דב גרונר
 | |
| דב גרונר, לפני 1946 | |
| לידה |
6 בדצמבר 1912 הונגריה  |
|---|---|
| פטירה |
16 באפריל 1947 (בגיל 34) ארץ ישראל |
| השתייכות |
 הצבא הבריטי הבריגדה היהודית אצ"ל |
| תקופת הפעילות |
1941 - 1946 (הצבא הבריטי) 1946 – 1947 (אצ"ל) |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה, ההתקפה על משטרת רמת גן | |
| הנצחה | |
| מושב משגב דב | |
דֹּב בֶּלָה גְּרוּנֶר (6 בדצמבר 1912 - 16 באפריל 1947) היה יהודי מעפיל, חבר בית"ר, לוחם בבריגדה היהודית, ולוחם באצ"ל. נפצע קשה בפניו ונשבה על ידי הבריטים בעת ההתקפה על משטרת רמת גן. הוא נשפט בבית-הדין הבריטי על תפקידו במבצע ההחרמה של האצ"ל, נידון למוות ונתלה. אחד משנים-עשר "הרוגי מלכות" (עולי הגרדום).
ילדותו ופועלו בבית"ר
גרונר נולד ב-6 בדצמבר 1912 (כ"ו בכסלו ה'תרע"ג) בעיירה קישווארדה שבהונגריה. היה בנם של זלי ושמואל גרונר, משפחה יהודית אמידה ודתית, בעלת שושלת ענפה של רבנים. אביו היה רב צבאי במלחמת העולם הראשונה, נשבה על ידי הרוסים ומת בשבי. כעבור עשר שנים מתה גם אמו, והוא גדל בבית סבו וסבתו.
הוא למד בישיבה בעירו עד גיל 18, ולאחר מכן למד הנדסה בעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה. בלימודיו היה תלמיד מצטיין, אך למד רק שנתיים ולא השלים את לימודיו, עקב פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה, שגרמה לו להימלט חזרה להונגריה. בבודפשט עבד כעוזר מהנדס בבית חרושת למוצרי חשמל. עם שובו להונגריה הצטרף לתנועת הנוער הציונית בית"ר ובה עסק לרוב בפן האידאולוגי, שם חינך צעירים לציונות והיה אחראי על קורס מדריכים.
בשנת 1939, בגיל 27, השקיע את כל מרצו בארגון של קבוצת העפלה גדולה מקרב תנועתו, ואיתה עלה לארץ ישראל ב-1940. בדרכו באונייה "סקריה", שהפליגה מרומניה, נתפס יחד עם 2,385 נוסעיה בדרדנלים על ידי אוניית מלחמה בריטית והושם במעצר במחנה המעצר בעתלית. הוא שוחרר מהמעצר לאחר שישה חודשים ולאחר שביתת רעב ארוכה.
שירותו בבריגדה היהודית ובאצ"ל
עם שחרורו הצטרף לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש-פינה ושם גם הצטרף לשורות האצ"ל.
במהלך מלחמת-העולם השנייה, בפברואר 1941, על-פי החלטת ראשי תנועת בית"ר התגייס גרונר לצבא הבריטי לפלוגת חיל-הרגלים והיה אחד ממתנדבי היישוב ב"באפס" (buffs) ושם שירת במשך חמש שנים. בשירותו גילה מסירות ועוז-רוח, ותוך כדי גם השתלם בהנדסת חשמל באמצעות "המכון הבריטי". לחם במסגרת הבריגדה היהודית בחזית הקרבות באיטליה. עם תום המלחמה היה בין הפעילים בהגשת עזרה לשרידי מחנות ההשמדה. בהתוודעותו לגודל הטרגדיה ולזוועות השואה היהודית, התמסר כולו לסיוע לניצולים היהודים, ואף נתן להם את נעליו ובגדיו. באחד ממכתביו כתב "כך הולך יחף יהודי אחד פחות".
