התנועה הקיבוצית
 | |
| מטה הארגון | לאונרדו דה וינצ'י 13, תל אביב |
|---|---|
| נוצר מתוך | התק"ם - התנועה הקיבוצית המאוחדת |
| אתר הקיבוצים | |
התנועה הקיבוצית הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון כלל תנועות ההתיישבות הקיבוציות שבמסגרת ההתיישבות העובדת. תחת כותרת זו פעלו שלוש תנועות קיבוציות גדולות (כל אחת עם כ-40.000 נפש), הקיבוץ המאוחד, איחוד הקיבוצים והקבוצות, והקיבוץ הארצי, ורביעית הייתה תנועה קטנה יותר, הקיבוץ הדתי. ב-1980 אוחדו שתי הראשונות לתק"מ (תנועה קיבוצית מאוחדת), ובשנת 1999 הוקם איחוד של התק"ם - התנועה הקיבוצית המאוחדת, עם תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר שנקרא התנועה הקיבוצית. החל מיוני 2015, מכהן ניר מאיר כמזכ"ל התנועה.
התק"ם
התק"ם (ראשי תיבות: התנועה הקיבוצית המאוחדת) היה ארגון של קיבוצים וקבוצות, שנוסד בשנת 1981. הארגון היה קשור מבחינה רעיונית וארגונית במפלגת העבודה הישראלית.
תנועת התק"ם נוסדה מאיחוד של שני גופים קיבוציים:
- הקיבוץ המאוחד
- איחוד הקבוצות והקיבוצים
הקיבוץ המאוחד
הקיבוץ המאוחד הוא ארגון של קיבוצים וקבוצות, שנוסד בשנת 1927 מצירוף של כמה קיבוצים, כאשר גרעין המייסדים, בראשות יצחק טבנקין, בא מקיבוץ עין חרוד. האידאולוגיה של תנועת הקיבוץ המאוחד הייתה של הקיבוץ הגדול, או "הקבוצה הגדולה" (בניגוד לקיבוצי חבר הקבוצות שהעדיפו קבוצה קטנה ואינטימית, לפי הדגם של דגניה).
הקיבוץ המאוחד עבר כמה וכמה גלגולים מבחינה ארגונית. בראשיתו, היה בעל זיקה היסטורית למפלגת אחדות העבודה. עם הקמת מפא"י כאיחוד של אחדות העבודה והפועל הצעיר, נשמרה הזיקה למפלגה המאוחדת מפא"י. עם התפלגות סיעה ב' (התנועה לאחדות העבודה) ממפא"י, נשארו חברי שני הפלגים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אם כי כאן, בניגוד למצב בכלל היישוב, נתמך הפלג של אחדות העבודה בראשות טבנקין על ידי רוב חברי הקיבוץ המאוחד (כאשר מיעוט גדול שמר נאמנות למפא"י). במהלך שנות ה-40 דגל טבנקין במכוונות לברית המועצות באמצעים שהוא עצמו כינה "בולשביסטיים" למרות מתנגדים רבים.[1]
האיחוד שבין התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון של הקיבוץ המאוחד לבין מפלגת פועלים השומר הצעיר של הקיבוץ הארצי במסגרת המפלגה המאוחדת מפ"ם בינואר 1948 סימן הקצנה אנטי-מערבית ופרו-סובייטית של פלג הרוב בקיבוץ המאוחד והביא להחרפת היחסים בין הפלגים בתנועה. המחלוקת הגיעה לשיאה בראשית שנות ה-50 והביאה למשבר שלווה בעימותים קשים בתנועת הקיבוץ המאוחד. משבר זה כונה גם בשם הפילוג בקיבוץ המאוחד. המיעוט של תומכי מפא"י (שמנה קרוב למחצית מחברי הקיבוץ המאוחד ואף היווה רוב בקיבוצים רבים) לא הסכים לזיקה האידאולוגית לברית המועצות הקומוניסטית, אידאולוגיה בה החזיקה מפ"ם. הוויכוח התנהל ברבדים שונים - חינוך, מכוונות מפלגתית (מפא"י - אחה"ע) ואישית (בן-גוריון - טבנקין ומפקדי הפלמ"ח) יחס למאזן הכוחות העולמי (ויכוח על מלחמת קוריאה, כדוגמה) ועוד. כך, הוויכוח הפך לשסע וקיבוצים אחדים התפלגו לשניים, כאשר הם מחלקים ביניהם את הנכסים, ובקיבוצים אחרים פרשה קבוצת המיעוט והצטרפה לקיבוץ אחר מאותו זרם. באופן זה, הרוב המכריע של אותם חברים שלא היו מזוהים עם מפ"ם פרש מן הקיבוץ המאוחד. הקיבוצים שפרשו הקימו באופן זמני מסגרת בשם איחוד הקיבוצים. כעבור מספר חודשים התאחדו עם חבר הקבוצות והקימו את התנועה הקיבוצית הנפרדת: "איחוד הקבוצות והקיבוצים".
