הבחירות לכנסת השנייה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


שגיאות פרמטריות בתבנית:בחירות בישראל

פרמטרים [ רהמ לפני הבחירות, מפלגה רהמ לפני הבחירות, רהמ לאחר הבחירות, כותרת, מפלגה רהמ לאחר הבחירות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

‏‹ 1949 Flag of Israel.svg 1955 ›
הבחירות לכנסת השנייה
30 ביולי 1951
שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
מפא"י דוד בן-גוריון 45 Red Arrow Down.svg -1 256,456
הציונים הכלליים ישראל רוקח 20 Green Arrow Up.svg 13+ 111,394
מפ"ם מאיר יערי 15 Red Arrow Down.svg -4 86,095
הפועל המזרחי חיים משה שפירא 8   46,347
תנועת החרות מנחם בגין Red Arrow Down.svg -6 45,651
מק"י שמואל מיקוניס Green Arrow Up.svg 1+ 27,334
המפלגה הפרוגרסיבית פנחס רוזן Red Arrow Down.svg -1 22,171
רשימה דמוקרטית לערביי ישראל סיף א-דין א-זועבי Green Arrow Up.svg 1+ 16,370
עם התורה - אגודת ישראל יצחק מאיר לוין 3   13,799
ספרדים ועדות מזרח אליהו אלישר Red Arrow Down.svg -2 12,002
פועלי אגודת ישראל בנימין מינץ 2   11,194
המזרחי דוד צבי פנקס 2   10,383
קידמה ועבודה סאלח-חסן ח'ניפס 1   8,067
התאחדות התימנים בישראל שמעון גרידי Gray Rectangle Tiny.svg 0 7,965
חקלאות ופיתוח פארס חמדאן 1   7,851
הערה - הרשימה לעיל היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו בכ"ו בתמוז ה'תשי"א - 30 ביולי 1951. בחירות אלו התקיימו על רקע משבר בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות על רקע החינוך האחיד וגיוס בנות לצה"ל, אולם המאבק האמיתי התנהל בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שביקשו לנצל את מדיניות הצנע הכושלת של הממשלה כדי להפוך למפלגה השנייה בגודלה במדינת ישראל. תוצאות הבחירות הורו כי מפא"י שמרה על כוחה, והציונים הכלליים אמנם שילשו כמעט את כוחם, אך לאחר הבחירות נותרו הציונים הכלליים מחוץ לממשלה, והקואליציה נותרה כפי שהייתה, קואליצית מפא"י-דתיים.

רקע היסטורי

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו על רקע משבר חמור בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות, על רקע החינוך האחיד לילדי העולים במעברות וגיוס הנשים לצה"ל. המשברים הקואליציוניים החלו בשנת 1950, והחריפו עד כדי כך שבפברואר 1951, לאחר התפטרותו של שר הדתות יהודה לייב מימון, הפסידה הממשלה בהצבעה על מדיניות החינוך שלה. דוד בן-גוריון פירש את ההפסד בהצבעה זו כאי אמון בממשלה, והגיש את התפטרותו לנשיא המדינה חיים ויצמן.

בן-גוריון החליט לא להקים ממשלה חדשה אלא לכהן בממשלת מעבר ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל 1951 שני חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי 1951. כן הוחלט כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ב-1 במרץ 1951 רשאי יהיה להצביע בבחירות. החלטה זו פירושה היה כי העולים החדשים שהגיעו לארץ בהמוניהם בשנתיים הקודמות, הם שיכריעו את מערכת הבחירות. מספרם של בעלי זכות הבחירה כמעט הוכפל בין שתי מערכות הבחירות.

מערכת הבחירות

מערכת הבחירות הקודמת בשנת 1949 התנהלה על רקע שאלות ביטחוניות ומדיניות, ונוהלה בעיקר בין מפא"י ובין מפ"ם. שאלות אלו נדחקו עתה הצידה, עם תום מלחמת העצמאות, והפכו חשובות פחות עיני הבוחרים. מפ"ם, שהייתה בבחירות הראשונות יריבתה הגדולה של מפא"י, נחלשה באופן ניכר בגלל מחלוקות בתוכה ועמדה על סף פילוג בין שני מרכיביה, אחדות העבודה - פועלי ציון והשומר הצעיר. בתוך התנועה הקיבוצית עצמה היה הקרע בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם בשיאו, ואף הוא החליש מאוד את עמדת התנועה בבחירות.

