תנועות הנוער היהודיות הציוניות
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אמירות לא מבוססות המאפיינות מאמרי דעה מעורבבות עם מידע היסטורי יבש, תיאורים מלאי רגש.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אמירות לא מבוססות המאפיינות מאמרי דעה מעורבבות עם מידע היסטורי יבש, תיאורים מלאי רגש. |
תנועות הנוער היהודיות הציוניות הן תנועות נוער בינלאומיות ברובן, הקשורות לתנועת הציונות. תנועות אלו צמחו בעיקר במזרח אירופה על רקע המשברים שהחלו לפקוד את העם היהודי בתחילת המאה ה-20. מייסדי התנועות האמינו שניתן לשנות ולכוון את דרכו של העם היהודי ולהקים בית לאומי בארץ ישראל. מבחינה היסטורית לתנועות אלו חשיבות מכרעת בתקופה שקדמה להקמת המדינה שכן רבים מחבריהן עלו ארצה בעליות הראשונות והשתתפו במפעל החלוציות.
רקע לצמיחתן של תנועות הנוער הציוניות בגולה
תנועות הנוער היהודיות בעולם התפתחו בכמה ארצות בעת ובעונה אחת. ב-1913 נוסד "השומר הצעיר" באוסטריה וברוסיה. שנה לאחר מכן נוסדה "תכלת לבן" (Blau Weiss) בגרמניה. אל תנועות הנוער נמשכו בעיקר צעירים שעוד לא ביססו מעמד קבע בחברה, כאשר המכנה המשותף להם היה הרצון לתקן ולשנות את החברה הקיימת וליצור חברה בעלת ערכים חדשים. מכאן ניתן להבין שהאווירה ששררה בתנועות אלו הייתה אווירת מרד נעורים וכמיהה להתחדשות. הפעולות בתנועה כוונו ליצירת קבוצות ראשוניות בעלות ליכוד חברתי גבוה. מאוחר יותר אותן קבוצות יהפכו לגרעיני העלייה ארצה. אך מה שהפך את התנועות היהודיות לשונות מתנועת הצופים האנגלית או מתנועת הנוער הגרמנית הייתה האידאולוגיה הציונית.[1]
הזעזועים הרבים שפקדו את אירופה בתחילת המאה ה-20 גרמו לתסיסה בכל פלגי הנוער בארצות השונות. תנועות הנוער הציוניות נולדו מתוך חיבור של שני מרכיבים. הגורם הראשון הוא השפעת גלי ההתמרדות הרבים של הנוער בתחילת המאה בכל רחבי אירופה, נוער שמרד במוסכמות ושאף לתיקון העולם. הגורם השני הוא הבשלת הרעיון הציוני בדבר יישוב ארץ ישראל. ספק רב אם צירוף מקרים ייחודי זה, בו גורמים עולמיים ויהודיים חברו יחד, היה מניב את פרותיו בתקופה אחרת ומביא להקמת תנועות הנוער הציוניות.[2]
התפרצות האידאולוגיה הציונית
ההתפרצות האידאולוגית היא למעשה ההסבר לעובדה שכל תנועות הנוער באו לעולם וגיבשו את דרכן בתקופה קצרה ביותר שבין 1913,שנת הקמת "השומר הצעיר", ל-1939 שנת פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתקופה כה קצרה התארגנו לפחות עשרים וחמש תנועות נוער שאיגדו בתוכן אלפי צעירים. תופעה זו הייתה יוצאת דופן בתולדות ישראל ובעולם כולו.
תאוריית המצוקה גורסת כי האידאולוגיה היא מעין תרופה למצבים בהם בני האדם נמצאים על סף יאוש. על פי תאוריה זו האידאולוגיה מופיעה בעתות משבר ומספרן של האידאולוגיות החדשות מעיד על עוצמת המשבר. ההתפרצות האידאולוגית הציונית באה בתקופה בה יהודים רבים האמינו כי אין ישועה וכי העם היהודי עלול להיעלם. בתקופת יאוש זו נאחזו האנשים ובעיקר הצעירים בקורטוב התקווה שהבטיחה דרך הצלה ועתיד.