חדור הכרה ציונית ותודעת שליחות, בתום המלחמה דחה בקשה של קרוביו לבוא ולהשתקע באמריקה; במכתב אל ידידו כתב: "...הם בלבלו לי כל הזמן את המוח לנסוע לשם, ואני נתתי כל הזמן תשובות דיפלומטיות, עד שפעם התרגזתי וכתבתי שאני צריך להישאר בארץ כדי להכין להם מקום במקרה שמגרשים אותם משם..".
הוא שוחרר מהשירות בשנת 1946.
עם שחרורו חזר לשורות האצ"ל, וכבר לפני שחרורו הרשמי מהצבא הבריטי, בחודש מרץ 1946, השתתף בפעולה להחרמת (גניבת) נשק ממחנה בריטי ליד נתניה (בפעולה זו השתתף גם עולה הגרדום יעקב וייס).
זמן קצר לאחר-מכן, נטל חלק בתקיפת תחנת המשטרה ברמת-גן.
ב-1941 אירס גרונר את שרה רז במסעדת הוריה בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא הייתה תלמידה בסמינר לוינסקי וחברה ב"הגנה", והוא היה מגויס טרי בצבא הבריטי. בראיון ל"דבר השבוע" סיפרה רז שגרונר לא שלט היטב בעברית, אך ניחן בזיכרון פנומנלי.
הפעולה במשטרת רמת גן ופציעתו
ב-23 באפריל 1946 נפצע במהלך ההתקפה על משטרת רמת גן ונשבה על ידי הבריטים.
בצהרי היום יצאו 40 לוחמי אצ"ל תחת פיקודו של אלעזר פדהצור לתקוף את תחנת המשטרה הבריטית ברמת גן. המבצע נערך בתקופת תנועת המרי העברי אולם לא במסגרתה (על פי הסכם תנועת המרי העברי, היו פעולות של החרמת נשק פטורות מאישור המפקדה המשותפת, והיו רובן התקפות על מתקני צבא ומשטרה). מטרת המבצע הייתה להשתלט על הנשק הרב שהיה במצודת טגרט המשטרתית, כמו גם לפגוע ביוקרתו של השלטון הבריטי. תפקידו של גרונר בפעולה היה לפקד על יחידת הסבלים, עליה הוטל להעמיס את הנשק והתחמושת.
מעט לפני תחילת המבצע, צלצל הכוח לדווח על מריבה אלימה בין ערבים ליהודים. חלק ניכר משוטרי התחנה זינקו אל מקום הקטטה והתחנה נותרה עם מעט משוטריה שפקדו אותה.
בשעה 12:00 בצהריים הכוח הגיע לתחנת המשטרה במשאית שהוסוותה כמשאית צבאית, שמונה מהם לבשו מדים בריטיים והצטיידו בכלי נשק, וארבעה התלבשו כעצורים ערביים. כולם התחזו בהתאם לתפקיד, וכך יכלו לפרוץ לתחנה ולהעמיס כלי-נשק ותחמושת אל משאיתם. מסתבר, שהם לא הספיקו לעצור את אלחוטן התחנה, וזה הצליח להזעיק תגבורת. כך קרה, שלאחר כ-20 דקות, בשעה שהכוח עסק בגניבה והעברה אל המשאית, נפתחה עליו אש מעמדת מקלע בריטית בגג המבנה וכוחות תגבורת החלו לזרום למקום.