המפלגות הדתיות, שהתמודדו בשנת 1949 במסגרת החזית הדתית המאוחדת, לא שמרו על אחדותן, ובבחירות אלו התמודדו בארבע מפלגות שונות: "המזרחי", "הפועל המזרחי", "אגודת ישראל", ו"פועלי אגודת ישראל".

תוצאות הבחירות לכנסת השנייה:
     מפלגות הימין: 38 מושבים
     מפלגות החרדים: 5 מושבים
     מפלגות המרכז: 7 מושבים
     מפלגות השמאל: 65 מושבים
     מפלגות הערבים: 5 מושבים

תנועת החירות, שהייתה האופוזיציה הימנית למפא"י בבחירות הקודמות, הייתה גם היא בפילוג עמוק, בין מנהיגה, מנחם בגין, לבין חברי "הקבוצה האמריקנית" (ערי ז'בוטינסקי, שמואל מרלין והלל קוק) ושמואל תמיר, שטענו כי בגין אינו נועז דיו ושבהנהגתו הפכה המפלגה ל"בורגנית".

מערכת הבחירות התנהלה למעשה בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שראו בעצמם חלופה לשלטון, וסברו כי יש בכוחם להביס את מפא"י. סברה זו התעוררה בעוז אחרי הבחירות המוניציפליות שהתקיימו בנובמבר 1950, והיוו הפתעה מרעישה גם לציונים הכלליים וגם למפא"י: הציונים הכלליים זכו בכ-25 אחוז מכלל קולות הבוחרים והצליחו לכבוש או לשמור על ראשות כמה מן הערים המרכזיות בישראל, ובראש ובראשונה תל אביב, שנותרה בראשות ישראל רוקח. סיסמתם של הציונים הכלליים במסע הבחירות המוניציפלי הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת", והיא התמקדה בחולשתה הגדולה של מפא"י: משטר הצנע, שלדעת רבים, כולל במפא"י, נכשל כישלון חרוץ. מפא"י הגיבה בהקלות במדיניות הצנע ובהקמת ועדה בראשות צבי ברנזון במרץ 1951 במטרה להכין את הצעת חוק הביטוח הלאומי עוד לפני הבחירות לכנסת השנייה, למרות שהיה ברור שאין למדינה היכולת להפעיל את החוק במשאביה המצומצמים[1]. משה שרת טען ביומנו שהבחירות לרשויות המקומיות היו הסיבה האמיתית לבחירות. למרות שהבחירות המוניציפליות נערכו בערים, מקום שבו הייתה לציונים הכלליים נוכחות חזקה ממילא, סברו במפלגה כי יוכלו לשחזר את הישגם ואף להגדילו. תחת הסיסמה "מספיק ודי בשלטון מפא"י" ניהלו הציונים הכלליים מערכת בחירות אגרסיבית, שבה תקפו את בן-גוריון ואת דב יוסף, כשהם פורטים על הנימים הרגישות של מוראות משטר הצנע השנוא. הדברים הגיעו עד כדי כך שבמאי 1951, כאשר נסע בן-גוריון לארצות הברית, הוא נתקל שם בהתנגדות חריפה מצד ראשי הסתדרות ציוני אמריקה, ובהם הרב ד"ר אבא הילל סילבר, שהחליטו בוועידתם השנתית להביע תמיכה בציונים הכלליים בבחירות בישראל.

בן-גוריון לא נשאר פסיבי במאבק זה. הוא האשים את הציונים הכלליים בפגיעה ב"מפעל ההיסטורי" של הקמת מדינת ישראל, בכך שסירבו להצטרף לממשלתו ללא תנאי. בן-גוריון קיים עצרות המונים במעברות וביישובי העולים, ובהן זכה לתופעות של אהדה והערצה. אהדתם האישית של העולים לבן-גוריון עלתה בהרבה על האהדה למפלגת מפא"י. בן-גוריון גם טען שהציונים הכלליים מתנגדים לעלייה מסיבות כלכליות, וטען שהם מעדיפים את המעטים על פני הרבים.

תוצאות הבחירות

בבחירות שהתקיימו ב-30 ביולי 1951 השתתפו 695,007 איש, ואחוז ההצבעה היה כ-75 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה שמספרם היה 924,885. זוהי צניחה לעומת 87% בבחירות הקודמות. אחוז החסימה (1% מכלל הקולות הכשרים) עמד על 6,875 קולות.