לאחר מכן בשנת 1954, עם התפלגות אחדות העבודה - פועלי ציון ממפ"ם ומשפטי הרופאים בברית המועצות, נטש הקיבוץ המאוחד בהנהגת טבנקין את האוריינטציה הסובייטית שלו. אך רק כשלושים שנה לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד, בשנת 1979, שב "הקיבוץ המאוחד" והתאחד עם "איחוד הקבוצות והקיבוצים", לתנועה קיבוצית אחת, התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"מ). עם זאת, הקיבוצים שהתפלגו לא התאחדו מחדש.
איחוד הקבוצות והקיבוצים
איחוד הקבוצות והקיבוצים היה ארגון ארצי של קבוצות וקיבוצים, והוא הגוף הקיבוצי השני שממנו מורכב התק"ם. הארגון נוסד בשנת 1951 מאיחוד "חבר הקבוצות" ו"איחוד הקיבוצים", לאחר הפילוג שהיה בתנועת הקיבוץ המאוחד (ראה בפרק הקודם).
"איחוד הקבוצות והקיבוצים" היה קשור באופן בלתי פורמלי למפא"י ובהמשך למפלגת העבודה. בשנת 1981 הוא התאחד עם הקיבוץ המאוחד, ושניהם יצרו את התק"ם - "התנועה הקיבוצית המאוחדת".
הקיבוץ הארצי
ערך מורחב – הקיבוץ הארצי
הקיבוץ הארצי הוא תנועה התיישבותית קיבוצית, מיסודה של תנועת השומר הצעיר.
איחוד התנועות הקיבוציות
בשנת 1999, לאחר דיונים סוערים, ולאחר שבמהלך השנים פחתו ההבדלים בין התנועות, הוחלט בשני המוסדות, על איחוד בין מוסדות התק"ם, לבין מוסדות הקיבוץ הארצי של תנועת השומר הצעיר. עד 2009 כיהנו במקביל שני מזכירים לתנועה, אחד מכל תנועת אם. החל מפברואר 2009 מכהן מזכיר אחד בלבד. בין השנים 2013-2009 כיהן בתפקיד זאב (ולוולה) שור[2]. בפברואר 2013 נבחר לתפקיד איתן ברושי.[3] שהתפטר מתפקידו עם היבחרו לכנסת ב-2015.
לעומת זאת, תנועת הקיבוץ הדתי, שהיא תנועת ההתיישבות הקיבוצית של הציונות הדתית, בחרה להישאר כתת-ארגון נפרד, אך בעל זיקה וקשר קרוב לתנועה הקיבוצית.
הארגונים הבין-קיבוציים האחרים
ארבע התנועות הקיבוציות שבהדרגה התאחדו כללו בשיאן (1985) כ-2400 פעילים אך הן היו רק חלק אחד מכלל הארגונים הבין-קיבוציים שבשיאם מנו כמה מאות ושהופעלו ונוהלו על ידי 4000-4500 פעילים שהקיפו כל תחום שבו היה יתרון לגודל של שותפות בין-קיבוצית, מקניית אספקה חקלאית, שיווק התוצרת ועד הובלה ימית ויבשתית וביטוח וייעוץ כלכלי.
הפעילויות הללו הצטמצמו עם השנים. הן מופעלות על ידי הארגונים האזוריים.
לפי דעתו של ראובן שפירא מגן שמואל, המחקר הקיבוצי התעלם כמעט לגמרי מארגונים אלה למרות שהועסקה בהם עיקר האליטה הקיבוצית וכמעט כל בעלי-הכוח בתנועה הקיבוצית, משום שארגונים אלה מוקמו בערים הגדולות וחיקו את הארגונים הדומיננטיים שם והפרו את עקרונות הקיבוץ. ראשיהם צברו כוח, יוקרה ופריבילגיות שנוצלו כדי למנוע שתחול עליהם חובת רוטציה וכדי לשלוט בקיבוצים על ידי מינוי נאמניהם האישיים למנהליהם תוך עיקור משמעותי של הדמוקרטיה: חברי הקיבוץ לא בחרו ולא יכלו להחליף את העסקנים השולטים שהתבצרו במשרות רמות בארגונים הבין-קיבוציים. חוקרי קיבוץ האמינו שבהעלמת האנטי-קיבוציות של ארגונים אלה הם משרתים את הקיבוצים אבל זה היה שירות דוב כי בכך נוטרלה במידה רבה ביקורת החברים על העסקנים והמשכיות-היתר הפכה גם מנהיגים חדשניים יצירתיים לאוליגרכים שמרניים שניוונו את התרבות הקיבוצית על ידי דיכוי חדשנים שניסו להתאימה לשינויים בלי לוותר על עקרונותיה. השמרנות פגעה קשה בקיבוצים כבר משנות ה-50 ורק מעטים מבין העסקנים שהבולט בהם היה אברהם ברום מקיבוץ שפיים גילו יוזמה חדשנית בפתרון בעיות משמעותיות שיצרה השמרנות הזו.[4]
ראו גם
לקריאה נוספת
- אבי אהרונסון, הקמת התק"ם: מאיחוד קיבוצי להחמצה פוליטית, רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, תשס"ג[5].
- טל אלמליח, אנשי האתמול:הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר ומפ"ם, 1956 - 1977, באר שבע: הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, 2018
- אליעזר זקס, 100 שנות קיבוץ: סיפורה של התנועה הקיבוצית, תל אביב: קורדינטה, 2010
- הנרי ניר. רק שביל כבשו רגלי: תולדות התנועה הקיבוצית, (תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם), ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד ושדה בוקר: מכון בן-גוריון, 2009.
- ראובן שפירא, האמת על הקיבוץ. חיפה: פרדס, 2013.
- אהרן עזתי, לפקודה תמיד אנחנו? התנועות הקיבוציות והצבא, 1957-1948, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, יד טבנקין, יד יערי והקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה, 2015.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של התנועה הקיבוצית- אתר הקיבוצים
- התנועה הקיבוצית לקסיקון הקיבוץ
- נתונים סטטיסטיים על התנועה הקיבוצית(הקישור אינו פעיל)
- יחיעם ויץ, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ, באתר הארץ, 28 באפריל 2009
- מרדכי גילת, מיכל שבת ועוזי דיין, לשלוח את הזקנים לקרח, באתר ישראל היום, 27 במאי 2011
הערות שוליים
- ^ ראובן שפירא, האמת על הקיבוץ, פרקים 2-3
- ^ הודעת דובר התנועה הקיבוצית, 25-01-2009[1]
- ^ דליה מזורי, איתן ברושי זכה בבחירות למזכ"ל התנועה הקיבוצית, באתר nrg, 5 בפברואר 2013
- ^ ר. שפירא האמת על הקיבוץ, פרדס, חיפה, פרקי שני ושלישי.
- ^ ביקורת: אלי אברהמי, החמצת הזדמנות לתחייה קיבוצית בשל פוליטיקה כושלת, קתדרה 111, מרץ 2004, עמ' 164-160
| התנועות המיישבות בישראל |
|---|
36011997התנועה הקיבוצית