למרות מטר האש שירד עליהם, יחידת הסבלים המשיכה לטמון את כלי הנשק בכלי רכבם. גרונר וחבריו עברו תחת יריות כבדות עשרות פעמים את הדרך המסוכנת מהמבצר אל המכונית בשעת הסבלות וההעברה של הכלים הכבדים. מאחר שכוחות המשטרה הבריטיים שטפו את הכניסה, נאלצו אנשי האצ"ל לסגת דרך הדלת האחורית, ולטפס מעל גדל התיל המקיפה את הבניין. לאחר שהצליחו לרוקן את מחסן הנשק, וניתנה הפקודה לסגת, מיאן גרונר לוותר על חומרי הנפץ שנותרו שם. הוא רץ פנימה שוב ולקח אותם, ואז רץ אל הדלת האחורית. יעקב זלוטניק וגרונר נורו בנסיגה בעת שטיפסו על הגדר. זלוטניק נפצע אנושות ומת בזמן הנסיגה, וגופתו נתלתה על גדר התיל. גרונר נורה בפניו ונפל מגדר התיל אל התעלה שלרגליה. הוא נורה על ידי המפקח האחראי על תחנת המשטרה, ג'ון דנלי, והקליע ריסק את לסתו. הוא נותר מוטל פצוע קשה בתעלה ליד גדר התיל, לאחר שהנסוגים לא הבחינו שהוא נעדר. אנשי האצ"ל נסוגו עם הנשק, שהוטמן בפרדסי רמת-יצחק, אך ארבעה לוחמים נהרגו וחמישה נפצעו בפעולה.
הבריטים, שתפשו את גרונר, העבירוהו תחת משמר כבד ומזוין לבית החולים "הדסה" בתל אביב. הוא אושפז שם למשך תריסר ימים, נותח וטופל בחמלה רבה על ידי פרופסור מרקוס, מידידי המחתרת. מפקדת האצ"ל תיכננה לחלצו משם, אך הלה סירב מפאת סכנה לחייהם, ומפאת הסיכון שהבריטים יחדלו מלאשפז לוחמים יהודים אחרים אחריו. הבריטים החליטו להעבירו לבית-החולים הממשלתי ביפו, בלב עיר ערבית עוינת, עובדה שתקשה על חילוצו. שם הידרדר מצבו בשל הזנחה, עד שלא היה מסוגל לאכול אלא בהזרקה לקיבה. בעקבות לחץ משפטי של עורכי-דינו הועבר אל בית-חולים בירושלים, שם טופל במסירות רבה בידי דוקטור שליט היהודי. בריאותו החלה אט-אט להשתפר, אלא שהבריטים, אשר רצו לשפוט אותו במהרה, שוב החליטו להעבירו, הפעם אל מחנה המעצר בלטרון.
המשפט
ב-1 בינואר 1947 התקיים משפטו של גרונר בבית הדין הצבאי בירושלים.
עוד לפני-כן, כשהוכרז תאריך משפטו, תיכננו באצ"ל לחלצו מן המעצר, אך גרונר סירב בתוקף. סירובו נבע מכמה סיבות: העדפתו את שחרורם של עצירים אחרים על-פני שלו, חשש כבד לחיי חבריו וחוסר נאותות לסכנם, וכמו כן חשש מלהיות מעמסה ונטל על הארגון הציוני שייאלץ לטפל בפציעות גופו הקשות. גרונר עמד באיתנות על דעתו, וזאת למרות שידע בבירור שאילו יעמוד לדין - גזר-דינו יהיה מוות.
בפתיחת משפטו, הואשם ביריות על אנשי משטרה והנחת פצצות מתוך כוונת הרג. כשנשאל גרונר אם הוא מודה באשמה, הצהיר גרונר כי הוא מסרב להכיר בחוקיות בית-הדין ששפט אותו וסירב לייצוג משפטי כלשהו, כמו כן סירב לקבל תרגום בעברית לדיונים המשפטיים. במקום כל אלה, קרא את הצהרתו:
אינני מכיר בסמכותם לשפוט אותי. בית דין זה משולל כל יסוד חוקי, מאחר שהוא נתמנה על ידי שלטון, שאין לו יסוד חוקי. באתם לארץ ישראל על סמך התחייבות שקיבלתם על עצמכם מידי כל אומות העולם, לתקן את העוולה הגדולה ביותר בתולדות האנושות שנגרמה לאיזו שהיא אומה. את העוולה של גרוש ישראל מארצו והפיכתו לקורבן עולמי של רדיפות ושחיטות בלתי פוסקות. התחייבות זו, ורק התחייבות זו, הייתה היסוד החוקי והמוסרי להמצאותכם בארץ זו. אך אתם הפרתם אותה בזדון לבב. בכוח ברוטלי ובערמה שטנית... כי הרי