ההתפרצות האידאולוגית באה לידי ביטוי במיוחד במסגרות הנוער החדשות שקמו. הנוער היהודי באירופה נטש את דרך אבותיו ותבע לעצמו מעמד של גורם מנהיג ואוונגרדי בחברה. הופעתן של תנועות הנוער הציוניות בעם היהודי חוללה מפנה היסטורי, ערעור מופגן של המבנה מסורתי יהודי על ידי הדור הצעיר שביקש כיוון אחר.
ההתפרצות האידאולוגית שבעקבותה צמחו עשרות תנועות נוער שימשה כמענה למבוכת בני הנוער ומפלט למצוקותיהם, האידאולוגיה איפשרה להם להמשיך ולהתבגר באורח תקין יחסית למצבם האנומי. עליית הנוער על במת ההיסטוריה הביאה עימה את רוחות המודרניזציה. יש הטוענים שרק באמצעות הציונות הצליח העם היהודי להשתחרר מהחיים המסורתיים ולאמץ את החיים המודרניים.[3]
אימוץ האידאולוגיה הציונית על ידי תנועות הנוער
דרכם של מייסדי האידאולוגיה הציונית ומייסדי תנועות הנוער אל הציונות דומה מאוד. גם אלה וגם אלה הגיעו אליה לאחר שנחסמה השתלבותם בעמי אירופה. גורם משותף נוסף לשתי קבוצות אלו היה היחס החיובי שלהם לערכי העולם המודרני. אנשים אלו חפצו בעולם החדש, בהשכלה, במדע ובפוליטיקה, לרוב המגע עם אותו עולם חדש היה על ידי תרבות מתווכת כגון התרבות הגרמנית.
לכל אידאולוגיה ישנן מטרות מוצהרות ומטרות סמויות, כך גם לציונות. מטרתה המוצהרת של הציונות הייתה לארגן את העם היהודי לפעולה פוליטית המכוונת לשיקום ריבונותו הלאומית בארץ ישראל. מטרתה הסמוייה של הציונות הייתה מודרניזציה של העם היהודי. רבים מאלו שהצטרפו לתנועה הציונית נמשכו אליה בעקבות מטרתה הסמוייה, הם קיוו שבאמצעותה יוכלו להינתק מהעולם היהודי המסורתי. העובדה המוכיחה טענה זו היא היחס ההפוך בין עוצמת התנועה הציונית במדינה מסוימת לרמת המודרניות שלה. תנועות ציוניות גדולות וסוחפות התעוררו דווקא במדינות מזרח אירופה שפיגרו משמעותית בתהליך המודרניזציה.
האידאולוגיה של מייסדי תנועות הנוער הייתה דומה לזו של מחוללי הציונות הפוליטית ובעיקרה השאיפה להפוך את היהודים לעם ככל העמים. הכוונה במונח זה הייתה כמובן לעמי המערב המודרניים שבהם ראו דוגמה ומופת. עם הזמן ריככו ראשי תנועות הנוער את נוסח האידאולוגיה והתייחסו ברגישות רבה יותר לייחודי התרבותי של עם ישראל.[4]
הקונפליקט בין הציונות לבין הדת
מייסדיהן של תנועות הנוער היו צעירים שלמדו בגימנסיות וחלקם אף למד כבר באוניברסיטאות. אבותיהם לעומת זאת היו עדיין מגדלי זקן ופאות, שהשכלתם לא חרגה מעבר לעולמו של בית המדרש. פניית הבנים והבנות של משפחות אלו להשכלה גבוהה הייתה מעין דילוג מהיר מהעולם המסורתי של הוריהם אל העולם המודרני. במהרה הבינו מייסדי תנועות הנוער הציוניות שהיהדות והציונות אינן עולות בקנה אחד. ליהדות הייתה אידאולוגיה ברורה מדורי דורות: "אין אנו אומה אלא בתורתנו". המושג תורה כולל בתוכו את כל האמונות, המנהגים ואורחות החיים. אחת האמונות הבולטות ביהדות היא האמונה בביאת המשיח שבעזרתו יגאל אלוקים את עם ישראל. מכאן, כל גאולה יזומה אחרת היא דחיית הקץ ומעשה "אסור מן התורה".
