המפלגה הליברלית הישראלית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף המפלגה הליברלית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המפלגה הליברלית הישראלית
המפלגה הליברלית הישראלית
מנהיגים פרץ ברנשטיין, שמחה ארליך
אפיון מפלגת ימין ליברלית
אידאולוגיות ציונות, ליברליזם
כנסות רביעית עד אחת עשרה
ממשלות 13, 14, 15, 18, 19, 20, 21, 22
אותיות ל
שיא כוחה 18 מנדטים (הכנסת העשירית)
שפל כוחה 11 מנדטים (הכנסת השישית והשביעית)
נוצרה מתוך הציונים הכלליים, המפלגה הפרוגרסיבית
התמזגה לתוך גח"ל ולאחר מכן הליכוד
מטה בית המפלגה הליברלית, אבן גבירול 68, תל אביב
מיקום במפה הפוליטית ימין

מפלגה ליברלית ישראלית או המפלגה הליברלית היא מפלגה שהתקיימה בין השנים 1961 עד 1988, ולבסוף התמזגה לתוך הליכוד.

המפלגה הליברלית קמה כתוצאה מאיחוד המפלגות הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית ב-25 באפריל 1961, שני הפלגים ההיסטוריים של תנועת הציונות הכללית (ציונים כללים א', האגף השמאלי, אשר יחד עם העובד הציוני ומפלגת "עליה חדשה" הקימו את המפלגה הפרוגרסיבית, וציונים כללים ב', הימנית יותר).

אידאולוגיה

בחזית המצע שלה עמד הרעיון לפיו על שירותי הרווחה במדינה להיות מנוהלים בידי המדינה ולא בידי ארגונים וגופים שיש להם זיקה פוליטית. כמו כן כללה משנתה רעיונות כלכליים ליברלים, ובהם הפחתת התערבות המדינה בכלכלה, הפרדה בין איגודים מקצועיים לגופים המעסיקים, ביטול אפליות ומונופולים, עידוד יזמות כלכלית פרטית וכיוצא בזה. בתחומים אחרים גרס מצע המפלגה הלאמה של שירותי הבריאות מקופות החולים ותמיכה בחוקה. בעניינים מדיניים הייתה המפלגה בעלת אופי מתון.

היסטוריה

גישושים למיזוג בין הציונים–הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית נעשו על ידי נחום גולדמן בין סוף 1953 לקיץ 1954. גולדמן ניהל שיחות עם יוסף סרלין ופנחס רוזן כדי לגבש גוש פרלמנטרי של שתי המפלגות שיפעל במשותף כשלב ראשון לקראת איחוד.[1][2]

בציונים הכלליים תמכו בהצעה, וכך גם פנחס רוזן, אולם בקרב העובד הציוני הייתה התנגדות עזה, והרעיון נדחה.

כמפלגה עצמאית כיהנה המפלגה בכנסת ה-4 (מ-1959, בזמן כהונתה התאחדו שתי הסיעות הנ"ל) עם יצוג של 14 חברי כנסת, ולאחר הבחירות לכנסת החמישית ב-1961 בהן התמודדה לראשונה, זכתה להישג נאה, עם 17 חברי כנסת. המפלגה הליברלית היוותה חלק מהאופוזיציה לממשלת מפא"י באותם ימים. באפריל 1965 התאחדה המפלגה הליברלית עם תנועת החירות לגוש פרלמנטרי משותף - "גח"ל", גוש חירות ליברלים. על רקע איחוד זה פרשו מן המפלגה הליברלית חברים רבים שהגיעו מן המפלגה הפרוגרסיבית, והקימו את המפלגה הליברלית העצמאית. בראש המפלגה עמד אותם ימים פרץ ברנשטיין. לאחר הקמת גח"ל התחזקו הסממנים הרעיוניים הימניים במפלגה. ב-1971 נבחר ליו"ר המפלגה יוסף ספיר. החליף אותו בתפקיד אלימלך רימלט, וזאת עד 1975.

