שוק מחנה יהודה

שוק מחנה יהודה הוא שוק מזון וביגוד, הנמצא בין הרחובות יפו ואגריפס לצד שכונת מחנה יהודה בירושלים, ומשמש כשוק מזון מרכזי בבירה. בשוק דוכנים וחנויות רבות, הכוללים דוכני ירקות ופירות טריים, אטליזים, מאפיות ומעדניות. יש בשוק גם חנויות לדברי מכולת, תבלינים, מזון אורגני, ממתקים, פרחים, כלי בית, כלי מטבח, כלי עבודה וביגוד, וגם דוכני פלאפל ומסעדות עממיות.

השוק, שנודע בצבעוניותו הרבה, זוכה לתשומת לב רבה בימי בחירות לכנסת, כשנוהגים לבקר בו פוליטיקאים.

בעשור השני של המאה ה-21 הפך השוק לאחד מאזורי הבילוי המרכזיים בירושלים וליעד תיירותי חשוב, ולצד הדוכנים הוותיקים הוקמו בו מסעדות, בתי קפה ופאבים רבים שפועלים עד שעות הלילה המאוחרות. בתי העסק שבו סגורים בערבי שישי ובשבתות.

השוק בתקופה העות'מאנית

שוק מחנה יהודה החל להתגבש אט-אט בשלהי התקופה העות'מאנית בסוף המאה ה-19, כאשר פלאחים ערבים מן הכפרים ליפתא, דיר יאסין, שייח' באדר וכפרים נוספים ממערב לירושלים, החלו להביא את תוצרתם החקלאית למכירה בדרך יפו, סמוך לשכונת מחנה יהודה. באותה עת היה במקום מגרש ריק ורחב ידיים בבעלות משפחת חיים אהרון ולירו, משפחה יהודית ספרדית אמידה. הפלאחים ניצלו את המרחב הריק כדי להציע את מכולתם הן לעוברי הדרך והן ליושביו היהודיים של גוש הנחלאות הסמוך. הצלחתו של השוק המאולתר הייתה כמעט מתבקשת: יושבי הנחלאות חסכו לעצמם את ההליכה הארוכה עד לשוקי העיר העתיקה המרוחקים, וכך גם יושבי הכפרים הערביים. גבריאל כהן, בן שכונת בית יעקב הסמוכה, תיאר את השוק באותם ימים בספרו "בית אבינו":

היה זה שוק ללא סידורים מיוחדים. סלים ותיבות היו נערמים אלה בצד אלה בשדה הפתוח. מגדלי הירקות והמוכרים, לעיתים קרובות מוֹכרות, ישבו ליד מרכולתם וציפו לקונים. הקונים היו יהודים ואילו המוכרים - פלאחים ערבים מהכפרים הסמוכים לירושלים. וכך עמדו שני העמים אלה מול אלה, דבר אשר שיווה לשוק אופי מיוחד. עקרות בית יהודיות ניסו לדבר ערבית, והפלאחים והפלאחיות הערביות ניסו להיפטר מסחורתם ביידיש. ההמולה הייתה גדולה, ובתוך המולה זו של צעקות, עמידה על המקח, סחר-מכר וקללות, ניסו גם הילדים להפיק תועלת. לא היה קל מזה לסחוב מלפפון טרי, בצל ירוק או עלה חסה טעימים לחיך.

השלטון העות'מאני לא התעניין כלל בשוק ההולך ומתהווה, ולא דאג לתשתיות כלשהן כמו סככות או בורות מים, וגם לא פיקח על המסחר המתקיים בו. יושבי השכונות הסמוכות לשוק - מחנה יהודה ושכונת בית יעקב - נחלצו לא פעם לעזרתם של הפלאחים בימי שרב חמים במיוחד, והשקו אותם במים צוננים. בחלוף הזמן הציבו הפלאחים לעצמם סככות רעועות ודוכני עץ, ובתוך כ-15 שנה הפכו אלה למבני פח ועץ קבועים. אז גם החל להתגבש שמו של השוק - בתחילה נקרא "שוק ולירו", על שם בעל המגרש, אך בהמשך החל להיקרא "שוק מחנה יהודה" על שם השכונה הסמוכה מעבר לכביש.

השוק בתקופת המנדט

תוכנית אשבי לשוק בתקופת המנדט (לא יצאה לפועל)

תוכנית אשבי

התפנית המשמעותית במראהו ובארגונו של שוק מחנה יהודה התחוללה בתקופת המנדט, שנים ספורות בלבד לאחר שירושלים נכבשה על ידי הבריטים. המושל הראשון של העיר, רונלד סטורס, ראה בשוק חשיבות עליונה בשימור אופייה המסורתי של ירושלים, ובעידוד תושביה לעבוד ולהתפרנס בעצמם, אך לא יכול היה לשאת את מראהו העלוב של השוק, העומד במקום כה מרכזי על אם הדרך לעיר העתיקה. בשל כך מינה את האדריכל ומתכנן הערים צ'ארלס רוברט אשבי לתכנן באופן מסודר את השוק, כך שיכלול תשתיות ביוב, סניטציה, מים זורמים, תאורה, פתרונות לפינוי אשפה וכדומה.

אשבי תכנן שוק מלבני רחב מידות, המוקף בחומה ובה ארבעה שערים גדולים מכל צד. התכנון הציג מערך של עשרות חנויות המקיפות את החצר והצמודות לחומה, ושורות דוכנים מקורים מאורגנים במבנה סימטרי לרוחב החצר הגדולה. כדי לשוות לשוק מראה אוריינטלי, עיצב אשבי את שערי החומה ופינותיה בסגנון מזרחי עם כיפות ושערים קשתיים, ואף ייעד את מרכז השוק לכיכר קטנה ובה סביל מזרחי. בחזית השוק הפונה לדרך יפו תכנן אשבי שדרת עצים שתפריד בין השוק לבין הרחוב.

שורת חנויות הקבע של ישיבת עץ חיים

בסופו של דבר נגנזה תוכניתו של אשבי, מסיבות תקציביות בעיקר, והשוק המשיך לפעול במתכונתו הישנה בתנאים סניטריים ירודים ובמראה עלוב ומוזנח. אך עם זאת קהל הקונים הלך וגדל, במיוחד לאחר פרעות תר"פ ותרפ"א, כאשר יהודים הססו להיכנס לשוקי העיר העתיקה. במקביל השתנתה גם אוכלוסיית המוכרים בשוק - מפלאחים ערבים לעולים חדשים יהודים ותושבי השכונות, שהתפרנסו ממכירת תוצרת חקלאית ומוצרי מכולת. את המצב הזה ניצלה ישיבת עץ חיים, ששכנה בצמוד למגרש מצד מזרח, בתוך חצר גדולה ורבועה. פרנסי הישיבה יזמו את הקמתה של שורת חנויות בצמוד לחומת החצר ממערב, שפתחיהן פנו אל המגרש. החנויות נועדו לספק פרנסה ליושביה היהודים של העיר, ולהגדיל את קופת הישיבה בעזרת דמי השכירות שישלמו בעלי החנויות. כארבעים חנויות נבנו במהלך שנות ה-20 וה-30, במימונם של נדבנים ותורמים שקבעו את שמם בלוחות זיכרון מעל פתחי החנויות. בעקבות קירוי השוק (בשנות השמונים) לא ניתן היום להבחין בשלטים אלה.

במקביל המשיכו לפעול הרוכלים והתגרנים במגרש ולירו, והבריטים רדפו אותם וניסו ללא הפסקה להשליט סדר וניקיון בשוק. הם דרשו את הריסתן של כל סככות הפח והעץ, והוציאו צווים האוסרים על מכירת תוצרת חקלאית ללא פיקוח. מכתבו של אחד התגרנים משנת 1922 ל"ועד העיר" (ארגון שייצג את היהודים מול השלטון הבריטי), הנושא את הכותרת: "הריסת החנויות הבנויות עץ על מגרש האדון חיים ואלירו בשכונת מחנה יהודה", מלמד על המצב הקשה:

ממשרד הבריאות מודיעים לנו שבמשך שני החודשים הקרובים מוכרחים להרוס את חנויות העץ שבשכונת מחנה יהודה. מטעמים הגיוניים למותר להעיר שדבר זה, בזמן שאין חנויות או מקום אחר לשכור, עלול הוא להרוס את חייהם של עשרות משפחות יהודיות, המכלכלות כארבע מאות נפש. אנו מבקשים מאת ועד העיר ליהודי ירושלים לעשות את הצעדים הנחוצים לבטול העניין הנזכר, עד אשר תהיה אפשרות להסתדר באופן אחר.

כתובת מעל פתח חנות משפחת בנאי

שוק הלוואה וחיסכון

שוק הקבע הראשון - רחוב האגס ורחוב התפוח

הוועד נחלץ לעזרת המוכרים בשוק וסייע כלכלית על ידי מתן הלוואות לכמה מהם, שביקשו להפוך את חנויותיהם למבני קבע. הוועד גם ניהל משא ומתן עם משפחת ולירו שהייתה בעלת הקרקע, ובסופו של דבר נרכשה חלקת אדמה בחלק הפונה לרחוב אגריפס, ועליה נבנו ארבע שורות חנויות בשני רחובות צרים שנקראו רחוב התפוח ורחוב האגס. חלוצי החנויות הבנויות באזור זה היו ברובם בני העדה הפרסית שגרו בשכונת נווה שלום הסמוכה, ובהם אליהו יעקב בנאי ובנו מאיר אליהו, אבותיהם של בני משפחת בנאי המפורסמת. ברחוב האגס חלק מהמקימים העתיקו את מגוריהם אל הקומה השנייה והשלישית שמעל חנויותיהם, ובהם גם מאיר אליהו, שביתו וחנותו שכנו ברחוב האגס 1. כתובת זו שימשה לימים את נכדו הזמר, אהוד בנאי, כהשראה לשיר על שוק מחנה יהודה:

רחוב האגס אחד, מעל לחנות הירקות,
הבית ריק עכשיו וחשופים הם הקירות,
אבל ספוגים הם זיכרונות של חג,
ריחות של יסמין וניגון ישן שלסעודה מזמין.

רחוב האגס אחד ליד מורטות העופות,
ספרי קודש ישנים מצהיבים בארונות,
ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן,
הולך לו הגדול מגיע הקטן.

בראשית שנות ה-2000 שונה שמו של רחוב האגס לרחוב אליהו יעקב בנאי, שהיה, כאמור, מחלוצי השוק ואחת הדמויות הבולטות בו.

בצד חנויות הקבע המשיך השוק להתנהל כרגיל בדוכנים ובסככות רעועות, בהם הציעו רוכלים את מרכולתם במחירים נמוכים בהרבה מאלה שבחנויות הבנויות. בשל כך פנו הסוחרים במכתבים זועמים לעיריית ירושלים וטענו כי המאמץ הרב שהשקיעו בהסדרת עסקיהם בחנויות עמד למעשה בעוכריהם, שכן עתה עליהם לשלם מיסים ולעיתים אף שכר דירה, ולעמוד תחת פיקוח של משרד הבריאות, בעוד שהתגרנים והרוכלים מול חנויותיהם פטורים מכל אלה, ויכולים להציע בשל כך את מרכולתם במחיר נמוך ש"שובר את השוק". בשנת 1928 החריף המצב עד כי יושבי החנויות שבתו במחאה ודרשו שיורחקו כל בעלי הדוכנים מקרבת השוק. אלה מצדם טענו כי הם חפצים בחנויות קבע, אלא שאין ידם משגת לממן את קניית הקרקע ואת הבנייה.

שוק מחנה יהודה מגג מלון קזינו דה פריז 1950

שוק הקבע השני - שוק הלוואה וחיסכון

רק בשנת 1930 הצליחו הרוכלים להתארגן יחד, ובסיועו של "ועד העיר" רכשו את הקרקע שמדרום לרחוב האגס. "בנק הלוואה וחיסכון" (אגודה שיתופית לעזרה הדדית) העניק להם הלוואה באשראי לשש שנים, אך התנה זאת בקריאת השוק על שמו. השוק החדש נבנה בין שורות החנויות המקוריות לבין רחוב אגריפס (כיום - בין הרחובות השקד, עץ חיים, אגריפס ומחנה יהודה). שלט הקיים עד היום ברחוב השקד 1 מציין כי "שוק הלוואה וחיסכון" נוסד בשנת תרצ"א על ידי ועד העיר ליהודי ירושלים.

עיריית ירושלים הבריטית קבעה כללים נוקשים לגבי השוק, ודרשה בין היתר בניית חזית אבן אחידה לכל החנויות; גודל אחיד של 16 מטרים רבועים לכל חנות; מיקום חלונות סימטרי; שערי ברזל מתקפלים ומרזבים זהים לכל החנויות; הגבלת מיקום הסחורה מחוץ לחנות בדוכן שלא יעלה על 40 ס"מ ועוד. כן מימנה העירייה את תשתית הניקיון והתברואה, אך מאידך דרשה מן הסוחרים לבנות שירותים ציבוריים. הסוחרים טענו כי זוהי חובתה של העירייה ולא שלהם, ובסופו של דבר הושגה פשרה: סוחרי השוק מסרו שטח של חנות אחת, והעירייה בנתה בו את השירותים הציבוריים, שהיו הראשונים בירושלים. הסוחרים עצמם הסכימו ביניהם על תקנון, על פיו, למשל, יהודים בלבד יהיו רשאים לרכוש או לקנות חנות בשוק.

שוק הקבע השלישי - השוק העיראקי

פחות משנה לאחר הקמתו של שוק הלוואה וחיסכון, פנו כעשרים בעלי דוכנים ל"ועד העיר" וביקשו ממנו לסייע להם לבנות חנויות קבע. למרות התנגדותם של סוחרי שוק הלוואה וחיסכון, שחששו מפגיעה בפרנסתם, נרכשה חלקת אדמה ממערב לשוק הקבע הראשון. בשנת 1931 נחנך במקום שוק נוסף, אשר ברבות השנים אוכלס בידי סוחרים יוצאי עיראק, ולכן הוא מכונה "השוק העיראקי". שוק זה שוכן ממערב לרחוב מחנה יהודה וגובל ברחוב השקמה וברחוב בית יעקב.

חנויות נוספות

התמסדותו של שוק מחנה יהודה הגדילה מאוד את קהל הקונים, דבר שעודד יזמים נוספים לקבוע בו את משכנם. בית הספר אליאנס ירושלים שהוקם על ידי רשת כל ישראל חברים, ששכן ממערב לשוק (מעט דרומית לישיבת עץ חיים), החליט לקחת חלק ביוזמה הכלכלית, ובראשית שנות ה-40 של המאה ה-20 הקים שורת חנויות לאורך גבול מגרש בית הספר ממערב, בהמשך לשורת החנויות של ישיבת עץ חיים. כיום ניתן להבחין בין החנויות של הישיבה, הנמצאות מצפון ליציאה אל חניון השוק, ובין חנויות בית הספר, השוכנות מדרום לו.

השוק לאחר קום המדינה

לוח הנצחה בשוק מחנה יהודה לנרצחים בפיגוע הטרור ב-1997

שוק מחנה יהודה הלך והתפתח עם השנים, וכיום (2021) הוא מכסה שטח ניכר, המשתרע בין ישיבת עץ חיים ממזרח ושכונת בית יעקב ממערב. החנויות הצפוניות ביותר שוכנות ברחוב יפו, מול שכונת מחנה יהודה, ואילו חנויותיו הדרומיות ביותר, שוכנות משני צדיו של רחוב אגריפס. במהלך השנים נעשו ניסיונות לשפר את תשתיותיו ואת מראהו של השוק, אולם רוב הסוחרים בשוק, שנמנו על האוכלוסייה החלשה של שכונות הנחלאות, לא שיתפו פעולה, והשוק נותר מוזנח ועלוב למראה.

בין הפועלים המרכזיים לשיפור מצב השוק היה אורי עמדי, מנהל מתנ"ס בשכונת מקור ברוך הסמוכה, אשר במהלך שנות ה-80 פעל לשכנע את סוחרי השוק להכיר בחשיבות שיקומו, לפעול לשיפור מצבם ותנאיהם, ולהשתתף בוועדות הציבוריות הדנות בעתידו של השוק. עמדי יזם את הקמתה של קבוצת כדורגל ייצוגית של השוק, ויצירת "גאוות יחידה" שהתבטאה ב'המנון השוק' ותיעוד ההווי שבו. פעילותו של עמדי, שנסתייעה במינהל הקהילתי של הנחלאות ובעיריית ירושלים, הביאה לשיפור גדול במראהו ובמעמדו של שוק מחנה יהודה. ציפוי האספלט הרעוע והמבוקע הוחלף בריצוף חדיש; גגוני הפח הדולפים שכיסו את רחוב עץ חיים והסמטאות הסמוכות לו הומרו בגג עמיד, שעוצב כך שיאפשר אוורור ותאורה; מערכת הניקוז הוחלפה וכן המנורות הישנות וריקועי הפח החלודים.

פיגועים בשוק

מיקומו המרכזי וצפיפותו של השוק הפכו אותו ליעד למחבלים.

ב-22 בנובמבר 1968 נהרגו 12 אזרחים ונפצעו כ-50 בפיצוץ מכונית תופת ברחוב אגריפס.

ב-28 במאי 1990 נהרג אזרח מפיצוץ מטען חבלה בשוק.

ב-12 במאי 1992, כאשר מחבל פלסטיני דקר שני נערים ישראלים ופצע אותם קל. אירוע זה התפרסם בעיקר בשל בילה פריינד, אשה שהגנה על המחבל בגופה מפני ההמון שביקש לנקום בו.

באוקטובר 1994 התפוצצה בסמוך לשוק מכונית תופת שגבתה את חייהם של שני אזרחים^{[דרוש מקור]}.

ב-30 ביולי 1997, במסגרת הפיגוע בשוק מחנה יהודה, נהרגו 16 אזרחים.

ב-2 בנובמבר 2000 התפוצצה מכונית תופת נוספת, שהרגה שני אזרחים.

ב-12 באפריל 2002, התפוצצה מחבלת מתאבדת בתחנת אוטובוס בכניסה לשוק והרגה ארבעה אזרחים ושני עובדים זרים. עקב הפיגועים הרבים נחסמו הכניסות לשוק למעבר חופשי, וניתן היה להיכנס אליו רק דרך פתחים המאובטחים בידי שוטרי משמר הגבול. עם השנים והירידה בפיגועים נפתחו שוב הכניסות באופן חופשי למבקרים בשוק והמקום חזר להיות הומה אדם.

השוק בשנות האלפיים

חלון חנות הפונה אל השוק ברחוב אגריפס

בשנת 2000 נחנך ברחוב אגריפס בסמוך לשוק מיזם מסחרי שנקרא "שוקניון". העירייה הזמינה את סוחרי שוק מחנה יהודה להעתיק את דוכניהם לבניין המרווח והממוזג, אך המיזם נכשל כאשר הן הסוחרים והן הקונים נותרו נאמנים לשוק המקורי. כיום מנוהל השוק על ידי "מינהלת שוק מחנה יהודה", המורכבת מאנשי מקצוע, אנשי עירייה ונציגים נבחרים מבין סוחרי השוק. המינהלת אחראית לאחזקה השוטפת של השוק ולפתרון בעיות וסכסוכים בין הסוחרים.

מלבד היותו של שוק מחנה יהודה שוק פשוט לממכר מזון וביגוד, הוא השתנה בחלקו ל"שוק בוטיק", המציע מאכלי גורמה במסעדות מיוחדות; בגדי מעצבים, ומזונות אורגניים ייחודיים. בצד אלה פועלות בסמיכות לשוק (בעיקר ברחוב אגריפס) מסעדות "מיתולוגיות" כמו 'עזורה', 'רחמו', 'סימה', 'מורדוך', 'מוריס' או 'סטקיית חצות', הנחשבת, לפי חלק מהדעות, לממציאת המאכל מעורב ירושלמי, מחניודה ו'מנגן', שנסגרה לאחר פטירת בעל המסעדה. כן פועלים במקום מאפיות ובתי קפה, כמו 'מרציפן' ובעבר פעלה בו 'הכל לאופה וגם קפה', שהתחילה את המגמה של מזון גורמה בתוך השוק. מדי יום פוקדים את השוק תיירים רבים, ולא מעט ירושלמים, שבעבר היו מגיעים לשוק רק כדי להצטייד במזון, ואילו היום הם מוצאים בו גם מקום בילוי.

בנובמבר 2002 הודיעה העירייה לרוכלים בשוק שהיא לא תחדש את אישור הרוכלות שלהם בשנת 2003 בגלל עבודות תשתית עבור הרכבת הקלה בירושלים. גם לאחר סיום עבודות התשתית ביוני 2004 סרבה העירייה לחדש את רישיונות הרוכלות אף על פי שהתוכנית לנטיעת שדרת עצים ברחוב מחנה יהודה נזנחה, כך שמאז שנת 2003 לא פועלים רוכלים ברחוב מחנה יהודה. פינוי הרוכלים נועד להקל על מעבר רכבי פריקה וטעינה ורכבי חירום, בהתאם לתצהיר של המפקח על התעבורה במחוז ירושלים ודרום במשרד התחבורה, ש"רחוב מחנה יהודה חייב להישאר פתוח לחלוטין למעבר רכבי חרום וביטחון להולכי רגל". עם זאת, הוצבו לאורך הרחוב עגלות לפינוי פסולת וכיסאות ושולחנות של בתי קפה, אך העירייה מקפידה שאלו לא יחרגו מקצוות הרחוב.

ככר חיים אהרון ולירו

באביב 2012 חנכה עיריית ירושלים את ככר ולירו בצומת הרחובות יפו-בית יעקב מול שוק מחנה יהודה.

לקריאה נוספת

• נירית שלו כליפא, נחלאות בלב עיר, הוצאת יד בן צבי, ירושלים 2004
• אושר רטה, השוק והבשמים הוצאת ספריית המבקרים, ירושלים 2005
• הרב חיים סבתו, כעפעפי שחר, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2005
• רות קרק ויוסף גלס, משפחת ולירו-שבעה דורות בירושלים 1800-1948, הוצאת גפן, ירושלים 2005
• יורדים העירה- מרכז העיר ירושלים, היסטוריה, תמונת מצב, ותוכנית ההתחדשות, הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים 2011

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של שוק מחנה יהודה
• שוק מחנה יהודה - מסלול טיול מפורט מאתר טיולים בארץ
• תמונות מהשוק מתוך Jerusalem Shots
• נגה טרנופולסקי, סושי במחנה יהודה, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2004
• קותי פונדמינסקי, מחנה יהודה בלילה: ג'אז אלכוהול ובשר, באתר ynet, 29 בנובמבר 2004
• מיכל פלטי, פלישת הדגים הנאים, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2005
• אריאל הירשפלד, העיניים שותות את הצבעים בשוק מחנה יהודה, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2009
• אמנון אטד, שיר השוק: חומוס של רחמו וטאפאס מדהים, באתר כלכליסט, 14 באפריל 2010
• nrg מעריב, מלכת השוק: סיור קולינרי במחנה יהודה, באתר nrg‏, 15 ביולי 2012
• ליאה לוין, עכבר העיר אונליין, עולים לשוק: סיור קולינרי במחנה יהודה, באתר הארץ, 28 במאי 2015
• רותם שטרקמן, אורי עמדי על המאבק לברוא מחדש את מחנה יהודה: "זה היה כמו ללכת לכיכר תחריר", באתר TheMarker‏, 12 באוגוסט 2016
• ניר חסון, חיי הלילה השתלטו על שוק מחנה יהודה וגובים ממנו מחיר, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2016

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32387953שוק מחנה יהודה