תנועות הנוער ניצבו בפני בעיה קשה היות שהבינו שללא ערעור על ההשלמה עם הגלות הן לא יוכלו לצאת לדרכן הציונית. מאידך, מייסדי התנועות הבינו שהם אינם יכולים להתנתק לגמרי מהדת היות שמה יהיה צידוקם לייחודו הלאומי של עם ישראל אם לא בדתו. משנקלעו לסבך הזה הם נאלצו לגשר בין היסודות הסותרים, הם נאחזו בכך שביהדות הייתה טמונה נקודת המוצא לאידאולוגיה הציונית. היהדות העניקה למעשה ליהודים את המודעות של היותם עם ואת הזיקה הנפשית אל ארצם. כך פישרו מייסדי תנועות הנוער הציוניות בין תפיסת הציונות לבין תפיסת היהדות.[5]
הקמת תנועות הנוער הדתיות-ציוניות
תנועות הנוער הדתיות נוסדו בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, מתוך משיכה למסגרת הציונית והרצון להקים מסגרת ציונית-דתית. מטרות התנועות הדתיות הוגדרו בצמד המילים "תורה ועבודה", משמע שילוב בין חיי העבודה והחלוציות לחיי התורה והרוח. תנועות הנוער הדתיות-ציוניות טענו לקשר בל יינתק בין האמונה הדתית לבין בניין ארץ ישראל, בניגוד לזרם האורתודוקסי, הלא ציוני, שהאמין בגאולה מן הגלות רק עם בוא המשיח. מתוך ראייה זו, תנועות אלו הקימו חוות הכשרה לשם הכנת החניכים לעלייה ארצה ובוגריהן עלו ארצה והקימו קיבוצים ויישובים חלוציים-דתיים. פעילותן של התנועות הדתיות באותה תקופה התנהלה בדומה לתנועות החילוניות. הקבוצות חולקו על פי גיל, התקיימו ערבי מועדון קבועים שעסקו הן בנושאים דתיים והן בנושאים כללים הקשורים לארץ ישראל וכמו בתנועות האחרות, הושם דגש על שימוש בשפה העברית.[6]
ביקורת על תנועות הנוער הדתיות-ציוניות לא איחרה לבוא. רבים טענו שהתנועות הללו מחקות את התנועות החילוניות ואת השיטות הצופיות שלהן במקום להתמקד בערכי התורה ובדרכי היהדות. מחלוקת נוספת הייתה כנגד הדרך החלוצית החינוכית הרואה בקיבוץ כמקום ההגשמה הבלעדי. המבקרים אכן צדקו בכך שתנועות הנוער הדתיות ניסו לחקות אלמנטים רבים מהתנועות החילוניות. אך מטרתן הייתה למשוך את בני הנוער הדתיים לתנועות הדתיות על ידי השימוש בצופיות, בטקסים ובסמלים שקסמו לנוער באשר הוא. תנועת הנוער הדתית-ציונית ניסתה למזג בין יסודות צופיים מרדניים יחד עם שמירת ערכי התורה והמסורת. כוונתם הייתה לשנות את המציאות החברתית ולהכין עצמם לקראת הגשמת החזון היהודי-לאומי.[7]
הקשר בין תנועות הנוער הציוניות לסוציאליזם
שני רעיונות מרכזיים הלמו בליבם של הצעירים בתנועות הנוער: לאומיות ואוניברסליזם הומניסטי. הלאומיות התבטאה ברצונם להתאחד כעם ולהקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל. האוניברסליזם לכאורה סותר את רעיון הלאומיות אך הצעירים שדבקו בו לא חשו כך. הם ראו באוניברסליזם כבסיס המוצדק היחידי לתביעתם לשוויון זכויות. הם ביקשו להקים בית לאומי שיחרוט על דיגלו ערכים אוניברסלים הומניסטיים.
על רקע זה הרעיון הסוציאליסטי הלם את נטיות לבם של הצעירים הציוניים. ערכיו האוניברסליים ורוחו המהפכנית של הסוציאליזם השתלבו היטב באידאולוגיה הציונית. תנועת הנוער הציונית הראשונה "השומר הצעיר" הייתה גם תנועת הנוער היהודית הראשונה ששילבה בין הציונות לסוציאליזם. באמצעות הסוציאליזם ובגרסתו הרדיקלית יותר- הקומוניזם, היו אמורים לבוא על תיקונם כל פגעי העולם: אי השוויון בין בני האדם, בין המינים, בין העמים ובכלל אלה גם תיקון מצבו של העם היהודי בעולם. על בסיס דמיון זה בין ערכיהם של הצעירים הציונים לבין המצע הסוציאליסטי, אין פלא שחלק גדול מתנועות הנוער הציוניות אימצו לחיקן את האידאולוגיה הסוציאליסטית.
