מצרים העתיקה

הספינקס הגדול של גיזה, מצרים. מאחוריו נמצאת הפירמידה של חאפרו

מפת מצרים העתיקה לאורך הנילוס

פלטת המלך נערמר

סירות בנהר הנילוס

מצרים העתיקה היא מדינה שהתקיימה בעמק נהר הנילוס בעת העתיקה. שיאה של התרבות היה באלף השני לפני הספירה, בתקופת הממלכה החדשה. בתקופה זו, מצרים התפשטה עד לדרום סוריה בצפון ועד לג'בל ברקל בדרום, בסודאן של היום. האופק הגאוגרפי המשתנה של מצרים העתיקה כלל בתקופות שונות גם את המדבר שממזרח לנילוס ואת החוף של הים האדום, את חצי האי סיני ונאות המדבר ממערב לנילוס.

ראשיתה של התרבות המצרית העתיקה בערך ב-3150 לפנה"ס, באיחוד הפוליטי של תרבויות עמק הנילוס הגדולות תחת הפרעה הראשון, והיא התפתחה במשך שלושת אלפי השנים הבאות. ההיסטוריה שלה מחולקת למספר תורי זהב, הידועים כ"ממלכות", ובהם תקופות של חוסר יציבות יחסית הידועות כ"תקופות ביניים". עם סוף תור הזהב האחרון, הידוע כ"ממלכה החדשה", תרבות מצרים העתיקה החלה להידרדר, ומצרים נכבשה בידי כמה כוחות זרים. שלטונם של הפרעונים הסתיים רשמית ב31 לפנה"ס, כאשר האימפריה הרומית כבשה את מצרים ועשתה אותה לפרובינציה.

פסלו של הפרעה רעמסס השני, אחד מהפרעונים החשובים בהיסטוריה של מצרים העתיקה

תרבות מצרים העתיקה הייתה מבוססת על איזון מבוקר של משאבי טבע ואדם תחת שלטונו של הפרעה, מנהיגים דתיים, ומושלים. התרבות המציאה חידושים רבים: השקיה מבוקרת של עמק הנילוס הפורה, ניצול של המינרלים בעמק ובאזורי המדבר הסובבים, התפתחות מוקדמת של ספרות ושל מערכת כתיבה עצמאית, ארגון של מיזמי בניה וחקלאות גדולים, מסחר עם האזורים הסובבים באפריקה ובמזרח התיכון, ומסעות צבאיים שהביאו לניצחון על צבאות זרים והבטיחו את הדומיננטיות המצרית באזור בתקופות מסוימות. הארגון והייזום של פעילויות אלה נעשה בידי ביורוקרטיה של סופרים, מנהיגים דתיים ומושלים תחת הפרעה האלילי, שהבטיח את האחדות ואת שיתוף הפעולה של העם המצרי דרך מערכת מורכבת של אמונות דתיות.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של מצרים העתיקה

ממצאים ארכאולוגיים מעידים ששבטים פרימיטיביים חיו לאורך הנילוס זמן רב לפני תחילת ההיסטוריה של שושלת הפרעונים ואלפי שנים לפנה"ס, הופיעה באזור חקלאות מאורגנת. ראשית הממלכות של מצרים העתיקה כשלושת אלפים שנה לפני הספירה. היא התקיימה כממלכה עצמאית בערך עד לשנת 530 לפנה"ס, עם הפסקות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שחברה מצרית מפותחת הייתה קיימת זמן רב יותר.

אחרי פלישת החיקסוס בשנת 1730 לפנה"ס וגירושם לאחר 150 שנה, יצאו המצרים למסע כיבושים, אך האימפריה המצרית לא החזיקה מעמד זמן רב. האימפריות הגדולות של העת העתיקה - פרס ובבל - כבשו אותה והפכו אותה לחלק מנחלתם. למרות הכיבושים, המצרים שמרו על תרבות ייחודית, וכאשר אלכסנדר הגדול הגיע לשם בשנת 332 לפנה"ס, הוא מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר התפרקות האימפריה שלו, אחד מהגנרלים שלו, תלמי בן לאגוס, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה הראשונה לפנה"ס. לאחר מכן נכבשה מצרים על ידי רומא.

לבוש

לבוש הגברים בני המעמד הגבוה היה בגד לבן עם קפלים. לבוש הנשים היה גם הוא לבן אך ללא קפלים, שמלה ארוכה וישרה. העניים והמשרתים כמעט ולא לבשו דבר.

בגדיהם היו עשויים פשתן, בד שהוא איכותי בעמידותו עם סיבים ארוכים, וקליל ואוורירי המתאים למזג האוויר החם של אזור מצרים. תהליך הכנת הבד כלל את גידול הצמח פשתן, טוויית סיביו לחוטים ואריגתם באמצעות נול.

מרכיבים נוספים בלבוש

בנוסף לבגדים, במצרים העתיקה נהגו הנשים והגברים העשירים גם להתאפר, ענדו תכשיטים ועטו פאות נכריות, שכיסו ראשים מגולחים לחלוטין, מחשש לכינים. האופנה של שיער והפאות הייתה נפוצה מאוד במצרים, דבר שגרם להתפתחות תעשייה ענפה בתחום זה ולריבוי מקצועות הקשורים בשיער למשל ספרות, ייצור פאות, הכנת שמנים ארומטיים לשיער וייצור קישוטי שיער מיוחדים. המצרים הקפידו על חבישת פיאות בהתאם למעמדם.

