האימפריה הרומית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק במדינה רומית באגן הים התיכון שהתפרקה במאה החמישית לספירה. אם התכוונתם לישות מדינית שהתקיימה באירופה לאורך ימי הביניים, ראו האימפריה הרומית ה"קדושה".
האימפריה הרומית
IMPERIVM•ROMANVM
דגל
ממשל
משטר מונרכיה, אוטוקרטיה
ראש המדינה קיסר
שפה נפוצה לטינית, יוונית
עיר בירה רומא 41°54′N 12°30′E / 41.900°N 12.500°E / 41.900; 12.500
(והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת אירואפרסיה
היסטוריה
הקמה אוקטביאנוס מכריז על עצמו כ"אוגוסטוס"
תאריך 27 לפנה"ס
פירוק תאריך נפילת האימפריה הרומית שנוי במחלוקת אך ישנם 4 תאריכים אפשריים: פיצול האימפריה למזרח ומערב, הדחת רומולוס אוגוסטולוס מכס הקיסר המערבי, כיבוש קונסטנטינופול וכיבוש העיר טרבזון
תאריך 17 בינואר 395 או 4 בספטמבר 476 או 29 במאי 1453 או 15 באוגוסט 1461
ישות קודמת הרפובליקה הרומית
ישות יורשת האימפריה הרומית המזרחית
האימפריה הרומית המערבית
שטח בעבר 5,000,000 קמ"ר (נכון ל־117)
אוכלוסייה בעבר 88,000,000 (אומדן) (נכון ל־117)
כלכלה
מטבע קואדרנים, סמיס, דופונדיוס, קוינריוס, ססטרטיוס, דנאריוס, אאוראוס, סולידוס
שונות

האימפריה הרומית או הקיסרות הרומית (בלטינית: IMPERIVM•ROMANVM) הייתה מדינה רומית, שהתקיימה באגן הים התיכון מימי אוגוסטוס (המאה ה-1 לפני הספירה) ועד נפילתה בשנת 476 לספירה. האימפריה הרומית נוצרה כתוצאה מהחלפת השלטון הרפובליקני ברומא העתיקה, והיא היוותה את השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הציוויליזציה של רומא העתיקה; קדמו לה הרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס - המאה ה-1 לפנה"ס) והמלוכה הרומית (המאה ה-8 לפנה"ס - 509 לפנה"ס). האימפריה הרומית התאפיינה בצורת ממשל אוטוקרטית ובשטחים רחבי הידיים אותם כבשה באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

ישנם כמה אירועים המקובלים על ההיסטוריונים כנקודת המפתח למעבר בין הרפובליקה לקיסרות, בהם: מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור בשנת 44 לפנה"ס, קרב אקטיום (2 בספטמבר 31 לפנה"ס), והחלטת הסנאט להעניק לאוקטביאנוס את תואר הכבוד אוגוסטוס (ב-4 בינואר 27 לפנה"ס).

את התפשטותה החלה רומא העתיקה עוד בימי הרפובליקה, אך היא הגיעה לשיאה בימיו של הקיסר טראיאנוס, כאשר חלשה על שטח של כמעט 6 מיליון קמ"ר.[1] בימי שלטונו של הקיסר הבא, הדריאנוס, נוהגים רבים לראות את ימי שיא עצמתה ושגשוגה התרבותי של האימפריה. מורשתה של האימפריה הרומית ניכרת בשפה, דת, ארכיטקטורה, פילוסופיה, משפטים, אמנות, ממשל, מדע ועוד באומות רבות.

לקראת אמצע המאה השלישית נקלעה האימפריה הרומית למשבר קשה עקב אי יציבות שלטונית, איומים צבאיים מחוץ לאימפריה וקשיים כלכליים. בסוף המאה הצליח הקיסר דיוקלטיאנוס לייצב את האימפריה, אך שיטת השלטון שהנהיג ב-293, הטטרארכיה, שחילקה את הנהגת האימפריה בין ארבעה שליטים שותפים, רמזה כבר על התפרקותה העתידית של האימפריה. ב-324 איחד הקיסר קונסטנטינוס שוב את האימפריה תחת שלטון של קיסר יחיד. הוא אף העביר את בירת האימפריה מרומא לקונסטנטינופול (ביזנטיון) שבפתח מיצר הבוספורוס. ב-395 הוריש הקיסר תיאודוסיוס הראשון את האימפריה לשני בניו, שקיבלו כל אחד מחצית האימפריה.[2] כך נוצרו שתי ישויות: האימפריה הרומית המערבית שבירתה רומא, והאימפריה הרומית המזרחית שבירתה קונסטנטינופול.

הקיסרות הרומית המערבית התפוררה בהדרגה בלחץ פלישות העמים הברבריים, ורומא איבדה את שליטתה על רוב שטחיה. בשנת 476, כאשר הקיסר המערבי האחרון רומולוס אוגוסטולוס הודח על ידי אודואקר, היא חדלה להתקיים.[3] הקיסרות הרומית המזרחית, או כפי שהיא מכונה בפי היסטוריונים מודרניים, הקיסרות הביזנטית, התקיימה עד לשנת 1453 עם כיבוש קונסטנטינופול על ידי האימפריה העות'מאנית בהנהגתו של מהמט השני. עם מותו של הקיסר הביזנטי האחרון, קונסטנטינוס האחד עשר בקרב על העיר, חדלה להתקיים גם הקיסרות הרומית המזרחית.[4] ב-1461 העיר טרבזון נכבשה ואיתה השריד האחרון לאימפריה הביזנטית (או רומית).

היסטוריה

ערכים מורחבים – היסטוריה צבאית של הקיסרות הרומית

ההיסטוריה השלטונית של הקיסרות הרומית מתחלקת לתקופות העיקריות הבאות:

  • אוגוסטוס (27 לפנה"ס-14)
  • מטיבריוס לאלכסנדר סוורוס (14–235)
  • משבר המאה ה-3 והקיסרים המאוחרים (235–395)
  • התמוטטות הקיסרות הרומית המערבית (395–476)
  • הקיסרות הרומית המזרחית (476–1453)

ההיסטוריה הצבאית מתחלקת לתקופות העיקריות הבאות:

  • התפשטות בשיא העוצמה (27 לפנה"ס-193)
  • התבצרות ודעיכה (193–395)
  • התמוטטותה של הקיסרות הרומית המערבית (395–476)

אוגוסטוס (27 לפנה"ס-14)

תוצאותיו של קרב אקטיום שהסתכמו בתבוסתם ובעקבותיה בהתאבדותם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה, הביאו לסיומה של מלחמת האזרחים. אוקטביאנוס (אוגוסטוס), עתה שליטה היחיד של רומא, החל רפורמה בהיקף מלא של הצבא, בעניינים כספיים, ומדיניים. הכוח אותו הבטיח לעצמו היה זהה בצורתו, אם לא בשמו, לזה של קודמו יוליוס קיסר, ששנים קודם הבטיח לעצמו את תפקיד הדיקטטור.

בשנת 36 לפנה"ס, ניתן לאוקטביאנוס כוח רב הנובע ממשרת טריבון הפלבס, שנתן לו זכות ווטו על הסנאט, היכולת לשלוט על אספות העם (אספות הפלבס), והפך את האדם (הנושא את התפקיד) ואת המשרה עצמה למקודשים. עד לשנת 32 לפנה"ס, מעמדו כטריומווירט נתן לו את הכוחות הנמצאים בידיו של אוטוקרט, אך כאשר הוא הדיח את מרקוס אנטוניוס באותה השנה, הוא התפטר מהטריומווירט, וכוחות זהים לאלה שוויתר עליהם ניתנו לו שוב. בשנת 29 לפנה"ס, ניתנה לאוקטביאנוס הסמכות של קנסור, וכך את הכוח למנות סנאטורים חדשים.[5]

הסנאט העניק לאוקטביאנוס את התואר פרוקונסולר אימפריום (Proconsular imperium), תואר שנתן לו את הסמכות על כל הפרוקונסולים (מושלים צבאיים)[6] הפרובינקיות הנמצאות בגבולות הקיסרות ושאינן ניתנות לשליטה, בהן חנו רוב לגיונות הצבא, היו תחת שליטתו של אוגוסטוס. פרובינקיות אלה הוגדרו כפרובינקיות הקיסריות. פרובינקיות שלוות יותר, היו תחת שלטונו של הסנאט. הלגיונות הרומיים, שהגיעו למספר חסר תקדים (סביב ה-50) עקב מלחמות האזרחים, הופחתו ל-28.

בנוסף יצר אוגוסטוס 9 קוהורטות מיוחדות, למראית עין כדי לשמור על השלום באיטליה, כאשר לפחות שלוש מהן הוצבו בעיר רומא. קוהורטות אלה נודעו בשם המשמר הפרטוריאני. בשנת 27 לפנה"ס, החזיר אוקטביאנוס את השליטה במדינה חזרה לידיהם של הסנאט והאנשים של רומא. הסנאט סירב להצעה, דבר שלמעשה שימש כאשרור לפופולריות הרבה של תפקידו בקרב ההמונים. לאוקטבינוס הוענק בנוסף התואר "אוגוסטוס" (הנשגב) על ידי הסנאט,[5] ומאז ואילך נקרא בשם אוגוסטוס קיסר. בנוסף לקח לעצמו אוגוסטוס את התואר פרינקפס, או "האזרח הראשון",[7] מבין שלל התארים שהרעיף עליו הסנאט.

כיורשו המאומץ של יוליוס קיסר, העדיף אוגוסטוס להקרא בשם זה, המילה קיסר הייתה מרכיב בשם משפחתו. שלטון השושלת היוליו-קלאודית החזיק כמעט מאה שנה (מיוליוס קיסר באמצע המאה ה-1 לפנה"ס ועד לקיסר נירון ששלט עד לאמצע המאה ה-1). בזמנה של השושלת הפלאבית, ושלטונו של אספסיאנוס, ושני בניו, טיטוס ודומיטיאנוס, התפתח המונח קיסר, כמעט דה פקטו, משם משפחה לתואר רשמי.

מטרתו האחרונה של אוגוסטוס הייתה למצוא שיטה להעברת השלטון בירושה בצורה מסודרת. בשנת 6 העניק אוגוסטוס סמכויות של טריבון לבנו החורג טיבריוס,[8] ולא חלף זמן רב לפני שאוגוסטוס הבין כי לא נותרה לו כל ברירה אחרת אלא להכיר בטיבריוס כיורשו. בשנת 13, נקודה זו יושבה מעל לכל ספק, הועבר חוק אשר קישר בין סמכותו אוגוסטוס על הפרובינקיות לזו של טיבריוס,[9] כך שכעת סמכויותיו החוקיות של טיבריוס היו עצמאיות, אך שקולות, לאלה של אוגוסטוס.[9] בתוך שנה לאחר חקיקה זו, מת אוגוסטוס.

מטיבריוס לאלכסנדר סוורוס (14 - 235)

את אוגוסטוס ירש בנו החורג טיבריוס, בנה של אשתו ליוויה מנישואיה הראשונים. אוגוסטוס היה נצר לבית היוליים (משפחת היוליים), אחת מהמשפחות העתיקות ביותר של מעמד הפאטריקים של רומא, בעוד טיבריוס היה צאצא לבית האב הקלאודיים, משפחה שהייתה אך במעט פחות עתיקה מהיוליים. שלושת יורשיהם על כס הקיסרות היו כולם גם מבית הקלאודיים, דרך אחיו של טיבריוס נירון קלאודיוס דרוסוס, ומבית היוליים, גם דרכה של, יוליה אוגוסטי פיליאה, בתו של אוגוסטוס מנישואיו הראשונים (הקיסרים קליגולה ונירון), או דרך אחותו של אוגוסטוס אוקטביה (הקיסר קלאודיוס). כך שההיסטוריונים פונים לשושלת זו כאל השושלת היוליו-קלאודית.

שנות שלטונו הראשונות של טיבריוס היו שלוות, ובאופן יחסי, נעימות. למרות זאת, במהרה הפך משטרו של טיבריוס והתאפיין בפרנויה ובהשמצות. הוא החל סדרה של משפטי בגידה והוצאות להורג, שהמשיכו עד למותו בשנת 37. יורשו של טיבריוס השנוא היה נכדו גאיוס (הידוע יותר בכינויו קליגולה או "מגפיים קטנים"). קליגולה החל את שלטונו היטב, אך במהרה איבד את שפיות דעתו. בשנת 41 התנקשו בחייו של קליגולה, ובמשך היומיים הבאים שלאחר ההתנקשות, הדיין הסנאט האם ראוי להחזיר את משטר הרפובליקה.[10]

מכל מקום, עקב דרישת הצבא, קלאודיוס הוכרז בסופו של דבר כקיסר. קלאודיוס לא היה פרנואיד כדודו טיבריוס, או מטורף כאחיינו קליגולה. ולכן היה מסוגל לנהל את הקיסרות ביכולות סבירות. בחיי המשפחה שלו הוא היה פחות מוצלח, כיוון שהתחתן עם אחייניתו, ישנה סברה כי היא זו שהרעילה אותו בשנת 54. נירון, היה זה שירש את קלאודיוס, את רוב תשומת הלב שלו הוא מיקד בדיפלומטיה, מסחר, ובהאדרת ערכה התרבותי של בירת הקיסרות. למרות זאת, זכור נירון בעיקר כרודן, ונטל את חייו בשנת 68.

בנייתו של האמפיתיאטרון הפלאבי, הידוע יותר כקולוסיאום, החלה בידי הקיסר אספסיאנוס, אך לבסוף הושלמה בידי בנו, הקיסר טיטוס

להתאבדותו הכפוייה של נירון, התלוותה תקופה קצרה של מלחמת אזרחים, הידועה כשנת ארבעת הקיסרים. אוגוסטוס ייסד צבא קבע, בו חייל שירת תחת אותו מושל צבאי למשך תקופת זמן ארוכה. התוצאה הייתה שהחיילים בפרובינקיות פיתחו רמת נאמנות גבוהה למפקדם, כזו שלא הייתה להם לקיסר עצמו. וכך, במובן מסוים, הייתה הקיסרות איחוד של נסיכויות בסיסיות, שיכול היה להתפרק בכל עת.[11] בין יוני 68 לדצמבר 69, רומא הייתה עדה לעלייה ונפילתם הרציפה של גלבה, אותו, ויטליוס עד לעלייתו של אספסיאנוס, ראשון הקיסרים מהשושלת הפלאבית. אירועים אלה הראו כי כל גנרל מצליח יכול היה באופן לגיטימי לתבוע את הכס.[12]

אספסיאנוס נחשב לקיסר מוצלח, והמשיך בתהליך החלשתו של הסנאט, תהליך שהחל עוד בתקופתו של טיבריוס. באמצעות מדיניותו הכלכלית השקולה, הוא יצר עודפים באוצר הקיסרות, והחל בבנייתו של הקולוסיאום, יורשו של אספסיאנוס, בנו טיטוס, הוכיח במהרה את ערכו, אם כי תקופת שלטונו הקצרה מסומנת בידי אסון, הכולל את התפרצות של הר הגעש וזוב שהחריב את העיר פומפיי. הוא ערך את טקסי הפתיחה בקולוסיאום שבנייתו עדיין לא הושלמה, אך בשנת 81 הוא נפטר. את טיטוס ירש אחיו, דומיטיאנוס, שהיה בעל מערכת יחסים גרועה ביותר עם הסנאט. בסופו של דבר, דומיטיאנוס, היה לרודן, דבר זה נובע בחלקו מהעובדה כי לדומיטיאנוס לא היה בן, ומכאן היה בסכנה תדירה להדחה מכיסאו. בספטמבר 96, נרצח דומיטיאנוס.

המאה הבאה נודעה כתקופה של חמשת הקיסרים הטובים, בהן רציפות השלטון הייתה שלווה והקיסרות שגשגה. כל אחד מהקיסרים בתקופה זו אימץ את יורשו. שני הקיסרים האחרונים מ"חמשת הקיסרים הטובים" והקיסר שבא אחריהם, קומודוס גם נקראים השושלת האנטוניאנית. לאחר שעלה על כס הקיסר, קבע נרווה סגנון חדש: הוא החזיר רכוש שהוחרם בידי דומיטיאנוס לתושבים והקל את נטל המיסים לרומאים ולאיטלקים ועירב את הסנאט בשלטונו.

בשנת 112, צעד יורשו של נרווה, הקיסר טראיאנוס, עם צבאו אל תוך ארמניה וסיפח אותה אל הקיסרות הרומית. לאחר מכן הוא פנה דרומה אל תוך האימפריה הפרתית, כובש כמה ערים בדרכו לפני שהכריז על מסופוטמיה כפרובינקיה החדשה של הקיסרות ולקונן כי הוא זקן מידי כדי ללכת בעקבותיו של אלכסנדר הגדול. במהלך שלטונו, הגיעה הקיסרות הרומית לשיא התפשטותה, ולעולם לא תתקדם כל כך רחוק במזרח. מצפון, כבש את דקיה. אדריאנוס, יורשו של טראיאנוס, החליט כי שטחי האימפריה הרומית נמתחו אל מעבר ליכולתיה ההגנתיות וויתר על כיבושי קודמו במזרח. אדריאנוס הירבה לתור את האימפריה, להגיע אף ליחידות הצבא המרוחקות ביותר, ולהשליט משטר של אימונים ותרגולים שהיה בהם כדי להעסיק את היחידות ולמנוע מרד בצבא. בסיוריו ברחבי האימפריה, ניסה אדריאנוס לאחד את המינהל והמשפט בפרובינקיות.