ידוע לכם היטב, שגזלת הארץ הזאת ונעילת שעריה, כמוה כהתנקשות דמים מתמדת בחייהם של מיליונים אנשים, נשים וטף-בני עמי. ואף על פי כן או דווקא משום כך, גמרתם אומר להפוך את הארץ לבסיס צבאי שלכם... ולגזול אותה מאת העם, שאין לו כברת ארץ בעולם זולת זו, שניתנה לו על ידי האלקים וההיסטוריה.. אך אתם שמתם ללעג... את הבטחת האלקים, כשם שרמסתם ברגל גאווה את החוזה הבינלאומי שחתמתם עם עמנו ועם עמי תבל. מן היסוד החוקי של שלטונכם לא נשאר אפוא ולא כלום; ורק יסוד אחד קיים לאותו שלטון; כוח הזרוע, הכידון והטרור... וכשאין השלטון הקיים באיזו ארץ שהיא חוקי, כשהוא הופך לשלטון דיכוי ועריצות, זכותם של אזרחיה, יותר מזה חובתם היא להלחם בשלטון זה ולהפילו. את זאת עושה הנוער העברי את זאת הוא יעשה, עד שתסלקו מן הארץ הזאת ותמסרוה לבעליה החוקיים... כי זאת עליכם לדעת: אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בין עם ישראל ובין ארצו היחידה. ומי שינסה לנתקו, ידו תקוצץ וקללת האלקים תהיה רובצת עליו לעדי עד.
בכל מהלך המשפט מאז הצהרתו, גרונר שמר על שתיקתו. ג'ון דנלי, מפקח המשטרה שירה בגרונר בזמן הפעילות, ושימש בבית המשפט כעד ראשון מטעם התביעה, תיאר את ההליכים המשפטיים כ"הצגה", ולא כמשפט ראוי המחפש צדק.
באין עורך-דין מטעם ההגנה, היה זה הקטגור, בצעד יוצא-דופן, שבהגיע תורו לסכם את התביעה, העלה כמה פרטים לזכותו של הנאשם. הוא ציין את שירותו של גרונר בצבא הבריטי לשביעות רצון מפקדיו ובהתנהגות מופתית במשך חמש שנים, וכן ציין את פציעתו הקשה בפניו שהפכה אותו לבעל מום לכל ימי חייו.
לאחר התייעצות קצרה קרא נשיא בית המשפט: "דב גרונר, בית הדין מצא אותך חייב בשתי האשמות שבהן נאשמת... הינך נידון להיתלות בצווארך...". עם קריאת גזר-דין המוות קם על רגליו והכריז בעברית: ”בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה נָפְלָה - בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָּקוּם!”. קריאה זו מקורה משורת הפזמון בשירו של המשורר היהודי יעקב כהן כתגובה לפרעות קישינב, שהפכה גם לססמת ארגון השמירה על היישוב היהודי "השומר". הוא הוחזר לבית-הסוהר והולבש במדי הארגמן של הנידונים למוות. את 105 ימיו האחרונים העביר ברגשי חרדה ובתקווה כשהוא מושם בתא הנדונים למוות תחת שמירה כבדה. ב-9 בינואר אישר הגנרל בארקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, את גזר-דין המוות שנגזר על גרונר, אך הודעה נמסרה לו רק ב-23 בינואר.
ביצוע גזר-הדין נקבע ל-28 בינואר.
השתדלנות לביטול גזר-הדין
ב-26 בינואר, יומיים לפני ההוצאה להורג המתוכננת של גרונר, חטפו אנשי האצ"ל את מייג'ור קולינס קצין מודיעין בריטי לשעבר בירושלים.
למחרת, ב-27 בינואר, חטפו אנשי האצ"ל גם את נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי בתל אביב ראלף ווינדהאם. פעולות החטיפה הללו נחשבו להצלחה: בדרך-קבע נהגו הבריטים להמתין שלושה שבועות עד לביצוע גזר-הדין, אבל בעקבות החטיפות, 16 שעות לפני המועד המתוכנן של ביצוע גזר-הדין הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל הגנרל אוולין יו בארקר על דחייתו ל"זמן בלתי מוגבל", והאצ"ל שיחרר את בני-הערובה.
