ועידת מינכן
ועידת מינכן (שבצ'כוסלובקיה קיבלה את השם בגידת מינכן) הייתה ועידת פסגה שכונסה ב־29 בספטמבר 1938, לפני מלחמת העולם השנייה, בין אדולף היטלר (פיהרר גרמניה הנאצית), נוויל צ'מברלין (ראש ממשלת בריטניה) אדואר דאלאדיה (ראש ממשלת צרפת) ובניטו מוסוליני (ראש ממשלת איטליה). בוועידה נידונה דרישתו של היטלר לספח לגרמניה את חבל הסודטים, שלא היה שטח בריבונות גרמנית ושמאז הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה היה תחת ריבונותה של צ'כוסלובקיה. הוועידה התקיימה בעיר הגרמנית מינכן והביאה להסכם מינכן, בו נקבע סיפוחו לגרמניה של חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה. בחתימת ההסכם לא השתתפו נציגים כלשהם מממשלת צ'כוסלובקיה ואף לא נציגים של ברית המועצות - בעלת בריתה של צ'כוסלובקיה. במרוצת הזמן הפך הביטוי "מדיניות מינכן" לכינוי למדיניות פיוס כלפי רודן תוקפן.
רקע
ערך מורחב – חלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה
בחודש מרץ 1938 סיפחה גרמניה, שהייתה תחת שלטון המפלגה הנאצית בראשות היטלר, את אוסטריה במהלך שנקרא "אנשלוס" (סיפוח). בתחילת ספטמבר 1938, מיד לאחר האנשלוס, החל היטלר לדרוש מצ'כוסלובקיה את חבל הסודטים, שהיה בעל אוכלוסייה ניכרת ממוצא אתני גרמני. גם לצרפת וגם לברית המועצות היו בריתות עם צ'כוסלובקיה, אך שתיהן לא היו מוכנות למלחמה. אף אחד מן הכוחות במערב אירופה לא רצה במלחמה, כאשר צרפת הייתה מוכנה לפעול נגד גרמניה רק עם תמיכה בריטית שלא הגיעה. ההערכה המודיעינית הגזימה ביכולתו הצבאית של היטלר באותו הזמן, ובעוד שלצרפת ולאנגליה היו כוחות עדיפים, הן הרגישו שהן בנחיתות, וניסו להתחמש במהירות על מנת להשתוות לגרמנים. היטלר, מהצד השני, היה בדיוק בעמדה הפוכה. הוא העריך את העמדה הגרמנית הערכת יתר, וקיווה בליבו למלחמה עם המערב שבה ינצח. מוסוליני, לעומתו, דחף לקיומה של ועידה, מכיוון שצבאו לא היה מוכן להשתתף במשבר אירופי כללי, והיה מודאג הן מכוחן של מעצמות המערב והן מכוחה של גרמניה. המנהיגות הצבאית הגרמנית ידעה את מאזן הכוחות האמיתי, וניסתה לעשות כל שבכוחה כדי להימנע ממלחמה. כיום יודעים שמפקדים בכירים בוורמאכט זממו להורות על מאסרו של היטלר אם יורה לכוחות לנוע לעבר צ'כוסלובקיה. לאחר מאמצים רבים של צ'מברלין לפתור את הסכסוך שנוצר בין גרמניה לצ'כוסלובקיה בדרכי שלום, לא עלה הדבר בידו, ובסוף חודש ספטמבר הייתה צפויה מתקפה צבאית גרמנית על צ'כוסלובקיה. צרפת התכוננה למלחמה עם גרמניה. כוחות צבא של גרמניה, צ'כוסלובקיה וצרפת רוכזו בגבולות גרמניה עם צ'כוסלובקיה וצרפת, וארבע המדינות (כולל בריטניה) התכוננו למלחמה מיידית.
היטלר נרתע מעט כשנודע לו על רצינות כוונותיהן של צרפת ובריטניה להיכנס למלחמה; הוא שלח לצ'מברלין מברק שהיה אמור להיות אזהרה אחרונה שלו לבריטניה, אך במברק הוא עידן מעט את דבריו והבהיר שכוונת גרמניה אינה לכבוש את כל צ'כוסלובקיה – כחשש העולם – אלא רק לקבל את חבל הסודטים, ומעבר לכך גרמניה מוכנה לערוב לגבולותיה החדשים של צ'כוסלובקיה. צ'מברלין, במאמץ אחרון להציל את השלום, נאחז במברקו של היטלר והציע לכנס ועידת פסגה בה ישתתפו ראשי ממשלות גרמניה, בריטניה, צרפת ואיטליה. בלונדון נחפרו מקלטים, ובפריז היו תחנות הרכבת מלאות באנשים המנסים לצאת מן העיר. האווירה הייתה של ערב מלחמה.
