העלייה החמישית
העלייה החמישית היא גל העלייה הגדול שבא לאחר העלייה הרביעית. העולים הגיעו מאירופה ומאסיה לארץ ישראל בין השנים 1932–1939.[1]
העלייה החלה בממדים צנועים והתגברה בשנים 1932–1935 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המאורעות שהחלו עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 החלישו את זרם העלייה, אך בשנים 1938–1939 הוסיפו לעלות רבבות עולים, חלקם באורח בלתי חוקי.
סיום העלייה היה עם תחילת מלחמת העולם השנייה. מספר העולים מוערך בכ-250,000 נפש. העלייה החמישית מכונה לעיתים "עליית היקים" משום שכרבע מהעולים (כ-60 אלף איש) הגיעו לארץ מגרמניה. לפי מקור אחר: 186,000 סה"כ, ומהם 36,000 עולים מגרמניה ו- 76,500 עולים מפולין[2] .
גורמי העלייה החמישית
- עליית הנאצים לשלטון - עלייתם של היטלר ומפלגתו לשלטון בגרמניה גרמה לזעזוע גדול בחיי היהודים בה והרעה את מצבם מבחינה חברתית וכלכלית. רוב היהודים בגרמניה הנאצית החליטו להגר מהמדינה. מרביתם היגרו לארצות המערב, בעיקר, לארצות הברית ובריטניה, ולדרום-אמריקה, אך היו גם רבים שהחליטו לעלות לארץ ישראל.[3] באוגוסט 1933 נחתם הסכם ההעברה בין הסוכנות היהודית לשלטון הנאצי, שתוכנו: המרת רכושם של היהודים הנאלצים לעזוב את גרמניה (לפי החוק הגרמני באותה תקופה, אם יהודי היה עוזב את גרמניה – היה רכושו מוחרם על ידי השלטונות), בסחורות גרמניות שתיוצאנה לארץ ישראל ולארצות שכנות. ההסכם, ששירת את שני הצדדים, נתן יד להמשך העלייה.
- התגברות האנטישמיות במזרח אירופה – בחלק ממדינות מזרח אירופה חוגים רבים תמכו בהשקפות פשיסטיות ואנטישמיות ועובדה זו עודדה יהודים רבים במדינות אלו לעזוב למקומות אחרים.
- הפריחה הכלכלית בארץ – הסכם ההעברה עם גרמניה וסכומי הכסף הגדולים שהביא היוו מנוף ונקודת מוצא לשיקום המשק הארץ-ישראלי לאחר המשבר הכלכלי שפקד את הארץ בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20. פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 הרע שוב את המצב הכלכלי וגרם גם להחלשות זרם העלייה.
- הנציב העליון החדש – הנציב העליון הבריטי החדש, ארתור ווקופ, שנכנס לתפקידו בשנת 1931 וכיהן בו עד 1938 היה פרו-ציוני ונתן היתרי עלייה רבים, עודד את הכלכלה היהודית ואת היישוב הציוני באופן כללי.
- מדיניות ההגירה של ארצות הברית – בשנת 1924 החליטה ארצות הברית לצמצם את ההגירה אליה, וגם בתקופת העלייה החמישית שעריה לא היו פתוחים לכל המהגרים, אלא רק לחלקם. בסך הכל היגרו לארצות הברית מאז עליית הנאצים לשלטון ועד סוף שנות השלושים 95,000 יהודים מגרמניה. יהודים אחרים שעזבו את גרמניה היגרו ליעדים אחרים, ביניהם כ-62,000 איש לארץ-ישראל.[4]
אישורי עלייה
הבריטים נהגו להעניק רישיונות עלייה על פי מדיניות ההגירה אותה קבעו. ממשלת ארץ ישראל נדרשה מתוקף סעיף 6 של כתב המנדט להקל "על ההגירה היהודית בתנאים נאותים". בפועל הורשו לעלות רק אלו שענו לקריטריונים שהשתנו כל פרק זמן. באמצע שנות ה-30 היו בתוקף הקריטריונים הבאים:
סוג א (1) – בעלי הון של לפחות 1,000 לירות, רשאים היו להיכנס לקונסוליה בריטית כלשהי, בצירוף הוכחת הון, ולקבל ויזה. הוויזה הקיפה גם את אשתו ובנותיו של בעל ההון, וכן את בניו שטרם מלאו להם 18.