תקופת שלטונו של אנטונינוס פיוס הייתה שלווה בדרך כלל. בניגוד לשני קודמיו, אנטוניוס לא היה איש צבא, כפי שכתב עליו היסטוריון מודרני: "קרוב לוודאי שמעבר לכך שאנטוניוס מעולם לא ראה, שלא לדבר על פיקד על, כוח צבאי רומי, סביר להניח כי במהלך שלטונו שארך עשרים ושתים שנים, הוא לא היה מצוי במרחק של פחות מ-500 מייל מלגיון".[13] תקופת שלטונו הייתה השלווה ביותר בכל תקופת הקיסרות הרומית ועל כן רבים נוהגים לציינה כשיאו של הפקס רומנה. אמנם היו מספר עימותים בתקופת כהונתו, במאוריטניה, יהודה ובבריטניה. אך אף לא אחד מהם נחשב לרציני. גישתו של אנטונינוס לניהול הקיסרות הייתה שונה משל רוב הקיסרים האחרים, בכל המשברים שנקרו בתקופת שלטונו הוא טיפל מבלי לעזוב ולו לפעם אחת את איטליה במהלך כל תקופת שלטונו. את ענייני החוץ של הפרובינקיות העדיף לנהל דרך הנציבים ששלטו בהן או באמצעות אגרות קיסריות ששלח לערים מרוחקות. סגנונו השלטוני של אנטונינוס זכה לשבחים רבים על ידי בני זמנו וגם על ידי הדורות הבאים אחריו.

במשך תקופת שלטונו של מרקוס אורליוס, החלו השבטים הגרמאנים לשגר פשיטות רבות לאורך גבולה הצפוני של הקיסרות. התקופה של "חמשת הקיסרים הטובים", המכונה גם כפקס רומנה, או "השלום הרומאי" הגיע אל סופה עם עלייתו לשלטון של הקיסר קומודוס. בחירתו של קומודוס, בנו של מרקוס אורליוס, שברה את הסכמה של אימוץ היורש שעלתה כל כך יפה. קומודוס הפך פרנואיד וגלש לעבר איבוד שפיות דעתו, לפני שנרצח בשנת 192.

שושלת סוורוס, ששלטה על כס הקיסרות משנת 193 ועד לשנת 235, כללה, ככל שנמשכה, משטרים בעייתיים יותר ויותר. ספטימיוס סוורוס, הראשון בשושלת, היה שליט מוצלח בדרך כלל, וטיפח את תמיכת הצבא והחליף כמה סנאטורים בעמדות מפתח ניהוליות בקציני פרשים. יורשו, בנו קרקלה, העניק אזרחות רומית מלאה לכלל התושבים החופשיים של הקיסרות, קרקלה האוטוקרט שחוסר יציבותו הלכה וגברה, נרצח בידי מקרינוס שירש אותו, לפני שגם הוא נרצח בידי יורשו אלאגבאלוס. אלכסנדר סוורוס, היה האחרון בשושלת סוורוס, בתקופתו נקט אלכסנדר סוורוס ברפורמות רבות בתחומים האזרחיים, הוא נתן מעמד סנאטורי לכמה מחיילי המשמר הפרטוריאני. עקב קיצוצים בהוצאות הצבא והקפדה על משמעת חמורה בקרבו שעשה מקורבו, המשפטן דומיטיוס אולפיאנוס (אנ'), פרצו מרידות רבות שבאחת מהן נרצח אולפיאנוס. זמן קצר לאחר שובו ממסע מלחמה במזרח החלו שבטים גרמאנים לתקוף את גבולה הצפוני של הקיסרות, השבטים כמעט והצליחו להגיע למרכז הקיסרות, איטליה. אלכסנדר יצא לאזור וניסה לשחד את השבטים בכופר זהב, כדי שיחדלו לתקוף את הקיסרות. חייליו פרשו את המעשה כפחדנות ומעשה זה הביא לשיא את חוסר שביעות הרצון של הצבא ממנו. כשהיה באזור מיינץ של ימינו, התנקשו בחייו חייליו בעת ששהה באוהלו בשנת 235.

משבר המאה ה-3 והקיסרים המאוחרים (235 - 395)

שיאו של משבר המאה השלישית, בשנת 271, הקיסרות הרומית מתפצלת לשלושה חלקים. בירוק: הקיסרות הגאלית. באדום: הקיסרות הרומית. בצהוב: ממלכת תדמור

משבר המאה ה-3 הוא תקופה שבין השנים 235 ועד 284 בה הקיסרות הרומית התפוררה וכמעט התמוטטה. במהלך תקופה זו (49 שנים) התחלפו 25 קיסרים על כס השלטון, והקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת קיפריאנוס (ככל הנראה זן של אבעבועות שחורות), שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה, ולהגן על עצמה.[14] משבר זה הסתיים עם עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס, ששלט משנת 284 ועד לשנת 305, בסדרה של רפורמות מרחיקות לכת ניסה דיוקלטינוס לפתור רבות מהבעיות החמורות שהטרידו את הקיסרות במהלך משבר זה.

למרות זאת, ביסודן הבעיות נשארו כשהיו וגרמו, בסופו של דבר, לחורבנה הסופי של הקיסרות. דיוקלטיאנוס סבר כי הקיסרות רחבת הידיים אינה ניתנת לשליטה ממוקד אחד, ולכן חילק את הקיסרות לשניים ויצר שני קיסרים שווים ששלטו תחת התואר אוגוסטוס. בעשות כן, יצר למעשה את מה שלימים יהפוך לקיסרות הרומית המערבית ולקיסרות הרומית המזרחית. בשנת 293 הסמכות השלטונית המשיכה וחולקה, כאשר כל אוגוסטוס לקח לעצמו "קיסר צעיר" שנקרא קיסר (Caesar) וזאת כדי ליצור קו של המשכיות לשלטון. רפורמה זו כוננה את מה שמכונה היום כטטררכיה (שלטון הארבעה). המעבר לתקופה זו מסמן את תחילת שלהי העת העתיקה.

הטטררכיה קרסה בפועל עם מותו של קונסטנטיוס כלורוס, הראשון משושלת קונסטנטינוס, בשנת 306. חייליו של קונסטנטיוס הכריזו מיידית על בנו, קונסטנטינוס הגדול כאוגוסטוס. סדרה של מלחמות אזרחים פרצה, שהסתיימה לאחר שקונסטנטינוס הצליח לאחד את כל הקיסרות תחת שלטונו. קונסטנטינוס, נתן תוקף חוקי לדת הנוצרית באופן מוחלט באמצעות צו מילאנו.

הטטררכיה, פסל מפורפיר, שנבזז מארמון ביזנטי בשנת 1204 ונמצא בבזיליקת סן מרקו, שבוונציה

בשנת 361 לאחר כמה עשורים של מלחמת אזרחים נוספת, הפך יוליאנוס הכופר לקיסר. צו הסובלנות, אותו הוציא בשנת 362 פקד על פתיחת המקדשים הפגאנים, ובנוסף, במה שהיה בעייתי הרבה יותר עבור הכנסייה הנוצרית, אישר את חזרתם של כמה בישופים נוצרים ששהו בגלות. בסופו של דבר חידש יוליאנוס את המלחמה נגד שאפור השני מלך האימפריה הסאסאנית, אך לאחר שלא הצליח לכבוש את הבירה קטסיפון, הוא נפצע פצעי מוות תוך כדי נסיגה לשטח הרומאי בשנת 363. לאחר מותו של יוליאנוס בחרו קציני הצבא את יוביאנוס לקיסר. עקב היות הצבא הרומי לכוד בגדה המזרחית של נהר הפרת, נאלץ יוביאנוס לכרות הסכם שלום בתנאים קשים עם הפרסים. בהסכם זה נאלץ יוביאנוס להעביר מחוזות רבים במזרח לידיהם של הפרסים, כדי שיוכל להעביר את חייליו בבטחה חזרה לשטחים הנמצאים בשליטה רומית. בניגוד לקודמו היה יוביאנוס נוצרי, וככזה החזיר את זכויות היתר של הנוצרים לקדמותן, לפני שמת בשנת 364.

לאחר מותו של יוביאנוס, נבחר ולנטיניאנוס הראשון, שהיה הראשון לשושלת ולנטיניוס, לאוגוסטוס, שבחר באחיו ואלנס לכהן עמו כקיסר שותף. בשנת 365, הצליח פרוקופיוס, בן דודו של הקיסר יוליאנוס, לשחד שני לגיונות, שהכריזו עליו כאוגוסטוס. מלחמה פרצה בין שני הקיסרים המזרחיים היריבים שנמשכה עד לתבוסתו של פרוקופיוס והוצאתו להורג בידי ואלנס בשנת 366, בשנת 367 הוכרז גרטיאנוס, בנו בן השמונה של ולנטיניוס, כקיסר בידי שני האחים. בשנת 375 הוביל ולנטיניוס הראשון את צבאו למסע מלחמה נגד הגרמאנים, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן. ירושת השלטון לא הלכה כמתוכנן, גרטיקוס היה נער בן 16 ומוכן לתפקיד הקיסר, אך החיילים בפאנוניה הכריזו על בנו הפעוט של ולנטיניוס מאשתו השנייה ואחיו למחצה של גרטינוס, כקיסר בשם ולנטיניאנוס השני, גרטינוס קיבל זאת בהסכמה שבשתיקה.

בינתיים, ניצבו בפני הקיסרות הרומית המזרחית בעיות משלה עם השבטים הגרמאנים. שבט גרמאני שנמלט מאדמותיו לשעבר וחיפש מפלט בשטחי הקיסרות המזרחית. ואלנס אישר להם להתיישב בגדה הדרומית של נהר הדנובה בשנת 376. אך לא חלף זמן רב והשבט הגרמאני התמרד נגד מארחיו הרומאיים, ובשנת 378 הוביל ואלנס בעצמו מסע מלחמה נגדם, מסע זה התברר כאסון עבור הרומאים שני הצבאות נפגשו בקרבת העיר אדירנה של ימינו, אך ואלנס היה ככל הנראה בעל ביטחון מופרז בשל היתרון המספרי של כוחותיו על אויביו. ואלנס, להוט לקחת את כל התהילה לעצמו, הסתער לשדה המערכה, וב-9 באוגוסט 378, התרחש קרב אדריאנפוליס שתוצאותיו היו תבוסה מוחצת לרומאים, ומותו של הקיסר ואלנס.

ההיסטוריון בן התקופה, אמיאנוס מארקלינוס, העריך כי שני שלישים מהצבא הרומי אבדו בקרב.[15] לקרב היו השלכות מרחיקות לכת, מאחר שחיילים ותיקים וקצונה יקרת ערך היו בין האבדות הכבדות, שהשאירו את הקיסרות עם בעיות במציאת הנהגה צבאית חלופית. גרטינוס היה עתה אחראי בפועל על כל הקיסרות. למרות זאת הוא חיפש אוגוסטוס שיחליפו בניהול הקיסרות המזרחית ובשנת 379 הוא בחר את תאודוסיוס הראשון.

תאודוסיוס, מייסדה של השושלת התאודוסית, הכריז על בנו בן החמש ארקדיוס כאוגוסטוס בשנת 383 בניסיון להבטיח המשכיות. הגנרל ההיספני קלטי, מגנוס מקסימוס, המוצב בפרובינקיה בריטניה, שהוכרז כאוגוסטוס בידי חייליו בשנת 383, מרד בגרטינוס בשעה שפלש לגאליה. גרטינוס נמלט, אך נרצח בזמן מנוסתו. בעקבות מותו של גרטינוס, היה על מקסימוס להתייחס לולנטיניוס השני, שהיה באותו הזמן בן 12, כאוגוסטוס הבכיר (הוותיק). מקסימוס נכנס במהרה למשא ומתן עם ולנטיניוס השני ועם תאודוסיוס, בניסיון לזכות בהכרתם הרשמית, אך למרות ניסיונותיו משא ומתן זה לא נשא פרי. בשנת 388 יצא תאודוסיוס למסע מלחמה מערבה והשיג ניצחון מכריע נגד צבאו של מקסימוס, שנתפס והוצא להורג. בשנת 392 נרצח ולנטיניוס השני, וזמן קצר לאחר מכן מינה הגנרל הפרנקי ארבוקסט את פלביוס אאוגניוס כקיסר.

מכל מקום, הקיסר תאודוסיוס הראשון סירב להכיר באאוגניוס כקיסר ופלש לקיסרות הרומית המערבית, בשנת 394 נפגשו הצבאות על גדת הנהר פריגידוס שלמרגלות האלפים, הגורם לניצחון היה נטישת חלק מצבאו לשעבר של מקסימוס וחבירתו לצבאו של תאודוסיוס, בעקבות ניצחונו המכריע של תאודוסיוס התאבד ארבוגסט ועוד באותו היום הוצא גם אאוגניוס להורג. וכך איחד תאודוסיוס שוב את הקיסרות הרומית לישות אחת תחת שלטונו. תאודוסיוס הראשון היה הקיסר האחרון ששלט על הקיסרות כולה. כקיסר הוא הפך את הדת הנוצרית לדת הרשמית בקיסרות. לאחר מותו בשנת 395, הוא הוריש לשני בניו, האחים למחצה, הונוריוס וארקדיוס את הקיסרות שחולקה בפעם האחרונה. במהלך המאה ה-5 המשיכו לשלוט בקיסרות הרומית שני קיסרים נפרדים שישבו על שני מוקדי כוח שונים, ועל אף שהרומאים המזרחיים החשיבו את עצמם כרומאים לכל דבר. שני חלקי הקיסרות היו תרבותית, היסטורית, אף אם לא מדינית, מדינה אחת רק להלכה בלבד.

התמוטטות הקיסרות הרומית המערבית (395 - 476)

ערכים מורחבים – שקיעת האימפריה הרומית, שלהי העת העתיקה, נדידת העמים

לאחר שנת 395, הקיסרים בקיסרות הרומית המערבית היו בדרך כלל שליטי בובה, בעוד השליטים האמיתיים היו אנשי צבא חזקים. שנת 476 היא השנה המוסכמת באופן כללי על ההיסטוריונים כשנה בה חדלה הקיסרות הרומית המערבית מלהתקיים. באותה שנה, סירב פלביוס אורסטס, אביו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס, וראש הצבא (מגיסטר מיליטום), להעניק אדמות להתיישבות לשכירי החרב הגרמאנים שהיו תחת שירותו על אדמת איטליה. החלטה זו גרמה לחוסר שביעות רצון בקרב שכירי החרב שמרדו תחת הנהגתו של אודואקר והדיחו את הקיסר האחרון, רומולוס אוגוסטולוס. אירוע זה נחשב באופן מסורתי כנפילתה של הקיסרות הרומית המערבית.

אודואקר כבש במהירות את שאר מחוזותיה של איטליה, ואז שלח את מחלצות הקיסר (בגדיו הרשמיים) לשליט הקיסרות הרומית המזרחית, זנון. זמן לא רב אחר כך הגיעו אל זנון שתי משלחות, האחת מאודואקר, שביקש כי שליטתו על איטליה תוכר באופן רשמי בידי הקיסרות המזרחית, ובמקרה כזה הוא יכיר בעליונות של זנון עליו. המשלחת השנייה הייתה מיוליוס נפוס הקיסר ששלט לפני רומולוס אוגוסטולוס, שביקש את תמיכתו של זנון בתפיסת כס השלטון מחדש. זנון נענה לבקשתו של אודואקר, עם מותו של יוליוס נפוס בשנת 480, תבע זנון את הפרובינקיה של דלמטיה לקיסרות המזרחית. אודואקר סירב להכיר בכך ותקף את דלמטיה, המלחמה שנבעה מכך הסתיימה עם כיבושה של איטליה בידי תיאודריך הגדול מלכם של האוסטרוגותים.

בהדרגה איבדה קיסרות את השפעת הרומניזציה שלה והפכה יותר גרמנית באופייה: על אף שהקיסרות התכופפה תחת מטר בלתי פוסק של התקפות מצד הויזיגותים, ההפיכה שהדיחה את הקיסר האחרון רומולוס אוגוסטולוס בוצעה על ידי חיילים ששרתו בצבא הקיסרות ולא על ידי חיילים זרים. מהכרה זו ויתר אודואקר על התואר קיסר והכריז על עצמו כ"מלך איטליה" במקום, הקיסרות יכולה הייתה להמשיך, אם כי רק בשם. זהותה, בכל אופן, לא הייתה רומית יותר, היא אוכלסה בצורה גוברת והולכת בידי גרמאנים שאף הגיעו לעמדות הכוח הבכירות ביותר זמן רב לפני שנת 476.

במאה ה-5 היה העם הרומאי נטול מערכיו הצבאיים, שהביאו את הקיסרות אל ימיה הגדולים, ואילו הצבא הרומי עצמו לא היה יותר מאשר תוספת לפדרציה של חיילים בני עמים שונים כמו: הגותים, ההונים, הפרנקים ואחרים שלחמו למענם. תאוריות רבות נוצרו כדי להסביר את נפילתה של הקיסרות הרומית, ותאריכים רבים ניתנו למועד נפילתה, החל מתחילת התדרדרותה במאה ה-3 ועד לנפילתה של קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאניים בשנת 1453.

צבאית, מכל מקום, הקיסרות המערבית נפלה לבסוף לאחר סדרה ארוכה של פלישות מצידם של השבטים הגרמאנים. ליבה של הקיסרות, אשר באיטליה, נתפס על ידי חיילים גרמאנים שמרדו. האותנטיות ההיסטורית והתאריך המדויק לנפילת הקיסרות אינם ודאיים, וישנם היסטוריונים שאינם מחשיבים את נפילת הקיסרות דווקא למועד זה (הדחתו של רומולוס אוגוסטולוס). חילוקי הדעות נמשכים מכיוון שתהליך התמוטטותה של הקיסרות היה ארוך והדרגתי ולא מאורע יחיד.

הקיסרות הרומית המזרחית (476 - 1453)

מהמט השני נכנס בשערי קונסטנטינופול ומביא לקיצה של הקיסרות הביזנטית
ערך מורחב – הקיסרות הביזנטית

עם התמוטטותה של הקיסרות הרומית המערבית במהלך המאה ה-5, נמנע רובו של ההרס מהקיסרות הרומית המזרחית העשירה, באמצע המאה ה-6 הקיסרות הרומית המזרחית (הידועה כקיסרות הביזנטית) תחת שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון כבשה מחדש את איטליה וחלקים מאיליריה מידיהם של האסטרוגותים, את צפון אפריקה מידיהם של הונדלים ואת דרום ספרד מידיהם של הוויזיגותים. בשעה שכיבושה מחדש של דרום ספרד לא האריך ימים והיה ארעי בלבד, כיבושה מחדש של צפון אפריקה שירת את הקיסרות הביזנטית למשך עוד מאה שנה, חלקים מאיטליה לעוד 500 שנה ואילו חלקים מאיליריה אף לתקופה ארוכה מזה.

מבין התאריכים הרבים המקובלים לסיומה של המדינה הרומית הקלאסית שנת 610 הוא המאוחר שבהם. וזאת כאשר בוצעו רפורמות נרחבות על ידי הקיסר הרקליוס, ששינו לתמיד את פני הקיסרות. השפה היוונית אומצה מחדש כשפת השלטון ומשקלה של השפה הלטינית הלך ודעך. עד לשנת 610, הקיסרות הרומית המזרחית הייתה כולה תחת השפעה יוונית ברורה, וניתן להחשיב כי היא הפכה למה שהיסטוריונים מודרניים רבים מכנים כקיסרות הביזנטית; לעומת זאת, הקיסרות מעולם לא כונתה כך בפי תושביה, אשר שהשתמשו בשמות כגון: רומאניה, בסיליאה רומאיון או פרגמאטה רומאיון, שמשמעותן: "ארצם של הרומאים", "הממלכה של הרומאים", ושעדיין ראו את עצמם כרומאים, ואת מדינתם כיורשת הלגיטימית לקיסרות רומא העתיקה.

ביזתה של קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי בשנת 1204 מתוארכת, לפעמים, כתאריך סופה של הקיסרות הרומית המזרחית: חורבנה של קונסטנטינופול ושל רוב אוצרותיה העתיקים, חוסר המשכיות מוחלט של המנהיגות, חלוקתן של אדמותיה למדינות יריבות, ו"קיסר" שנשלט על ידי הקתולים בקונסטנטינופול עצמה הייתה מכה ממנה לעולם לא התאוששה הקיסרות במלואה. למרות זאת, המשיכו הביזנטים לכנות את עצמם כרומאים עד לנפילתה של הקיסרות בפני הטורקים העות'מאנים בשנת 1453. באותה השנה חלקה המזרחי של הקיסרות הרומית חדל להתקיים בצורה מוחלטת. אף על פי שמהמט השני שכבש את קונסטנטינופול, הכריז על עצמו כקיסר הקיסרות הרומית (Caesar of Rome / Kayser-i Rum) בשנת 1453. קונסטנטינוס האחד עשר נחשב, בדרך כלל, כקיסר הרומאי האחרון.

פרובינקיות

ערך מורחב – פרובינקיה רומית

בימי העבר של הרפובליקה הוענקו באופן מסורתי משרות המושל בפרובינקיות לבני מעמד הסנאטורים.[16] הרפורמה שביצע אוגוסטוס שינתה מדיניות זו.

פרובינקיות קיסריות

הפרובינקיות הרומיות לאחר שנת 120 לספירה

כאמור, עם יסוד משטר הפרינקפס של אוגוסטוס ותחילתו של עידן הקיסרות הרומית, ריכז אוגוסטוס בידיו את הסמכות למנות נציבים לחלק מהפרובינקיות. הלכה למעשה, הפרובינקיות החשובות מבחינה אסטרטגית, אלו ששכנו בגבולות הקיסרות ובהן חנו מספר רב של לגיונות, בפרובינקיות אלה לקיסר הייתה סמכות ניהולית וצבאית עליונה, דרך נציב אותו מינה ושימש כנציגו. פרובינקיות אחרות שהיו חשובות מבחינה כלכלית, כמו מצרים שנחשבה לסל הלחם של הקיסרות, שאספקת החיטה ממנה האכילה את ההמונים ברומא. פרובינקיה זו הייתה מיוחדת מעמדה בתקופת הקיסרות ונחשבה לרכושו הפרטי של אוגוסטוס ולאחריו של יורשיו, נציבה של מצרים מונה ממעמד הפרשים ומחשש למרידה אף נאסר על הסנאטורים לבקר בפרובינקיה זו.

פרובינקיות סנטוריות

המדיניות הישנה והמסורתית נשארה ברובה ללא שינוי בפרובינקיות הסנאטוריות. עקב מיקומן, הרחק מגבולות הקיסרות, והעובדה כי הן היו תחת ריבונות ושליטה רומית מזה זמן רב, פרובינקיות אלה היו ברובן שלוות ויציבות. רק לגיון בודד היה מוצב בפרובינקיות הסנאטוריות, הלגיון השלישי אוגוסטה, שהיה מוצב בפרובינקיה הסנאטורית אפריקה. (צפון אלג'יריה המודרנית).

מעמד הפרובינקיה יכול היה נתון לשינוי, הוא יכול היה להשתנות מפרובינקיה סנאטורית לפרובינקיה קיסרית וההפך. דבר זה התרחש מספר פעמים[17] בזמן שלטונו של אוגוסטוס. מגמה נוספת הייתה יצירתן של פרובינקיות חדשות, בעיקר על ידי חלוקתן של פרובינקיות ישנות, או על ידי הרחבת גבולותיה של הקיסרות.

ממשל

ערך מורחב – משטר הקיסרות הרומית

בראש המדינה עמד הקיסר שסמכותו (אימפריום) נבעו, לפחות תאורטית, מתוקף סמכויותיו הטריבוניות והפרוקונסוליות.[18] בתאוריה, הסמכויות הטריבוניאניות (שהיו דומות לאלה של טריבון הפלבס בתקופתה של הרפובליקה) הפכו את האיש ואת משרדו למקודשים, והעניקו לו שליטה על ממשלתה האזרחית של רומא, כולל גם את הסמכות לשלוט בסנאט.[16]

באופן מעשי, התמיכה העיקרית עליה ביסס הקיסר את כוחו ואת סמכותו הייתה הצבא. מאחר שאת משכורתם קיבלו מאוצר הקיסרות, נשבעו הליגיונרים שבועה נאמנות צבאית שנתית אליו, שבועה זו נקראה סקרמנטום.

בעלי התפקידים מתקופת הרפובליקה נותרו, אך סמכויותיהם קוצצו מאוד. כך אף על פי שאספות העם המשיכו להתקיים גם לאחר היווסדה של הקיסרות, כל סמכויותיהן הועברו אל חיקו של הסנאט הרומי וכך צווי הסנאט הפכו למלוא כוחו של החוק.[19]

בתאוריה, היוו הסנאט והקיסר שני ענפים שווים של הממשל, אך בפועל סמכותו של הסנאט הייתה זניחה ובעיקרה היוותה כלי דרכו היסווה הקיסר את כוחו האוטוקרטי במעטה של רפובליקה. הסנאט זכה ליוקרה ולהערכה, אך למרות זאת, שימש לרוב מוסד זה כחותמת גומי מהוללת שהופשטה מרוב כוחה, והייתה נתונה בעיקר לחסדיהם של הקיסרים.

אוכלוסייה

בשנים האחרונות, שאלות הקשורות לאוכלוסייה בעת העתיקה החלו לקבל תשומת לב גוברת והולכת על ידי מומחים לנושא[20] ועתה ההערכות סביב גודלה של האוכלוסייה בשיאה נעות סביב 60–70 מיליון (בהערכה הנמוכה) ועד למעל 100 מיליון נפש (בהערכה גבוהה).[21] גם אם דבקים באומדן המסורתי יותר של 55 מיליון נפש, הקיסרות הרומית כוננה את הישות המדינית המערבית המאוכלסת ביותר עד לאמצע המאה ה-19 וכמות אוכלוסייתה הייתה שווה לזו של שושלת האן, בת תקופתה, אשר שלטה בסין.

מעמדות

ערך מורחב – מעמדות ברומא העתיקה

הקיסרות הרומית ירשה את המעמדות הישנים שהיו מקובלים ברומא העתיקה עוד בתקופת הרפובליקה. המעמדות נחלקו לפי עושרם כאשר הפטריקים, סנטורים, פרשים ופלבאים עשירים היוו את מעמד הנוביליטאס והיו בעלי סטטוס חברתי-כלכלי גבוה. קבוצות אוכלוסייה אלה קיבלו את התפקידים החשובים ביותר בניהול המדינה. מעמדות אחרים שכללו את הסוחרים הזעירים, חקלאים קטנים, פלבאים עניים וכיוצא באלה קבוצות חלשות מבחינה כלכלית.

נשים היו מופלות לרעה בכל הנוגע למעמדן החוקי. הן זכו לחינוך בסיסי בלבד ונהוג היה לחתן אותן לפי בחירת אבי המשפחה. הקלה מסוימת חלה במאה הראשונה, אך בכללו של דבר נותר מעמדן נמוך.

באימפריה הרומית היו עבדים רבים שהיו בתחתית הסולם החברתי. ניתן היה למכור אותם, להעביר, להעניש ואף לרצוח. עבדים אחדים השתתפו בקרבות במה בתור גלדיאטורים. עם זאת, העבדים היו יכולים לקנות את חירותם (אם בעליהם הרשה להם לעבוד מחוץ למשק ביתו) או לקבל חירות מבעליהם החוקיים עבדים משוחררים אלה זכו למעמד מיוחד בחברה הרומית שהיה גבוה יותר מזה של העבדים, אך נפל מאלה שנולדו חופשיים.

דת

עם התרחבותה של הקיסרות, החלה הקיסרות להכיל קבוצות תרבותיות שונות של תושבים, מספרם של פולחני האליליםהלך ועלה באופן תמידי עם כיבושם של מחוזות נוספים והוא היה נסבל ומקובל על ידי שליטי הקיסרות. הממשל הקיסרי, והרומאים בכלל, נטו להיות סובלניים כלפי דתות זרות ופולחנים שונים, כל עוד מאמיניהם לא גרמו לבעיות. דבר זה התקבל בנקל על ידי אמונות אחרות משל הרומאים מאחר שהפולחן הדתי הרומאי כמו גם טקסי הדת, הותאמו לעיתים קרובות כדי שיתאימו לזהות המקומית ולתרבותה.

אדם יכול היה להשתתף גם בטקסי הדת המוקדשים לאלים הרומיים, וכך להציג את זהותו הרומית, אך גם להשתתף בטקסים המוקדשים לאמונה האישית שלו וכך להמשיך ולשמור על חלק מזהותו האישית. לעומת זאת בתקופות מסוימות דתות מסוימות נרדפו, הידועה ביותר באלו הייתה רדיפתם של הנוצרים, כפי שמציין ההיסטוריון אדוארד גיבון. לעומת זאת, רוב הרשומות ההיסטוריות המציינות את רדיפת הנוצרים מגיעות מהכנסייה הנוצרית עצמה, שנטתה להעצים את תאורי הרדיפות מהן סבלו הנוצרים בתחילת דרכה של הנצרות. המקורות הלא נוצריים לעומת זאת רק מאזכרים את הרדיפות אך לא נותנים להם חשיבות יוצאת דופן לעומת רדיפות שאירעו לדתות אחרות.

הדת הרומית

הדת הרומית התחלקה לשניים, פולחן ביתי של אלילים ורוחות "קדושות" (Spirits) ששמרו על אנשים, משפחות, משקי הבית, אב הבית היה זה שהנהיג את טקסי הפולחן לכבודם, הטקסים נערכו בדרך כלל בבוקר מול המזבח הביתי, כאשר אשתו וילדיו מסייעים במלאכה. מבין אלילי הבית ניתן לציין את יאנוס ווסטה. בחלקה השני של הדת הרומית ניצבו האלילים הציבוריים, שהפולחן אליהם היה דומה לפולחן הביתי, אם כי בקנה מידה גדול ומפואר הרבה יותר, לאלילים אלה הוקמו מקדשים ציבוריים, קויימו לכבודם פסטיבלים וחגיגות. את הפולחן ערכו כהנים מיוחדים שנבחרו לכל תקופת חייהם (עם מעט יוצאים מהכלל) והם נבחרו בדרך כלל מקרב פוליטקאים בכירים.   חשיבות מרכזית לעיצובה מחדש של המסורת היהודית מדת הסובבת סביב עבודת בית המקדש למסורת של הגולה, הייתה ללימוד ושמירת התורה בידי החכמים, באמצעות הפרשנות לתורה הנמצאת במשנה ובתלמוד.

הקיסר עמד בראש הדת במדינה, אך את ענייני הדת ניהלו ארבעה מסדרים עיקריים: פונטיפקס מקסימוס (תואר אותו נשא הקיסר), רקס סקרורום, הבתולות הוסטליות, והפלאמינס. המטרה העיקרית של הפולחן הרומי היה לזכות בברכתם של האלילים לשגשוג, ביטחון ושפע. הקיסרים השונים הבינו את החשיבות לפולחן מרכזי לאזרחי רומא ונצלו זאת לתועלתם. אוגוסטוס היה זה שמינה את עצמו לכוהן הראשי, פונטיפקס מקיסימוס, וניצל את הופעתו של כוכב השביט היילי, ב-10 באוקטובר 12 לפנה"ס, כדי לטעון כי הוא היה בנו של אל (יוליוס קיסר).

שלא כמו ברוב הדתות בימינו, האלילים הרומיים לא דרשו התנהגות מוסרית גבוהה. אישור וקבלת הפולחן על ידי האלילים לא הותנתה בהתנהגותו האישית של המאמין, אלא בעריכת טקסי פולחן קבועים לכל אל. כל אחד או אחת מהאלילים נזקק לדמות בדרך כלל פסל או תבליט אבן או בברונזה ולמקדש או מזבח בו יכלו המתפללים להקריב קרבנות.

לעמים אותם כבשה רומא הייתה השפעה רבה על הדת הרומית, האלילים היוונים אומצו כמעט במלואם (אם כי בשם שונה) וכך גם מעמים אחרים מאסיה ומאפריקה. בין האלילים אותם ניתן לציין: יופיטר, ונוס, נפטון, אפולו, מרס, דיאנה ורבים אחרים, כשם שסביב אלילי יוון העתיקים נרקמה המיתולוגיה היוונית, כך היה גם סביב אלילי רומא נרקמה המיתולוגיה הרומית.

פולחן הקיסר

בניסיון להגביר את הנאמנות, נקראו תושבי הקיסרות להשתתף בפולחן הקיסר בו הוקירו את הקיסרים (בדרך כלל כאלה שנפטרו) כחצאי אלילים. קיסרים מעטים טענו כי הם אלילים בתקופת חייהם, למעט כמה יוצאי דופן קיסרים אלה נחשבו ברובם למטורפים (לדוגמה: קליגולה). מעשים אלה בימיה הראשונים של הקיסרות יכלו לסכן את מה שכינה אוגוסטוס כ"רפובליקה שהושבה על כנה" והיו בבירור בעלי מאפיינים מזרחיים. לדוגמה: היה זה ניסיונו של אלכסנדר הגדול להפוך את עצמו לאל (כדוגמתם של מלכי ממלכת פרס האחמנית אותה הוא כבש) שגרם לחייליו לפנות נגדו. כיוון שפולחן זה שימש כאחת מדרכיו של הקיסר לשלוט בנתיניו, הוא היה שימושי יותר בתקופה מאוחרת בה הייתה הקיסרות כאוטית, כאשר הקיסרים היו לעיתים קרובות נוצריים וסירבו להשתתף בפולחן.

חשיבותו של הפולחן הקיסרי עלתה בהדרגה, והגיע לשיאה במשבר של המאה ה-3. בחלקה המזרחי של הקיסרות הפך הפולחן הקיסרי לפופולרי במיוחד. וככזה הוא היה הגורמים החשובים לרומניזציה של אזורים אלה. היסודות המרכזיים של מכלול הפולחן היו ליד המקדש: תיאטרון או אמפיתיאטרון למופעי גלדיאטורים או משחקים אחרים ובית מרחץ. לעיתים, פולחן הקיסר התווסף לפולחן שנערך במקדש קיים או נחוג באולם מיוחד בבית המרחץ.

הרצינות בה נלקחה אמונה זו אינה ברורה. חלק מהרומאים לעגו לרעיון כי הקיסר נחשב לאל חי, ואף לעגו להאלהה של קיסר לאחר מותו. המחזאי והפילוסוף סנקה כתב את הסאטירה הידועה היחידה שלו, שעסקה בהכתרתו לאל של הקיסר קלאודיוס, ובה הקיסר המגושם והמגמגם אינו נהפך לאל לאחר מותו אלא לדלעת. למעשה, הסרקזם המריר בכל הקשור לקלאודיוס החל לתת אותותיו כבר בהלווייתו בשנת 54.

היטמעותו של פולחן זר

כיוון שבבסיס הדת הרומית לא הייתה ליבה שהפרידה אותה מדתות אחרות כמה אלים ופולחנים זרים הפכו לפופולריים בקרב הרומאים.

הסגידה לאלת האדמה סיביל היה המוקדם ביותר, לאחר שהגיעה לתודעת הרומאים בסביבות שנת 200 לפנה"ס, והיה זה אוגוסטוס שחידש את הפולחן במקדשה. מאה שנים לאחר מכן, אימצו הרומאים את האליליםהמצריים איזיס ואוזיריס. האליליםבכחוס וסול אינוויקטוס שצורפו עם הרחבת הכיבושים במזרח זכו לחשיבות מרובה וכמוהם גם האליל מיתראס (במקור מפרס) שזכה לפופולריות עצומה בקרב הצבא. חלק מפולחנים אלה היו מסתוריים ונשמרו בסוד מפני אלה שמחוץ למעגל המאמינים. במאה ה-1 לפנה"ס העניק יוליוס קיסר ליהודים חופש פולחן ברומא וזאת כגמול על העזרה שהגישו לו בעיר אלכסנדריה.

דתות שנויות במחלוקת

דרואידים

הדרואידים נתפסו במהותם כלא רומאים: צו אותו הוציא אוגוסטוס האוסר על אזרחים לעסוק בטקסי פולחן דרואידיים. לפי פליניוס הזקן דווח כי תחת שלטונו של טיבריוס דוכאו הדרואידים יחד עם מגידי עתידות ורופאים-לפי צו של הסנאט. ואילו קלאודיוס אסר כליל את טקסי הפולחן שלהם בשנת 54.[22]

יהדות

בעוד היהדות התקבלה באופן כללי, גם היא סבלה לעיתים מרדיפות, אך אלה היו בעיקר מקומיות.

עד למרד הגדול שפרץ ביהודה בשנת 66, היהודים קיבלו באופן כללי הגנה. כדי לעקוף את החוקים הרומאיים האוסרים על קיומו של פולחן סודי וכדי לאפשר את חופש הפולחן שלהם, הכריז יוליוס קיסר כי בתי הכנסת הם מרכזי לימוד (מכללות). טיבריוס[23] אסר את קיומה של הדת היהודית ברומא אך היהודים במהרה חזרו אל מעמדם המוגן. קלאודיוס גירש את היהודים מהעיר, ולפי הקטע הבא (השנוי במחלוקת) מאת ההיסטוריון הרומי סווטוניוס, "מכיוון שהיהודים ברומא גרמו להפרעות מתמשכות במהומות ההסתה של אותו האיש, הוא (קלאודיוס) גירש את כולם",[22] קיימת האפשרות כי הכוונה בהפרעות קשורה להגעתם של ראשוני הנוצרים לרומא, וכי הרשויות הרומאיות לא הבדילו עדיין בין היהודים לבין הנוצרים הראשונים והחליטו בצורה גורפת לגרש את כולם.

לפי יוסף בן מתתיהו, בהחלטת הסנאט, שחררו המושלים את "היהודים אזרחי רומא" מעבודת הצבא "מטעמי יראת שמים שלהם",[24] ומפני "שאינם יכולים לשאת כלי זין ולהלוך בימי השבתות, ולא לספק לעצמם את המאכלים המקובלים להם לפי חוקי האבות והנהוגים אצלם".[25]

נצרות

הנצרות במקורה התפלגות של הדת היהודית, הופיעה בפרובינקיה הרומית יהודה בתחילת המאה ה-1. הנצרות התפשטה בהדרגה אל מחוץ לגבולות יהודה, תחילה מבססת את עצמה באנטיוכיה ובאלכסנדריה, ובמשך הזמן בכל רחבי הקיסרות. בשתי המאות הראשונות, ראו הרשויות הרומאיות את הנצרות ככת ביהדות ולא כדת משמעותית, סווטוניוס הזכיר אותם כבדרך אגב, "(בזמן שלטונו של נירון) עונש הוטל על הנוצרים, כת המתיימרת לאמונה חדשה ונכלולית",[26] אך הוא אינו מסביר על מה נענשו הנוצרים.

טקיטוס כתב, כי לאחר השריפה הגדולה ברומא בשנת 64 ראתה חלק מהאוכלוסייה את נירון כאשם וכדי להדוף את האשמות אלה, הוא הפנה את האשמות כלפי הנוצרים.[27] המלחמה כנגד היהודים בתקופת שלטונו של נירון, מלחמה שגרמה לחוסר יציבות שהובילה בסופו של דבר למלחמת אזרחים הראשונה מאז ימיהם של יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס, כמו גם התאבדותו של נירון. סביר להניח כי שורה של התפתחויות אלה הביאה לרדיפות כנגד כת "יהודית" זו.

הרדיפות כנגד הנוצרים חזרו ונשנו ברחבי הקיסרות במשך שתי המאות הבאות. לקנטיוס ואוסביוס מקיסריה תיעדו את הרדיפות הגדולות האחרונות אחר הנוצרים בימיו של הקיסר דיוקלטיאנוס בתחילתה של המאה ה-4, בדירבונו של גלריוס. אלה היו הרדיפות האכזריות ביותר של הנוצרים במשך כל ימי הקיסרות הרומית, אולם, לאחר דיוקלטיאנוס, העובדה כי הקיסרים היו לעיתים קרובות נוצרים בעצמם הפחיתה בצורה משמעותית את הרדיפות שעדיין נמשכו.

עם התקדמותה של המאה ה-4, התפשטה הנצרות באופן כה נרחב עד שהיא הפכה לנסבלת, לאחר מכן היא קודמה בידי הקיסר קונסטנטינוס, עד שהפכה לדת הרישמית של הקיסרות בימיו של הקיסר תאודוסיוס הראשון. במאה ה-5 הפכה הנצרות לדת הדומיננטית ברחבי הקיסרות, משנה את זהותה של הקיסרות באופן נרחב, גם כאשר קרסו הפרובינקיות המערביות.[28] תהליך זה הוביל לרדיפות נגד דתות מרובות אלילים (דתות פולתאיסטיות) שקודם לכן איפיינו את רובה של הקיסרות.

שפה

ערכים מורחבים – לטינית, יוונית, קוינה, ארמית, סורית, קופטית ושפות קלטיות
חמש השפות הרומאניות העיקריות בעולם: אדום-רומנית, צהוב-איטלקית, כחול-צרפתית, ירוק-ספרדית, כתום-פורטוגזית

לפני התפשטות הקיסרות השפה המדוברת בה הייתה לטינית, וזו הפכה לשפתה הרשמית של הקיסרות. בתקופתה של הקיסרות התפתחה הלטינית לשתי שפות: השפה ה"גבוהה"-לטינית קלאסית והשפה ה"נמוכה"-לטינית וולגארית ("עממית"). בעוד שהשפה הלטינית הקלאסית נשארה באופן יחסי יציבה, גם לאורך ימי הביניים, הלטינית הוולגארית, כמו כל שפה מדוברת, התגמשה והתפתחה. הלטינית הוולגארית הפכה ללינגואה פרנקה (שפה שאינה שפת אם) בפרובינקיות המערביות, ומאוחר יותר התפתחה לשפות הרומאניות המודרניות: איטלקית, צרפתית, פורטוגזית, ספרדית, רומנית, וכדומה. יוונית ולטינית קלאסית נחשבו לשפת הספרות, הלמידה, והחינוך.

על אף שהלטינית נותרה השפה הרשמית והמדוברת ביותר עד לנפילת הקיסרות הרומית המערבית וכמה מאות שנים אחר כך במזרח, השפה יוונית הייתה השפה הספרותית ולעיתים אף ללינגואה פרנקה.[29] למעט קרתגו לא ניסו הרומאים באופן כללי לדחוק את רגלי התרבות המקומית ואת שפתה. לזכותם של הרומאים ניתן לזקוף כי כמעט תמיד השאירו את המנהגים המקומיים על כנם ורק באופן הדרגתי העשירו אותם במנהגים בסגנון רומאי.[30] יחד עם יוונית, שפות רבות אחרות של שבטים שונים, נשארו בשימוש אך דבר זה כמעט ולא בא לידי ביטוי בכתב.

השפה היוונית התפשטה בערים רבות במזרח, וככזו, הרומאים היו שבעי רצון להשאירה כשפה האדמיניסטרטיבית באותם המקומות מבלי להחליפה וכך לפגום את היעילות הבירוקרטית. לפיכך, שני מזכירים שירתו בחצר הקיסרות, אחד אחראי על התכתובות בלטינית ואילו השני אחראי על התכתובות ביוונית לפרובינקיות המזרח.[31] כך, שבפרובינקיות המזרחיות, כמו בכל הפרובינקיות, השפה המקורית השתמרה.

יתרה מזו, תהליך ההתיוונות התגבר במהלך התקופה הרומית, מכיוון שהרומאים המשיכו והנציחו את התרבות ההלניסטית, אך אליה הוסיפו קישוטים ועיטורים מהשיפורים הרומיים. התמשכות ההתפשטות ההלניסטית (ומכאן גם השפה) התאפשרה ברובה בסיוע התשתיות (שבאו לידי ביטוי בבידור, רפואה, מערכת החינוך, רשת דרכים מפותחת, וכד,) שהונחו על ידי הרומאים, והסובלנות אותה גילו כלפי תרבויות אחרות והכללתן. מאפיינים אלה הבדילו אותם מטבעם המתבדל של היוונים שקדמו להם.

תפוצתו העולמית של האלפבית הלטיני. האזורים בירוק כהה מראים את המדינות בהן האלפבית הלטיני הוא הכתב הראשי היחידי. האזורים בירוק בהיר מראים את המדינות בהן האלפבית הלטיני הוא אחד מכמה צורות כתב ראשיות. יש לשים לב כי האלפבית הלטיני נמצא בשימוש באופן נרחב גם בחלק מהאזורים הצבועים באפור, עקב שימוש באזורים אלה בשפה שנייה שאינה רשמית (כגון: צרפתית באלג'יריה ואנגלית במצרים)

מאז סיפוחה של יוון בשנת 146 לפנה"ס, קיבלה השפה היוונית מקום ייחודי בעולם הרומי, והיא חבה זאת בתחילה למספרם הגדול של העבדים היווניים במשקי הבית הרומיים. ברומא עצמה היוונית הפכה לשפתם השנייה של האליטה המלומדת. היא הפכה לשפה השכיחה בימיה הראשונים של הכנסייה (כיוון שמרכזיה הגדולים של הכנסייה הנוצרית בתקופתה המוקדמת היו בפרובינקיות המזרחיות), ולשפתה של האמנות והמלומדים.

מכל מקום, עקב נוכחותן של שפות מדוברות נפוצות אחרות במזרח המאוכלס בצפיפות, שפות כמו: קופטית, סורית, ארמנית ופיניקית (האחרונה הייתה בעלת תפוצה רחבה גם בצפון אפריקה), השפה היוונית מעולם לא זכתה לאחיזה חזקה מעבר לאסיה הקטנה (על אף כמה מובלעות עירוניות באזורים אחרים), כמו שבסופו של דבר עשתה הלטינית במערב. דבר זה ניכר חלקית בהיקף השימוש בשפות הנגזרות בימינו. כמו הלטינית, השפה המדוברת צברה דיגלוסיה מהשפה הספרותית הכתובה, הניב של השפה היוונית, יוונית אטית, התקיים לצידה של השפה המדוברת, יוונית קוינה שהתפתחה אל ימי הביניים או יוונית ביזנטית (Romaic-יוונית מודרנית).

במאה ה-4 לספירה, איבדה היוונית את הדומיננטיות שהייתה לה בכנסייה, במדעים ובאמנות, לטובתה של הלטינית, שינוי זה בהיקף תפוצתה של הלטינית נבע מגדילתן והתבססותן של הפרובינקיות המערביות (דבר שהשתקף, לדוגמה בפרסומו של הוולגטה בתחילתה של המאה ה-5, התנ"ך הלטיני המוסכם הראשון; לפניו רק התרגומים ליוונית היו מקובלים). עם התמוטטותה של הקיסרות הרומית המערבית, ירד גם מספרם של האנשים הדוברים גם לטינית וגם יוונית, דבר שתרם רבות לפילוג בכנסייה הנוצרית בין הכנסייה האורתודוקסית המזרחית לכנסייה הקתולית המערבית ואף לפילוג התרבותי באירופה.

חשובות ככל שהיו שתי שפות אלה, היום צאצאיה של השפה הלטינית מדוברים באופן נרחב בחלקים רבים של העולם, בעוד שהניבים היווניים מוגבלים בעיקר ליוון, קפריסין ומובלעות בטורקיה ובדרומה של איטליה. ניתן לזקוף זאת, עד לרמה מסוימת, לכך שהפרובינקיות המערביות נפלו לידיהם של שבטים ברבריים שהתנצרו על ברכי הלטינית, בשעה שהפרובינקיות המזרחיות נפלו לידיהם של ערבים מוסלמים וטורקים שעליהם למשקלה התרבותי והשפעתה של היוונית הייתה השפעה קטנה הרבה יותר.

צבא

ערכים מורחבים – הצבא הרומי, הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המוקדמת, הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרת והצי הרומי

המשמר הפרטוריאני

ערך מורחב – המשמר הפרטוריאני

המשמר הפרטוריאני נוצר בידי הקיסר אוגוסטוס כדי לעזור ולמנוע ממתנקשים להגיע אל הקיסר ולרצחו כשם שנעשה עם יוליוס קיסר, שנרצח בידי ברוטוס ורעיו. המשמר חולק ל-9 קוהורטות (גדודים) של 500 חיילים, ומאוחר יותר הרחיבם אוגוסטוס ל-1,000. בתאום עם מדיניות הגנרלים, כדי למנוע את הופעתה של הרודנות, הציב אוגוסטוס רק שלוש קוהורטות בתחומי העיר רומא הבירה ופיזר את השאר בערי איטליה הסמוכות. עוד לפני שנת 2 לפנה"ס כל קוהורטה הונהגה בידי טריבון ממעמד הפרשים.

תפקידו העיקרי של המשמר הפרטאוריאני היה לשמש כשומרי ראשו של הקיסר ולשמש כמשטרת העיר. אך כאשר עלה הצורך בכך הם נשלחו גם לשדה המערכה. חיילי המשמר קיבלו שכר גבוה בהרבה מאשר מקביליהם מלגיונות הסדירים, כמו כן שרתו חיילי המשמר הפרטוריאני תקופת זמן של 16 שנה וזאת בניגוד לחיילי הצבא שנאלצו לשרת עד לתקופה של 25 שנה.[32] טיבריוס תחת האמתלה של החדרת משמעת קפדנית יותר לחיילי המשמר, כינס אותם במחנה פרטוריאני גדול, הקסטה פרטוריה (Castra Praetoria), מחנה זה המבוצר בכבדות הוקם בשנת 23 בפרבריה המזרחיים של העיר רומא על ידי מפקדם הידוע לשמצה סיאנוס.

במהרה הפך המשמר הפרטאוריאני לגוף הרב עוצמה ביותר בקיסרות והחל להיפטר ולרומם קיסרים לפי צרכיו. לאחר שחיילי המשמר רצחו את הקיסר קליגולה, המשיך המשמר לשחק תפקיד משמעותי במינויו של הקיסר הבא, קלאודיוס, שהיה הראשון לרכוש את תמיכתם של החיילים בכסף. לאחר שבשנת 193 הגיע הדבר לידי שיא כאשר המשמר הפרטוריאני העמיד את כס הקיסרות למכירה לכל המרבה במחיר, עד שבסופו של דבר עלה ספטימיוס סוורוס לשלטון ופרק את המשמר והחל לבנותו מחדש מהלגיון הפאנוני.

בשנת 284 צמצם דיוקלטיאנוס את סמכויותיו של המשמר ובשנת 312, לאחר קרב גשר מילביאן, פרק קונסטנטינוס את המשמר והחריב את מפקדותיו, את חייליו פיזר בין הלגיונות השונים ברחבי הקיסרות.

לגיונות

מערך ה"צב", אחת מצורות לוחמת השדה הרומית

עם תום מלחמת האזרחים, פנה הקיסר אוגוסטוס לארגון מחדש של הצבא. אוגוסטוס הפחית את כמות הלגיונות - שמספרם העצום הגיע ל-60[33]- ל-28 לגיונות, כמות אותה ניתן היה לנהל ולשלוט בה בקלות רבה יותר ואף תאמה את האפשרויות הכספיות של הקיסרות. כמה לגיונות, בעיקר כאלה אשר נאמנותם הוטלה בספק, פורקו. לגיונות אחרים מוזגו, עובדה העולה מהתואר שניתן להם - "ג'מינה" (Gemina) - תאומים.

בשנת 9 לספירה, הושמדו שלושה לגיונות שלמים בידי שבטים גרמאניים בקרב יער טויטובורג. אסון זה הפחית את מספר הלגיונות ל-25. מספר הלגיונות הכולל יוגדל במהלך 300 השנים הבאות, אך תמיד יישאר סביב 30.[34]

חיל עזר

חילות העזר (לטינית: Auxilia) לא זכו לפרסום כמו הליגיונרים, אך חשיבותם הייתה רבה. בניגוד ללגיונות ששירות בהם חייב אזרחות רומאית, בחילות העזר קיבלו אליהם חיילים מבנות בריתה של רומא שלא היו בעלי אזרחות. החילות אורגנו בסדר גודל של קוהורטה, וקיבלו שכר קטן יותר מאשר הליגיונרים, ולאחר 25 שנות שירות הוענקה להם אזרחות רומית שכללה גם את בניהם.

טרירמה רומאית

חילות העזר היו מוצבים תחילה בפרובינקיות מהם גויסו וסדר הגודל שלהם היה שווה לזה של הלגיונות המוצבים בפרובינקיה. אולם, לאחר המרד הבטוואני החליט הקיסר אספסיאנוס שחילות העזר ישלחו לשירות מחוץ למולדתם, וזאת כדי למנוע אפשרות נוספת של מרד. כתוצאה מכך איבדו חילות העזר את המאפיינים האתניים שלהם.

כיוון שבאותה התקופה היו כ-25 לגיונות שכל אחד מהם הכיל בסביבות ה-5,000 לגיונרים, מנו כוחות העזר כ-125,000 לוחמים, שחולקו ל-125 גדודים.

צי

תפקידו של הצי הרומי לא הסתכם רק בסיוע בהובלת הלגיונות לאזורי משבר או בהגשת אספקה, אלא הוא גם סייע בהגנת גבולות הקיסרות בנהרות הריין והדנובה. תפקיד נוסף היה מתן הגנה לקווי המסחר הימיים כנגד האיום שהציבו הפיראטים על קווים אלה. כתוצאה מכך סייר הצי בכל רחבי הים התיכון, חלקים מצפון האוקיינוס האטלנטי לחופי הפרובינקיות בהספניה, גאליה, בריטניה וגרמניה התחתית, כמו כן שמר הצי על נוכחות בים השחור. למרות כל האמור שירות בצבא היבשה נחשב ליוקרתי יותר ובכיר יותר.

כלכלה

ססטרטיוס של אספסיאנוס, שהוטבע בשנת 71, לציון ההצלחה בדיכויו של המרד הגדול. על צידו האחורי נכתב "יהודה הכבושה".

מטבע

הממשל הקיסרי, ככל הממשלים, התעניין בהנפקה ובשליטה על הפצת המטבע. הטבעת המטבעות הייתה מעשה פוליטי: דמותו של הקיסר השולט הופיעה על רוב ההנפקות, והמטבעות שימשו כאמצעי להפצת דמותו בכל רחבי הקיסרות, כמו כן הופיעו על המטבעות דמויות של קודמיו בתפקיד, נשות הקיסרים, חברי משפחה אחרים, ושל יורשים פוטנציאלים. על ידי הפצת המטבעות עם דמותו של היורש הלגיטימיות שלו והמשכיות המשטר הוצהרה וחוזקה. הודעות מדיניות ותעמולה קיסרית כמו הכרזה על ניצחונות והכרה של נאמנות הופיעו גם כן על כמה הטבעות.

חוקית, רק לקיסר ולסנאט הייתה הסמכות להטביע מטבעות בתוך גבולות הקיסרות.[35] אך זו של הסנאט הייתה בעיקרה על הנייר בלבד. באופן כללי, הממשל הקיסרי הפיץ מטבעות מזהב וכסף, בעוד הסנאט הפיץ מטבעות מנחושת שסומנו במקרא "SC", קיצור של "סנאטוס קונסולטו", "בצו הסנאט". למרות זאת, מטבעות מנחושת יכלו להטבע גם ללא צו זה. לכמה ערים יווניות היה אישור להטביע מטבעות[36] מנחושת וכמה סוגים של מטבעות מכסף, הידועים היום כאימפריאל יווני (או בשמות אחרים כקולוניאל רומי או פרוביציונאל רומי). המטבעות הקיסריות היו תחת ניהולו של העוזר הכלכלי הראשי, והמטבעות אזוריות (בפרובינקיות) היו תחת ניהולו של הנציב בפרובינקיה. המטבעות הסנאטוריות נוהלו על ידי נציגים של אוצר הסנאט.

ארבעה סוגי מטבעות הונפקו ברחבי הקיסרות: אאוריוס (זהב), דנאריוס (כסף), ססטרטיוס (ארד) דופונדיוס (נחושת).

מסחר

ספינת נהר הנושאת חביות, ככל הנראה יין

המסחר הרומי היה המנוע אשר הניע את גלגלי הכלכלה בשלהי הרפובליקה הרומית ובתחילתה של הקיסרות. סגנונות ומגמות בהיסטוריוגרפיה ובתרבות הפופולרית נטו להזניח את יסודות הכלכלה של הקיסרות, לטובת מחקרים אחרים כגון: הלינגואה פרנקה הלטינית ומעשי הגבורה של הלגיונות הרומיים. השפה והליגיונות נתמכו בידי המסחר, בשעה שהם היו עמוד השדרה שלו. הרומאים היו אנשי עסקים ואחת הסיבות העיקריות לאריכות ימי הקיסרות הייתה עקב יכולת הסחר הענפה שלהם.

בעוד שבתאוריה נאסר על חברי הסנאט ובני משפחותיהם,[37] בני מעמד הפרשים היו מעורבים במסחר, על אף שמעמדם הגבוה הוביל להדגשה שהצבא היה משלוח היד העיקרי בו עסקו או לחלופין בפעילות ענפה בשעות הפנאי. בני מעמד הפלבים ועבדים משוחררי היו בעלי חנויות ואיישו דוכנים בשווקים, בשעה שעבדים במספרים גדולים עסקו ברוב העבודה הקשה.

את החשבונאות המורכבת והמסובכת ביצעו הרומאים עם לוחות ספירה וחשבונייה. החשבונייה, בה השתמשו בספרות רומיות, הייתה מותאמת במיוחד לספירת המטבעות, המשקלות והמידות הרומיות השונות.

חקלאות

בתקופה הרומית היו גידולי שדה וביות חיות מבוססים היטב במערבה של אירופה. לא ניכר שינוי משמעותי בתחום עם עלייתה של הקיסרות הרומית, ולכן החוקרים נוטים להסתכל על תקופת הרפובליקה המאוחרת ותקופת הקיסרות כעל מקשה אחת. התנובה החקלאית הייתה נמוכה בהשוואה לסטנדרטים של המאה ה-21, וכמעט מחצית מתנובת הגידולים שימשה לזריעה מחודשת. שיטות עיבוד האדמה הרומיות היו דומות מאוד לאלה היווניות וטובי הסופרים והוגי הדעות הרומיים פרסמו כתבים הנוגעים לשיטות אלה כמו גם לחשיבותה של החקלאות, לא רק מבחינה מסחרית אלא אף מבחינה חברתית ומוסרית (מוסר עבודה).

ורגיליוס בכתבו ה"גאורגיקה" (עבודת האדמה) טען כי חיים כפריים פשוטים העניקו הילה של טוהר. קיקרו החשיב את החקלאות למקצוע הטוב ביותר מקרב כלל המקצועות בהם עסקו הרומאים, הוא כתב: אך מכל משלוחי היד בהם הרווח מובטח, אין טוב יותר מאשר החקלאות, אין רווחי יותר, אין מענג יותר, אין יאה יותר לאדם החופשי...".

על אף שרומא הסתמכה על משאבים מהפרובינקיות הרבות שלה שהושגו על ידי כיבוש או מסעות מלחמה, רומאים אמידים עיבדו את אדמתה של איטליה לייצר מגוון של גידולים גם כן. בעלות על אדמה הייתה גורם מרכזי שאבחן בין משפחות אריסטוקרטיות לבין משפחות פשוטי העם, וככל שרומאי היה בעלים של אדמה רבה יותר, כך עלתה חשיבותו בעיר עצמה. לעיתים קרובות זכו חיילים, עם תום שירותם הצבאי, למענק בדמות שטח אדמה ממפקדם. על אף שהחוואים הרומיים נשענו בכבדות על עבדים ככוח עבודה, נשכרו גם עבדים משוחררים ואף אזרחים כדי לפקח על העבדים ולהבטיח כי החווה תתנהל בצורה חלקה.

תרבות

דגם של אזור שדה מרס ברומא העתיקה, בשנת 300 לערך. מוצג במוזיאון התרבות הרומית, בפרברי רומא

החיים בקיסרות הרומית נסובו סביב העיר רומא, ושבע הגבעות הידועות שבה. בעיר היו תיאטראות רבים, אולמות התעמלות, מסבאות, בתי מרחץ ובתי בושת. לאורך השטחים שהיו תחת שלטונה של רומא, האדריכלות הרומית התפרסה בין בתים צנועים ביותר ועד לווילות מפוארות בכפר, ובעיר הבירה עצמה, רומא, עד לבתים האלגנטיים בגבעת הפאלאטיום, משמה נגזרה המילה ארמון (palace), רובה המוחלט של האוכלוסייה התגוררה במרכז העיר, דחוסה בשיכוני דירות.

לרוב העיירות והערים הרומיות היו פורום ומקדשים, כמו גם בעיר רומא עצמה. אמות מים נבנו כדי להביא מים למרכזי הערים,[38] ויין ושמן יובאו מפרובינקיות רחוקות ואף מחוץ לגבולות הקיסרות. בעלי האדמות התגוררו בדרך כלל בעיר ואילו אחוזותיהם נוהלו בידי מנהלי חווה. כדי לעודד תוצר גבוה מהעובדים, בעלי אדמות רבים שיחררו מספר גדול של עבדים. בימיו של אוגוסטוס, עבדים יווניים מתורבתים ממשק הבית לימדו את הצעירים הרומאים (ולעיתים אף את הבנות). פסלים יווניים עיטרו את נוף הגנים בעבודותיהם בגבעת הפאלאטיום ואת האחוזות.

היבטים רבים של התרבות הרומית לקוחים מהיוונים.[39] באדריכלות ובפיסול, ההבדלים בין דגמים היווניים לרומים נראים לעין. התרומה העיקרית של הרומאים לאדריכלות הייתה הקשת והכיפה.

המרכז של המבנה החברתי הקדום הייתה המשפחה דבר שלא רק התבטא בקשרי דם אלא גם קשרים שנוצרו באופן חוקי הידועים כפאטריה פוטסטס (patria potestas-תרגום מלטינית: כוחו של האב).[40] ראש המשפחה היווה את הסמכות האבסולוטית היחידה; הוא היה השליט על אשתו, ילדיו, נשות ילדיו, אחייניו, עבדיו ועבדיו המשוחררים, משתמש בהם וברכושם כרצונו, הוא אף יכול היה להמיתם.[41] במקור, רק האריסטוקרטיית הפאטריקים נהנתה מהזכות להקים שבט משפחתי, או בתי אב (גנס), כיישויות חוקיות; מאוחר יותר, עם החלשותה של הקיסרות עקב מאבקים מדיניים ומלחמות, גויסו גם בני מעמדות אחרים. וכך נוצרו בתי האב הראשונים ממעמד הפלאבים, מחקים את עמיתיהם הפאטריקים.[42]

עבדות ועבדים היו חלק מהסדר החברתי; היו שוקי עבדים בהם יכלו הרומאים לקנות ולמכור עבדים. עבדים רבים שוחררו בידי אדוניהם בעבור השירות אותו סיפקו; עבדים מסוימים חסכו כסף וקנו את חירותם. באופן כללי רצח והטלת מום נאסרו על ידי חקיקה. ההערכה היא כי יותר מ-25% מאוכלוסיית הקיסרות הייתה משועבדת.[43] פרופסור גרהארד רמפל מהאוניברסיטה ווסטרן ניו אינגלנד קולג' טוען כי בעיר רומא לבדה, היו כ-400,000 עבדים, בתקופת הקיסרות.[44]

בעיר רומא נבנה שדה מרס שהיה סוג של שטח אימונים לחיילים הרומאים. בשלב מאוחר יותר, הפך המתחם למסלולי מרוצים ואזור שעשועים. במתחם, התכנס הנוער כדי להתאמן ולשחק, פעילויות שכללו: קפיצה, איגרוף, היאבקות, מרוצים, רכיבה, זריקה (כידון, דיסקוס וכדומה) ושחייה היו בין הפעילויות הגופניות המועדפות.

בנוסף לפעילויות אלה כללו אזורי הכפר גם פעילויות כגון: דייג וצייד. משחקי לוח, ששוחקו בעיר רומא כללו בין היתר, המקבילה הרומית למשחק השחמט, המקבילה הרומית למשחק הדמקה, איקס מיקס דריקס ועוד. היו פעילויות נוספות שהעסיקו את התושבים, כגון: מרוצי מרכבות, מחזות זמר והופעות תיאטרון.

אדריכלות

ערך מורחב – אדריכלות רומית

האדריכלות הרומית אימצה אלמנטים מהאדריכלות היוונית החיצונית בסביבות המאה ה-12 לפנה"ס, למטרותיהם, ויצרה סגנון אדריכלי חדש. שני סגנונות אלה נחשבים לעיתים לגוף אחד באדריכלות קלאסית. כתוצאה מכך, לעיתים מונעת גישה זו את ההבנה והיכולת לשפוט מבנים רומיים לפי הסטנדרטים היווניים, בעיקר כאשר הם מסתמכים על חזות חיצונית בלבד. ספיגתה של ההשפעה היוונית על האדריכלות הרומית, נגלת לעין בהיבטים הקרובים לאדריכלות. לדוגמה: דבר זה בא לידי ביטוי במבוא ובטרקלין של הווילה הרומאיות כמרחב וכמקום לסעודה.

רכיבים חברתיים כגון עושר וצפיפות חברתית גבוהה בערים הביאו את הרומאים לגלות פתרונות אדריכליים חדשים משלהם. לדוגמה: השימוש בקמרון ובקשת בנוסף לידע מבוסס בחומרי בניה, איפשר לרומאים להשיג הצלחה חסרת תקדים בבניית מבנים ציבוריים מרשימים. כדוגמה לכך ניתן להציג את: אמת המים של העיר רומא, מרחצאות דיוקלטיאנוס, מרחצאות קרקלה, בזיליקת קונסטנטינוס ואולי את המבנה הרומי המפורסם ביותר הקולוסיאום. מבנים אלה הועתקו, בקנה מידה קטן יותר, בערים החשובות ביותר בכל רחבי האימפריה. חלק מהמבנים שרדו כמעט בשלמותם עד ימינו אלה, כמו: חומת העיר לוגו שבפרובינקיית היספניה טארקוננסיס, שבצפונה של ספרד.

התעמולה הקיסרית דרשה כי מבנים אלה ירשימו את הצופים בהם וזאת בנוסף לשימושם הציבורי. הרומאים לא הרגישו מוגבלים על ידי האקסיומת האסתטיקה היוונית לבדה כדי להשיג מטרה זו. הפנתאון ברומא הוא דוגמה לכך, במיוחד בא הדבר לידי ביטוי במבנה המחודש שנבנה בתקופתו של הקיסר אדריאנוס, העומד בתפארתו עד ימינו ומהווה אב טיפוס למבנים מרשימים באדריכלות המזרחית. הקיסר אדריאנוס הותיר את חותמו גם על הנוף בצפונה של בריטניה הגדולה כאשר בנה את חומת אדריאנוס שציינה את גבולה של הקיסרות. לאחר כיבושים נוספים בסקוטלנד החליפה חומת אנטונינוס את חומה זו.

מבנים רומיים טיפוסיים הם: מקדש רומי, בית מרחץ, אמפיתיאטרון, וילה רומית ואטריום (חצר פנימית בוילה), אמת מים, בזיליקה קירקוס (מסלול למרוצי סוסים) ורוטונדה.

פיסול

ערך מורחב – פיסול רומי

על אף שבתחילה הפיסול הרומי העתיק רבות מהפיסול היווני, כשם שהיוונים העתיקו בתחילת דרכם מהפיסול המצרי המאוחר, הפך הפיסול הרומי, בסופו של דבר, לתבנית ברורה משל עצמו, המבליט יותר את הפרט. פסלים רבים שרדו, על אף שחלק ניכר מהם נפגעו במרוצת הזמן. מבין הממצאים ששרדו ישנם פסלים רבים של קיסרים. אף על פי שהפסלים הרומאים העתיקו מעמיתיהם היוונים הם הדגישו את הפרט בשיעור גדול הרבה יותר, ופסלי ראש רבים של אנשים מפורסמים אך גם של אנונימיים שרדו. מצבות של אזרחים עשירים מציגים לעיתים קרובות את דיוקנו של הנפטר שנחקק בתבליט, כמו גם הסרקופג הרומי שלעיתים עוטר בעושר.

בתקופתו של הקיסר אוגוסטוס הפך הפיסול לתעמולתי בעיקרו, הפסלים והאנדרטאות שנוצרו בתקופתו היו משובצים בסממנים שנועדו להציג את הקיסר בהתאם לסיטואציה. קלסתרונו של אוגוסטוס עוצב כאידיאל ובנוסחה קבועה שנשמרה במשך כל זמן שלטונו. העתקים של תאורי הקיסר נעשו בתפוצה גדולה ונשלחו אל כל רחבי הקיסרות. מבין היצירות הידועות שנוצרו בתקופה זו ניתן לציין את: אוגוסטוס מפרימה פורטה, אוגוסטוס מוויה לביקנה וארה פקיס.

תקופת שלטונם של הקיסרים הפלאבים, מציינת שינוי בדמותה של החברה הרומית שהתבטא היטב בפסלים שנוצרו בזמנם, חזרה להאנשה בתיאור הדמויות. בין היצירות הידועות שנוצרו בתקופתם ניתן לציין את: שער טיטוס.

הפיסול שלאחר תקופתם של הקיסרים הפלאבים מתאפיין ביחס מעורב כלפי האלילים, בתחילת המאה ה-2 לספירה, בזמנו של הקרסר טריאנוס, הומעטה חשיבות האלילים בתיאורי הניצחון של הקיסר. בין היצירות הידועות שנוצרו בתקופה זו ניתן לציין את: קשת קונסטנטינוס, אנטינואוס סילואנוס, עמוד טריאנוס, עמוד אנטונינוס פיוס, שער ספטימיוס סוורוס ופסלו של מרקוס אורליוס.

ציור

ידיעותינו על הציור ברומא העתיקה נשענות בחלקן הגדול על חפצי אמנות שהשתמרו מהערים פומפיי והרקולנאום, ובעיקר מציורי הקיר שהתגלו בחורבותיה של העיר פומפיי, שהשתמרו לאחר התפרצותו של הר הגעש וזוב בשנת 79. דבר לא שרד מהציורים היווניים שיובאו לרומא במהלך המאות ה-4 וה-5, או מהציורים שצוירו על עץ באיטליה באותה התקופה.[45] סך כל הממצאים מוגבלים לתקופה של כ-200 שנה מתוך 900 שנה, לערך, של היסטוריה רומית,[46] ולציורים דקורטיביים פרובינציאליים. רובם של ציורי קיר אלה צוירו בטכניקת סקו, אך אחרים צוירו גם בטכניקת פרסקו שהייתה קיימת בתקופה הרומית. קיימות ראיות בפסיפס כי חלק מהציורים הרומיים הם עיבודים ואף העתקים של ציורים יווניים קדומים יותר.[46] מכל מקום, מוסיפה לבלבול היא העובדה כי השמות הכתובים בהקדשות לציורים השונים, יכולים להיות של מהגרים יווניים מהתקופה הרומית, ולא ציורים שהועתקו מהתקופה היוונית הקדומה.

הציורים הרומיים מספקים מגוון נרחב של נושאים: בעלי חיים, טבע דומם, סצנות מחיי היום יום, דיוקנאות וכמה נושאים מיתולוגיים. בתקופת הקיסרות המאוחרת, לאחר שנת 200, החלו להופיע נושאים נוצריים מוקדמים מעורבים יחד עם דימויים פגאניים שרדו על קירות הקטקומבות.[47]

כלי חרס

צפחת מדרום גאליה מסביבות שנת 100 המתארת את הרקולס קוטל את לאומדון

כלי חרס יוצרו בכמויות עצומות ברומא העתיקה, בעיקר למטרות תועלתיות. את שרידיהם ניתן למצוא בכל רחבי הקיסרות לשעבר ואף בחלקים נרחבים הסמוכים לגבולותיה. מונטה טסטאצ'יו הוא תל גדול בעיר קומא המורכב כמעט כולו משברי אמפורה ששימשה לאחסון נוזלים ומוצרים אחרים - ובמקרה זה סביר להניח כי בעיקר שימשו האמפורות לאחסון שמן זית מהיספניה שהגיע לעיר במרחק לא רב מהתל (ושימש כמרכיב העיקרי לתאורה, וזאת בנוסף לשימוש הרב שלו במטבח הרומי ובבתי המרחץ).

אין שקילות רומית לחפצי האומנות אותם יצרו היוונים, ורק ממצאים מעטים בלבד של חפצי אומנות שרדו, אך ישנה כמות רבה של חפצי שולחן מובחרים, וכמות רבה של חפצים קטנים, הקשורים לעיתים תכופות למנורות שמן או חפצים דומים, בעלי נושאים דתיים. באופן כללי הרומאים לא קברו חפצי אומנות יחד עם מתיהם, דבר המשמש כמקור הטוב ביותר לחפצי חרס עתיקים בימינו, אך גם כלי חרס טהורים אלה ולא יוקרתיים (כשל היוונים) הם עיקר "כוחה" של תעשיית החרס הרומית, שלא כמו הזכוכית הרומית, שבה השתמשה האליטה יותר ויותר יחד עם כלי שולחן מזהב וכסף, שאותם ניתן היה להציג באופן יוקרתי וראוותני. מה שברור הוא כי מהממצאים הרבים שנמצאו שכלי חרס איכותיים היו בשימוש נרחב בשני המעמדות הראשיים שהרכיבו את החברה הרומית. השימוש היקר יותר בחרסהיה בתבליטים, בדרך כלל מעוצבים, וזאת במקום צבע או ציורים. לעיתים קרובות הועתקו באלו צורות, דקורציות, מעבודות מתכת יוקרתיות יותר. בייחוד בחלקה המזרחי של הקיסרות, המשיכו מסורות מקומיות שאתן הכליאו עם סגנונות ואופנה רומית שיחדיו יצרו גיוון חדש.

החל מהמאה ה-3 חלה ירידה באיכותם של כלי החרס הטהורים, שבחלקה ניתן לשייכה לתסיסה ולחוסר השקט המדיני והכלכלי, וגם מכיוון שכלי הזכוכית החלו להחליף כלי חרס ככלי שתייה (העשירים תמיד המשיכו להעדיף כלי כסף בכל מקרה).

כלי חרס למטבח, ששימשו את בני המעמדות הנמוכים והעניים נקראו "כלים גסים", וסביר להניח כי הם יוצרו באופן מקומי. לדוגמה היו כמה סוגים של כלים גסים בריטיים שיוצרו במשך תקופה ארוכה,[48] בעוד שכלי חרס טהורים יוצרו למשך תקופה קצרה בקולצ'סטר, שאם לא כן יובאו, כמו גם כלים גסים, אפילו ממרחק רב כאיטליה.

ספרות

טיטוס ליוויוס מחבר היצירה "תולדות רומא"

מתחילת דרכה הושפעה הספרות הרומית רבות מסופרים יוונים. כמה מהיצירות המוקדמות ביותר ששרדו הן אפוסים היסטוריים המתארים את ההיסטוריה הצבאית המוקדמת של רומא. עם התרחבותה של הרפובליקה, החלו יוצרים ליצור שירה, קומדיה, היסטוריה וטרגדיה.

בתקופת שלטונם של הקיסרים הראשונים החל מה שמכונה תור הזהב של הספרות ההיסטורית. עבודות כמו "ההיסטוריות" מאת טקיטוס, "המלחמות הגאליות" מאת יוליוס קיסר ו"תולדות רומא" מאת טיטוס ליוויוס הצליחו לשרוד עד לתקופתנו. במקרה של ליוויוס, חלק ניכר מהכתבים אבד ומה שנשאר בידינו מתאר תקופות זמן מוגדרות, יסודה של העיר רומא, המלחמה הפונית השנייה, והתוצאות שבאו לאחריה.

ורגיליוס סימל פסגה חדשה בשחרה האפית הרומית. יצירתו אינאיס נוצרה לפי בקשתו של גאיוס קילניוס מאיקנס ומספרת את סיפור הימלטותו של אינאיס מטרויה והתיישבותו בעיר שתהפך ברבותה ימים לרומא. לוקרטיוס ויצירתו המפורסמת "על טבע היקום", מנסה להסביר את המדע בפואמה אפית כמה מהתורות אותן הוא מציג ניראות מודרניות במידה ניכרת, אולם רעיונות אחרים, בעיקר התאוריה על האור, אינן מקובלות יותר. יצירתו של אובידיוס, מטמורפוזות, נכתבו במשקל הכסמטר דאקטילי, שהיה אופייני לאותה התקופה, ומגוגללת רצף של קרוב למאתיים סיפורים מיתולוגיים, הנפתחים בבריאת העולם ועד לסיפור האלהתו של יוליוס קיסר. הקו המשותף לכל הסיפורים והמקשר ביניהם הוא גלגולי הצורה שעוברות הדמויות בסיפורים. באותה התקופה היה ידוע כי יצירתו של אובדיוס הייתה חסרה את כובד המשקל שהיה אופייני לשירה האפית המסורתית.

גאיוס ולריוס קאטולוס וקבוצת המשוררים עימה התרועע, הולידה שירה שהמשיכה את המודל מאלכסנדריה, שערכה ניסויים עם צורות פואטיות שונות שקראו תיגר על הסגנונות הפואטיים המסורתיים. תחת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס, המשיך הורטיוס את סגנון השירה המסורתי של שירים קצרים יותר, עם האודות ושירה פיוטית. מארטיאליס, שכתב בזמן שלטונו של הקיסר דומיטיאנוס, היה משורר עטור תהילה שכתב שירה בסגנון מכתם (שיר קצר), שירה שהייתה לעיתים קרובות פוגענית וביקורתית כלפי אישי ציבור.

סוגת הסאטירה נחשבת באופן מסורתי כהמצאה רומית, הסאטירה נכתבה בין היתר על ידי, יובנליס ופרסיוס.

תיאטרון

התיאטרון הרומי בקיסריה, נבנה בימיו של הורדוס

התיאטרון ברומא העתיקה הושפע רבות מהתרבות היוונית, כמו גם סוגות ספרותיות רבות אחרות המחזאים הרומאים נטו לאמץ ולתרגם מהמחזות היווניים. לדוגמה: מחזהו של סנקה, פדרה, מבוסס על מחזה אותו כתב אוריפידס היווני ונקרא היפוליטוס. דוגמה נוספת (אם כי אינה שייכת לתקופת הקיסרות) היא של פלאוטוס שכתב קומדיות רבות וחלקן הארי היה תרגום ישיר לעבודותיו של מנאנדרוס היווני. הרומאים התעניינו יותר בקומדיה ורבים מהם מצאו את הטרגדיות כמדכאות ומשעממות לבימת התיאטרון.

  • גלימה סגולה: ציינה כי הדמות היא אדם עשיר.
  • גלימה צהובה: ציינה כי הדמות היא אשה (גלימה זו הייתה נחוצה בימיו הראשונים של התיאטרון מאחר שדמויות נשיות גולמו על ידי גברים, אך עם התקדמותו של התיאטרון הרומי, החלו נשים לגלם את הדמות הנשית בעלילה).
  • ציצית צהובה: ציינה כי הדמות היא אל.

מוזיקה

האל אפולו עם קיטרה

פחות ידוע על המוזיקה ברומא העתיקה מאשר על המוזיקה ביוון העתיקה. קיימים כמה מקורות (חלקיים לפחות) ששרדו מתקופת יוון העתיקה. לדוגמה, רבות ידוע על התאוריות של פיתגורס ואריסטוקסנוס (חלק מהידע מגיע ממקורות יווניים ואילו חלק מאחר מגיע מכתבים של יוצרים רומאים), וקיימים לפחות 40 כתבי תווים יוונים שפוענחו על ידי החוקרים. לעומת זאת, מעט מאוד מידע שרד בכל הקשור למוזיקה הרומית. ישנן סיבות מגוונות לכך, אחת הסיבות לכך היא כי ראשי הכנסייה הראשונים היו אחוזי פלצות מהמוזיקה שנוגנה בתיאטרון, בפסטיבלים, ובדת הפגאנית ודכאו אותה ברגע שהנצרות הפכה לדת הרשמית של הקיסרות.

על הרומאים לא נאמר כי היו יצירתיים במיוחד כאשר זה הגיע למוזיקה. הם לא חיברו מערכת של רעיונות רוחניים למוזיקה, כפי שעשו היוונים.[49] אף על פי כן, אם הרומאים העריצו את המוזיקה היוונית כמו שהעריצו כל דבר אחר בתרבות היוונית, ניתן לומר בבטחה כי המוזיקה הרומית הייתה חד קולית (הכוונה היא, מנגינה בכלי בודד, ללא כל הרמוניה או שילוב עם כלים אחרים) וכי המנגינות היו מבוססות על מערכת סולמות (הנקראים מודוס) מפורטת.

כמו כן, הייתה השפעה לא יוונית אחרת על התרבות המוזיקלית הרומית. לדוגמה, המוזיקה האטרוסקית, ועם התרחבות הקיסרות, החלה גם להופיע השפעה מהמזרח התיכון ומיבשת אפריקה. כך היו, ללא ספק, במוזיקה הרומית רכיבים לטיניים בני המקום כמו גם רכיבים שאינם אירופאים; הטבע המדויק של רכיבים אלה אינו ברור.

לאחרונה נעשה באיטליה ניסיון ליצור מחדש את המוזיקה הרומית מכלים שנבנו לאחרונה על ידי וולטר מאילוני ולהקתו סיינאוליה[דרוש מקור].

בין כלי הנגינה בהם הרבו להשתמש הרומאים, ניתן למצוא: לוטה, אורגן, קיטרה, לירה, חליל, טימפאני, טמבורין, טובה רומית, קורנו, אאולוס ואסקאולס.

לבוש

ערך מורחב – טוגה

הביגוד והלבוש הבדילו מעמד אחד ממשנהו. הטוניקה אותה לבשו בני המעמד הפלאבים, כמו גם הרועים והעבדים, הייתה עשויה מחומרים כהים ומחוספסים, בעוד הטוניקות אותן לבשו בני מעמד הפאטריקים הייתה מפשתן וצמר לבן.[50] סנאטור לבש טוניקה עם פסים רחבים, שנקראה טוניקה לטיקלאבי (laticlavi). הטוניקות הצבאיות היו קצרות יותר מאלה שלבשו האזרחים. נערים, עד הגיל שבו חגגו את פסטיבל ליבראליה (Liberalia), לבשו את הטוגה פראטקסטה (praetexta), שהייתה טוגה עם שוליים בצבע ארגמן או סגול. הטוגה ויריליס (virilis) נלבשה בידי צעירים בני 16 כדי לסמן את אזרחותם ברומא.[50]

הטוגה פיקטה (picta) נלבשה בידי גנרלים מנצחים והייתה בה רקמה המדגישה את מיומנותם בשדה המערכה. הטוגה פולה (pulla) נלבשה בעת אבל והייתה בעלת צבעים כהים.[50] אפילו הנעלה סימנה את המעמד החברתי. בני מעמד הפאטריקים נעלו סנדלים בצבע אדום או כתום, לסנאטורים הייתה הנעלה בצבע חום, לקונסולים היו נעליים לבנות ואילו החיילים נעלו מגפיים כבדים. בדרך כלל לבשו הגברים טוגה ואילו הנשים לבשו סטולה,[51] הסטולה הנשית הייתה שונה מהטוגה הגברית, ובדרך כלל הייתה בהירה יותר. בנוסף, המציאו הרומאים את הגרביים ששימשו את החיילים ששירתו בגבולות הצפוניים, ולפעמים האחרונים נלבשו אף בתוך סנדלים.[52]

מזון ומשקה

לרומאים היו הרגלי אכילה פשוטים. המרכיבים העיקריים של הארוחה היו פשוטים, בדרך כלל הארוחה המרכזית נאכלה בסביבות 11 בבוקר, והכילה לחם, סלט, גבינה, פירות, אגוזים ובשר קר שנשאר מארוחת הערב של הלילה שקדם. המשורר הרומאי, הורטיוס מציין מרכיב נוסף שהיה חביב על הרומאים והוא, זיתים, בהתייחסו לדיאטה של עצמו, אותה הוא מתאר כפשוטה מאוד: "אני יש לי כאן בשפע, אנדיב וחלמית עדינה המספקים ארוחה".[53] המשפחה אכלה יחדיו, יושבים על שרפרפים סביב השולחן. את המזון המוצק אכלו באצבעות הידיים וכפות שימשו למרקים ומאכלים נוזליים אחרים.

היין נחשב למרכיב שתייה מרכזי,[54] נצרך בכל ארוחה או הזדמנות בידי כל המעמדות ומחירו נחשב לזול. כמו כן, משקאות רבים המכילים ענבים ודבש נצרכו. שתייה על בטן ריקה נחשבה לגסות רוח חסרת נימוס ולחסרת תרבות וסימן בדוק לאלכוהוליזם, שהשפעותיו על החלשת הגוף והשפעותיו הפסיכולוגיות היו ידועות לרומאים. האשמות נכונות על אלכוהוליזם הייתה דרך אפקטיבית להביך יריבים פוליטיים.

חינוך

לאחר סדרה של כיבושים במזרח ההלניסטי, אימצו הרומאים כמה תפיסות חינוכיות יווניות לתוך המערכת החינוכית שלהם.[55] הבית היה לעיתים קרובות מרכז הלמידה, בבית לימדו את הילדים את החוק הרומי, מנהגים, ואימון גופני כדי להכין את הנערים, בסופו של דבר, לגיוס לצבא הרומי. דגש רב הושם על הסתגלות למשמעת. בניגוד לבנים, בנות זכו, בדרך כלל, לחינוך בביתן אם מידי אמהותיהן באומנות המסורתיות של טוויה, אריגה, ותפירה ואם בידי עבדים שלימדו אותן באופן פרטי. כמה חוקרים בני זמננו מעריכים כי חלק מהנשים אף היו מלומדות יותר מהגברים, המשורר הסאטירי יובנליס שהתקומם על מספרן הרב של ה"נשים המלומדות" טען: "אל תרשה לאשת חיקך לפתח סגנון עצמאי משלה...אל תניח לה לדעת את כל דברי ההיסטוריה; יישארו-נא כמה דברים בלתי מובנים לה בשעת קריאתם".[56]

החינוך החל בדרך כלל בגיל שש. במשך שש-שבע השנים הבאות, למדו גם הבנים וגם הבנות את יסודות הקריאה, כתיבה, ואריתמטיקה. מגיל 12 למדו הבנים, לטינית, יוונית, דקדוק, וספרות, ובהמשך את תורת הנאום. אומנות הנאום הרטורי נלמדה ותורגלה, ונואם טוב זכה לכבוד רב. הפיכה לנואם יעיל הייתה אחת המטרות של החינוך והלמידה. במקרים מסוימים, עבדים משכילים (בעיקר יוונים) הפיקו תועלת מהענקת חינוך לילדיו של אדונם.[57]

שעשועים וספורט

לנוער הרומאי היו כמה צורות של שעשוע וספורט: (אימון), קפיצה, היאבקות, איגרוף ומרוץ.[58] בכפר, צורות הבילוי לעשירי הקיסרות כללו בנוסף דייג וצייד.[59] לרומאים היו גם כמה צורות של משחקי כדור, כולל אחת בעלת דמיון לכדוריד.[58] משחקי לוח, משחקי קובייה, ומשחקי הימורים היו פופולריים עד מאוד בימי קדם.[58] נשים לא נטלו חלק בפעילויות אלה. לעשירים, מסיבות ערב הציעו הזדמנות לבידור, לעיתים מוזיקה, ריקוד, וקריאת שירה. לעיתים, בני המעמד הנמוך, הפלבאים, נהנו גם הם ממסיבות דומות דרך המועדונים או האגודות אליהם השתייכו, מסיבות אלה מומנו על ידי פטרונים ונערכו בדרך כלל במסבאות. ילדים, שיחקו בדרך כלל עם צעצועים או במשחקים כגון סוס ארוך.[59]

אחת מצורות הבידור הפופולריות ביותר הייתה קרבות גלדיאטורים. גלדיאטורים נלחמו או עד המוות או עד "הקזת הדם הראשונה" עם מבחר גדול של כלי נשק ובתסריטים שרובם נכתבו מראש, כמו כיבושה של קרתגו. קרבות אלה הגיעו לפופולריות הגבוהה ביותר שלהם בימיו של הקיסר קלאודיוס, שקבע את תוצאת הקרב בהינף יד. מופעי חיות פרא היו מאוד פופולריים אצל הרומאים גם כן, כאשר חיות מארצות רחוקות הוצגו בפני הקהל או השתתפו במופעי לחימה עם הגלדיאורים. אסיר או גלדיאטור, חמוש או בלתי חמוש, היה מושלך אל הזירה בשעה שחיות טרף היו משוחררות מולו.

אתר פופולרי אחר בעיר רומא היה הקירקוס מקסימוס, ששימושו העיקרי היה למרוצי סוסים ומרוצי מרכבות, וכאשר הקירקוס היה מוצף (עקב גשמים) נערכו בו קרבות ימיים. לקירקוס מקסימוס היו עוד שימושים רבים.[60] אל הקירקוס יכלו להיכנס כ-385,000 צופים;[61] מכל רחבי הקיסרות הגיעו כדי לצפות בתחרויות. מלבד השימוש לתחרויות ספורט, שימש הקירקוס כשוק וכמקום להימורים. סמכויות עליונות, כגון הקיסר, היו נוכחים, בתחרויות בקירקוס מקסימוס, כיוון שזה נחשב, בקרב ההמון, כגסות רוח להיעדר מתחרויות אלה. הקיסר, לא נטה להעדיף קבוצת מתחרים זו או אחרת, עצם העדפה של קבוצה אחת היה נחשב כבלתי יאה למעמדו. הקירקוס מקסימוס נבנה בשנת 600 לפנה"ס וארח את מרוץ המרכבות האחרון בשנת 549, לאורך יותר מאלף שנה.

טכנולוגיה

הנדסה אזרחית

אמות מים

אמת המים של סגוביה
ערך מורחב – אמות המים של רומא

הרומאים בנו אמות מים כדי לספק מים. העיר רומא עצמה קיבלה אספקת מים מ-11 אמות מים שסיפקו לעיר יותר ממיליון מטרים מעוקבים של מים מדי יום, כמות המספיקה לאוכלוסייה בת 3.5 מיליון נפשות בימינו,[62] ובאורך מצטבר של 350 ק"מ.[63] רובן של אמות המים נבנה מתחת לפני האדמה ורק חלק קטן מהן מעל פני האדמה ונתמך בידי קשתות.[64] אמת המים הרומית הארוכה ביותר, נמשכה לאורך 178 ק"מ, נחשבת באופן מסורתי, לזו שסיפקה מים לעיר קרתגו. מערכת אמות המים שנבנתה כדי לספק מים לעיר קונסטנטינופול, הביאה מים ממקור המרוחק 120 ק"מ מהעיר, לאורך מסלול סבוך ומפותל שנמשך 336 ק"מ.[65]

אמות המים הרומיות נבנו לסיבולת ראויה לציון, ולסטנדרטים טכנולוגיים אליהם לא השתוו עד לזמן המודרני. התנועה באמות המים התבססה על כוח המשיכה. לעיתים, כאשר האמות נאלצו לחצות שקעים העמוקים מ-50 מטרים, השתמשו בצינורות פנימיים כדי לכפות על המים לעלות במעלה הגבעות.[62]

סכרים

הרומאים גם בנו סכרים רבים לאיסוף מים, כמו שלושת סכרי סוביאקו, שבאיטליה. שניים מאלה סיפקו מים לאמת המים אניו נובוס, אחת מאמות המים הגדולות ביותר שסיפקו מים לעיר רומא, והגדול מביניהם, הסכר היה הגבוה ביותר שנבנה בידי הרומאים והגבוה ביותר בעולם עד שנהרס בשנת 1305. הרומאים הרבו להשתמש בסכרים ובספרד הגדילו לעשות ובנו 72 סכרים, ועוד רבים אחרים ברחבי הקיסרות, שחלקם אף עדיין בשימוש[דרוש מקור]. באתר אחד, מונטפורדו שבגליסיה, נראה כי הרומאים בנו סכר לרוחב הנהר סיל, כדי לחשוף מרבצי זהב באדמת סחף שבקרקעית הנהר האתר נמצא בקרבת מכרה הזהב הרומי לאס מדולאס.

כרייה

שרידי מכרות הזהב הרומיים בלאס מדולס, ספרד

הרומאים עשו שימוש נרחב במובילי מים במפעלי הכרייה ברחבי הקיסרות, חלק מהאתרים כמו בלאס מדולאס, שבצפון-מערב ספרד, חדרו לפחות 7 ערוצים עיקריים לראש המכרה. אתרים אחרים כמו דלאוקוטי בדרום ויילס אשר הוזן על ידי לפחות 5 תעלות מים מלאכותיות שהובילו למאגר או מקווה מים גבוה מעל פתח המכרה. המים שימשו לכרייה בלחץ מים, בה זרמים או גלים של מים שוחררו אל פני הגבעה, קודם כדי לגלות סימני זהב, ואחר כך כדי לשטוף את העפרה עצמה. פסולת הסלעים נשטפה בחוצה באמצעות זרם חדש של מים, כמו כן שימשו המים לכיבוי שריפות שהודלקו כדי לשבור סלעים קשים ורצועות של מחצב בין שכבות הסלעים.

משקעי זהב שנמצאו באדמת הסחף היו ניתנים לעיבוד ללא הצורך בריסוק העפרה. שולחנות שטיפה הונחו מתחת ללמאגרי המים, כדי לאסוף את אבקת הזהב וגושי הזהב (אם היו כאלה). עורק הזהב נזקק לריסוק, והרומאים, ככל הנראה, השתמשו בטחנות ריסוק או מעיכה שהופעלו על ידי גלגלי מים כדי לכתוש את העפרה הקשה לפני שנשטפה. הכורים נזקקו גם לכמויות גדולות של מים לכריה עמוקה, וזאת כדי לסלק שאריות סלעים ולהפעיל מכונות כרייה פרימיטיביות, כמו גם כדי לשטוף את העפרות המרוסקות. פליניוס הזקן מספק תיאור מפורט של מכרה זהב בספר ה-33 של יצירתו תולדות הטבע, שרבים מהם קיבלו אישור מחפירות ארכאולוגיות. כמו כן העובדה שהרומאים השתמשו בטחנות מים בקנה מידה נרחב מאושרת על ידי טחנות הקמח בברבגל, שבדרום צרפת, ובג'אניקולו שברומא.

גשרים

גשר אלקנטרה, ספרד

כמו אמות המים כך גם הגשרים היו מפסגת האדריכלות הרומית. הגשרים הרומיים היו מבין הגדולים והעמידים הראשונים שנבנו. הם נבנו מאבנים והקשת כמבנה הבסיס. ברובם אף השתמשו בבטון. הגשר הרומי הגדול ביותר היה גשר טראיאנוס שנבנה מעל נהר הדנובה, ונבנה על ידי אפולודור מדמשק. הגשר נבנה עבור צבאו של טראיאנוס, שהיה בדרכו לדאקיה, ואורכו הגיע ל-1,135 מטרים ונשאר הגשר הארוך ביותר במשך יותר מ-1,000 שנה. לפי דברי דיו קסיוס פורק הגשר בהוראתו של הקיסר אדריאנוס, אך יש מקורות החולקים על קביעה זו וטוענים כי הקיסר אורליאנוס היה זה שנתן את ההוראה.

הרומאים בנו גשרים רבים מעץ, אך מהם לא שרד דבר. עיקר המוניטין מונח על גשרי האבן והלבנים אותם בנו, הגשרים התאפיינו בשימוש פורץ הדרך אותו עשו הבנאים בקשתות מעוגלות, שאיפשרו לגשרים להימתח למרחק גדול יותר מאשר גשרים הבנויים על קורות תומכות. כאשר הבנאים הרומיים נזקקו לכמה קשתות לגשרים ארוכים יותר, בנייתם של עמודים תומכים חזקים הייתה קריטית. דבר זה היווה בעיה כאשר לא ניתן היה לבנות עמודים תומכים על סלע, כמו בנהרות רחבים (דוגמת הדנובה) או שגדות הנהר היו בעלות קרקע רכה. כדי לפתור בעיה זו פיתחו הבנאים הרומיים מבנה המוכנס תחת המים כדי ליצור שטח אטום במגמה לשאוב את המים לשם בנייה במקום בתנאים יבשים, המבנה עשוי קורות עץ הובל אל קרקעית הנהר כדי ליצור מעין שרוול שנאטם לעיתים קרובות בחימר, לאחר מכן, בטון שפך פנימה בטון. על אף שרוב הגשרים הרומיים ששרדו בנויים על סלע קשה, גשר סנטאנג'לו עומד על יסודות שכאלה הנמצאים בתוך נהר הטיבר כבר יותר מ-1,800 שנה.

דוגמה מפוארת נוספת לעבודתם של הבנאים הרומיים, ניתן למצוא בגשר אלקנטרה שנבנה עבור הקיסר טראיאנוס בשנת 105 המשתרע מעל נהר טחו שבספרד, אורכו 194 מטרים וגובהו 71 מטרים מעל מפלס מי הנהר.

דרכים

ערך מורחב – הדרכים ברומא העתיקה
דרך ויה אפיה, המחברת את העיר רומא עם חלקיה הדרומיים של איטליה, עדיין ניתנת לשימוש גם בימינו

הרומאים בנו את הדרכים בעיקר לשימוש צבאי, אך חשיבותן הכלכלית לא נעלמה מעיני המתכננים, על אף שלעיתים נאסרה תנועת עגלות כדי לשמור על יעילותן לשימוש צבאי. בשיא התפשטותה של הקיסרות נאמד אורכן הכולל של רשת הדרכים הרומית בכ-80,000 קילומטרים בקרוב.[66]

תחנות דרכים שסיפקו אפשרויות רענון נבנו במרחקים קבועים ותוחזקו בידי הממשל. מערכת נפרדת של תחנות החלפה לשליחים פרטיים ולשליחים רשמיים תוחזקה גם כן. מערכות אלה של תחנות החלפה ורענון איפשרה לקיסר טיבריוס למהר ולעבור מרחק של 800 ק"מ ב-24 שעות כדי לחבור לאחיו דרוסוס, שגסס מנמק ברגלו כתוצאה מנפילה מסוס.

רוב הדרכים האיכותיות הורכבו מחמש שכבות. השכבה התחתונה, שנקראה פאבימנטום (pavimentum), הייתה עשויה משכבת טיח בעובי 2.5 ס"מ. מעליה שכבה שנקראה סטטומן (statumen) והכילה אבנים שקושרו יחדיו על ידי בטון או חימר, בעובי של כ-30 ס"מ. מעליה, הונחה שכבה שנקראה רודנס (rudens), והכילה כ-25 ס"מ של בטון דחוס. השכבה הרביעית, סומא קרוסטה (suma crusta), הורכבה מפרוסות עבות של אבני צור או אבני לבה מצולעות, בקוטר של 30–90 ס"מ ובעובי של 25–30 ס"מ, שהונחו על שכבת הרודנס הטריה. השכבה העליונה והאחרונה, הייתה עשויה מבטון או מאבני צור שהותאמו לכך.

הדרכים הרומיות נחשבות למתקדמות ביותר שנבנו עד לתחילת המאה ה-19. באופן כללי, כאשר נתקלה הדרך במכשולים, העדיפו המהנדסים למצוא פתרון למכשול ולא לחפש דרך לעקוף אותו. גשרים נמתחו מעל כל נתיבי המים. מעל אדמות ביצה הוקמו שבילים מורמים שנבנו על יסודות מוצקים, גבעות נחצבו או שנחפרו דרכן מנהרות במקום שנעקפו. הדרכים היו עמידות להצפות ולסכנות סביבתיות אחרות. לאחר נפילתה של הקיסרות הרומית המשיכו דרכים אלה להיות שמישות למעלה מ-1,000 שנה.

תברואה

המרחצאות הרומיים של באת', בעיר באת', אנגליה. חלקו העליון של המבנה (מעל העמודים), נבנה בתקופה מאוחרת יותר כשיחזור למבנה המקורי.

הרומאים היו בין התרבויות הראשונות שהשתמשו בצנרת בתוך הבתים. בתי המרחץ הרומיים שימשו להיגיינה, מקום מפגש ואף כפעילות תרבותית. המרחצאות הכילו שלושה מתקנים עיקריים לרחצה. לאחר הסרת הבגדים בחדר ההלבשה, המשיכו הרומאים לחדר החם טפידאריום (tepidarium), בחום המתון והיבש של החדר, חלק עסקו בפעילות חימום כגון: מתיחות וכדומה וחלק מרחו את עצמם בשמן או שעבדים ביצעו פעולה זו עבורם. מטרתו העיקרית של החדר הטפידאריום הייתה לעודד הזיעה ולהתכונן לחדר הבא, הקלדאריום או החדר הלוהט. הקלדאריום, שלא כמו טפידאיום, היה לח מאוד וחומם לטמפרטורה גבוהה. הטמפרטורות בחדר זה יכלו להגיע גם לכ-40 מעלות. חדרי קלדאריום רבים הכילו אמבטיות אדים ומזרקות עם מים קרים שנקראו לברום (labrum). החדר האחרון היה הפריגידאריום (frigidarium) או החדר הקר, שהציע אמבטיות קרות כדי להתקרר לאחר חדר הקלדאריום.

מערכת של 11 אמות מים סיפקו מים במגוון איכויות לעיר רומא, האיכותיים ביותר שימשו כמי שתייה. מים מאיכות נמוכה יותר שימשו בבתי המרחץ ובלטרינות, שהיו צורה מוקדמת של שירותים. שרידי לטרינות התגלו בפומפיי ובהרקולנאום, כמו גם במבצר סמוך לחומת אדריאנוס שבבריטניה ואף במקומות אחרים. אך הרומאים היו פחות היגייניים מאשר מערכת זו גורמת להם להראות. לא היה זה בלתי נפוץ, ברומא העתיקה, להשליך את השפכים מהחלון לרחוב. למרות זאת, מערכת ניהול השפכים הרומית מעוררת, באופן כללי, התפעלות מחדשנותה.

ספרות רומיות

ערך מורחב – ספרות רומיות
שעון רחוב בגרמניה, עם ספרות רומיות

ספרות רומיות היא שמה של שיטת ספירה שהומצאה ברומא העתיקה, ומשם התפשטה לכל חלקי העולם התרבותי. שיטה זו הייתה הנפוצה בעולם, עד אשר הוחלפה בשיטת הספרות ההודיות-ערביות, במהלך המאה ה-14, בשל פשטותה של האחרונה בהשוואה לזו הרומית. הספרות הרומיות מבוססות על שבעה סמלים שמקורם באלפבית השפה הלטינית:

  • I = אחת
  • V = חמש
  • X = עשר
  • L = חמישים
  • C = מאה (מקורו במילה centum שפירושה מאה)
  • D = חמש מאות
  • M = אלף (מקורו במילה mille שפירושה אלף)

שיטת הספרות הרומית נחשבת, באופן כללי, כמי שעבר זמנה מבחינת שימושים מודרניים. כיום, השימוש בספרות הרומיות הוא בעיקר דקורטיבי, לדוגמה: שעונים, תבליטים שונים ובטקסטים רשמיים כגון: חוקת ארצות הברית.

מורשת

הכתרתו של קרל הגדול על ידי האפיפיור לאו השלישי, בשנת 800, הייתה ניסיון לחדש את הקיסרות הרומית המערבית

כמה מדינות טענו כי הן היורשות של הקיסרות הרומית לאחר נפילתה של הקיסרות הרומית המערבית, הקיסרות הרומית ה"קדושה" הייתה ניסיון להקים לתחייה את הקיסרות במערב, היא נוסדה בשנת 800 כאשר האפיפיור לאו השלישי הכתיר את מלך הפרנקים קרל הגדול כקיסר רומא ביום חג המולד, למרות זאת הקיסרות והמושב הקיסרי לא הפכו פורמליים במשך כמה עשורים. לאחר נפילת קונסטנטינופול, הכריזה על עצמה נסיכות מוסקבה כיורשת המסורת של הנצרות האורתודוקסית בקיסרות הביזנטית, והחשיבה את עצמה כרומא השלישית (כאשר היא מחשיבה את קונסטנטינופול כרומא השנייה).

כאשר העות'מאנים, אשר ביססו את מדינתם לפי המודל הביזנטי, כבשו את קונסטנטינופול בשנת 1453, ייסד מהמט השני את בירתו בעיר הכבושה ותבע את כס הקיסרות הרומית, הוא אף הרחיק לכת ושיגר פלישה לאיטליה מתוך כוונה "לאחד מחדש את הקיסרות", על אף שצבאות האפיפיור וצבאות נפוליטנים עצרו את צעידתו לעבר רומא בעיר אוטרנטו בשנת 1480. שמה של קונסטנטינופול לא שונה באופן רשמי לאיסטנבול עד ל-28 במרץ 1930.

בשלילת טענותיהן של מדינות אלה למורשתם הרומית, ובקבלת התאריך המסורתי להקמתה של רומא מתקבל כעובדה, ניתן לומר כי המדינה הרומית החזיקה מעמד בצורה מסוימת משנת 753 לפנה"ס ועד נפילת האימפריה של טרפזונטס (יורשת מדינית ורסיס מהקיסרות הביזנטית שחמק מהכיבוש העות'מאני בשנת 1453) בשנת 1461, בסך של 2,214 שנים. ההשפעה הרומית על התרבויות המערביות והמזרחיות ממשיכה להתקיים. במשך הזמן חוקו רוב ההישגים הרומיים על ידי תרבויות מאוחרות. לדוגמה, הטכנולוגיה לייצור צמנט התגלתה מחדש בין השנים 1755–1759 על ידי ג'ון סמיטון.

הקיסרות תרמה רבות לאנושות, בין תרומותיה ניתן למנות את הלוח היוליאני, מוסדות הכנסייה הנוצרית, היבטים של אדריכלות נאו-קלאסית ואדריכלות ביזנטית. מערכת דרכים נרחבת שנבנתה בידי הצבא הרומי ושרדה עד ימינו. עקב רשת דרכים זו, הזמן הנדרש לנסיעה בין יעדים באירופה לא פחת עד למאה ה-19, כאשר הומצא מנוע הקיטור.

הקיסרות הרומית אף תרמה את צורת הממשל שלה, אשר השפיעה על חוקות שונות כולל אלה של רוב המדינות האירופאיות ורבות מהקולוניות האירופאיות לשעבר. בארצות הברית, לדוגמה, המסגרות של חוקת ארצות הברית מציינות, כי ביצירת מוסד הנשיאות, הם רצו לחנוך "עידן אוגוסטוסי". העולם המודרני ירש חשיבה משפטית מהחוק הרומי, אשר אוגד במלואו בעת העתיקה והשפיע על מערכות משפט רבות. בשלטונם על שטחים נרחבים, פיתחו הרומאים את מדע הממשל הציבורי להיקף שלא נהגה או נדרש קודם לכן, ביצירת שירות ציבורי נרחב וייסוד שיטות לגביית מיסים.

המורשת הטרטוריאלית של הקיסרות הרומית על השליטה בחצי האי האיטלקי, תשרת ותשפיע על לאומנים איטלקים ועל איחודה של איטליה בשנת 1861.

היהודים והקיסרות

תבליט משער טיטוס, המתאר את אחת מתוצאותיו ההרסניות של המרד הגדול, חורבן בית המקדש השני וביזת חפצי הקודש (המנורה)

יהודה תחת שלטונה של רומא הייתה בתחילה ממלכה עצמאית, תחילה ממלכת החשמונאים ולאחר מכן על ידי בית הורדוס, אך בהדרגה הצטמצם כוחם, עד שעברה להיות תחת שלטונם הישיר של הרומאים, באמצעות נציב רומי מטעמם, ושמה שונה לפרובינקיה יודיאה. לעיתים קרובות התעמרו הנציבים בנתיניהם היהודים והתייחסו אליהם בזלזול ואף באכזריות רבה, והדבר עורר תסיסה רבה בקרב קבוצות רבות מהעם. בשנת 66, החלו היהודים למרוד במושליהם הרומאים ביהודה. המרד הובס בידי הקיסר לעתיד אספסיאנוס ובנו טיטוס. במהלך המצור על ירושלים בשנת 70, החריבו הרומאים את בית המקדש השני, בזזו חפצי אומנות וקודש ממנו, כגון: מנורת המקדש. למרות כל זאת, המשיך להתקיים יישוב יהודי משמעותי ביהודה, עד חורבן יהודה ב-135 לספירה בידי יוליוס סוורוס במהלך דיכוי של מרד בר כוכבא. על פי ההיסטוריון קסיוס דיו נהרסו 50 ערים מבוצרות ו-985 כפרים ביודיאה מהלך המלחמה ורוב יושביה היהודיים במרכזה הושמד בעיקרו,[67] בין אם נקטלו בידי הרומים ובין אם נמכרו לעבדות, או נאלצו להימלט.

בעקבות המרד, שונה שמה של פרובינקיית יודיאה לסוריה-פלשתינה. עתה, לאחר שהוגלו מירושלים ונאסרה כניסתם אליה, התרכז היישוב היהודי בגליל.

הפזורה היהודית בקיסרות הרומית

ערך מורחב – גלות (יהדות)

לאחר המרד הגדול נמכרו רבים מיהודי יהודה לעבדות בעוד שאחרים עזבו את הפרובינקיה והפכו לתושבים של חלקים אחרים בקיסרות הרומית. בספר מעשי שליחים (הספר החמישי בספרי הברית החדשה), כמו גם באיגרות פאולוס ישנם אזכורים תדירים לאוכלוסייה גדולה של יהודים הלניסטיים (מתיוונים) בכמה ערים ברחבי הקיסרות הרומית. היהודים ההלניסטים הושפעו מהגולה במובן הרוחני שלה, סופגים את תחושת האובדן ואת היותם חסרי בית (עקב חורבנה של יהודה) שהפכו לאבן הפינה באמונה היהודית, והרדיפות בחלקים שונים של העולם חיזקו רבות תחושה זו. נראה כי מדיניות הגיור והמרת דת ליהדות בכל רחבי הציוויליזציה ההלניסטית הגיע לידי סיום עם המלחמות נגד הרומאים, ושיקום הערכים היהודיים לתקופה שלאחר חורבן הבית השני שבאה אחריהן.  

התקופה הרומית המאוחרת

הסנהדרין, כפי שתוארה באנציקלופדיה משנת 1883. כחלק מהגזירות של הקיסר תאודוסיוס השני, הוא הורה על ביטולה של משרת נשיא הסנהדרין והדיח את רבן גמליאל השישי

למרות כישלונו של מרד בר כוכבא, נשארו יהודים רבים בארץ ישראל. היהודים שנשארו בארץ ישראל חוו מספר רב של עימותים מזוינים כנגד כובשים עוקבים של הארץ. כמה מהכתבים היהודיים החשובים והמפורסמים ביותר נכתבו בערי ארץ ישראל, באותה התקופה. דוגמאות לכך הן: התלמוד הירושלמי, השלמת המשנה, ופיתוח שיטת הניקוד.

בתקופות בהן התנאים והאמוראים היו פעילים, הרבנים דנו וארגנו את התורה שבעל פה. ההחלטות של התנאים נכללות במשנה, בברייתא, בתוספתא, ובההדרות (קומפליקציות) מדרש שונות. המשנה הושלמה מעט אחרי שנת 200, כנראה על ידי רבי יהודה הנשיא. הפרשנות של האמוראים למשנה מקובצת בתלמוד הירושלמי, שהושלם בסביבות שנת 400, כנראה בעיר טבריה.

בשנת 351, מרדה האוכלוסייה היהודית האזור העיר ציפורי בהנהגתו של פטריקיוס קנאי, כנגד שלטונו של קונסטנטיוס גאלוס. המרד, המכונה מרד גאלוס, הוכנע במהרה על ידי המצביא אורסיקינוס, שנשלח לאזור בידי הקיסר קונסטנטיוס. לפי המסורת, בשנת 359, תיקן הלל נשיאה את לוח השנה העברי המבוסס על שנת הירח. עד לתיקון הלוח, הסתמכה הקהילה היהודית מחוץ לארץ ישראל על לוח השנה של הסנהדרין; דבר זה היה דרוש להקפדה נאותה על החגים היהודיים. מכל מקום, תקנתו זו של הלל הייתה הכרחית עקב גזירות שמד רבות שנגזרו על היהודים, וכמו כן היו ניסיונות של הנוצרים לשבש את קידוש החודש ואת קביעתם של תאריכים ומועדים יהודיים. לנוכח כל האיומים האלה, ריחפה סכנה ממשית מעל האפשרות כי העם היהודי שהלך והתפזר מחוץ לגבולות ארץ ישראל, יוכל להמשיך ולשמור על המועדים, בהיעדר סמכות תורנית עליונה שתמשיך את קביעת ראשי החודשים והשנים (עד לתיקון זה נקבעו האחרונים לפי הבחנה פיזית במולד הירח), כתוצאה מהרחק הרב בין הקהילות השונות. עם התמשכות הרדיפות החליט הלל לספק ליווי לשליחים שהביאו את בשורת החודש והשנה החדשים. עם התמשכות התנכלויות אלה החליט בית הדין של הלל נשיאה על לוח שנה מוסמך לכל הזמנים (לוח זה גם הוסיף וכלל את כל החישובים הדרושים לשנים מעוברות).

הקיסר הפגאני האחרון, יוליאנוס הכופר, איפשר ליהודים לשוב ל"ירושלים הקדושה שלה שלתקומתה נכספתם שנים רבות" ולבנות בה את בית המקדש. מכל מקום, תקופת שלטונו הקצרה בין השנים 361–363, באה אל קיצה עם מותו בשדה המערכה במהלך מסע מלחמה כושל נגד האימפריה הסאסאנית, כך שלא היה כל סיכוי להשלים את מדיניותו לפני שחזר שלטונם של הקיסרים הנוצרים על הקיסרות. עם קידושו של יוחנן כריסוסטומוס לפטריארך תחילת שנת 398, המשיכה הרטוריקה הנוצרית נגד היהודים להרים את ראשה, בסדרה של דרשות,[68] בהן הטיף כנגד "מחלת היהדות". שפה יוקדת שכזו בנתה אקלים של חשדנות וקנאה נגד הקהילות היהודיות, כמו אלה באנטיוכיה וקונסטנטינופול.

בתחילתה של המאה ה-5, הוציא הקיסר תאודוסיוס השני, שהיה תחת השפעתה של אחותו הגדולה פולכריה, סדרה של צווים שהחלו רדיפות רשמיות כנגד היהודים. יהודים לא יכלו להיות בעלים של עבדים, לבנות בתי כנסת חדשים, להחזיק במשרה ציבורית או לשפוט במחלקות בין יהודי ללא יהודי. נישואים בין יהודי ללא יהודי הפכו לעברה שדינה מיתה כמו גם המרת דתם של נוצרים ליהדות. בנוסף, ביטל תאודוסיוס את נשיאות הסנהדרין והדיח את רבן גמליאל השישי, בהוראה משותפת עם הונוריוס, שליט הקיסרות הרומית המערבית, וכך פוזרה סופית הסנהדרין.

ראו גם

עיינו גם בפורטל

פורטל רומא העתיקה הוא שער לכל הנושאים הקשורים ברומא העתיקה, מדינה בעת העתיקה. בפורטל נמצאים קישורים להיסטוריה של המדינה ונדבכיה השונים בתחומים: צבא ומלחמות, פרובינקיות, דת, תרבות, אומנות ופוליטיקה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האימפריה הרומית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Roman Empire, באתר UNRV History
  2. ^ ישראל שצמן, תאודוסיוס הראשון, אנציקלופדיה של העולם הקלאסי. (כרך ב', עמ' 491), ספרית מעריב (1981), ירושלים
  3. ^ ו. א. קולדוואל, קורות העולם, מסדה, 1957, עמ' 240
  4. ^ ו. א. קולדוואל, קורות העולם, מסדה, 1957, עמ' 226, עמ' 240
  5. ^ 5.0 5.1 ו. א. קולדוואל, קורות העולם, מסדה, 1957, עמ' 194
  6. ^ ישראל שצמן, אוגוסטוס, אנציקלופדיה של העולם הקלאסי (כרך א' עמ' 17–19), ספרית מעריב, 1981
  7. ^ פרנק פרוסט אבוט, ההיסטוריה ותאורם של המוסדות הפוליטיים ברומא, עמ' 269
  8. ^ פרנק פרוסט אבוט, ההיסטוריה ותאורם של המוסדות הפוליטיים ברומא, עמ' 272
  9. ^ 9.0 9.1 פרנק פרוסט אבוט, ההיסטוריה ותאורם של המוסדות הפוליטיים ברומא, עמ' 273
  10. ^ פרנק פרוסט אבוט, ההיסטוריה ותאורם של המוסדות הפוליטיים ברומא, עמ' 293
  11. ^ פרנק פרוסט אבוט, ההיסטוריה ותאורם של המוסדות הפוליטיים ברומא, עמ' 296
  12. ^ פרנק פרוסט אבוט, ההיסטוריה ותאורם של המוסדות הפוליטיים ברומא, עמ' 298
  13. ^ J. J. Wilkes, The Journal of Roman Studies, Volume LXXV 1985, ISSN 0075-4358, p. 242.
  14. ^ מגפות בעולם העתיק, כריסטיאן סמית, אוניברסיטת ליולה ניו אורלינס
  15. ^ אמיאנוס מארקלינוס, דברי הימים, ספר 31, עמ' 483
  16. ^ 16.0 16.1 ו. א. קולדוואל, קורות העולם, מסדה, 1957, עמ' 194
  17. ^ סווטוניוס, חיי שנים עשר הקיסרים, פסקה 47
  18. ^ משה הדס, רומא הקיסרית, ספרית מעריב, 1976, עמ' 57
  19. ^ ישראל שצמן, סנאט, אנציקלופדיה של העולם הקלאסי, כרך ב', עמ' 339 - 340
  20. ^ אוכלוסייה ודמוגרפיה, נייר עבודה של אוניברסיטאות פרינסטון/סטנפורד בנושא התרבות היוונית-הרומית העתיקה, אפריל 2006, עמ' 2
  21. ^ אוכלוסייה ודמוגרפיה, נייר עבודה של אוניברסיטאות פרינסטון/סטנפורד בנושא התרבות היוונית-הרומית העתיקה, אפריל 2006, עמ' 9
  22. ^ 22.0 22.1 סווטוניוס חיי שנים עשר הקיסרים, פסקה 25
  23. ^ משה הדס, רומא הקיסרית, ספרית מעריב, 1976, עמ' 181
  24. ^ קדמוניות יד, י, יג
  25. ^ קדמוניות יד, י, יב
  26. ^ סווטוניוס חיי שנים עשר הקיסרים, פסקה 16
  27. ^ טקיטוס, האנלים, ספר 15, פסקה 44
  28. ^ ו. א. קולדוואל, קורות העולם, מסדה, 1957, עמ' 231-238
  29. ^ אנציקלופדיה בריטניקה, רומא העתיקה-יצירתה של ציבילזציה מאוחדת
  30. ^ ו. א. קולדוואל, קורות העולם, מסדה, 1957, עמ' 195 - 200
  31. ^ לי לוין, ירושלים, עמ' 154
  32. ^ ישראל שצמן, "צבא רומי", אנציקלופדיה של העולם הקלאסי (כרך ב' עמ' 419–421, ספרית מעריב, 1981
  33. ^ אנציקלופדיה בריטניקה, רומא העתיקה-הצבא
  34. ^ ישראל שצמן, "לגיון", אנציקלופדיה של העולם הקלאסי (כרך א' עמ' 251–252), ספרית מעריב, 1981
  35. ^ אנציקלופדיה בריטניקה, מטבע-מטבעות רומאים רפובליקה וקיסרות-יוליוס קיסר ואחריו
  36. ^ אנציקלופדיה בריטניקה, מטבע-עלייתה של רומא-מטבעות יוונים משניים תחת הקיסרות הרומית
  37. ^ טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, ספר 21 פרק 63
  38. ^ ו. א. קולדוואל, קורות העולם, מסדה, 1957, עמ' 214
  39. ^ ו. א. קולדוואל, קורות העולם, מסדה, 1957, עמ' 213 - 215
  40. ^ החוק כוחו של האב באנציקלופדיה בריטניקה
  41. ^ ו. א. קולדוואל, קורות העולם, מסדה, 1957, עמ' 201
  42. ^ ישראל שצמן, גנס, אנציקלופדיה של העולם הקלאסי (כרך א' עמ' 147–148), ספרית מעריב, 1981
  43. ^ פרופ' קיית' בראדלי, Resisting Slavery in Ancient Rome, באתר BBC,‏ 5 בנובמבר 2009
  44. ^ הרומאים בעבודה ובפנאי
  45. ^ דויד פייפר, The Illustrated Library of Art, בית פוטלנד, ניו יורק, 1986, עמ' 252 (באנגלית)
  46. ^ 46.0 46.1 הורסט ולדמאר ג'נסון, ההיסטוריה של האומנות, פרנטיס האל, 2006, עמ' 190 (באנגלית)
  47. ^ דויד פייפר, The Illustrated Library of Art, בית פוטלנד, ניו יורק, 1986, עמ' 260 (באנגלית)
  48. ^ "חרס" - אטלס לכלי חרס רומים
  49. ^ אולריך, הומר, ופול פיסק, ההיסטוריה של המוזיקה והסגנון המוזיקלי, הרקורט בראס ג'ובנוביץ', 1963, עמ' 25 (באנגלית)
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 אנציקלופדיה בריטניקה, טוגה
  51. ^ משה הדס, רומא הקיסרית, ספרית מעריב, 1976, עמ' 87
  52. ^ פשעי האופנה הרומאים נחשפים, באתר BBC News
  53. ^ הורטיוס, אודאות, 1.31.15
  54. ^ יין ורומא
  55. ^ אנציקלופדיה בריטניקה, חינוך-הרומאים מאמצים את החינוך ההלנסטי
  56. ^ משה הדס, רומא הקיסרית, ספרית מעריב, 1976, עמ' 82
  57. ^ אנציקלופדיה בריטניקה, חינוך-הרומאים מאמצים את החינוך ההלניסטי
  58. ^ 58.0 58.1 58.2 ליונל קאסון, חיי היום יום ברומא העתיקה, אוניברסיטת ג'ון הופקינס, 1998
  59. ^ 59.0 59.1 חיי היום יום-בידור, באתר SPQR Online
  60. ^ קירקוס מקסימוס באנציקלופדיה רומאנה, אוניברסיטת שיקגו
  61. ^ אתרים ומוזאונים ברומא הגאלית: ארל, הקירקוס הרומי
  62. ^ 62.0 62.1 מדע וטכנולוגיה יוונית ורומית: הנדסה, אוניברסיטת סוונסה, 22 במאי 2005
  63. ^ סקסטוס יוליוס פרונטינוס, על אודות אמות המים של רומא
  64. ^ מערכות המים והשפכים ברומא הקיסרית
  65. ^ ג'יימס קראו, אדמה, חומות ומים בקונסטנטינופול העתיקה, טכנולוגיה בתנועה 300–650 לספירה, עמ' 272
  66. ^ משה הדס, רומא הקיסרית, ספרית מעריב, עמ' 67
  67. ^ מרד בר-כוכבא בפי היסטוריון רומאי, דבר, 10 באוגוסט 1932
  68. ^ דרשותיו של יוחנן כריסוסטומוס נגד היהודים


רומא העתיקה
המלוכה הרומית • הרפובליקה הרומית • האימפריה הרומית • האימפריה הרומית המערבית


היסטוריה של איטליה
איטליה הקדם-רומית • האימפריה הרומית (איטליה הרומית) • ימי הביניים (איטליה הביזנטית • האקסרכיה של רוונה • הממלכה האוסטרוגותית • ממלכת הלומברדים) • ממלכת איטליה הרומית ה"קדושה" • הרנסאנס האיטלקי • תחת שלטון זר • איחוד איטליה • ממלכת איטליה • איטליה הפשיסטית • הרפובליקה האיטלקית איטליהאיטליה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36785989האימפריה הרומית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=האימפריה_הרומית&oldid=2743187"