 162-161
- ^ David Tal, 'War in Palestine, 1948', עמודים 453–455, Israeli History, Politics, and Society, 2003
- ^ אפרים תלמי, "משלטי רפיח" ב'מה ומי לכסיקון מלחמת העצמאות', עמ' 250–252, הוצאת דבר, 1964
- ^ נתנאל לורך, בעיית ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות, אתר סנונית
- ^ עודד ליפשיץ, השיבה לרפיח, הדף הירוק, 7.2.2002
- ^ יזורז שיקום הבדווים שפונו, דבר, 17 באפריל 1972
- ^ עודד ליפשיץ, האם משקמים את הבדווים בפיתחה ?, עמדה, 1 בפברואר 1975
- ^ משקמים את הבדווים, דבר, 6 בנובמבר 1974
- ^ פרס: ישראל כבר הקציבה 20 מיליון ל"י לשיקום 40% ממשפחות הבדואים שפונו מהפתחה, דבר, 9 באפריל 1975
37892634פתחת רפיח