סוג א (2) – בעלי מקצוע חופשי שברשותם לפחות 500 לירות, עלו כתלות בקביעת מנהל מחלקת העלייה של המנדט אשר החליט האם קיים בארץ צורך במקצועם.
סוג א (3) – בדומה ל-א(2), אלא שכאן מדובר באלו שברשותם לפחות 250 לירות.
סוג א (4) – אנשים שפרנסתם בארץ מובטחת
סוג א (5) – עולים בעלי לפחות 500 לירות שיוכיחו כי באפשרותם להסתדר בארץ
סוג ב (1) – יתומים שעוד לא מלאו להם 16 ושהוזמנו למוסד ציבורי בארץ ובלבד שהמוסד התחייב לכלכל את היתום עד הגיעו לגיל 18
סוג ב (2) – אנשי דת שפרנסתם בארץ מובטחת
סוג ב (3) – תלמידים שפרנסתם מובטחת בעת לימודיהם
סוג ג – אנשים הבאים לעבודה בארץ ושיש להם סיכוי מוחלט לקבל עבודה. הסוכנות היהודית, אשר קיבלה רישיונות עלייה כאלה, חילקה אותם לחלוצים לבעלי מקצוע ולפועלים.
סוג ד – אנשים התלויים בפרנסתם בתושבים קבועים או בעולים מסוגי א, ב(2) ו-ג. בקבוצה זו אלו נכללו בני משפחה.
עלייה בלתי ליגלית
היות שהיו עולים שהיו מעוניינים לעלות לארץ ולא עמדו בקריטריונים להגירה על פי חוקי השלטון הבריטי התפתחו מגוון של שיטות לכניסה לארץ בדרכים אחרות:
- נישואים פיקטיביים עם נתינים ארץ-ישראלים.
- הרשמה ללימודים במוסד להשכלה גבוהה אך באופן מעשי לא להתייצב ללימודים
- כניסה בלתי חוקית – בדרכי הים והיבשה.
אופייה החברתי
העלייה החמישית הייתה בעיקרה עליית המעמד הבינוני: בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים ותעשיינים. שיעור החלוצים היה קטן מבעליות קודמות, ושיעור האקדמאים, בעלי ההון והידע המקצועי גדול יותר. עולים רבים פנו לערים, ויישובים בעלי אופי כפרי הפכו לבעלי אופי עירוני. העיר תל אביב הפכה לעיר הגדולה בארץ, ובחיפה הפכו היהודים לרוב. כמאה יישובים חקלאיים חדשים הוקמו ברחבי הארץ – כפול ממספרם בחמישים השנים הקודמות. חלק מהעולים הקימו את "יישובי המעמד הבינוני", כגון נהריה.
ארצות המוצא
כ-40% מהעולים הגיעו מפולין. קרוב לרבע הגיעו מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. מרומניה עלו כ-6% מהעולים ומתימן כ-3%. כ-2.5% עלו מליטא ואחוז דומה מיוון; ה"סלוניקאים" שבעולי יוון תרמו רבות להפעלת הנמל החדש בתל אביב ובפעילות בנמל חיפה. 2.4% מהעולים הגיעו מארצות הברית. כ-2,600 עולים – מעט יותר מאחוז – הגיעו בדרכים עקלקלות מברית המועצות, אשר נעלה את שעריה.
העלייה מגרמניה
ערך מורחב – העלייה מגרמניה
על אף שהעולים מגרמניה היו כחמישית מכלל העולים הייתה תרומתם רבה במגוון תחומים. העולים מגרמניה תרמו לשינוי הדפוסים המקובלים בתחומי ההשכלה, כלכלה ותרבות, ויצרו טיפוס חדש של מעמד בורגני-עירוני בארץ ישראל. מבחינה פוליטית מרביתם היו בעלי השקפות ליברליות-דמוקרטיות מבוססות והם החזיקו בעמדות מתונות בקשר לסכסוך הישראלי-ערבי.