מדיניות הפיוס
- ערך מורחב – מדיניות הפיוס כלפי גרמניה
בריטניה וצרפת נקטו זה שנים מדיניות של פיוס כלפי היטלר. הן התעלמו מהפרות גסות של חוזה ורסאי, מהחימוש המאסיבי מחדש כחלק מהפרת הסכמות אלו, ומפעולות צבאיות כגון הכניסה לחבל הריין וסיפוחה של אוסטריה.
ישנם מספר הסברים לכך שמעצמות אלו נקטו במדיניות זו, המנוגדת לחלוטין לאינטרס שלהן, אף על פי שהיה בכוחן לעצור את היטלר בשנות השלושים המוקדמות, כאשר עדיין לא צבר את כוחו:
- זכרונות ממלחמת העולם הראשונה - בריטניה וצרפת נרתעו ממלחמה בגין הטראומה הפסיכולוגית שנבעה ממספר ההרוגים הגדול בקרבות מלחמת העולם הראשונה. לדוגמה, מספר מרכזים עירוניים בבריטניה איבדו 40% מתושביהם הצעירים, משפחות רבות נותרו ללא ילדים וללא קרובים צעירים.
- הפגמים בחוזה ורסאי - חוזה ורסאי הטיל מגבלות חמורות על גרמניה, ונראה כבלתי הוגן כלפיה. רבים טענו שהחימוש מחדש של גרמניה, הכיבוש מחדש של חבל הריין וחבל הסאאר היו דוגמאות לכך שגרמניה מקבלת בחזרה את המגיע לה בצדק. הם גם טענו שהואיל וחוזה ורסאי הכיר בעקרון ההגדרה העצמית של העמים, וכך נוצרו אומות כצ'כוסלובקיה וכפולין, יש להכיר בזכות האוסטרים ואנשי חבל הסודטים להצטרף לרייך הגרמני אליו הם שייכים מבחינה אתנית. גורמים אלו טענו שאל לה לבריטניה לצאת למלחמה על בסיס חשדות בלבד בכוונותיו של היטלר, שעד שנת 1938 לא העלה דרישה לטריטוריה שאינה מיושבת על ידי גרמנים. במצב זה הייתה יוצאת בריטניה למלחמה כשהיא מפולגת.
- האיום הקומוניסטי - פוליטיקאים שמרנים חששו יותר מן האיום הסובייטי מאשר מהאיום הנאצי. בשלב זה נראה להם כי סטלין הוא האיום הגדול יותר בין שני המשטרים הטוטליטריים. מדיניותה הבדלנית של ארצות הברית בשלב זה הקשתה עליהם עוד יותר. הם חששו להישאר לבד במערכה מול הקומוניזם.
- כישלון להכיר ברשע שבנאציזם - רובה של אירופה המזרחית והמרכזית באותה התקופה היה תחת שלטונם של דיקטטורים, ובשלב ראשוני רק בעלי עין חדה יכלו להבחין כי היטלר שונה מרודנים אלו. גם וינסטון צ'רצ'יל, אשר היה בין הראשונים להתריע על האיום הצבאי הגרמני, היה איטי בהבחנה בכוונות של גרמניה הנאצית. תפיסה רווחת הייתה כי מלחמה שמטרתה להצדיק החלפת המשטר הנאצי במשטר צבאי אחר לא יכולה להיות מוצדקת, משום שהן משטר צבאי או ממשלה קומוניסטית התומכת בברית המועצות נתפסו כשליליים.
- החשש מהפצצות אסטרטגיות - ב-1932 הכריז ראש ממשלת בריטניה, סטנלי בולדווין, כי אין כוח בעולם היכול לעצור מפציצים משאלו יצאו לדרכם. המפציץ האסטרטגי נראה באותו הזמן כנשק על היכול להכריע מלחמה, כמוהו כטילים הבלתי קונבנציונליים של ימינו.