לא ניתן להסתכל על כל תנועות הנוער כמקשה אחת. פעמים רבות נוצרו פילוגים עקב אי הסכמה על האידאולוגיה התנועתית. היו שפרשו שמאלה והצטרפו לתנועות המדגישות יותר את הפן הסוציאליסטי לעומת הלאומי והיו שפרשו ימינה והקימו תנועות נוער לא סוציאליסטיות, שרובן הגדירו עצמן כתנועות ציוניות-כלליות, דוגמת השומר הלאומי, הנוער העברי, הנוער הציוני, עקיבא ועוד. פילוגים שנוצרו מאוחר יותר מתנועות הנוער הציוניות הכלליות הוליכו ימינה לכיוונים יותר מסורתיים, דתיים ולאומיים.
לסיכומו של עניין, ניתן להבין מריבוי האידאולוגיות והפילוגים בתנועות הנוער את עוצמת המשבר שבו היו שרויים הצעירים באותה העת. הפילוגים הרבים הינם פועל יוצא של העובדה כי כל אידאולוגיה מורכבת מערכים סותרים. הערכים הסותרים מושכים לעיתים בני אדם בעלי נטיות מנוגדות לתוך אותו ארגון. בשעת מבחן בעלי הנטיות המנוגדות מגיעים לעימותים וכך נוצרים פילוגים והקמות של תנועות חדשות.[8]
תנועות הנוער הציוניות כתנועות מחנכות
מלבד היותן תנועות אידאולוגיות, תנועות הנוער הציוניות היו גם תנועות חינוכיות. האכזבה מהתרבות שבהם חיו צעירי תנועות הנוער היא שהולידה את דרכן כתנועות חינוכיות. אותן תנועות שללו את התרבות הגלותית והזדהו עם התרבות המתקדמת של העולם החדש. לכל אלה נוספה רוח החלוציות שהובילה את תורתם.
תנועות הנוער הציוניות נטלו על עצמם לשנות את הקיים על ידי חינוך אחיהם ואחיותיהם הצעירים. הם האמינו שניתן לברוא עולם חדש על יד חינוכם מחדש של הצעירים בשורות התנועה. אותם צעירים ביקשו לנתק את הדור הצעיר מהעם הגלותי והמסורתי שאיכזב ולבנות בעזרתם עם חדש ומודרני שאנשיו יהיו בעלי סגולות נפשיות וערכים אוניברסליים.[9]
תנועות הנוער הציוניות בתקופת השואה
פעילות תנועות הנוער הציוניות בתקופת השואה התמקדה בשני סוגי פעילות שונים, עבודת פנים ועבודת חוץ. עבודת הפנים של תנועות הנוער הציוניות התמקדה במענה למצוקות הנוער. הנוער באירופה ובתחילת תקופה זו בעיקר הנוער הגרמני, איבד כמעט בן יום את עולם ההזדהות שלו, השיוך הגרמני של אותם נערים- נלקח מהם, לא רק שאיבדו את מקומם בחברה אלא היו צריכים להתמודד עם הכפשות וקלון נוראי. מהנוער היהודי נלקחה הזהות והמוקד שאירגן את חייהם וכאן בדיוק נכנסה תנועת הנוער. תנועת הנוער הציונית קלטה את הנוער, נתנה לו מולדת רוחנית חלופית, מוקד הזדהות חדש וערכים חדשים, נתנה להם טעם להישאר בחיים. הפעילות בקן, השיחות, פעילויות הספורט, מחנות הקיץ וערבי השירה בציבור, כל אלה איפשרו לבני הנוער לעמוד מול תלאות התקופה בתוך התנועה ולא כאדם בודד.