העולים הגיעו כשברשותם הון פרטי, שאותו השקיעו בפיתוח כלכלת הארץ. הם תרמו למגוון התרבותי בארץ, ומספר העוסקים במקצועות חופשיים ובעלי ההשכלה בקרבם היה רב. העולים גילו חריצות ונכונות לעסוק בכל עבודה שתינתן להן. הם שינו את פני הבנייה העירונית, הקימו מפעלים, קידמו את הרפואה, פתחו בתי קפה וחנויות מעוצבות. הם יזמו הקמת מפעלי תרבות (כמו התזמורת הפילהרמונית), אשר תרמו לפיתוח התרבות בארץ. חלק מבעלי ההשכלה שולבו במוסדות כמו האוניברסיטה העברית והטכניון, ובכך תרמו לקידום החינוך הגבוה.
עליית הנוער
- ערך מורחב – עליית הנוער
בשנים 1934–1939 עלו לישראל כ-5,000 נערים ונערות מגרמניה ומאוסטריה, במסגרת מפעל הצלה וחינוך שנהגה על ידי רחה פראייר ויושם על ידי הנרייטה סאלד, וכונה "עליית הנוער". מרבית בני הנוער נקלטו בקיבוצים ובמושבי עובדים, ולאחר תקופת הכשרה הצטרפו לקבוצות השומר הצעיר, הנוער העובד והלומד ובני עקיבא בהקמת יישובים חדשים.
קליטת העולים בארץ
מאות האלפים שזרמו לארץ, ושילשו את גודל היישוב בפרק זמן של שבע שנים, חוו חבלי קליטה לא פשוטים. קליטתם עוררה תופעות כמו ספסרות מקרקעין, העלאת שכר הדירה ואבטלה (מ-1936). חנוונים וסוחרים העלו את מחירי המצרכים החיוניים, תוך ניצול חוסר ידיעתו של העולה. ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף ניסה למגר את התופעות השליליות, וממשלת המנדט נתבקשה לחוקק חוק שיגביל את גובה שכר הדירה. קרוב למותו התייחס לנושא המשורר חיים נחמן ביאליק שבנאום שנשא הגדיר את היישוב כחולה: "סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון בגרמניה ובארצות האחרות. במקום לדאוג להם להכין להם פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולו יהא בצריפים, ניצלנו את אסונם למען בצע כסף... הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה, האוכלת אותנו כעש... דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד, וכל פעם עולה מחירו".[5]
יחס היישוב הוותיק לעולים מגרמניה היה מורכב. מחד גיסא הגבירו עולים אלו מאוד את כוחו של היישוב; מאידך גיסא, התבדלו עולי גרמניה ושימרו את תרבותם. האווירה בארץ, אשר שמה דגש על מטרות שיתופיות ולאומיות, נגדה את ההתבדלות ה"יקית". העיתונות העברית ניהלה נגד ה"יקים" מערכה בשל נוהגם להוציא עיתונים בשפה הגרמנית. נטען כנגד העולים כי הם אינם נאמנים דיים ללאומיות העברית ולציונות. היו אף מקרים שבהם הותקפו חנויות בבעלות עולי גרמניה בשל שילוט בשפה הגרמנית. העולים ממרכז אירופה נתפסו כקפדנים וכמנומסים באוכלוסייה שבה הפשטות והישירות הייתה לסמל.
הסבה מקצועית
עולי גרמניה כללו אלפי סוחרים, אקדמאים ואנשי רוח, אך היישוב התקשה למצוא להם תעסוקה שתתאים לעיסוקם הקודם, והם נדרשו לבצע הסבה מקצועית. רבים הפכו לפועלי בניין, לפועלי מתכת, לפועלים בענף העץ ולנהגים. חלקם הפכו לחקלאים.
העלייה והישגיה
| היסטוריה של ארץ ישראל |
 |
| לוח התקופות בארץ ישראל |
בשל היקפה הגדול של העלייה, הייתה תרומתה לגידול היישוב והתעצמותו הכלכלית והארגונית רבה. 180,000 העולים העלו את מספר אנשי היישוב ל-400,000 נפש בקירוב, קצת יותר מ-30% מכלל האוכלוסייה בארץ. זרימת העולים הייתה לכיוון הערים הגדולות. ההתפתחות העירונית תרמה להתפתחות ענפי התעשייה והמסחר.