מאמציו של צ'מברלין לכינון הוועידה
ב-27 בספטמבר שלח צ'מברלין מברק לשליט איטליה הפאשיסטית, בניטו מוסוליני, בו הוא מבקש ממנו להשפיע על בן בריתו היטלר להסכים לכינוס הוועידה, וכמו כן ביקשו שגם הוא ישתתף בוועידה. צ'מברלין אפילו לא ראה צורך בהשתתפותה של צ'כוסלובקיה בוועידה, והיא כלל לא הוזמנה אליה, על אף שגורלה היה אמור להיקבע בה. גם בהשתתפות ברית המועצות – שהייתה בת ברית צבאית של צ'כוסלובקיה – לא חפץ צ'מברלין. מלבד עמדתו העקרונית למדר את רוסיה הקומוניסטית מענייניה הפנימיים של אירופה, הוא גם חשש שרוסיה תציג עמדה נוקשה מדי בוועידה, מה שיקשה על השגת השלום.
יום רביעי השחור
למחרת נתן היטלר אולטימטום אחרון לצ'כוסלובקיה, ובו הוא איים שאם עד 2:00 בצהריים היא אינה מדווחת על הסכמתה לדרישותיה של גרמניה, תתקוף גרמניה את צ'כוסלובקיה. צ'כוסלובקיה מצידה דחתה, כמובן, את האולטימטום על הסף. יום זה שהיה יום רביעי בשבוע קיבל את הכינוי בפי ההיסטוריונים יום רביעי השחור. במשך כל שעות הבוקר התחוללה פעילות אינטנסיבית בברלין. שגרירי צרפת ובריטניה ביקשו מהיטלר שיימנע מלפתוח במלחמה, ויסכים לתוכניתו של צ'מברלין לכינון ועידת פסגה בין ארבע המעצמות. בנוסף, העביר שגריר איטליה מסר להיטלר שמוסוליני מבקש שגרמניה לא תפתח במלחמה, ושהוא תומך בכינון הוועידה.
לבקשת מוסוליני הסכים היטלר על אתר. הוא החזיר מסר למוסוליני עם השגריר האיטלקי, שבו הוא מקבל את הצעתו. מחוץ למשרדו של היטלר עדיין המתינו שגרירי צרפת ובריטניה למענה מהיטלר. היטלר קרא להם ואמר להם: "לפי דרישת ידידי הגדול ובן בריתי מוסוליני הוריתי על הקפאת הליכי הגיוס של צבא גרמניה למשך 24 שעות". הוא המשיך לומר: "בקשר להצעת כינון הוועידה אתן מענה מאוחר יותר לאחר שאיוועד עם מוסוליני". השעה הייתה כבר דקות אחדות לפני 12:00 – כשעתיים לפני פקיעת האולטימטום שהציב היטלר – כשבלונדון נקרא הפרלמנט הבריטי להתכנס למושב מיוחד.
סמוך לשעה 3:00 אחר הצהריים, כשעה אחרי פקיעת האולטימטום, נאם צ'מברלין לפני הפרלמנט, ודיווח על ההתרחשויות ביומיים האחרונים. צ'מברלין ציין שאף שהסיטואציה עדיין לא יציבה, העובדה היא שהיטלר הורה על הקפאת הגיוס, מה שאומר שפתיחת המתקפה ופריצת מלחמה נדחו בינתיים. צ'מברלין הוסיף שהוא מקווה שכינון הוועידה יתממש, ותימצא דרך דיפלומטית לפתור את המשבר בדרכי שלום. בסוף נאומו, שהתקבל בסימפתיה על ידי חברי הפרלמנט, עודכן צ'מברלין באמצעות פתק שנמסר לו משר החוץ שלו לורד הליפקס שהיטלר מסכים לכינון הוועידה. כשהוא מסר בהתלהבות על הידיעה לחברי הפרלמנט, הם פרצו במחיאות כפיים סוערות בפרלמנט. ביציע הדיפלומטים עמד אז שר החוץ הצ'כוסלובקי יאן מסריק, אשר ביקר בתקיפות את גישתם של מנהיגי המעצמות כלפי היטלר.
אי ההשתתפות של נציגי צ'כוסלובקיה ורוסיה בוועידה
אחת העובדות האבסורדיות בוועידת מינכן הייתה העובדה שנציגי צ'כוסלובקיה כלל לא הוזמנו ולא השתתפו בדיוני הוועידה.