עבודת החוץ של התנועות התמקדה בעיקר בארגון עלייה ארצה תוך כדי יצירת קשרים עם הגורמים בארץ. אותם בני נוער צעירים היו צריכים להחליט כיצד לחלק את הסרטיפיקטים המעטים שקיבלו. החלטות גורליות של חיים ומוות היו בידי צעירים שרק לפני שנה או שנתיים עוד היו תלמידי תיכון. נקודה מעניינת בנושא זה היא שהמדיניות הנאצית העדיפה את התנועות הציוניות על פני הלא ציוניות היות שהן עודדו הגירה ולא ביקשו להיטמע בעם הגרמני. וכך קרה שעד לשנים 1941-1940 הרשו הגרמנים לתנועות הציוניות לקיים נקודות הכשרה בעלות אופי יהודי-ציוני. על אף שאירופה בערה ואותו הנוער כבר הבין שלא יזכה לעלות לארץ ישראל, המשיכו לקיים שיעורים בהכשרה שדנו במצבה הגאוגרפי, הכלכלי והמדיני של ארץ ישראל. ככל שהדבר נעשה בלתי רלוונטי כך דבקו בו יותר כאילו ההתעסקות בציונות ובחיי הקיבוץ היא שניחמה אותם והפיחה בהם חיים. אי של נחמה ושפיות בתוך ים של שטנה.[10]
בוגרי התנועות המשיכו את פעילותן גם כשהמצב החריף ונעשה כמעט בלתי אפשרי. העובדה שתנועות הנוער היו מאורגנות טוב יותר משאר היהודים סייעה לאחוז גבוה מהם להינצל מהשואה. רבים מחברי התנועה הצטרפו לפרטיזנים, עמדו בראש ההתקוממויות בגטו ורשה, גטו וילנה ובמקומות אחרים. במרד גטו ורשה לחמו הארגונים אי"ל, בהנהגת מרדכי אנילביץ', איש השומר הצעיר ואצ"י שהורכב מאנשי תנועת בית"ר. המרד היה אחד האירועים שהדגישו את מקומם המרכזי של חברי תנועות הנוער הציוניות במאבק. במרד זה בוגרי התנועות היוו את כוח המחץ של ההתקוממות ורבים מהם לחמו פנים אל פנים עם הנאצים. אחרי מלחמת העולם השנייה לא הייתה אפשרות וגם לא רצון להמשיך לפעול במדינות שרוב יהודיהן הושמדו. פעולת התנועות מנקודה זו והלאה התמקדה במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה.[11]
תנועות הנוער הציוניות לאחר העלייה לארץ
ההתמודדות עם קשיי הקליטה
כאשר עלו אותם צעירים חדורי אידאולוגיה לארץ ישראל הם נוכחו לראות שהאידאולוגיה שהביאו עימם מאירופה לא הייתה תפורה לפי מידותיה של ארץ ישראל. חניכי תנועות הנוער המשיכו בבואם ארצה להשתייך לאותה סביבה אקולוגית סגורה בה היו חברים. הם עברו מן ה"קן" וה"קבוצה" אל הקיבוץ. מכאן ניתן להבין שתנועות הנוער הציוניות מילאו פונקציה נוספת בחיי חבריהם והיא ההקלה על הסתגלותם בעלייה ארצה. את ההכנה הזו לקראת העלייה ארצה החלו המדריכים בתנועות עוד בגולה. בפעילותיהם דיברו על המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי בארץ ועל השינוי הצפוי בצורת חייהם לאחר שיעלו ארצה.
מושג העבודה הושרש בחניכים כאידיאל שמחכה להתממש, כערך שמיקומו גבוה ביותר בסולם הערכים. ואכן, כאשר עלו הצעירים ארצה נדרשו לעבודה פיזית של ממש-"ההכשרה". אידיאל העבודה והחיים המשותפים בקיבוץ הם שגרמו לאותם חניכי תנועות הנוער להחזיק מעמד בתנאים הקשים של העלייה ארצה. למציאות הארץ ישראלית לא הייתה השפעה על האידאולוגיה של אותן תנועות ועמדות החניכים נשארו יציבות.