חינוך, מדע, תרבות ואמנות
העלייה החמישית הביאה להישגים רבים בתחום האמנות, התרבות, הפנאי והחינוך ושינתה את פניו של היישוב. עולים החיו מחדש את תיאטרון "הבימה" והיו בין מקימי התזמורת הפילהרמונית. בשנת 1941 הקימה קבוצת שחקנים מיוצאי גרמניה את מועדון הקריאה החיפאי (Haifaer Lesegruppe). הקבוצה העלתה למעשה הצגות בשפה הגרמנית, אולם באופן רשמי, עקב הגבלות הצנזורה הבריטית ומאוחר יותר זו הישראלית, הוקראו ספרים ושירה בגרמנית. הכניסה לאירועים אלה הותרה רק לחברי העמותה. בין השחקנים נמנו הרמן ולנטין (גר'), הרמן הויזר, היינץ ברוצן והרטה וולף. אלו לא שלטו בעברית במידה מספקת על להופיע בתיאטרון העברי.[6] כמו כן, רמת המחקר וההוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובטכניון בחיפה עלתה בשל הגעתם של בעלי מקצועות חופשיים רבים, ובהם פרופסורים. נוסף לכך עלתה רמת הרפואה בארץ עם קליטתם של רופאים רבים. גם תרבות הפנאי ביישוב השתנתה. בתל אביב נפתחו מסעדות ובתי קפה רבים בסגנון אירופאי, בהיקף שלא היה נהוג עד אז.
התפתחות הכלכלה
- בעלי הון שעלו מארצות מזרח אירופה ומגרמניה הביאו ידע רב בנוסף למימון הכרחי. על ידי פתיחת מפעלים חדשים וקידום ההשקעה בעיר, התעצם כוחה התעשייתי של ארץ ישראל. נפתחו מפעלי תעשייה רבים בתל אביב ובחיפה בעיקר. הכלכלה שגשגה עד כדי מצב שבו היהודים הפיקו יותר מ-50 אחוזים מהתוצרת בארץ ישראל למרות שהיוו רק שליש מתושביה. שכבת בעלי ההון גדלה גם היא, והגיעה לכרבע מכלל האוכלוסייה היהודית.
- נפתח נמל תל אביב. בעקבות המרד הערבי הגדול שאירע באותן שנים (כתגובה לעלייה היהודית הגוברת ולהתעצמות הציונות בארץ), נסגר נמל יפו. הבריטים אישרו ליהודים לפתוח את נמל תל אביב, שהפך לנמל חשוב והועסקו בו פועלים יהודים רבים.
- הונח צינור הנפט כירכוכ-חיפה (ב-1934), ונבנו בתי הזיקוק, על ידי הבריטים (ב-1938), בחיפה.
התיישבות חקלאית
לעומת התפתחות עירונית גדולה, נראה כי נחלש כוחה של ההתיישבות החקלאית ורכישת הקרקעות לכך. אולם, התרחבות שטח המטעים, גילוי מקורות מים חדשים והרחבת השוק ששימש להפצת התוצרת החקלאית, תרמו להמשך התיישבות זו. בהתיישבות החקלאית השתתפו גם יהודי גרמניה, שמעולם לא עסקו קודם לכן בחקלאות. רצונם היה להכות שורשים בארץ החדשה ולשנות את אורח חייהם.
מפעלי התיישבות חשובים היו:
- התיישבות עמק חפר – יהושע חנקין רכש קרקעות בעמק חפר. היישובים בעמק חפר התבססו על גידול הדרים בעיקר, והיו בחלקם מושבים ובחלקם קיבוצים. היישובים יצרו רצף טריטוריאלי בשרון.
- התיישבות האלף – התיישבות האלף הייתה תוכנית לעבות 11 מושבות קיימות בחגורה נוספת של 1,000 משפחות פועלים סביבן, על מנת להגן עליהן. התוכנית לא צלחה, ועקב בעיות מימון התיישבו רק 430 משפחות.