אחרי נאומו של צ'מברלין פגש יאן מסריק, שגריר צ'כוסלובקיה בלונדון באותה עת, את צ'מברלין והליפקס ולשאלתו "האם צ'כוסלובקיה תוזמן לוועידה במינכן?", הוא נענה בשלילה, כשצ'מברלין מסביר שהיטלר לא יסבול השתתפות נציגי צ'כוסלובקיה בוועידה. מסריק לא יכול היה לעשות יותר מלפטור אותם במשפט החריף: "הקרבתם את ארצי, כאילו כדי להציל את השלום, שהאלקים ישמור את נשמותיכם". לאחר שחבל הסודטים אכן נמסר להיטלר, יאן מסריק התפטר ממשרתו כשגריר ארצו בבריטניה לאות מחאה.
לפני שיצא לוועידה בגרמניה, הודיע צ'מברלין לנשיא צ'כוסלובקיה, אדווארד בנש, על כך שהוא יוצא לוועידה "כדי להגן על האינטרסים של צ'כוסלובקיה". בנש מצידו דרש שנציג מטעמו ישתתף בדיונים כדי להציג את עמדתה של ממשלתו, אך צ'מברלין סירב להסכים לכך.
מאוחר יותר כשדיוני הוועידה היו בעיצומם, עלתה אמנם שאלת ההשתתפות הצ'כוסלובקית בוועידה. צ'מברלין ועוד יותר דאלאדיה דרשו שנציג ממשלת צ'כוסלובקיה ישתתף בוועידה. דאלאדיה שאל את היטלר רטורית: "איך יכולה ממשלת צרפת לערוב לכך שצ'כוסלובקיה תפעל לפי ההחלטות שתתקבלנה אם נציגה אינו נוכח בה?". צ'מברלין תמך בטיעון הזה. אך היטלר, כפי שצפה צ'מברלין, התנגד לכך והצהיר שהוא לא ישב יחד עם נציג צ'כוסלובקי. אחרי דיאלוגים ארוכים הוחלט שנציג צ'כוסלובקי יוזמן אמנם לוועידה אך לא ישתתף בדיונים עצמם, אלא ישב בחדר צדדי וכשיצטרכו יודיעו לו על ההתפתחויות, במילים אחרות: יודיעו לו את ההחלטות שהתקבלו. ד"ר וואויטך מאסטני, שגריר צ'כוסלובקיה בברלין, ושליח מיוחד של משרד החוץ הצ'כוסלובקי, הוברט מסריק הוזמנו לוועידה, וכשהגיעו הם המתינו חמש שעות תמימות בחדר צדדי עד שהתקבלו ההחלטות בדיוני הוועידה.
דיוני הוועידה
ב-29 בספטמבר התכנסו צ'מברלין, היטלר, דאלאדיה ומוסוליני לוועידת הפסגה במטהו של היטלר בבניין הפיהררבאו במינכן.
צ'מברלין לא נועד אפילו עם עמיתו הצרפתי לשם תיאום אסטרטגיה פוליטית משותפת שתהווה את עמדת ממשלותיהם בוועידה. לעומתו, היטלר הכין את עצמו היטב עם מוסוליני לוועידה. עוד כשמוסוליני היה באיטליה, טרם נסיעתו לגרמניה, קיבל לידיו מסמך כתוב באיטלקית ובו מפורטת הצעת 'פשרה' לפתרון המשבר הצ'כוסלובקי. סעיפי ההצעה כללו את סיפוח חבל הסודטים ואזורים אחרים בעלי אוכלוסייה גרמנית לגרמניה, כשהסיפוח יתחיל כבר ב-1 באוקטובר ויסתיים לא יאוחר מה-10 באוקטובר. הסיפוח יתבצע בפיקוח בינלאומי של ארבע המעצמות. הצעה זאת הייתה בעצם הסכמה מלאה לכל דרישותיו של היטלר, למעט הארכת תאריך הסיום ל-10 באוקטובר. המסמך נכתב והוכן במלואו במשרד החוץ הגרמני. הוא תורגם לאיטלקית ונשלח למוסוליני. אחרי שהיטלר נסע לקבל את פני מוסוליני על הגבול, הוא נסע יחד איתו עד למינכן, כשבמהלך הנסיעה פרס היטלר בפני מוסוליני את תוכניותיו המלאות לכבוש בסופו של דבר את מרכז אירופה כולו. היטלר אמר למוסוליני: "לא רחוק היום בו חיילים איטלקים יילחמו יחד עם גרמנים נגד בריטניה וצרפת". מוסוליני הסכים לתוכניתו של היטלר.