תנועות הנוער הציוניות עשו למען חניכיהם בו זמנית שני דברים: הראו להם דרך מוצא בשעה שהיה נדמה שאין מוצא ויצרו למענם מסגרת חיים שהדגימה את העתיד שאותו רצו. היא הוציאה את העתיד הזה מהאוטופיה והפכה אותו למוחשי וממשי.[12]
תרומת התנועות ליישוב בארץ
הסתגלות תנועות הנוער למציאות הישראלית נתקלה בקשיים לא מעטים אך תרומתה ליישוב היהודי בארץ הייתה ניכרת. ההשפעה הניכרת ביותר באה לידי ביטוי בארבעה תחומים מרכזיים:
א. ההתיישבות העובדת - עד סוף שנות השלושים תנועות הנוער בגולה הכינו את חניכיהם במחנות של ההתיישבות העובדת אך עם תחילת השואה נעלמו אט אט מחנות אלו. לאחר קליטת שארית הפליטה בארץ ישראל היוו חניכי התנועות מקור מרכזי להקמת יישובים חדשים וביסוס היישובים הקיימים.
ב. בתי הספר התיכוניים - חניכי התנועה היו גרעין קטן אך משפיע ביותר בבתי הספר בו למדו. הם היוו את הגוף הפעיל והמוביל במוסדות התלמידים, יזמו מפעלים, תבעו פעילות מכלל התלמידים וארגנו כנסים והפגנות.
ג. המאבק הציוני - חברי התנועה היוו גורם מרכזי ביותר במאבק הציוני. החניכים פעלו במגוון נושאים, החל בכנסים, בתפקידי הסברה ובהתעוררות הרעיונית ביישוב ועד למילוי תפקידים ומשימות בהגנת היישוב.
ד. דוגמה אישית - חברי התנועה הציגו בחיי הימיום שלהם את אורח חייהם התנועתי: פשטות לבוש, נימוסי הליכות, התנדבות ויושר מידות. חניכי התנועה סימלו בחברה היישובית נאמנות לרעיון וסלילת הדרך בעיקשות וצניעות גם יחד, זו הייתה דרכם להכות שורש בארץ.
תנועת הנוער על אף קשיי קליטתה בארץ היוותה את המקור היחידי לחינוך חלוצי. תנועות הנוער החלוציות בלטו בתרומתן להתיישבות, למאבק המדיני, להגנה ולפלמ"ח. על אף העובדה שתנועות הנוער לא הצליחו להתפשט לכלל האוכלוסייה ומשקלן ביישובים העירוניים היה קטן יחסית, לא ניתן להתעלם מתרומתן האדירה של אותן תנועות הנוער בימי "המדינה שבדרך".[13]
תנועות הנוער הציוניות עם קום המדינה
הקמת המדינה הייתה מפנה חשוב שהשפיע על עתידתן של תנועות הנוער הציוניות. עם הקמת המדינה נראה היה שהחלום הציוני שעמד בבסיס פעולתן של התנועות הוגשם, ועל כן הן התמודדו עם עירעור עולם המושגים והערכים המוכר שלהן. ערעור זה הושפע לא רק מהקמת המדינה אלא גם מתהליכים חברתיים, כלכליים ומדיניים שבאו לאחר ההקמה. העלייה ההמונית שהחלה בשנות ה-50 מארצות המזרח ומצפון אפריקה, הקמת מנגנון המדינה והפיתוח הכלכלי המהיר, לכל אלו הייתה השפעה ישירה על מעמד תנועות הנוער באותה תקופה.[14]
בתחום הכלכלי נוצר צורך לפיתוח תעשייה על מנת להבטיח את עצמאותה הכלכלית של המדינה. לכן התפתחו ענפים חדשים שהצריכו מומחיות, השכלה גבוהה וידע מדעי וטכנולוגי. תפקיד האיכר עובד האדמה נדחק לקרן הזווית. הנוער עמד בפני בחירה בין המקצועות החדשים שעמדו במרכז ההתעניינות הציבורית לבין ההגשמה בקיבוץ שנראיתה לא רלוונטית יותר. תופעה נוספת בתחום הכלכלי היא הרצון להעלאת רמת החיים. תהליך זה מואץ עם חשיפת ההזדמנויות הכלכליות שנפתחו עם קום המדינה. השאיפה לשיפור רמת החיים שהתבטאה בשיכון, לבוש ובידור הפכה למטרה לגיטימית והורים רבים קידמו את ילדיהם לכיוון מקצועי והשכלתי שיבטיח את מעמדם הכלכלי והחברתי בעתיד. תופעה זו נגדה את עקרונות התנועות הציוניות שחינכו לפשטות וצניעות.