- יישובי חומה ומגדל – בעקבות המרד הערבי הוחלט ביישוב המאורגן, ליישב את האזורים שבהם אין מספיק נוכחות יהודית .היה צורך להקים יישובים במקומות מרוחקים, או על מנת ליצור רצף טריטוריאלי. התכנית זכתה לתמיכה בריטית עד ל-17.05.1939 הוא מועד פרסום הספר הלבן של מקדונלד. השיטה הייתה הכנה מבני היישוב והחומה בצורה מודולרית. חלקי המבנים הוסעו בשיירות ארוכות שנעו אל מקום ההתיישבות. מעלות השחר הוקמו מבני עץ, מגדל וחומה במשך כל היום, כך שלעת ערב יהיה היישוב מוכן להגנה בלילה מהתקפה ערבית. יישובי חומה ומגדל הוקמו בליווי נוטרים יהודיים נושאי נשק בריטי, הם כללו חומה, מגדל שמירה, עמדות שמירה, מספר צריפים וגדר תיל. היישובים עסקו בחקלאות, אך עזרה כלכלית ניתנה ליישובים כשחבריהם גויסו למשטרה הבריטית וקיבלו משכורת. הם היו מעין בסיס צבאי מול הערבים, העוסק גם בחקלאות. יישובי חומה ומגדל אוכלסו בעיקר על ידי בני נוער.
ראו גם
 |
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב. |
- אנשי העלייה החמישית שיש עליהם ערך בוויקיפדיה.
לקריאה נוספת
- בצלאל עמיקם, הפרקים "ראשית העלייה החמישית", "שלוש השנים הסוערות" ו"המשק היהודי במאמץ המלחמתי", בתוך: בנימין אליאב (עורך), היישוב בימי הבית הלאומי, הוצאת כתר, ירושלים, 1976, עמ' 391-337.
- ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, תרע"ח-תרצ"ו / 1935-1917, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט 1979. (הספר בקטלוג ULI)
- דן גלעדי, תת-הפרק "העלייה החמישית: התבססותו של היישוב היהודי בארץ", בתוך: יהושע פורת, יעקב שביט (עורכים), המנדט והבית הלאומי (1947-1917), סדרת "ההיסטוריה של ארץ ישראל" כרך ט', הוצאת כתר ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1983, עמ' 172-169.
- מרדכי נאור, ספר העליות, גבעתיים: הוצאת מסדה, תל אביב: ההוצאה לאור - משרד הביטחון, 1991.
- יואב גלבר, התגבשות היישוב היהודי בארץ-ישראל, 1947-1936, בתוך: משה ליסק (עורך כללי), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, תקופת המנדט הבריטי, חלק שני, (עורכים: משה ליסק, אניטה שפירא וגבריאל כהן), ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, תשנ"ה 1995, עמ' 461-303.
- יואב גלבר, מולדת חדשה: עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם, 1933-1948, יד יצחק בן-צבי, 1990.
- אביבה חלמיש, במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2006.
קישורים חיצוניים
- יישובי העלייה החמישית ויישובי "חומה ומגדל", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, בתוך: קציעה אביאלי-טביביאן (עורכת), מסעות בזמן: בונים מדינה במזרח התיכון, תשס"ט-2009 (מפה)
- מרים גטר, העלייה מגרמניה בשנים 1933-1939 קליטה חברתית כלכלית מול קליטה חברתית תרבותית, קתדרה 12, יולי 1989, עמ' 147-125
- יהודית באומל, 'גשרים בין אתמול ומחר': מקומה של תרבות הגולה בסיפור חייהן של גיבורות העלייה החמישית, קתדרה 114, ספטמבר 2004, עמ' 148-121
- אביבה חלמיש, האם הייתה שנת 1933 נקודת מפנה במדיניות העלייה הציונית?, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 113-98
הערות שוליים
- ^ התיקוף על פי שמואל נח אייזנשטדט, חיים אדלר, רבקה בר-יוסף, ראובן כהנא, ישראל - חברה מתהווה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ב, עמ' 14.
- ^ לפי יעקב שביט, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך תשיעי, 1982, עמ' 170.
- ^ .German Jewish Refugees, 1933-1939, אנציקלופדיית השואה, באתר מוזיאון השואה האמריקני.
- ^ German Jewish Refugees, 1933-1939, אנציקלופדיית השואה, באתר מוזיאון השואה האמריקני
- ^ דבריו של ח.נ. ביאליק בי"ט סיון, לפני צאתו לחוץ לארץ, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם", דברים אחרונים.
- ^ Ingrid Maaß, Michael Philipp, Verfolgung und Exil deutschsprachiger Theaterkünstler Exiltheater in Palästina/Israel, p.393
35240935העלייה החמישית