פרץ ברנשטיין, מראשי המפלגה

ב-1973 הוקם הליכוד והמפלגה הליברלית התמזגה לתוכו (עם זאת יצוין כי עדיין התקיימה המפלגה כגוף העומד בפני עצמו) הדבר אירע בעיקר הודות ליוזמתו של אריאל שרון אשר פרש זמן קצר קודם לכן מצה"ל והצטרף למפלגה. המפתח לקביעת מספר חברי המפלגה לרשימת הליכוד לכנסת עמד על 1 ל-2 לעומת מספר חברי חירות. ב-1976 נבחר שמחה ארליך לעמוד בראש המפלגה. ב-1977, שנת המהפך, נכנסה לראשונה המפלגה הליברלית לקואליציה השלטונית. ארליך התמנה על ידי מנחם בגין לשר האוצר והנהיג את "המהפך הכלכלי" ברוח אידאולוגיית הכלכלה החופשית של הליברלים. אולם הרפורמות נחלו כישלון, וארליך התפטר מתפקידו ב-1979. מטעם המפלגה כיהן גם יצחק מודעי, שהיה לראשון ברשימת הליברלים לאחר פטירתו של ארליך, כשר אוצר בממשלת האחדות של 1984. ביולי 1985 הוביל ראש הממשלה שמעון פרס יחד עם שר האוצר מודעי ועם נגיד בנק ישראל מיכאל ברונו את התוכנית לייצוב המשק, מהלך דרמטי לבלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה, והורדתה לקצב שנתי של כ-20 אחוז. כשנה מאוחר יותר הסתכסך פרס עם מודעי, שחש שפרס לוקח לעצמו את כל הקרדיט על הצלחת התוכנית. אחרי שמודעי כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מתפקידו, והחליפו, ב-1986, במשה ניסים, מחברי הכנסת של הליברלים, אשר היה גם יו"ר הנהלת המפלגה. המפלגה הליברלית תרמה רבות להעצמת והעמקת הכלכלה החופשית, ליברליזציה של המטבע והעלאת רמת החיים, בניגוד חד לכלכלה הריכוזית הסוציאליסטית של מפא"י בטרם "המהפך". המאבק בין שתי השקפות עולם אלה נמשך גם כיום במדיניות ממשלות ישראל.

בשנת 1988 נטמעה המפלגה סופית על סניפיה ומוסדותיה בתנועת הליכוד וחדלה לפעול כגוף עצמאי. עם זאת קיימים שרידים ממנה בדמות "המדרשה הליברלית ע"ש פרץ ברנשטיין" (מדרשה המקיימת הרצאות באזור המרכז), גוף של חברי הליברלים בקבוצת ה"וותיקים" במרכז הליכוד, וכן קבוצה שהוקמה ב-2013 בשם "הליברלים בליכוד" שמטרותיה הן קידום ערכי השוק החופשי וחירות הפרט בליכוד. המפלגה הליברלית הישראלית לא הותירה אחריה קורפוס נרחב של ספרות תאורטית, כלכלית או היסטורית העוסקת בעקרונותיה ובתולדותיה, וזאת חרף העובדה כי רבים מבין נציגיה בכנסת בלטו בהשכלתם הרחבה. תיאור והסבר לעלייתה ונפילתה של המפלגה מפי אחד ממנהיגיה מצוי בספרו של ש.ז. אברמוב "על מפלגה שנעלמה ועל ליברליזם" (דביר 1995).