תנועות הנוער הציוניות ניצבו בפני פילוג מחשבתי. מהו מקומם כעת שהוקמה המדינה והוגשם החלום הציוני? האם להמשיך בדרך של הגשמה או לרכוש השכלה ומקצוע? האם לדבוק בקבוצה הקולקטיביסטית או להגשים את דרכם האינבדואלית? האם להמשיך לחיות חיי פשטות וצניעות או להיסחף למירוץ ההון האישי המפתה? כל אלה היו שאלות שעמדו במרכז הקונפליקט של תנועות הנוער הציוניות באותה תקופה.
היו רבים שהספידו באותה תקופה את התנועות, אך על אף המשבר שהתבטא בירידת מעמד התנועה בעיני הציבור, בירידה חדה במספר החניכים, בחוסר תמיכה של ההורים בחברות בתנועה ובמיעוט החניכים שיצאו להגשמה, רוב התנועות המשיכו להתקיים. התנועות הבינו שבעקבות השינויים והתמורות הן ידרשו להתאים עצמן למצב החדש. רוב התנועות דחקו את האידאולוגיה הציונית ואת הדרישה לצאת להגשמה והתמקדו ביצירת מסגרות חברתיות-גיליות שבהן יחוו החניכים חוויות נוער צופיות. כיום, תנועות הנוער הציוניות כבר לא קיימות בדפוסן המקורי, התנועות שנשארו מאותה תקופה עברו גילגולים רבים, שינו את מטרותיהן והתאימו עצמן לחברה החדשה.[15]
| תנועות נוער ציוניות בינלאומיות כיום: | תנועות נוער ציוניות היסטוריות:
|
תנועות נוער ציוניות בישראל: | מושגים ומונחים בתנועות הנוער: |
לקריאה נוספת
- אברהם אדרת, תנועת הנוער החלוצית בישראל, משרד החינוך והתרבות, 1963.
- אליהו קוטי זלינגר, למרות הכל..תנועות הנוער החלוציות בגרמניה בשנים 1943-1933, יד יערי ומכון ליאו בק, 1998.
- הלל ברזל, תנועת הנוער, קורותיה בעמים ובישראל, ההסתדרות הציונית, 1963.
- מתתיהו רוטנברג ומרדכי נאור, תנועות נוער בישראל ובעולם, עמיחי, 1962.
- צבי לם, תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, ספרית הפועלים, 1991.
- חנה ווינר, נוער תוסס בעדה שאננה, יד טבנקין ואוניברסיטת תל אביב,1996.
- מרדכי נאור, תנועות הנוער 1920-1960, עידן 13, יד יצחק בן צבי, 1989.
- אורנה מקובר ואסנת שירן, תנועות נוער יהודי במאבק בגולה ובארץ, יד טבנקין, 1986.
קישורים חיצוניים
- תנועות נוער ציוניות בגולה, תנועת העבודה הישראלית.
- תנועות נוער יהודיות וציוניות, סנונית.
הערות שוליים
- ^ ראו תנועת הנוער, קורותיה בעמים ובישראל, עמ' 39-40
- ^ ראו תנועות נוער בישראל ובעולם, ע' 61
- ^ ראו תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, עמ' 16-21
- ^ ראו תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, עמ' 22-26
- ^ ראו תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, עמ' 26-32
- ^ ראו למרות הכל, עמ' 53-59
- ^ ראו תנועות נוער בישראל ובעולם, עמ' 69-70
- ^ ראו תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, עמ' 33-47
- ^ ראו תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, עמ' 48-50
- ^ ראו תנועות נוער יהודי במאבק בגולה ובארץ, עמ' 15-19
- ^ ראו תנועות נוער בישראל ובעולם, עמ' 70-71
- ^ ראו תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, עמ' 51-54
- ^ ראו תנועת הנוער החלוצית בישראל, עמ' 20-25
- ^ ראו תנועת הנוער החלוצית בישראל, עמ' 26-27
- ^ ראו תנועות נוער בישראל ובעולם, עמ' 80-95
24576021תנועות הנוער היהודיות הציוניות