הדיונים הראשונים בוועידה התחילו ב-29 בספטמבר בשעה 1:00 בצהריים. אחרי נאום פתיחה קצר שנשא היטלר, הוציא מוסוליני את ההצעה שקיבל לידיו ממשרד החוץ הגרמני, והציגה – בהכוונת היטלר – כאילו היא הצעת פשרה נייטרלית אותה ניסח משרד החוץ האיטלקי לצורך פתרון המשבר. צ'מברלין ודאלאדיה כלל לא חלמו שההצעה היא פרי עטם של הגרמנים, ומוסוליני רק פועל לפי הכוונתו של היטלר. הם אישרו מיד את ההצעה.
לאחר דיונים נוספים, ובכללם, הדיון בעניין השתתפות צ'כוסלובקיה בוועידה, הגיעו ראשי המעצמות בערב ה-30 בספטמבר להחלטה וחתמו על "הסכם מינכן".
הסכם מינכן
בשעות הקטנות של ליל ה-29-30 בספטמבר, חתמו הצדדים על הסכם מינכן. ההסכם קבע שהצבא הגרמני יוכל להשלים את השתלטותו על חבל הסודטים הצ'כוסלובקי עד 10 באוקטובר, ושוועדה בינלאומית תחליט על עתידם של שטחים נוספים השנויים במחלוקת.
עקרונות ההסכם עליו חתמו מנהיגי ארבע המעצמות:
- צ'כוסלובקיה תמסור לידי גרמניה את הטריטוריות בהן יש רוב גרמני.
- סיפוח טריטוריות אלו יתבצע בשלושה שלבים, ויתחיל ב-1 באוקטובר ויסתיים עד ה-7 באוקטובר.
- גורל הטריטוריות האחרות בהן יש מיעוט גרמני גדול, ייקבע באמצעות משאלי עם, שייערכו בפיקוח בינלאומי של ארבע המעצמות, ובהם יצביעו תושבי כל אזור ואזור אם הם מעוניינים בסיפוח לגרמניה.
- ממשלת צ'כוסלובקיה מתחייבת למסור את הטריטוריות כולן לא יאוחר מ-10 באוקטובר.
- מפעלי תעשייה, מערך התחבורה ושאר התשתיות באזורים המסופחים יישארו על כנם.
- ממשלת צ'כוסלובקיה אחראית למסירת הטריטוריות בצורה שקטה ובלא התנגדות מצד גורם כלשהו.
בנספח שצורף להסכם הוצהר:
- צרפת ובריטניה מתחייבות לערוב לגבולותיה החדשים של צ'כוסלובקיה.
- לאחר שיוסדרו גם תביעותיהן הטריטוריאליות של פולין והונגריה מצ'כוסלובקיה, מתחייבות גרמניה ואיטליה לערוב לגבולותיה החדשים של צ'כוסלובקיה.
לאחר החתימה התעקש צ'מברלין להמשיך ולדון עם היטלר בעניינים הנוגעים לשלום העולם, והחתים אותו על הסכם דו-צדדי, שבו נאמר כי בריטניה וגרמניה מתחייבות שלא לצאת לעולם למלחמה זו כנגד זו.
תוכן ההסכם נמסר לנציגי צ'כוסלובקיה, שקיבלו הלם מוחלט. הם רצו למחות על כך, ולהבהיר שממשלתם לעולם לא תסכים להחלטות האלה, אך שליחו המיוחד של צ'מברלין, וילסון, שמסר להם את פרטי ההסכם, אפילו לא שמע מה שיש להם להגיד והשאירם בחדר לבדם.
השלכות ההסכם ותוצאותיו
עם שובו של צ'מברלין ללונדון הוא נשא נאום בפני קהל נלהב ותוך שהוא אוחז במטריה שחורה, הכריז את הכרזתו הידועה כי הובא לעולם "שלום בזמננו", ונופף בפיסת הנייר ההסכם. הסכם שהושג במינכן זכה לשבחים נלהבים הן בבריטניה והן בעולם. בין המשבחים היו האפיפיור פיוס האחד עשר, ראש ממשלת אירלנד איימון דה ואלירה, ונשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. צ'מברלין זכה לשיאים של פופולריות מבית, והתקבל כמנצח אצל המלך ג'ורג' השישי.