נציגי המפלגה בכנסת

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
כנסת ח"כים הערות
הכנסת הרביעית (1959) 14 מנדטים: שניאור זלמן אברמוב, עזרא איכילוב, פרץ ברנשטיין, יצחק גולן, יזהר הררי, אידוב כהן, שמעון כנוביץ', משה נסים, יוסף ספיר, יוסף סרלין, צבי צימרמן, משה קול, פנחס רוזן, אלימלך-שמעון רימלט המפלגה הוקמה ב-8 במאי 1961 כאיחוד בין המפלגות הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית.
הכנסת החמישית (1961) 17 מנדטים: שניאור זלמן אברמוב, פרץ ברנשטיין, אהרן גולדשטיין1, יצחק גולן2, יזהר הררי2, רחל כהן-כגן2, אידוב כהן1, בנו כהן2, יוסף ספיר, יוסף סרלין, ברוך עוזיאל, שלמה פרלשטיין, צבי צימרמן, משה קול2, יצחק-הנס קלינגהופר, פנחס רוזן2, אלימלך-שמעון רימלט, יהודה שערי2
  1. ב-11 בנובמבר 1963 פרש מהכנסת אידוב כהן. החליף אותו אהרן גולדשטיין.
  2. ב-16 במרץ 1965 פרשו יוצאי המפלגה הפרוגרסיבית והקימו את מפלגת הליברלים העצמאיים.
  3. ב-25 במאי 1965 חברה המפלגה הליברלית הישראלית למפלגת חרות בהקמת סיעת גח"ל.
  4. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן(הקישור אינו פעיל, 14.06.2018)
הכנסת השישית (1965) במסגרת גח"ל 11 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): שניאור זלמן אברמוב, אהרן גולדשטיין, שלמה כהן-צידון1 2, יוסף ספיר, יוסף סרלין, ברוך עוזיאל, שלמה פרלשטיין, צבי צימרמן, יצחק-הנס קלינגהופר, אלימלך-שמעון רימלט, מרדכי-חיים שטרן, יוסף תמיר
  1. ב-16 באוקטובר 1966 נפטר אליהו מרידור חבר חרות. החליף אותו שלמה כהן צידון.
  2. פרש מהסיעה ב-11 בפברואר 1969 והצטרף למרכז החופשי.
הכנסת השביעית (1969) במסגרת גח"ל 11 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): שניאור זלמן אברמוב, שמחה ארליך, אהרן גולדשטיין, אברהם כץ, משה נסים, יוסף ספיר2, יוסף סרלין, גדעון פת1, צבי צימרמן, יצחק-הנס קלינגהופר, אלימלך-שמעון רימלט, יוסף תמיר
  1. ב-29 בינואר 1970 נפטר אריה בן אליעזר חבר חרות. החליף אותו גדעון פת.
  2. ב-26 בפברואר 1972 נפטר יוסף ספיר. החליף אותו מתיתיהו דרובלס חבר חרות.
הכנסת השמינית (1973) במסגרת הליכוד 13 מנדטים (מתוך 39 לרשימה כולה): שניאור זלמן אברמוב, שמחה ארליך, ידידיה בארי, פסח גרופר, ליאון דיציאן, הלל זיידל3, אברהם כץ, ציטה לינקר2, יצחק מודעי, משה נסים, יחזקאל פלומין, גדעון פת, אלימלך-שמעון רימלט, אריאל שרון1, יוסף תמיר
  1. ב-23 בדצמבר 1974 פרש אריאל שרון מהכנסת. החליף אותו יגאל כהן חבר הרשימה הממלכתית.
  2. ב-25 בינואר 1977 פרש שמואל תמיר חבר המרכז החופשי מהכנסת. החליפה אותו ציטה לינקר.
  3. הצטרף לליכוד ב-15 בפברואר 1977 מטעם סיעת "אחדות", שהקים לאחר שפרש מהליברלים עצמאיים .
הכנסת התשיעית (1977) במסגרת הליכוד 15 מנדטים (מתוך 43 לרשימה כולה): שמחה ארליך, אליקים גוסטב בדיאן, יצחק ברמן, פסח גרופר, שרה דורון, הלל זיידל, אברהם כץ, יצחק מודעי, משה נסים, מנחם סבידור, יחזקאל פלומין, גדעון פת, שמואל רכטמן1, אברהם שריר, יוסף תמיר2
  1. ב-18 ביוני 1979 פרש שמואל רכטמן מהכנסת. החליף אותו דוד שטרן חבר חרות.
  2. פרש מהליכוד ב-31 בדצמבר 1979 והצטרף לתנועה לשינוי ויוזמה (שינוי).
הכנסת העשירית (1981) במסגרת הליכוד 18 מנדטים (מתוך 48 לרשימה כולה): שמחה ארליך2, יצחק ברמן, פנחס גולדשטיין, פסח גרופר, שרה דורון, אריאל וינשטיין1, יצחק זיגר, דרור זייגרמן, יצחק מודעי, משה נסים, מנחם סבידור, יהודה פרח, גדעון פת, אליעזר קולס, צבי רנר, דוד שיפמן1, בני שליטא, אברהם שריר, דן תיכון
  1. ב-18 באוקטובר 1982 נפטר דוד שיפמן. החליף אותו אריאל וינשטיין.
  2. ב-19 ביוני 1983 נפטר שמחה ארליך. החליף אותו אברהם הירשזון חבר לע"ם.
הכנסת ה-11 (1984) במסגרת הליכוד 14 מנדטים (מתוך 41 לרשימה כולה): פנחס גולדשטיין, פסח גרופר, שרה דורון, אריאל וינשטיין, יצחק זיגר1, אוריאל לין, יצחק מודעי, דוד מור3, משה נסים, גדעון פת, אליעזר קולס, בני שליטא, אברהם שריר, דן תיכון
  1. ב-5 בפברואר 1985 נפטר יצחק זיגר. החליף אותו יעקב שמאי חבר חרות.
  2. באוגוסט 1988 התאחדו סופית המפלגות חרות והמפלגה הליברלית שהרכיבו את הסיעה המשותפת, והקימו את מפלגת הליכוד.
  3. ב-27 באוקטובר 1988 נפטר מיכאל רייסר, שהיה חבר חרות עד לאיחוד המפלגות. החליף אותו דוד מור (כחבר מפלגת הליכוד החדשה).

לקריאה נוספת

  • דרור זייגרמן, המהפך הליברלי: מיזוגים פוליטיים: חקר המפלגה הליברלית בישראל, הוצאת שוקן, 2013.
  • אמיר גולדשטיין, שקיעת הציונים הכלליים וכישלון האלטרנטיבה הליברלית, 1959-1961, עיונים בתקומת ישראל 16, 2006, עמ' 293-342
  • Amir Goldstein, '"We Have a Rendezvous With Destiny"--The Rise and Fall of the Liberal Alternative', Israel Studies;Spring2011, Vol. 16 Issue 1, pp. 26-52

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ש. רולבנט, גבורים נופלים תחילה, דבר, 11 ביוני 1954
  2. ^ פלתיאל, המפלגה הפרוגרסיבית, עמ' 340-335
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0