לאחר החטיפה, גורלו של גרונר הפך לנושא להתעניינות בכל רחבי תבל, אולם בבריטניה הרוחות סערו. ראש הממשלה שלא מזמן הודח, וינסטון צ'רצ'יל דרש לקיים דיון מיוחד בפרשה.
ב-31 בינואר התנהל דיון במשך ארבע שעות בפרלמנט הבריטי, בו צ'רצ'יל דרש: "לדכא ביד ברזל את הטרוריסטים בפלשתינה".
מאמצים רבים ושתדלנות הופעלו הן על ידי הנהגת היישוב, למרות העימות החריף בין המחתרות, והן מצד גורמים בינלאומיים שונים, על מנת להקל את העונש, אך אלה לא נשאו פרי. סגן נשיא ארצות הברית לשעבר פנה במברק לנציב העליון להמתקת גזר-הדין, אך ללא הועיל.
הבריטים, אשר בדרך-כלל היו קפדניים בנוגע לנהלים אפילו בהוצאות להורג, לא פעלו על פיהם, במטרה להדגיש את השליטה הניכרת של הצבא הבריטי. הגנרל ג'.ה.א מקמיליאן, אשר היה מגובה בפילדמרשל ברנרד לוֹ מונטגומרי, דרש במפגיע את ההוצאות להורג, אשר ראה אותן כנחוצות ליוקרה של השלטון הבריטי. השבויים מהמחתרות היהודיות שיחקו לידיו על-מנת להתגבר על המדיניות המתונה של אלן גורדון קנינגהם, הנציב העליון הבריטי האחרון בארץ ישראל.
סוגיית החנינה
סוגיית החנינה דוברה רבות בקרב היישוב היהודי. היו ביישוב היהודי שסברו שאם גרונר יחתום על בקשת ערעור על גזר-הדין, הוא יקבל חנינה. אחרים ביישוב, ובפרט במפקדת האצ"ל, סברו שהשלטון הבריטי לעולם לא ייענה לתביעת החנינה וימתיק את עונשו, אלא ינצלו את הבקשה לקרקס תקשורתי ולהישג עקרוני נגד המחתרות. על-כן באצ"ל התקדש העקרון שאין נותנים לחייל העומד בצל הגרדום פקודה כיצד לנהוג. בפברואר 1947 התפרסם כרוז האצ"ל שבו נכתב: "ההכרעה החופשית בידיו". גרונר לא ביקש חנינה מכיוון, שכאמור, לא הכיר כלל בסמכותו של השלטון הבריטי לשפוט אותו. הופעלו על גרונר לחצים שונים כדי שיבקש את המתקת העונש, אך הוא נותר איתן בהחלטתו ודרש רק יחס של שבוי-מלחמה.
לגבי ההחלטה הזו, גרונר זכה לשבחים מפיו של צ'רצ'יל, שאמר בפני הפרלמנט הבריטי ב-31 בינואר 1946:
הבית הזה חייב לרשום לפניו את עוז לבו של האיש הזה, פושע ככל שיהיה[1].
ההוצאה להורג
ב-15 באפריל הועברו תחת חשאיות רבה ארבעת הנידונים מכלא ירושלים אל כלא עכו.
למחרת, ביום כ"ו בניסן תש"ז, 16 באפריל 1947, מיד אחרי חצות, הוקמו ארבעת האסירים היהודים משכבם על ידי סוהרים בריטים. מבולבלים, הם הובלו אל חדר גדול המואר בעמעום שבו עמד הגרדום. ללא שום התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם, למרות ההבטחות מצד השלטון הבריטי. השלטונות פיזרו רמיזות כי הוצאתם להורג אינה קרובה, ואף מספר שעות לפני כן נמסר לעו"ד מקס זליגמן אשר טיפל בבקשות לחנינה, כי אין הכנות לקראת ביצוע גזר דינם. כמו כן בלילה לפני התלייה תוקן חוק החירום בארץ ובוטלה כל אפשרות לערער על בתי דין צבאיים. בוטל המקסימום של שלוש תליות ביום אחד ובוטל הנוהל של תליות ביום שלישי בשבוע. הפקיד הרשמי של בית-הסוהר שאל אם יש להם בקשות אחרונות. הארבעה ביקשו כי רב יגיע אליהם לפני מותם, אך הם לא נענו, ולמעשה לא היה אף יהודי שידע לגבי התלייה.
כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "הַתִּקְוָה", ההמנון הלאומי של הציונות, בפיו ואליו הצטרפו חבריו הממתינים לתורם. כשאסירי הכלא האחרים שמעו מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו בקול גדול אל שירת ההמנון.
בשעת לפנות-בוקר גרונר נלקח ראשון מבין ארבעתם אל עמוד התלייה. בעתון הערבי "א-שעב" נכתב כי גרונר סירב להשמע לפקודות הקצין הבריטי ולעמוד על רגליו בעת קריאת גזר הדין, והתפתחה קטטה בינו לבין הסוהרים אשר ניסו להעמידו בכפייה. כשהידקו סביב צווארו את עניבת-החנק, רגע לפני התלייה, נפרד מחבריו במילה "שלום". ההוצאה להורג התבצעה כשהוא בן 35 שנים במותו.
את גופות הארבעה הובילה שיירה כבדה של טנקים ומכוניות משוריינות אל העיר צפת, תוך חילול כבודן, ללא שהודיעו לחברת קדישא, ללא בני משפחה והן הונחו ללא תכריכים במשטרת הר-כנען. בכך גם הופרה על ידי הבריטים בקשתם האחרונה להיקבר בראש-פינה, יחד עם עולה הגרדום שלמה בן-יוסף.
בשבע בבוקר נודע ברדיו דבר ההוצאות להורג, ועוצר הוטל בארץ. בבוקר ביקשו אנשי צפת להשתתף בקבורה, אך גם עליה הוטל עוצר. בכל זאת מאות יהודים הגיעו בגשם השוטף אל בית הקברות, שבו נקברו ליד נרצחי מאורעות תרפ"ט-תרצ"ט.
זעזוע גדול היה ביישוב עקב אירועי התליות, ויצאו גינויים מצד קהילות יהודיות רבות בעולם.
באמריקה כמרים אמריקאיים אירגנו אספות אזכרה לזכרם.
חודשים אחר כך עדיין הוטלה שמירה בריטית על הקברים כדי שלוחמי האצ"ל לא יוציאו את הגופות ויעבירו אותן לראש פינה כפי שארבעת החברים ביקשו.
אחותו של גרונר, הלן פרידמן, נקראה לצפת, שם קצין בריטי בישר לה את הידיעה בדבר הוצאת אחיה להורג.
במכתבו האחרון, שהצליח להבריח מתא הנדונים למוות, בעזרת אסירי מחתרות אחרים, גרונר כתב אל מפקד האצ"ל, מנחם בגין:
מובן מאליו שאני רוצה לחיות. אני מצטער שהנני עומד לגמור בעיקר מפני שלא הספקתי לפעול מספיק. אני כותב את השורות האלה 48 שעות לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתם, ובשעות האלה אין משקרים. והנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי.
אופיו של גרונר
לגבי אופיו של גרונר סופר ב"משפחה לוחמת", ספרו של נעים המאירי אשר פגש אותו במחנה לטרון עת היה עצור שם. נכתב לגביו: כי היה אדם אצילי, מוסרי וטוב, אשר מוכן להקריב ללא סייג את כל כולו - את רכושו ואת חייו - למען אחרים.
העיתונאי הבריטי פטריק וואלש, ציין את גרונר ברישומיו: "השתוממתי כשהבחנתי מידה כה גדולה של עדינות בלב יהודי שסבל מידי הנאצים במערכות הקשות ביותר שבהן השתתף הצבא הבריטי. היה אידאליסט שלא נטר איבה, לוחם ללא מרירות, אדם שרגישותו החדה הייתה נתונה לשלטון ההגיון והשכל".
