שכונת חצר
שכונת חצר היא הצורה העיקרית שעל פיה נבנו השכונות היהודיות מחוץ לחומות ירושלים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. ייחודה של שכונת חצר הוא בהתרכזותה סביב מרחב ציבורי משותף, הוא "החצר", שבה מוקמו בדרך כלל המתקנים המשותפים ובהם בור המים, התנור השכונתי וכו'. בתחילת המאה ה-20 הוקמו ביפו ובסביבותיה מתחמי מגורים בתוך שכונות שרוכזו סביב חצר משותפת, אך אף על פי שיש המכנים אותן "שכונות חצר" הן אינן שכונות בפני עצמן ואינן קשורות כלל להגדרה זו.
היסטוריה
שכונות החצר החלו להיבנות בירושלים שבתוך החומות כבר במאה ה-19 בשל אילוץ כלכלי: שכר הדירה המאמיר הכריח את משפחות היהודים לחלוק דירות ואף חדרים אלו עם אלו, וכן לחלוק שימוש ואחזקה של מתקנים חיוניים כמו בור מים, מטבח, מחסן, בור ספיגה לשירותים וכדומה. באופן זה גובשו למשל שכונות ה"חוֹש" ברובע היהודי הבנויות דירות-דירות סביב חצר משותפת שבה רוכזו המטבח המשותף, המחסן, פינת הכביסה מעל בור המים וכדומה.[1] דוגמה נוספת לחצר משותפת כזאת ניתן למצוא במוזיאון חצר היישוב הישן.
עם היציאה אל מחוץ לחומות העתיקו היהודים את מתכונת מגורים זו אל השכונות החדשות,[2] והפעם בעיקר למטרת הגנה. הקושי העיקרי שעמד בפני יזמי היציאה מהחומות היה שכנוע האנשים שלא לפחד מפני חיות הבר הרעבות שבחוץ, ובעיקר מפני שודדי דרכים. בניית שכונה במתכונת חצר משותפת הסגורה מכל עבריה העניקה תחושת ביטחון והגנה.
מתכונת שכונת החצר הפכה כה פופולרית עד כי רובן המוחלט של שכונות הנחלאות בירושלים, אשר נבנו בשלהי המאה ה-19, נבנו במתכונת זו. רק בתחילת המאה ה-20 החלה בניית שכונות בסגנונות אחרים, ובעיקר במתכונת שתי וערב, כמו בשכונות נחלת צדוק, שערי חסד או שכונת הבוכרים. עם זאת השכונות החרדיות המשיכו להיבנות כשכונות חצר גם בהמשך, בעיקר מסיבות אידאולוגיות: רצון לשמור על צביון השכונה הסגורה והשגחה על הילדים והנוער בחצר המשותפת.
מבנה
שכונת חצר מתאפיינת בחצר פנימית, בדרך כלל מרובעת, אשר סביבה נבנו דירות השכונה. דירות אלה נבנו צמודות זו לזו לכדי מבנן אחד היקפי, ושערים שמספרם משתנה בהתאם לגודל השכונה וצרכיה מובילים פנימה אל החצר. באופן זה משמשות הדירות כחומת סוגרים ומייתרות את הצורך בבניית חומה נפרדת (כמו זו שבנה למשל משה מונטיפיורי במשכנות שאננים). ייתכן שצורת החאנים - מלונות הדרכים שנבנו על הדרכים הראשיות - השפיעה אף היא על הבחירה במתכונת שכונות החצר. כן אפשר שהריכוז סביב חצר משותפת נבע משיקול הלכתי והוא יצירת רשות אחת בה אפשר לטלטל בשבת מבית לבית.[3]
בחצר הפנימית המשותפת עמדו בדרך כלל המתקנים המשותפים ובהם בור המים, בית הכנסת, המקווה הציבורי, והתנור השכונתי. מאחר שרוב השכונות מחוץ לחומה נבנו מכספי כולל משותף, אפשרה מתכונת זו לגבש את הקהילה סביב המתקנים המשותפים ולחסוך בהוצאות.
לא תמיד הייתה החצר בעלת תבנית מרובעת, אלא עוצבה בהתאם לצרכים ולצורת המגרש וגודלו. דוגמה לחצר לא מודולרית ניתן למצוא בשכונת אוהל משה בגוש הנחלאות, אשר מורכבת מכמה חצרות קטנות וביניהן בתי כנסת; דוגמה נוספת ניתן למצוא בשכונות בתי אונגרין שבגוש מאה שערים ובבתי ברוידא בנחלאות, הבנויות כמשולש בהתאם למגרש ולבתי השכונה.