עוד לפני הוועידה כתב וינסטון צ'רצ'יל: "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה אך מן המלחמה-לא תימלט".
סטלין היה מרוצה פחות מתוצאות הוועידה, אשר הותירה אותו חשוף במזרח כנגד גרמניה בעלת התיאבון הטריטוריאלי, ולה ברית חדשה עם מעצמות המערב. כן נראה כי אי הזמנתו לוועידה משמעותה אי הכרה בכוחה של ברית המועצות כמעצמה עולמית. נראה כי ועידה זו הייתה בין הגורמים להחלטתו לכרות את הסכם ריבנטרופ מולוטוב כשנה לאחר מכן.
העם הצ'כוסלובקי היה הקורבן הראשי להסדר. הוא נאלץ למסור את חבל הסודטים, בו היו ביצורי הגבול העיקריים, ונותר חשוף לפלישה גרמנית. במרץ 1939 כבש היטלר את יתר צ'כוסלובקיה, וכן סיפח (כ"פרוטקטורט") את בוהמיה ומוראביה, המהוות כיום את צ'כיה. הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה היה שם קוד לכיבוש גרמני אכזרי, בו בוצעו פשעי מלחמה על ידי הנאצים, לרבות השמדת הכפר לידיצה על תושביו, בנקמה על רצח "הפרוטקטור" ריינהרד היידריך. את סלובקיה הותיר היטלר כמדינה עצמאית למחצה, שבראשה ממשלת בובות. על אף שלא הייתה תגובה צבאית לאירוע זה, ברור היה כי פניו של היטלר למלחמה, וזה היה סופה של מדיניות "השלום בזמננו".
בנוסף לגרמניה הנאצית גם הונגריה ופולין זכו להרחבה טריטוריאלית כתוצאה מפירוק צ'כוסלובקיה. הונגריה סיפחה שטחים המהווים כשליש מסלובקיה, בהם חיו הונגרים רבים, ופולין סיפחה את חבל זאולז'ה שחלק מאוכלוסייתו הייתה פולנית.
לאחר ההסכם
במרוצת הזמן הפך הביטוי "מדיניות מינכן" לכינוי למדיניות פיוס כלפי רודן תוקפן, וכן נמנה עם הגורמים המרכזיים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. פלישת גרמניה לצ'כוסלובקיה וסיפוח חבל הסודטים, שהיו התוצאה מיידית של ההסכם, היוותה את תחילת פירוקה הטוטלי של צ'כוסלובקיה כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, כשהיטלר דרש את המסדרון הפולני מפולין ואת העיר דנציג שהייתה "עיר חופשית".
נוויל צ'מברלין לאחר מינכן
נוויל צ'מברלין נותר ראש ממשלת בריטניה לתקופה ארוכה גם לאחר שהתברר כי העריך את כוונותיו של היטלר באופן שגוי, וכי מדיניות הפייסנות שהוביל עם גרמניה הנאצית התבררה ככישלון. משהעלה היטלר דרישות טריטוריאליות לגבי המסדרון הפולני והעיר החופשית דנציג שהייתה קשורה באיחוד מכס עם פולין, נתן צ'מברלין ערבות לשלמותה הטריטוריאלית של פולין, ומשזו הופרה בפלישה גרמנית, נתן להיטלר אולטימטום להסיג כוחותיו, ומשזה לא נענה לאולטימטום הכריז על פרוץ המלחמה. צ'מברלין נותר בתפקידו עוד חודשים מספר, עד מאי 1940, כשהוחלף על ידי וינסטון צ'רצ'יל.
משנפטר צ'מברלין, חודשים מספר לאחר מכן, נשא צ'רצ'יל נאום בפרלמנט, ובו הספיד את צ'מברלין באלו המילים:
- ”נפל בחלקו של נוויל צ'מברלין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי”.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- ועידת מינכן באתר יד ושם
- אלי שאלתיאל, ביוגרפיה, נוויל צ'מברלין, האיש עם המטרייה, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2009
- אורן נהרי, כשהעולם רצה פרס נובל לשלום להיטלר: סיפורו של ההסכם הגרוע בהיסטוריה, באתר וואלה!, 16 במאי 2018
שלמה אבינרי, 80 שנה להסכם מינכן, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2018
מעמד החתימה על הסכם מינכן, ארכיון הסרטונים של AP- ועידת מינכן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
38489376ועידת מינכן