עיתונאי בריטי אחר כתב: "דב גרונר הוא בעיית ארץ-ישראל. כל הקנאות, האיבה, הפראות, האידאולוגיה, הכאב והסבל, מקופלים בדמות מרוסקת זו של אדם שחיכה למוות בבית הסוהר המרכזי. כאן הן העיניים שראו את ערמות הגופות בקברים ההמוניים באירופה. כאן המוח שספג לתוכו את כל הזוועה והבהלות של הטרגדיה היהודית".
ג'ון דנלי, כתב בזכרונותיו שבשיחות עמו בזמן ההעמדה לדין, גרונר הבטיח שלא התכוון לירות או לפגוע באף אחד, ובין כה וכה היו הוראות מחמירות מטעם הפיקוד באצ"ל שלא לפגוע באף אדם, אלא רק לגנוב כלי-נשק ותחמושת. בעוד הם המשיכו להתיידד ולשוחח, גרונר סיפר לדנלי על שואת העם היהודי, והציונות. כמו כן, הסביר גרונר מדוע השלטון הבריטי בארץ ישראל הוא עוול קשה לעם היהודי, ומדוע אין הוא מחויב במסגרת שבועת האמונים שלו לכּתר הבריטי, לשרת בארץ ישראל. דנלי העיד על עצמו כי שוכנע שהוא לא היה יותר משכיר חרב, ואף פחות מזה. "הברנש היהודי הצנום", הצליח, כדבריו, להותיר בו רושם עז, שלא ישכח עד יום מותו.
הנצחה
על שמו של דב גרונר נקרא המושב מִשְׂגָּב דֹּב.
ברחוב ז'בוטינסקי ברמת-גן, מול תחנת המשטרה אותה תקף יחד עם חבריו, הוקמה כיכר בשם "כיכר גרונר" בשנת 1954. בכיכר הוצבה האנדרטה לזכר דב גרונר המוקדשת לזכרו, מעשה ידיה של הפסלת חנה אוֹרְלוֹף. בפסל מוצגת קטטה בין כפיר לאריה: "גור אריה יהודה" הקטן נאבק ב"אריה הבריטי" הגדול. הכפיר הקטן והנחוש מסמל את היישוב העברי, ואילו האריה הגדול - את האימפריה הבריטית.
על שמו נקראו רחובות באחדות מערי ישראל: (ירושלים - בשכונת ארמון הנציב, בהרצליה, בתל אביב - יפו, בבני ברק ובנתניה).
לקריאה נוספת
- מנחם בגין, המרד, אחיאסף, תשס"ג 2003, עמ' 486-492.
- צביה גרנות, גבורה באדום, י. שרברק (1972), על פרשת דב גרונר (ספר לנוער).
- אמיר גולדשטיין, גבורה והדרה - עולי הגרדום והזיכרון הישראלי, יד יצחק בן צבי ומכון ז'בוטינסקי, 2011.
- אמיר גולדשטיין, עולי הגרדום: בין הזיכרון הממסדי לזיכרון העממי, עלי זית וחרב ט"ו, 2015, עמ' 115-150.
- יוסף נדבה, במלכות ארגמן 105 ימי גרונר האחרונים, א.אורן, תל אביב, תשמ"ח, 1988.
קישורים חיצוניים
- קורות החיים של דב גרונר, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- דב גרונר - באתר הלח"י
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים ניר מן, מכתב מתא הגרדום, באתר הארץ
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים תום שגב, למה בכה המפקח דנלי - זיכרונות השוטר הבריטי שהתיידד עם איש אצ"ל דב גרונר, באתר הארץ
חנוכת האנדרטה לדב גרונר, יומני כרמל 1954 (התחלה 3:51)
הערות שוליים
- ^ מתוך צ'רצ'יל והיהודים, מרטין גילברט, כנרת זמורה ביתן, 2009, עמ' 278'
| הרוגי המלכות - עולי הגרדום | |
|---|---|
|