הסופר יעקב יהושע (אביו של א"ב יהושע) שהתגורר בילדותו בעיר העתיקה ובהמשך עבר לשכונות הנחלאות, תיאר את אופי שכונות החצר בתוך החומות, תיאור ההולם להפליא את אופיין אף מחוצה לעיר:
"היו בהן בתים בני שתיים או שלוש קומות והן המו דיירים מבני גלויות שונות. היו חצרות בהן התגוררו משפחות אשכנזיות וספרדיות יחדיו... חצרות אלו שימשו מעין שיכונים מעורבים שסייעו במידה רבה למיזוג גלויות...במשך כל שעות היום שער החצר היה פתוח לרווחה... רק בלילות ננעלות הדלתות על מסגר ובריח מחשש ביקורם של גנבים."
— יעקב יהושע, "סיפורו של הבית הספרדי ברובע היהודי", הוצ' ראובן מס, ירושלים 1966, עמ' 17-18
שינויים ותמורות
מאחר שמטרת מתכונת שכונת החצר הייתה בעיקר הגנתית, הקפידו הבונים שלא לפתוח כל פתח כניסה ויציאה אל הבתים עצמם מבחוץ, אלא חלונות בלבד. המבקש להיכנס אל ביתו בשכונה חייב היה אפוא להיכנס קודם כל אל החצר עצמה דרך אחד השערים, וממנה לגשת אל הבית. עם התגברות הביטחון בירושלים שמחוץ לחומות, פרצו רבים מבעלי הבתים פתחים ישירות מביתם אל החוץ, ושינו בכך את המתכונת המקורית של שכונת החצר. על פי האדריכל דוד קרויאנקר היה סידור הפתחים והחלונות כנ"ל תוצאה של אילוץ הלכתי הנובע מהשולחן ערוך על פיו אסור לפתוח חלון לחצר משותפת (טור חושן משפט סימן קנ"ד): ”אין אדם רשאי לפתוח חלון לחצר חבירו, ואפילו לחצר שותפו נמי [גם כן] לא יפתח. וכן אם קנה בית אצל ביתו - אינו רשאי לפתחו לחצר השותפין.”
שערי החצר היו נסגרים בתחילה מדי לילה, בדומה לשערי חומת ירושלים, וזאת כדי להקנות ביטחון והגנה לתושבים. בעלי הבתים החזיקו במפתח ויכלו להיכנס ולצאת כרצונם. בחלוף השנים התייתר הצורך בנעילת שערי השכונה והדלתות נותרו פתוחות במשך כל שעות היממה. דלתות אלו נעקרו לבסוף בהוראת השלטון העות'מאני במהלך מלחמת העולם הראשונה ונעלמו מנופה של ירושלים. רק צירים חלודים ושרידי שקעי-בריח עוד מלמדים פה ושם על קיומן.[4] שכונת החצר האחרונה בירושלים ששערה (היחיד) עוד ננעל מדי לילה הייתה בית דוד. נוהל זה השתנה רק בשנת 2009!
הביקוש הרב לדירות בירושלים החדשה הביא גם לא מעט מתושבי השכונות לבנות דירות נוספות בחצר (בדרך כלל בשכונות בעלות חצר גדולה), ובכך שינו את תבנית השכונה המקורי. דוגמה לכך ניתן למצוא בשכונת סוכת שלום בנחלאות, אשר קשה היום להבחין במתכונתה כשכונת חצר, עקב הבנייה הרבה שהייתה בה בראשית המאה ה-20. דוגמה נוספת היא שכונת מזכרת משה, אשר חצרתה התמלאה במגרש ספורט, גן ילדים, מתנ"ס קהילתי וגלריית אמנים, וכבר קשה להבחין במרחב הגדול והריק ההוא ששימש פעם את לב השכונה. שכונת מאה שערים הייתה כנראה שכונת החצר הראשונה שתוכננה מלכתחילה עם מבני מגורים בתוך חצרתה הענקית.
השפעה על הבנייה המודרנית
שכונות החצר שימשו השראה לבניית שכונות מודרניות בירושלים, ובהן למשל מעונות עובדים א' שהוקמו ברחביה בשנות ה-30. לאחר קום המדינה הוקמו "שיכוני רכבת" בשכונות העולים המחקים את הדירות הטוריות הדבוקות זו לזו שבשכונות החצר. בשכונת גילה הוקמו בשנות ה-70 מבננים במתכונת שכונות החצר סביב מרחב ציבורי משותף המוקף בדירות.[5]
לקריאה נוספת
- דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות, הוצאת כתר ומכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים 2002
הערות שוליים
- ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - הבנייה בעיר העתיקה", עמ' 192
- ^ קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - הבנייה בעיר העתיקה", עמ' 194
- ^ קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות עמ' 23
- ^ קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות, עמ' 38
- ^ קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות עמ' 50 ו-60
24977096שכונת חצר