חלוקת המנדטים לאחר ספירת הקולות הייתה:

הנשיא חיים ויצמן מצביע בבחירות לכנסת השנייה
שם הסיעה מספר הקולות קולות באחוזים מספר מנדטים
(לאחר הבחירות)
מספר מושבים
בסוף הכהונה
אחוזי תמיכה והערות
מפא"י 256,456 37.3 45 47
37.3
הציונים הכלליים 111,394 16.2 20 22
16.3
מפ"ם 86,095 12.5 15 7
12.3
הפועל המזרחי 46,347 6.8 8 8
6.8
תנועת החרות 45,651 6.6 8 8
6.6
מק"י 27,334 4.0 5 7
4
המפלגה הפרוגרסיבית 22,171 3.2 4 4
3.2
רשימה דמוקרטית לערביי ישראל 16,370 2.4 3 3
2.4
רשימת לוויין של מפא"י
עם התורה - אגודת ישראל 13,799 2.0 3 3
2
ספרדים ועדות מזרח 12,002 1.8 2 0
1.8
פועלי אגודת ישראל 11,194 1.6 2 2
1.6
המזרחי 10,383 1.5 2 2
1.5
קידמה ועבודה 8,067 1.2 1 1
1.2
רשימת לוויין של מפא"י
התאחדות התימנים בישראל 7,965 1.2 1 1
1.2
הצטרפה לציונים הכלליים ונפרדה מהם לפני הבחירות
חקלאות ופיתוח 7,851 1.1 1 1
1.1
רשימת לוויין של מפא"י
למען העולים החדשים והחיילים המשוחררים 375 0 0 לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
אמוני ישראל - איחוד ספרדים - אשכנזים 4,038 0 0 לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
אחדות העבודה - פועלי ציון - 0 4 התפצלה ממפ"ם



למרות כל התהפוכות, דומה היה בעקבות בחירות אלו כי מפא"י הצליחה לשמר את כוחה ואף הגדילה אותו במעט. בבחירות הקודמות קיבלו מפא"י והמפלגות הקשורות בה 47 מנדטים, בעוד שבבחירות אלו קיבלו 51 מנדטים. מפ"ם הפסידה 4 מנדטים מכוחה, מיעוטם למק"י ורובם, ככל הנראה, למפלגות הלוויין של מפא"י. הדתיים שמרו על כוחם (למרות שחלק לא מבוטל מן העולים היו מקורבים לעמדותיהם). המנצחים הגדולים בבחירות היו הציונים הכלליים, שקיבלו 20 מנדטים, וביחד עם סיעות הספרדים והתימנים שהיו קשורות בהם קיבלו 23 מנדטים. הניזוקים העיקריים מהצלחתם הגדולה של הציונים הכלליים היו מפלגות המחתרות ובראשן חרות, שכוחה ירד ל-8 מנדטים. הנושאים שהעסיקו את אנשיה, פרשת "אלטלנה" והדרישה ל"ארץ ישראל השלמה" נראו בלתי רלוונטיים לבוחר בבחירות אלו.

לאחר הבחירות

מליאת הכנסת בעת כהונתה של הכנסת השנייה

במשך כשלושה חודשים לאחר הבחירות התקשה בן-גוריון בהרכבת הממשלה. לבסוף הציג ב-7 באוקטובר 1951 את ממשלתו החדשה, אשר הייתה כמעט זהה לממשלה הקודמת, פרט לכך שהמפלגה הפרוגרסיבית בחרה להשאר באופוזיציה. הממשלה הורכבה ממפא"י, מפלגות הלוויין הערביות של מפא"י והדתיים, והיא נתמכה בקולות 65 חברי כנסת, כאשר הפרוגרסיבים נמנעים מהצבעה.

בתחילה ניהל בן-גוריון משא ומתן עם מפ"ם ולאחר מכן עם הציונים הכלליים, אך אלו העמידו דרישות שבן-גוריון לא רצה לעמוד בהן, ולכן החליט על הקמת ממשלה המסתמכת על קולות המפלגות הדתיות.

משמעות ההסתמכות על הדתיים, על מנת להשאיר את הציונים הכלליים ואת מפ"ם באופוזיציה, הייתה הסכמה לכמה מדרישותיהם בענייני דת ומדינה, כאשר הדרישה החשובה, אשר קיבלה את עיגונה בחוק בתי דין רבניים (נישואים וגירושין), התשי"ג - 1953, הייתה הכרה בסמכות בית הדין הרבני בכל נושאי המעמד האישי. כן סוכם על השארת הסטטוס קוו בעניין שיטת "הזרמים בחינוך" וגיוס הבנות, והוטל איסור על ייבוא בשר לא כשר. בדצמבר 1952 הביא לחצן של הסיעות הדתיות לצירופם של הציונים הכלליים והפרוגרסיבים אל הממשלה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים