ברנרד לואיס

ברנרד לואיס

צילום משנת 2012
לידה	לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת
יצירות בולטות	"המזרח התיכון והמערב" (1964) "היהודים בעולם האסלאם" (1984) "משבר האסלאם" (2001) "מה השתבש?" (2002)

מצבתו של ברנרד לואיס בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב

ברנרד לואיס (באנגלית: Bernard Lewis;‏ 31 במאי 1916 – 19 במאי 2018) היה מזרחן, היסטוריון וסופר יהודי בריטי-אמריקאי, פרופסור באוניברסיטת פרינסטון, שם שימש כמופקד הקתדרה ע"ש קליבלנד דודג' ללימודי המזרח הקרוב. התמחה בהיסטוריה של האסלאם וביחסי הגומלין שבין האסלאם למערב, ובמיוחד נודע בחוגים אקדמיים בשל מחקריו על ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. זוכה "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1990.

לואיס היה מומחה למזרח התיכון שכתביו בנושא זכו לתפוצה רחבה, ונחשב אחד המלומדים המובילים במערב לאזור זה. הוא ייעץ לעיתים למדינאים, בין השאר ייעץ לממשל בוש. ב"אנציקלופדיה להיסטוריונים ולכתיבה היסטורית" כתב מרטין קרמר, שעשה דוקטורט בהנחיית לואיס, שהוא "ההיסטוריון המשפיע ביותר בנושאי האסלאם והמזרח התיכון בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה". ידוע גם בשל הוויכוח הפומבי עם אדוארד סעיד בנוגע לספרו של סעיד "אוריינטליזם" (1978), שעליו מתח לואיס ביקורת קשה.

חייו

ברנרד לואיס נולד וגדל בסטוק נוּוינגטון (Stoke Newington) שבלונדון, למשפחה יהודית ממעמד הביניים, בנם של ג'יין לבית לוי והארי היימן (חיים) לואיס. למד בבית ספר בעירו. חינוכו היהודי החל כשלמד לבר המצווה בגיל 11–12, אז הכיר את לאון שלום קֶרֶדיטוֹר, המורה ששכרו הוריו, שהיה משכיל מאוד ושינה את חייו. קרדיטור לא רק לימד אותו לבר המצווה, אלא גם לימד אותו לקרוא עברית וארמית, ונטע בו תשוקה לעברית וליהדות. בהשפעתו הוא קרא את ביאליק וטשרניחובסקי. כאשר סיים ללמוד לבר המצווה, ביקש מהוריו להמשיך ללמוד אצלו. לואיס החל להתעניין גם בהיסטוריה הודות לטקס בר המצווה, שבמהלכו קיבל במתנה ספר על ההיסטוריה של עם ישראל. בבית הספר הוא למד יוונית עתיקה, לטינית, צרפתית וגרמנית.

הוריו של לואיס ביקשו שיהיה עורך דין. באנגליה נהוג ללמוד תואר ראשון בכל מקצוע שהוא, ורק אחר כך להמשיך בלימודי משפטים, וכך הוא למד תואר ראשון בהיסטוריה בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה (SOAS) של אוניברסיטת לונדון, עם דגש על המזרח התיכון והמזרח הקרוב. בשנת 1936 סיים בהצטיינות וזכה בפרס של מאה לירות שטרלינג, סכום גדול באותם ימים, עבור ה-B.A בהיסטוריה הטוב ביותר באותה השנה. התנאי לקבלת הפרס היה שימשיך את לימודיו לתואר שני במזרח התיכון. הוא המשיך בלימודי המזרח התיכון ושפות בבית הספר ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, ושלוש שנים לאחר מכן (בשנת 1939) קיבל תואר דוקטור, שבו התמחה בהיסטוריה של האסלאם.

באוניברסיטה למד ערבית, פרסית וטורקית. הדיסרטציה שלו יצאה לאור כספר בשם "מקורות האסמעיליזם". בתוך כך שהה שנה באוניברסיטת פריז, שם למד אצל המזרחן לואי מסיניון (Louis Massignon) ובשנת 1937 קיבל דיפלומה בלימודים שמיים (Diplôme des Études Sémitiques). החברה האסייתית המלכותית העניקה לו סכום של 150 ליש"ט, שבעזרתו נסע לשישה חודשים למזרח התיכון. במהלך שנת 1937/8 ביקר בארץ ישראל, סוריה, לבנון, מצרים וטורקיה.

במקביל למד לואיס משפטים, אולם השתעמם מאוד מתחום זה. באותה עת (1938) הציע לו ה-SOAS משרה כעוזר הוראה (משרת ההוראה הנמוכה ביותר באוניברסיטה הבריטית) להיסטוריה אסלאמית, ועקב כך עזב את לימודי המשפטים. בשנת 1940 מונה למרצה.

באותה שנה, בעת מלחמת העולם השנייה, התנדב לואיס לשירות בצבא הבריטי. בתחילה שירת בחיל השריון, ובשנת 1941 הועבר למודיעין, שם שירת עד לסיום המלחמה. בתום המלחמה ב-1945 שב לואיס ל-SOAS. במהלך המלחמה הכיר את שמעון רבידוביץ', משכיל יהודי ממזרח אירופה, שהיה מסור לקידום העברית ופרסם שני כתבי עת בעברית (לימים היגר רבידוביץ' לאמריקה והיה לפרופסור באוניברסיטת ברנדייס). לואיס פרסם אחד ממאמריו הראשונים, "עבר וערב", בכתב העת "מצודה" של רבידוביץ', ואחרי כן כתב מאמר בכתב העת השני שלו, "מְלִילָה". (שנים רבות מאוחר יותר, ב-1961, תרגם לאנגלית את יצירתו של שלמה אבן גבירול "כתר מלכות"). בשנת 1946 מונה לואיס למרצה בכיר ב-SOAS, בשנת 1947 לרִידֶר ( מקביל לפרופסור חבר) וב-1949, בגיל 33, היות שהיה אחד המומחים היחידים בתחום – כל המומחים האחרים לאזור היו פילולוגים בהכשרתם, ולואיס היה הראשון שהיה היסטוריון – מונה לפרופסור מן המניין והופקד על הקתדרה החדשה למזרח התיכון ואפריקה, מינוי שבו החזיק עד 1974.

ב-1974 קיבל לואיס מינוי משולב, עד לפרישתו לגמלאות בשנת 1986, באוניברסיטת פרינסטון, שם הופקד על הקתדרה ע"ש קליבלנד דודג' ללימודי המזרח הקרוב ולימד סמסטר אחד מדי שנה, ובמכון למחקר מתקדם בפרינסטון שבניו ג'רזי. בואו של לואיס לפרינסטון הביא עמו את תחילתה של התקופה הפורייה ביותר בקריירה המחקרית שלו, שבה עלה בידו לפרסם ספרים ומאמרים רבים שהיו מבוססים על החומרים שצבר קודם לכן. יתרה מכך, בארצות הברית נהפך לואיס לאינטלקטואל ציבורי בולט.

לואיס שימש כמופקד הקתדרה ע"ש אנדרו וייט באוניברסיטת קורנל בשנים 1984–1990, ובמקביל כיהן כמנהל מכון המחקר אנֶנברג השייך לאוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה בשנים 1986–1990. כן כיהן כפרופסור כבוד בקתדרה ע"ש כמאל אטאטורק ללימודים עות'מאניים וטורקיים באוניברסיטת פרינסטון בשנת 93–1992. בנוסף, מאז שנת 1980 היה פרופסור אורח קבוע במכון סאקלר ללימודים מתקדמים באוניברסיטת תל אביב.

לואיס שהה כפרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (1955-56), באוניברסיטת קולומביה (1960), באוניברסיטת אינדיאנה (1963), באוניברסיטת פרינסטון (1964; אז העביר את הרצאת "1932 Class"),^{[דרושה הבהרה]} במכון למחקר מתקדם בפרינסטון (1969), בקולז' דה פראנס שבפריז (1980), בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז (1983) ובאוניברסיטת שיקגו (1985), שהה בשבתון באוניברסיטת ויסקונסין שבמילווקי (1988) ושימש כפרופסור אורח בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז (1988). פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס.

בשנת 1947 נישא לרות הלן אופּנהיים, ובני הזוג היו הורים לבת ובן. השניים התגרשו בשנת 1974. בשנת 1982 התאזרח בארצות הברית.

לואיס היה אחד ממייסדי הארגון האגודה ללימודי המזרח התיכון ואפריקה (ASMEA), שנוסד ב-2007 כאיגוד אקדמאי המוקדש לקידום אמות המידה הגבוהות של המחקר וההוראה של המזרח התיכון ואפריקה והנושאים הקשורים אליו, וכיהן כיושב ראש המועצה האקדמית שלו.

בשנת 1990 בחרה הקרן הלאומית למדעי הרוח בלואיס לשאת את "הרצאת ג'פרסון" (Jefferson Lecture), אות הכבוד הגבוה ביותר שמעניק הממשל האמריקאי עבור הישגים במדעי הרוח. ההרצאה שנשא, "התרבות המערבית: מבט מהמזרח", ראתה אור בכתב העת The Atlantic Monthly תחת הכותרת "שורשי הזעם המוסלמי." בשנת 2007 נשא את "הרצאת אירווינג קריסטול" ב-American Enterprise Institute‏ (AEI) והיא פורסמה בשם "אירופה והאסלאם."

בשנים 1960–1991 שימש כחבר במועצת המערכת של "האנציקלופדיה של האסלאם".

ברנרד לואיס נפטר ב-19 במאי 2018 בניו ג'רזי, בסוף השנה ה-102 לחייו, והובא למנוחת עולמים ב-24 במאי 2018 בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

חברויות באקדמיה ותוארי כבוד

• 1963 – עמית באקדמיה הבריטית.
• 1969 – חבר חוץ של Institut d'Egypt, קהיר.
• 1972 – חבר של כבוד, החברה ההיסטורית הטורקית, אנקרה.
• 1973 – Citation of Honor, משרד התרבות הטורקי.
• 1973 – חבר החברה הפילוסופית האמריקאית.
• 1974 – דוקטור לשם כבוד, האוניברסיטה העברית בירושלים.
• 1976 – עמית, יוניברסיטי קולג', לונדון.
• 1978 – פרס הארווי, הטכניון, חיפה.
• 1979 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב.
• 1983 – חבר, האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
• 1984 – חבר של כבוד, החברה האסיאתית, פריז.
• 1984 – חבר של כבוד, האקדמיה להיסטוריה, שפה ותרבות ע"ש אטאטורק.
• 1985 – הפרס השנתי לחינוך עבור הישגים יוצאי דופן בקידום מחקר אמריקה-טורקיה.
• 1986 – עמית של כבוד, בית הספר ללימודי אסיה ואפריקה (SOAS), לונדון.
• 1987 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת העיר ניו יורק.
• 1987 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת פנסילבניה.
• 1987 – דוקטור לשם כבוד, היברו יוניון קולג', סינסינטי.
• 1988 – חבר הנהלה, המכון ללימודים מתקדמים, וינה.
• 1990 – נשא את הרצאות טאנר, אוניברסיטת אוקספורד.
• 1990 – נשא את הרצאת ג'פרסון במדעי הרוח, הקרן הלאומית למדעי הרוח.
• 1991 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת חיפה, חיפה.
• 1991 – דוקטור לשם כבוד, ישיבה יוניברסיטי, ניו יורק.
• 1992 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן.
• 1992 – הרצאה לזכרו של הנרי ג'קסון, סיאטל.
• 1993 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת ברנדייס, וולת'ם.
• 1994 – חבר חוץ, המכון של צרפת – האקדמיה לכתובים ולספרות (Académie des Inscriptions et Belles-Lettres).
• 1996 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע.
• 1996 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת אנקרה, אנקרה.
• 1997 – חבר של כבוד, האקדמיה למדעים הטורקית.
• 1998 – פרס השלום ע"ש אטאטורק.
• 2002 – דוקטור לשם כבוד, ניו סקול, ניו יורק.
• 2002 – פרס מאת חברת אטאטורק של אמריקה לשלום ולדמוקרטיה.
• 2002 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת פרינסטון, פרינסטון.
• 2003 – דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, אוונסטון.
• 2004 – דוקטור לשם כבוד, University of Judaism, לוס אנג'לס.
• 2004 – Golden Plate Award, Academy of Achievement, וושינגטון.
• 2006 – המדליה הלאומית למדעי הרוח, הקרן הלאומית למדעי הרוח.
• 2007 – פרס אירווינג קריסטול, American Enterprise Institute.

מחקריו

השפעתו של לואיס משתרעת מעבר לאקדמיה ומגיעה לציבור הכללי. הוא חלוץ בהיסטוריה החברתית והכלכלית של המזרח התיכון ומפורסם בשל מחקריו הנרחבים בארכיונים העות'מאניים.

לואיס החל את הקריירה המחקרית שלו בחקר מדינות בימי הביניים, במיוחד היסטוריה סורית. מאמרו הראשון הוקדש לגילדות המקצועיות באסלאם בימי הביניים, ונחשב בעיני רבים לעבודה המוסמכת ביותר בנושא הזה במשך כשלושים שנה. ואולם, לאחר הקמתה של מדינת ישראל ב-1948, האפשרות לפעול במדינות ערב הפכה בעייתית עבורו כיהודי. על רקע זה שהה לואיס בשנת 1949/50 בישראל, טורקיה ואיראן, והחליף את נושא מחקרו לאימפריה העות'מאנית, בעודו ממשיך לחקור את ההיסטוריה הערבית באמצעות הארכיבים העות'מאניים; אלה נפתחו בפני חוקרים מערביים רק זמן קצר קודם לכן, והוא היה המערבי הראשון שעיין בהם. הוא ערך מחקרים על ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית החל מהמאה ה-16. במרוצת השנים שלאחר מכן פרסם סדרת מאמרים שחוללו מהפך בהיסטוריה של המזרח התיכון, בהעניקם תמונה רחבה יותר של החברה האסלאמית, בכלל זה המשטר, הכלכלה והדמוגרפיה שלה.

לואיס טען כי המזרח התיכון המודרני הוא נחשל וכי שקיעתו נובעת במידה רבה מהמצב שהביא על עצמו הן בשל תרבותו והן בשל דתו; זאת בניגוד להשקפה הפוסט-קולוניאליסטית, המניחה שבעיות האזור מקורן בהתפתחות פוליטית וכלכלית לקויה כתוצאה מהקולוניאליזם האירופי של המאה ה-19. בספרו "הגילוי המוסלמי של אירופה" (1982) טען לואיס כי החברות המוסלמיות אינן יכולות לצעוד בקצב של המערב וש"הצלחת הצלבנים נבעה במידה לא מועטה בגלל חולשת המוסלמים." יתר על כן, הוא הציע לתארך את שקיעת החברות האסלאמיות למאה ה-11. לדעתו הדבר נבע פחות מלחצים חיצוניים מצד הצלבנים ויותר מבעיות כמו "יוהרה תרבותית", שיצרה מחסום בפני שאילת חידושים מדעיים ותרבותיים.

לואיס, שהיה מזועזע מניסיונות הערבים לשלול את קיומה של מדינת ישראל ולהוקיעה כמדינה גזענית, כתב ספר על אנטישמיות בשם "שמיים ואנטישמיים" (1986), שבו דן ביחסים בין יהודים לערבים ובאנטישמיות בעולם הערבי. בספר הוא גם דן ביחסם של הערבים למדינת ישראל. הספר תורגם לעברית וכן לערבית במצרים. בעבודותיו האחרות הוא טען שזעם הערבים נגד ישראל היה לא פרופורציונלי לטרגדיות או עוולות אחרות בעולם המוסלמי, כגון הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, תוך כדי השליטה על ארץ במרכז אסיה שבה רוב מוסלמי (1979–1989); הקרב העקוב מדם והטבח בחמאת שבסוריה (1982); מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954–1962) ומלחמת איראן–עיראק (1980–1988).

בנוסף לעבודתו המחקרית, כתב לואיס מספר ספרים בעלי השפעה שזכו לתפוצה רבה בקרב הציבור הכללי: "הערבים בהיסטוריה" (The Arabs in History,‏ 1950), "המזרח התיכון והמערב" (The Middle East and the West,‏ 1964) ו"המזרח התיכון" (The Middle East,‏ 1995). בעקבות פיגועי 11 בספטמבר (2001) גאתה ההתעניינות בעבודתו של לואיס, במיוחד במסה שלו "שורשי הזעם המוסלמי" מ-1990.

שלושה מספריו ראו אור אחרי פיגועי 11 בספטמבר: "מה השתבש?" (What Went Wrong?), שנכתב לפני ההתקפה וחקר את הסיבות לחששות העולם המוסלמי (ולפעמים לעוינות המוחלטת) ממודרניזציה; וכן "משבר האסלאם" (The Crisis of Islam,‏ 2001) ו"אסלאם: הדת והאנשים" (Islam: The Religion and the People,‏ 2008). שני הראשונים שבהם היו ברשימת רבי-המכר של "הניו יורק טיימס".

עיקרי השקפותיו על האסלאם

לואיס תמצת ממחקריו את המסקנות הבאות בנוגע להיסטוריה של התרבות האסלאמית:

1. "לא היה זמן שבו אישר המשפטן (המוסלמי) את הטרור. אין גם שום ראיה לשימוש בטרור (במסורת האסלאמית)."
2. "נאסר על מוסלמים להרוג נשים, ילדים וזקנים; וגם נאסר עליהם לענות שבויים; הם מצווים להכריז על יציאה לפעילות מלחמתית ולכבד הסכמים."
3. "הופעת הטרור הנפוץ של פיגועי ההתאבדות היא פרי המאה העשרים. אין שום תקדים לכך בהיסטוריה האסלאמית, ואין שום הצדקה במונחים של תאולוגיה, חוק או מסורת אסלאמית. מה חבל שאלו שפועלים בדרכי טרור אינם מכירים טוב יותר את דתם, ואת התרבות של דת זו, שבחסותה הם גדלו."
4. הדרך שבה "הלוחם הקנאי מציע לקורבנותיו את האפשרות לבחור בקוראן או בחרב אינה רק לא נכונה, היא אינה אפשרית."
5. "באופן כללי, הסובלנות המוסלמית כלפי הכופרים בדתם היא גדולה הרבה יותר מאשר זו שהייתה קיימת בנצרות; עד לתהליך החילון שהחל במאה ה-17."
6. "כופרים, עבדים, ונשים נחשבים נחותים באופן בסיסי לעומת קבוצות אחרות לפי החוק האסלאמי."

השקפותיו והשפעתו על הפוליטיקה בת זמננו

באמצע שנות השישים הגיח לואיס כפרשן לענייני המזרח התיכון בן ימינו. הניתוח שלו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועליית האסלאם הלוחמני קנו לו פרסום רב וחוללו חילוקי דעות רבים. לעצותיו הפוליטיות של לואיס היה משקל מיוחד הודות למעמדו האקדמי. דיק צ'ייני, סגן נשיא ארצות הברית, ציין: "...במאה החדשה הזו, מדינאים, דיפלומטים, עמיתיו לאקדמיה ותקשורת ההמונים נעזרים מדי יום בעצותיו החכמות."

לואיס היה מבקר חריף של ברית המועצות, ובכך המשיך את המסורת הליברלית במחקריו בהיסטוריה האסלאמית. אף כי ניתן להבחין בהשקפותיו המרקסיסטיות המוקדמות בספרו הראשון, "מקורות האסמעיליזם", מאוחר יותר התנער לואיס מהמרקסיזם. עבודותיו המאוחרות הן תגובה נגד הזרם השמאלני בעולם השלישי, שהפך לזרם משמעותי במחקרי המזרח התיכון.

לואיס תמך בקשרים חזקים עם ישראל ועם טורקיה, שאותן ראה כחשובות במיוחד לאור התרחבות ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון. לטורקיה המודרנית נודע מקום מיוחד בהשקפותיו של לואיס על האזור בגלל מאמציה להיות חלק מהעולם המערבי. הוא היה עמית של כבוד של המכון ללימודים טורקיים, כבוד שניתן ל"ציון תרומה מחקרית יוצאת דופן ושירות ממושך ומסור בשדה מחקרי טורקיה".

לואיס השקיף על עולם הנצרות ועולם האסלאם כתרבויות הנתונות בהתנגשות נצחית מאז הופעת האסלאם במאה ה-7. במסתו "שורשי הזעם המוסלמי" טען כי המאבק בין המערב לאסלאם עלה מדרגה. לפי מקור אחד, המסה שלו (ובהרצאת ג'פרסון שלו משנת 1990, שעליה התבססה המסה), הציגה לראשונה את המונח "התנגשות הציביליזציות" בפני צפון אמריקה. יש הזוקפים לזכות המסה הזו את המונח "התנגשות הציביליזציות", שזכה לפרסום רב בשל הספר בעל אותו שם שכתב סמואל הנטינגטון (הנטינגטון הסכים על כך שלואיס השתמש בביטוי קודם לכן); אולם, מקור אחר מצביע על כך שלואיס השתמש לראשונה בביטוי "התנגשות הציביליזציות" בוועידה בוושינגטון שנערכה ב-1957, שם מתועד הדבר.

ב-1988 קרא לואיס בעיתון הלונדוני "אל-קודס אל-ערבי" הצהרת מלחמה על ארצות הברית מאת אוסאמה בן לאדן, אדם עליו מעולם לא שמע לפני כן, אף על פי שהוא יזם התקפות הטרור באפריקה ובמזרח התיכון. במסה פרי עטו, "רישיון להרוג", הצביע לואיס על כך ששפתו של בין-לאדן מביעה "אידאולוגיה של ג'יהאד" והתריע על כך שבין-לאדן יהיה סכנה למערב. מסה זו פורסמה אחרי שממשל קלינטון וקהילת המודיעין האמריקאית החלו לנהל מצוד אחרי בין-לאדן בסודאן ובאפגניסטן.

ספרים ומאמרים

"ארץ של מכשפים"

הספר (במקור: Land of Enchanters) הוא אסופת סיפורים מצרים בערבית ובמצרית עתיקה. לואיס תרגם את הסיפורים מערבית וערך את הספר.

"הערבים בהיסטוריה"

זהו ספר פופולרי, שזכה לתפוצה רחבה. לואיס סוקר בצורה מקיפה את ההיסטוריה של עמי ערב, מהתקופה שקדמה לאסלאם ועד לימינו. הדגש בספר אינו על ההיסטוריה של הערבים, אלא הוא מתמקד במקומם של הערבים בהיסטוריה של העולם. הספר, מספריו הראשונים, ראה אור לראשונה ב-1950 וזכה למספר מהדורות, האחרונה שבהן ב-2002, עת שכתב את הספר. לואיס כתב מאמר שבו תיאר את תהליך הכתיבה המחודש של הספר. הספר תורגם לעברית ויצא בשתי מהדורות, האחרונה בהן בהוצאת דביר ב-1995, בתרגומו ובעריכתו המדעית של יהושע פרנקל. תורגם גם לערבית.

הערות ומסמכים מהארכיבים הטורקיים

ספר זה (במקור: Notes and Documents from the Turkish Archives) הוא פרסומו הראשון של לואיס שהוא תוצר עבודתו על הארכיב הטורקי, ועוסק בעיקר בהיסטוריה של ארץ-ישראל תחת השלטון העות'מאני.

"אוכלוסייה והכנסות בערי ארץ ישראל במאה ה-16"

הספר (במקור: Population and Revenue in the Towns of Palestine in the Sixteenth Century) נכתב ביחד עם פרופסור אמנון כהן וראה אור ב-1978 בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. השניים השתמשו לצורך ספרם במפקדי האוכלוסין שערכו העות'מאנים בפרובינציות השונות שכבשו. כהן ולואיס בדקו את מפקדי שש הערים העיקריות של ארץ ישראל: ירושלים, חברון, שכם, עזה, רמלה וצפת. מפקדים אלה נערכו מדי 10–15 שנה, והיה ניתן להבין מתוכם את המפה הדמוגרפית – לא רק תמונה סטטית אלא תמונה דינמית: כיצד גדלה או קטנה האוכלוסייה בארץ ישראל.

"צמיחתה של טורקיה המודרנית"

ספר זה, שראה אור לראשונה בשנת 1961, פורס את ההיסטוריה של טורקיה המודרנית, החל מדעיכתה והתמוטטותה של האימפריה העות'מאנית עד לימים אלה. הספר תורגם לערבית ולטורקית ונמכר בארצות ערב. הספר תורגם לעברית בידי משה זינגר ורבקה גוטליב ופורסם בשלוש מהדורות בהוצאת מאגנס, האחרונה שבהן בשנת תשנ"א.

"היסטוריונים של המזרח התיכון"

הספר (במקור: Historians of the Middle East) מתאר איך ההיסטוריה נראתה בעיני ההיסטוריונים של המזרח התיכון.

"החשישים: כת קיצונית באסלאם"

בספר מתחקה לואיס אחר הכת האסלאמית הסודית בת ימי הביניים הקרויה החשישיים, שהשתמשה במתנקשים על מנת להשיג מטרות פוליטיות, צבאיות ודתיות. הכת נחשבת לכופרת באסלאם. הספר יצא לאור במהדורה מעודכנת.

הספר יצא לאור במהדורות רבות ותורגם לערבית, פרסית וטורקית. לעברית תורגם בידי משה אילן, בעריכתו המדעית של מאיר בר-אשר, והופיע בהוצאת מאגנס בשנת תש"ס 2000.

"הגילוי המוסלמי של אירופה"

הספר (במקור: The Muslim Discovery of Europe) מתאר איך המוסלמים ראו את אירופה ומה הם ידעו עליה.

"היהודים בעולם האסלאם"

הספר מספק סקירה מקיפה על ההיסטוריה של מצב היהודים החיים בעולם האסלאם (לעומת ליהודים בעולם הנצרות). הפרק הראשון, "אסלאם ודתות אחרות", מתאר כיצד רואה העולם האסלאמי את האחר. הספר תורגם לעברית בידי מרים שקד וראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר בשנת 1996.

"האסלאם והמערב"

הספר "האסלאם והמערב" (Islam and the West) עוסק ביחסים שבין האסלאם לתרבויות המערביות. הוא נחלק לשלושה חלקים: החלק הראשון מטפל בהיסטוריה של יחסי הגומלין בין אירופה לעולם האסלאמי. החלק השני עוסק בתפישות שהתגבשו בחברות הללו כתוצאה מהמגעים האלה. החלק השלישי הוא החלק האחרון ועוסק בתגובות המוסלמיות למערב בתקופות השונות.

הפרק "שאלת האוריינטליזם" חוקר את משמעות המונח "אוריינטליזם". המחבר מראה שהשימוש במונח זה היה רווח עד לפני זמן לא רב על מנת לציין שתי משמעויות: ענף במחקר או אסכולה בציור; אולם לואיס טוען שכעת היא קיבלה משמעות חדשה, "של התייחסות לא-אוהדת או עוינת לעמי המזרח" היות שהגענו לנקודה שבה גישות רבות שאלו את המונח "אוריינטליזם", טוען לואיס שהמזרחנים (שכונו "אוריינטליסטים") ויתרו על המושג באופן רשמי בקונגרס הבינלאומי ה-29 של המזרחנים ב-1973. לואיס מקונן שאף על פי שהשימוש במונח הושב לתחייה, הוא הוסב לשימוש פולמוסני. הפרק סוקר בקצרה את עליית המגמה האנטי-אוריינטליסטית, שלה מגוון מקורות שמשתרעים ממזרחנים, ללאומנים ערבים ועד לתאורטיקנים מרקסיסטים, ולבסוף הוא מגיע לאדוארד סעיד, הפרשן העיקרי של זרם זה בארצות הברית. חלק ניכר מיתר הפרק מוקדש לביקורת על ספרו של סעיד "אוריינטליזם" (1978). לואיס סבור שהצלחת ספרו של סעיד נבעה מעמדתו האנטי-מערבית, ושימושו ב"רעיונות, ובשפה של זרמים ספרותיים, פילוסופיים ותאוריות פוליטיות אופנתיים בני זמננו". ובכך שהוא פישט יתר על המידה רעיונות מורכבים. הפרק חותם בסקירה קצרה של ביקורת נגד מגמה זו מצידם של הוגים ערבים כמו הפילוסוף המצרי פואד זקאנה.

"מוזאיקה של המזרח התיכון"

ספר זה (במקור: A Middle East Mosaic) הוא אסופה ממגוון רחב של מקורות שלואיס תרגם לאנגלית.

"משבר האסלאם: ממלחמה מקודשת לטרור רצחני"

ראשיתו של הספר במאמר שפרסם לואיס ב"ניו יורקר" בנובמבר 2001.

המחבר סובר כי העולם האסלאמי נתון במאבק פנימי לגבי דרך הטובה ביותר שיש להתייחס לבעיות שבהן נתונות רבות מהחברות שלו ולבסוף לפתור אותן: כלומר, העוני הפושה, פער סוציו-אקונומי קיצוני בין המעמדות השונים בחברה, ריבוי משטרים עריצים וחוסר היכולת להדביק את השווקים המתעוררים. המשבר נוגע לבחירה שהעולם האסלאמי עומד בפניה, בין שני פתרונות מנוגדים ומוחלטים. המחבר סבור כי המשבר מגיע לשיאו בצורת התפשטות הנשק הגרעיני במזרח התיכון.

אל מול אלו בתוך עולם האסלאם הטוענים שהפתרונות לבעיות הללו יבואו בדמות התרחבות הכלכלה החופשית והחופש הפוליטי ניצבות תנועות אסלאמיות פונדמנטליסטיות, שהבולטת שבהן היא הווהאביה, שמטילה את האחריות לכל החוליים על כל מה שמודרני ועל ההשפעה המערבית על העולם האסלאמי ודוגלת בדחייה בלתי-מסויגת של כל מה שמערבי. התנגדות זו כוללת אלימות נגד ארצות ואינטרסים מערביים, ובמיוחד ההתנגדות לשליטים המוסלמיים ה"כופרים" שמאמצים דרכים "מערביות". הפונדמנטליסטים מחפשים ליצור חברות אשר יהיו מבוססות על המשפט האסלאמי ועל מנהגי המסורת. המחבר מתריע שהפתרון לעימות בין ההשפעות המערביות להשפעות האנטי-מערביות בתוך העולם האסלאמי יקבע אם העולם האסלאמי יקנה לו שביתה לצד ארצות אחרות בקהילה הגלובלית או ייסוג לאחור בעודו נתון במאבק חריף עם המדינות הלא-מוסלמיות.

הספר תורגם לעברית בידי מנשה ארבל וראה אור בעברית בהוצאת דביר בשנת התשס"ו 2006.

"מוזיקה של תוף רחוק"

ספר זה (במקור: Music of a Distant Drum) הוא אסופת שירים שלואיס תרגם לאנגלית מערבית, פרסית, טורקית ועברית.

"מה השתבש?"

הספר "מה השתבש?" (2002) הוא ספר עיון קצר, המיועד לקהל הרחב, שנכתב מעט לפני פיגועי 11 בספטמבר. הוא תורגם לשפות רבות, בהן עברית, וזכה להצלחה מסחרית. הספר מפרט רבים מכשלי הבאת המודרניזציה לעולם האסלאמי, ובסיומו מעלה בקצרה סיבות אפשריות לשיבוש שחל בעולם המוסלמי.

"מבבל לדרגומן"

הספר "מבבל לדרגומן" (במקור: From Babel to Dragomans) ראה לאור בשנת 2004 והוא מכיל סדרת מאמרים ונאומים שראו אור מעל במות מקצועיות שונות במהלך ארבעת העשורים הקודמים ונושאיהם הם המזרח התיכון ועולם האסלאם.

"שורשי הזעם המוסלמי"

במאמרו "שורשי הזעם המוסלמי", שפורסם ב-Atlantic Monthly בשנת 1990, הסביר לואיס את שורשי האיבה העמוקה שצמחה בין האסלאם למערב, שנחשפה במלוא עוצמתה בפיגועי 11 בספטמבר. על פי לואיס, האסלאם, יריב ותיק, מתמרד כנגד התרבות המערבית שזכתה לדומיננטיות במהלך הדורות האחרונים. יותר מכך, התרבות המערבית חדרה גם לארצות האסלאם עם תפיסות חדשות, כגון שחרור האישה וירידת קרנה של ההנהגה הוותיקה מול הדור הצעיר. שינויים חדים אלה גרמו לזעם רב בקרב המוסלמים כנגד תרבות המערב החילונית. במאמר זה גם טבע לואיס את הביטוי "התנגשות הציביליזציות", שנוכס מאוחר יותר על ידי סמואל הנטינגטון בספרו בשם זה.

מחקרים נוספים

ספרו האחרון של לואיס, Fate and Power: Religion and Politics in the Middle East, ראה אור במאי 2010 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

ביקורות ומחלוקות

הוויכוח עם אדוארד סעיד

אדוארד סעיד נודע בשל התנצחותו הפובליציסטית עם לואיס. סעיד, מבקר הספרות הפלסטיני-אמריקני, שהיה פרופסור באוניברסיטת קולומביה, ביקש לבצע דקונסטרוקציה של מה שכינה "המחקר האוריינטליסטי" (Orientalist). סעיד כתב את טענותיו בספרו "אוריינטליזם" (1978) והביא את לואיס כדוגמה ראשית של אוריינטליסט בולט. סעיד טען ששדה מחקר המזרחנות היה מוטה לטובת אינטלקטואליזם פוליטי ולטיעונים מעגליים, ולא מבוסס על מחקר אובייקטיבי, כי הוא לובש צורה של גזענות ומשמש כלי שרת ביד עליונות אימפריאליסטית.

בהמשך פקפק סעיד בנייטרליות המדעית ביחס לחקר המזרח התיכון והעולם הערבי של כמה מלומדים מובילים בתחום כמו ברנרד לואיס. בריאיון לשבועון "אל-אהראם" אמר סעיד שהידע של לואיס על המזרח התיכון הוא כה מוטה שלא ניתן להתייחס אליו ברצינות. הוא טען ש"ברנרד לואיס לא ביקר במזרח התיכון ובעולם הערבי, לפחות ארבעים שנה. הוא יודע משהו על טורקיה, כך נאמר לי, אולם אינו יודע דבר אודות העולם הערבי". אדוארד סעיד חשב שלואיס מתייחס אל האסלאם כישות מונוליטית בלי שום ניואנסים של פלורליזם, דינמיקה פנימית, ומורכבות היסטורית, והאשים אותו ב"דמגוגיה ובורות מוחלטת."

גם ההיסטוריון אסד אבו ח'ליל מתח ביקורת על תפיסתו האוריינטליסטית של לואיס, בייחוד על האופן הכוללני שבו הגדיר לואיס "טרור אסלאמי". לדבריו, לואיס טועה כשהוא מחשיב את אוסאמה בן לאדן כ"תאולוג מוסלמי רב השפעה" ומשווה אותו לאל-ע'זאלי, בעוד רוב העולם המוסלמי רואה בו טרוריסט פונדמנטליסטי. אבו ח'ליל מתח גם ביקורת על מקומו הכללי של האסלאם בתפיסת עולמו של לואיס, וטען כי המאפיין הבולט ביותר בעבודתו הוא "תאולוגוצנטריות", מונח שנטבע על ידי מקסים רודינסון, לפיו לואיס מפרש את כל היבטי ההתנהגות של המוסלמים אך ורק מנקודת המבט של התאולוגיה האסלאמית, תוך ייחוס משמעות פחותה לתולדות העמים המוסלמים, שפותיהם, תרבות האסלאם, האזורים הגאוגרפיים בהם חיו וצורות הממשל בארצות ערב.

תגובתו של לואיס: לואיס דחה את הדעה שהמחקר המערבי היה מוטה נגד המזרח התיכון, והשיב שהמזרחנות (אוריינטליזם) התפתחה כחלק מההומניזם האירופי באופן בלתי תלוי באימפריאליזם האירופי של העבר. הוא ציין שהצרפתים והאנגלים (בקיימברידג' ובאוקספורד) פיתחו את חקר האסלאם במאות ה-16 וה-17, הרבה לפני שהייתה להם שליטה כלשהי על המזרח התיכון. חלק ניכר ממחקר המזרחנות לא היה בו דבר כדי לקדם את גורמי האימפריאליזם. "איזו תכלית אימפריאליסטית שירתה, לשם דוגמה, פיענוחה של השפה המצרית העתיקה ואז השבתה למצרים כחלק מעברם המפואר שהם יכולים להתגאות בו?"

לואיס הראה שההפך ממה שטוען סעיד הוא הנכון: במאות ה-16–18, תקופת גיבושו של מדע המזרחנות, היה אימפריאליזם מוסלמי באירופה. נעשו שני ניסיונות מוסלמים לכבוש את אירופה: האחד, באותה תקופה כבשה האימפריה העות'אמנית את דרום אירופה ווינה ואוניותיהם הגיעו לאנגליה, אירלנד ואפילו עד איסלנד. השני, לפני כן, היה הכיבוש הערבי מצפון אפריקה של ספרד, דרום איטליה והפלישה לצרפת, שמהם אירופה התאוששה. כמו כן פיראטים מצפון אפריקה פלשו לחופי אירופה ומכרו אלפי אירופאים לעבדים. לעומת זאת, התאריך הכי מוקדם שניתן לדבר עליו על אימפריאליזם אירופי במזרח התיכון היה בסוף המאה ה-18, בשנת 1798, כשנפוליאון כבש את מצרים; עד אז המצב היה הפוך: האימפריאליזם הבולט היה דווקא זה המוסלמי באירופה.

לואיס גם התייחס ללימודי שפות במסגרת המחקר המזרחני ומראה שבגלל הכיבוש העות'מאני באירופה, בשביל האירופאים השפה השימושית ביותר של המזרח הקרוב הייתה טורקית, אך במקום זאת למדו באוניברסיטאות באירופה ערבית, כי הייתה שפה חשובה של טקסטים קלאסיים.

רצח העם הארמני והתביעות נגדו בצרפת

בספרו החשוב "צמיחתה של טורקיה המודרנית" (1962), כתב לואיס כי עם התפתחותה של תנועה לאומית ארמנית במאה ה-19, החלו הארמנים המפוזרים על פני טורקיה להוות איום על המדינה הטורקית ובין שני העמים החל מאבק "שהסתיים בשואה האיומה של 1915, בה נספו מיליון וחצי ארמנים". אולם כעבור מספר שנים שינה לואיס את דעתו. ב-1985 חתם על עצומה שנשלחה לקונגרס האמריקני נגד התוכנית להפוך את ה-24 באפריל ליום זיכרון לאומי ארמני-אמריקני. בראיון שהעניק לעיתון הצרפתי לה מונד, טען לואיס כי "רצח העם" הוא "הגרסה הארמנית של היסטוריה זו" והסביר כי "הארמנים נעשו בעיה לטורקים" משום שהם רצו עצמאות ואהדו בגלוי את הרוסים שהתקדמו מהקווקז אל עבר טורקיה. לדבריו, "מבחינת הטורקים, היה הכרח לנקוט צעדי ענישה וצעדי מניעה נגד האוכלוסייה הלא־יציבה באזור שהיה נתון לאיום של פלישה זרה". כמו כן, "שני המחנות הסכימו שהדיכוי היה תחוּם גאוגרפית" וש"המלחמה לא השפיעה על הארמנים שחיו באזורים אחרים של האימפריה העות'מאנית. אין ספק שהתרחשו דברים נוראים ושארמנים רבים - וגם טורקים - נספו. אך לא תמיד אפשר לדעת את הנסיבות המדויקות של מותם". לואיס קבע כי אמנם מאות אלפי ארמנים מתו מרעב ומקור במהלך גירושם לסוריה, אולם הטיל ספק בכך "שהייתה החלטה שיטתית להשמיד את האומה הארמנית...מסמכים טורקיים מוכיחים כוונת גירוש, לא כוונת השמדה". מאוחר יותר, בספרו החשוב "המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו" (1995), כתב לואיס כי ב-1915 "החליטה הממשלה העות'מאנית על גירוש ויישוב מחדש של האוכלוסייה הארמנית של אנטוליה". הוא כתב כי "המגורשים סבלו ייסורים מחרידים...ותפקיד ליווי המגורשים הוטל על קבוצות מתנדבים מקומיים... אין כל ספק שמאות אלפים לפחות, ואולי יותר ממיליון, נספו. רבים מתו ברעב, במחלות ובקור; רבים נרצחו באכזריות, או בידי כפריים ואנשי שבטים מקומיים... או בידי המלווים האלה עצמם". לדבריו, "הממשלה העות'מאנית המרכזית עשתה מאמץ מסוים לשים קץ למעשי הזוועה האלה".

בתגובה לדבריו של לואיס, הגישה הקהילה הארמנית נגדו ונגד העיתון תביעה פלילית בצרפת על הכחשת רצח העם הארמני. ב-21 באוקטובר 1994 כתב לואיס לנשיא בית הדין הפלילי שדן בעניין: "אם עוד משתמשים במונח ג'נוסייד במשמעותו המקורית - השמדה שיטתית ומתוכננת של עם, כפי שבוצעה וכמעט הושלמה באירופה הנאצית - הרי שתקפותו של המונח הזה לא הוכחה במקרה הארמני. אם, לעומת זאת, המונח מכוון למספר רב של נפגעים ונספים, הרי שאיני יכול לחלוק על תקפותו". ב-18 בנובמבר 1994 נדחתה התביעה. בית המשפט הצרפתי קבע שהחוק הצרפתי (חוק גייסו, Gayssot) מ-1990, האוסר על הכחשת שואת היהודים, אינו ישים במקרה הארמני. בעקבות זאת, פנו הארמנים לבית משפט אזרחי ותבעו את לואיס על פגיעה ברגשות הארמנים בכך שהכחיש שהארמנים הושמדו באופן שיטתי. ביוני 1995 פסק בית המשפט שלואיס הכחיש את רצח העם הארמני וקבע שבהכחשותיו התעלם במכוון מעדויות ופסיקות של מוסדות חשובים שאישרו את עצם קיומו של רצח העם. ההיסטוריון נמצא אשם ב"הסתרת גורמים הסותרים את התזה שלו" ולפיה "הג'נוסייד הארמני קיים אך ורק בדמיונם של בני העם הארמני". לואיס נקנס ב-10,000 פרנק והעיתון לה מונד חויב לפרסם את פסק הדין. במאי 1996 הכריז ראש עיריית תל אביב, רוני מילוא, על כוונתו להעניק ללואיס אזרחות כבוד של העיר. אולם בעקבות "פרשת פריז", התקיימו מחאות נגד לואיס, אך גם התקבלו מכתבי תמיכה רבים בו מאנשי אקדמיה ישראלים. לאחר שנערכו דיונים בעניינו, הוא לא קיבל בסופו של דבר את אזרחות הכבוד. במהלך ההליכים נגד לואיס, הוא נבחר בצעד הפגנתי מצד הקהילה האינטלקטואלית בצרפת לעמית כבוד של המכון של צרפת (Institut de France), ובתגובה לתוצאות התביעה האזרחית השלישית נגדו, כתב ההיסטוריון הבריטי פרנסיס רובינסון כי מדובר ב"פסק דין שערורייתי נגד היסטוריון המתמצא בתוכן הארכיונים העות'מאנים יותר מכל בית משפט פריסאי, או אפילו מהארמנים עצמם, שאיש אינו מכחיש את סבלותיהם".

ספרי יובל לכבודו

• The Islamic world from classical to modern times : essays in honor of Bernard Lewis / C.E. Bosworth, ... [et al.], editors. Princeton, N. J.: Darwin Press, 1989
• The Jewish discovery of Islam : studies in honor of Bernard Lewis / edited by Martin Kramer. Tel-Aviv: Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies, Tel Aviv University, 1999

ספריו שתורגמו לעברית

• המזרח התיכון והמערב. תרגם מאנגלית אליקים רובינשטיין; תל אביב, מערכות, תש"ל.
• צמיחתה של טורקיה המודרנית. תרגמו לעברית משה זינגר ורבקה גוטליב; ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ז.
• האסלאם בהיסטוריה: רעיונות, אנשים ומאורעות במזרח התיכון. תרגם מאנגלית שלמה גונן; עורך מדעי משה מעוז; תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984.
• עלי היסטוריה: קובץ מחקרים. ערכה רחל סימון; ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח 1988.
• שמיים ואנטישמיים: מחקר על סכסוך ועל דעות קדומות. תרגמה מאנגלית שפרה נט"ר; תל אביב: דביר, תשמ"ט 1989.
• היהודים בעולם האסלאם. תרגמה מאנגלית מרים שקד; ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ו 1996.
• המזרח התיכון: אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו. תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; תל אביב, עם עובד, תשנ"ח.
• הערבים בהיסטוריה. תרגם מאנגלית יונתן רטוש, תשט"ו. תרגום שני: תרגם מאנגלית מרדכי ברקאי; עורך מדעי יהושע פרנקל; תל אביב: דביר, תשנ"ה 1995.
• המזרח התיכון. תרגמה מאנגלית דניאלה שחם; תל אביב: עם עובד, תש"ס 1999.
• החשישים: כת קיצונית באסלאם. תרגם מאנגלית משה אילן; עריכה מדעית מאיר בר-אשר; ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ס 2000.
• מה השתבש?: ההתנגשות בין האסלאם והמודרניות במזרח התיכון. תרגם מאנגלית מנשה ארבל; עורך מדעי גיא מעיין; אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשס"ד 2004.
• משבר האסלאם: ממלחמה מקודשת לטרור רצחני. תרגם מאנגלית מנשה ארבל; עורך מדעי גיא מעיין; אור יהודה: דביר, תשס"ו 2006.

ספריו במקור

• The Origins of Ismailism, W. Heffer & Sons, Ltd., Cambridge, 1940, reprinted AMS, New York, 1975.
• British Contributions to Arabic Studies, Longmans, Green & Co., Ltd., London, 1941.
• Editor, Land of Enchanters, The Harvill Press Ltd., London, 1948; reprinted Wiener Publishers, Princeton, 2001.
• Handbook of Diplomatic and Political Arabic, Luzac & Co., Ltd., London 1947, reprinted London 1956.
• The Arabs in History, Hutchinson & Co., Ltd., London, 1950. Reprinted 1954, 1956, 2nd. ed. 1958, reprinted 1960, 1962, 3rd ed. 1964, 4th ed. 1966, reprinted 1968, 5th ed. 1970, reprinted 1975, Oxford University Press, New York, 6th ed., 1993.
• Noted and Documents from the Turkish Archives, The Israel Oriental Society, Jerusalem, 1952.
• The Encyclopedia of Islam, member, Editorial Committee, 1960-1991.
• The Emergence of Modern Turkey, The Oxford University Press, London and New York, 1961, revised edition 1968, new edition 2001.
• The Kingly Crown (trans. From Ibn Gabirol), Vallentine, Mitchell, London, 1961.
• co-authored with others, Constantine Porphyrogenitus: De Administrando Imperio, Volume II, Commentary, Athlone Press, London, 1962.
• co-editor with P. M. Holt, Historians of the Middle East, The Oxford University Press, London, 1962, reprinted 1972.
• Istanbul and the Civilization of the Ottoman Empire, University of Oklahoma Press, Norman, 1963, reprinted 1968, 1972.
• The Middle East and the West, Indiana University Press, Bloomington and Weidenfeld & Nicholson, London, 1964, reprinted (paperback) Harper & Row, New York, 1966, 1968.
• The Assassins, Weidenfeld & Nicholson, London, 1967, Basic Books, New York, 1968, 1970, reprinted 1972, 1980, Oxford University Press, New York, 1987.
• Co-editor with others, The Cambridge History of Islam, Cambridge, 1970.
• Race and Color in Islam, Harper & Row, New York, 1971, reprinted Octagon Books, New York, 1979.
• Islam in History, Alcove Press Ltd., London, 1973; Open Court, Chicago, 1993; new edition 2001.
• Islam from the Prophet Muhammad to the Capture of Constantinopole, 2 vols, Walker, New York, 1974; (paperback) Harper & Row, New York, 1974; Oxford University Press, 1987.
• History – Remembered, Recovered, Invented, Princeton University Press, Princeton 1975, reprinted 1976; (paperback) Simon & Schuster, New York, 1987.
• Editor, The World of Islam, Thames & Hudson, London, Islam and the Arab World, Knopf, New York, 1976 (editions of the same book).
• Studies in Classical and Ottoman Islam, 7th-16th centuries), Variorum

reprints, London, 1976.

• (with Amnon Cohen) Population and Revenue in the Towns of Palestine in the Sixteenth Century, Princeton University Press, Princeton, 1978.
• The Muslim Discovery of Europe, W.W. Norton, New York, 1982. Paperback edition, 1985; revised edition 2001.
• Introduction and additional notes, Ignaz Goldziher, Introduction to Islamic Theology and Law, translated by Andras and Ruth Hamori, Princeton University Press, 1981.
• co-editor with Benjamin Braude, Christians and Jews in the Ottoman Empire, 2 vols., Holmes & Meier Publications, Inc., New York, 1982.
• The Jews of Islam, Princeton University Press, Princeton, 1984. Reprinted 1986, paperback edition, 1987.
• Le retour de l'Islam, Gallimard, Paris, 1985.
• (co-editor with Edmund Leites and Margaret Case), As Others See Us: Mutual Perceptions East and West, International Society for the Comparative Study of Civilizations, New York, 1985.
• Semites and anti-Semites, W.W. Norton, New York, 1986; Orion Publishing, London, 1997; revised edition 1999.
• The Political Language of Islam, University of Chicago Press, Chicago, 1988.
• Race and Slavery in the Middle East: An Historical Enquiry, Oxford University Press, New York, 1990. (A revised and expanded edition of Race and Color in Islam, 1979.)
• (co-editor with Friedrich Niewohner) Religionsgesprache im Mittelalter, Herzog August Bibliothek Wolfenbuttel, Wiesbaden, 1992.
• Islam and the West, Oxford University Press, New York, 1993.
• Shaping of the Modern Middle East, Oxford University Press, New York, 1993. (A revised and recast edition of The Middle East and the West, 1964.)
• (co-editor with Dominique Schnapper) Muslims in Europe, Pinter Publishers, London, 1994.
• Cultures in Conflict: Christians, Muslims and Jews in the Age of Discovery, Oxford University Press, New York, 1995.
• The Middle East: Two Thousand Years of History from the Rise of Christianity to the Present Day, Wiedenfeld and Nicolson, London, 1995. A National Book Critics Circle Award Finalist.
• The Future of the Middle East, Phoenix/Orion Publishing Group, London, 1997.
• The Multiple Identities of the Middle East, Weidenfeld & Nicolson, London, 1998.
• Uno sguardo dal Medio Oriente, Di Renzo Editore, Rome, 1999, 2002.
• A Middle East Mosaic: Fragments of Life, Letters and History, Random House, New York, 2000.
• Music of A Distant Drum, Princeton University Press, Princeton, 2001.
• What Went Wrong? Western Impact and Middle Eastern Response, Oxford University Press, New York, 2002.
• The Crisis of Islam: Holy War and Unholy Terror, Random House, New York, 2003.
• From Babel to Dragomans: Interpreting the Middle East, Oxford University Press, New York, 2004.
• Islam, Quatro Gallimard, Paris, 2005.
• Political Words and Ideas in Islam, Princeton, 2008.
• (co-authored with Buntzie Ellis Churchill) Islam: The Religion and the People, Upper Saddle River, New Jersey, 2008.
• Fate and Power: Religion and Politics in the Middle East, Oxford University Press, 2010.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ברנרד לואיס בוויקישיתוף

• דף על אודות ברנרד לואיס באתר אוניברסיטת פרינסטון (באנגלית)
• ריאיון עם ברנרד לואיס בתוכנית הטלוויזיה "זה הזמן" עם רם עברון, 1989
• אוריה שביט, שלום? תשכחו מזה, באתר הארץ, 20 במרץ 2005
• דרור אידר, ‏"הערבים מקנאים בדמוקרטיה שלכם בישראל", באתר ישראל היום, 28 בינואר 2011
• ברנרד לואיס, מגדולי חוקרי המזרח התיכון, הלך לעולמו בגיל 101, באתר ynet, 20 במאי 2018
• עופר אדרת, מת ההיסטוריון ברנרד לואיס, מהמזרחנים המשפיעים והחשובים בעולם, באתר הארץ, 20 במאי 2018
• רועי ילניק, ‏הולכים ומתרחקים, בעיתון מקור ראשון, 1 ביוני 2018
• מייקל דוראן, ברנרד לואיס היה אחרון הענקים האקדמיים בדורו, אתר מידה, מאי 2019

• Brian Murphy, Bernard Lewis, eminent historian of the Middle East, dies at 101, The Washington Post, May 19, 2018

מכּתביו:

• רשימת המאמרים של ברנרד לואיס באתר רמב"י
• שורשי הזעם המוסלמי - המאמר המקורי באנגלית, מתוך אתר "אטלנטיק דיילי" (סגור למנויים - ניתן לראות את החלק הראשון בלבד)

• שורשי הזעם המוסלמי, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח - תרגום עברי של המאמר

• ברנרד לואיס, חירות וצדק באסלאם, עיבוד של הרצאה שנישאה ב-16 ביולי 2006
• ברנרד לואיס, ‏המורשה היהודית-מוסלמית, פעמים 20, תשמ"ד 1984
• ברנרד לואיס, האסלאם בהיסטוריה, גוגל ספרים
• ברנרד לואיס, ‏הכלכלה של תורכיה המודרנית, מערכות 7, מאי 1941
• ברנרד לואיס, שובו של האסלאם, תרגום מאמרו של לואיס מ־1976 בידי אורי רדלר, אתר מידה, ינואר 2016
• ברנרד לואיס, האנטישמיות המוסלמית, באתר מידה

• Bernard Lewis, The Political Language of Islam, Google Books
• Bernard Lewis, The Arabs in History, Google Books
• Bernard Lewis, Islam and the West, Google Books
• Bernard Lewis, What Went Wrong?, The Atlantic Monthly, January 2002
• Bernard Lewis, Race and slavery in the Middle East: an historical enquiry, Google Books
• Ignác Goldziher, Bernard Lewis, Introduction to Islamic theology and law, Google Books
• Bernard Lewis and Guenther von Elbe, Stability and Structure of Burner Flames, Google Books
• Bernard Lewis, Istanbul and the civilization of the Ottoman Empire, Google Books
• Bernard Lewis, The Shaping of the Modern Middle East, Google Books
• Bernard Lewis, From Babel to dragomans: interpreting the Middle East, Google Books
• Bernard Lewis, Islam in history: ideas, people, and events in the Middle East, Google Books
• Bernard Lewis, Why Turkey Is the only Muslim Democracy, Google Books
• M. Holt, Peter Malcolm Holt, Ann K. S. Lambton, Bernard Lewis, The Cambridge history of Islam, Volume One, Google Books

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31276370ברנרד לואיס