ממשל וכלכלה

כלכלה ומנהל

הפרעה היה השליט האבסולוטי, ולפחות מבחינה תאורטית שלט באופן מוחלט על הארץ ועל משאביה. המלך גם היה השליט הצבאי העליון, ואחראי לכל ההחלטות הצבאיות והמדיניות. המלך הסתמך על ביורוקרטיה של פקידים שניהלו את הממלכה. בראש מערכת המנהל עמד פקיד עליון, שפעל כנציגו של המלך בניהול נכסי המלך, הטלת המסים וגבייתם ומיזמי בנייה. הוא שלט על המערכת המשפטית, האוצר והארכיבים. ברמה המקומית, נחלקה הארץ לאזורים מנהליים המכונים נומות, ובתקופה המאוחרת כבר היו 42 כאלה. המושל של נומה ניהל את האחוזות בנומות והיה אחראי בפני הפקיד העליון. ל"מקדשים" היה מקום חשוב ביותר בכלכלה והם היו לא רק מרכזי פולחן, אלא הם גם הפעילו אחוזות גדולות וניהלו את איסוף התרומות הגדולות לאלילים וצבירת הנכסים של ה"מקדשים". הפרעונים והפקידים ניהלו את בית האוצר של הממלכה ואת הממגורות הגדולות בהם רוכזו עודפי היבול שנגבו מהחקלאים כמסים, דמי חכירה ויבול אחוזות פרעה וה"מקדשים". עודפי היבול שימשו לתשלומים הקשורים למפעלי הבנייה ולחלוקה לאוכלוסייה בתקופות של בצורת והפרעות בייצור החקלאי.

החברה המצרית הייתה מרובדת ביותר. האיכרים הם שהיוו את רוב האוכלוסייה היו בתחתית הסולם החברתי. הם היו צמיתים וחכרו את הקרקע שעיבדו מידי המדינה, ה"מקדשים" או שליטי המחוזות. הם היו צריכים לשלם בתום העונה החקלאית חלק מהיבול ובייתרה השתמשו לצורכיהם. האיכרים היו נתונים לעבודת כפייה ונאלצו לעבוד במפעלי ההשקיה או הבנייה במשך חלק של השנה. אמנים ואומנים זכו למעמד גבוה יותר משל האיכרים, אך הם פעלו ברובם במסגרת ה"מקדש" או ארמון פרעה וקיבלו שכר. הם גם עבדו עצמאית בבתי מלאכה סמוכים ל"מקדשים" ומכרו תוצרתם לשוק. הסופרים והפקידים היוו את המעמד הגבוה במצרים העתיקה. עבדות הייתה קיימת במצרים העתיקה, אך לא ידוע באיזה היקף.

לגבי תיאור הכלכלה המצרית בעת העתיקה יש שתי אסכולות. האחת (המכונה קיומית-פרימיטיבית), טוענת שהחברה המצרית הקדומה הייתה פרימיטיבית ומאורגנת במסגרת משפחתית מורחבת המייצרת בצורה מרוכזת אמצעים לקיום והמקבלת מנות לקיום מידי השלטון המרכזי של פרעה ופקידיו. אמצעי הייצור (קרקע, עבודה והון) היו בידי המדינה. הקרקע הייתה בידי פרעה, העובדים היו צמיתים ועסקו בחלק מהזמן בעבודת כפייה. ההון היה בידי הארמון וה"מקדש". לא היו אמצעי תשלום, שווקים, מחירים הנקבעים בשווקים ומערכות אשראי ומימון. המסחר היה מנוהל על ידי השלטונות. השנייה (המכונה פורמלית-מודרנית), טוענת שבמצרים העתיקה פעלו מוסדות כלכליים כפי שאנחנו מכירים אותם היום כמו: זכויות קניין, שווקים, אמצעי תשלום, מערכות מימון ואשראי ואמצעי אכיפה כמו חוקים, תקנות, בתי משפט ופקידות העוסקת באכיפה. לפי תאוריה זו האיכרים ובעלי המלאכה קיבלו תשלום שכר חודשי או שהשתכרו מעבודתם בחקלאות ובבתי המלאכה שלהם סכומים שהיו מעל ומעבר לצורכי הקיום. הם צברו את העודפים וסחרו בהם בשווקים. השווקים היו בעיקר במעגנים של הסירות ליד הנהר.

מראה שוק מתקופת השושלת הקדומה (המאה ה-25 לפנה"ס). ראו שקי הכתף של הקונים המכילים מוצרים כאמצעי חליפין (תבואות או נחושת למשל)

הממשל קבע יחידות מידה מוסכמות של משקל ונפח נוזלי ויבש. התושבים סחרו ביניהם תוך שימוש ביחידות המידה המוסכמות. שקים של תבואה (שעורה או חיטה) - החאר (Khar) התקבלו כשכר (כ- 75 ליטר, כ- 50 ק״ג). משכורת חודשית לעובד פשוט הייתה שק (חאר) אחד. עובד מקצועי (למשל בדיר אל מדינה) השתכר 5.5 שקים (275 ק"ג) תבואה לחודש, ואילו מנהל העבודה היה מקבל בערך 7.5 שקים (375 ק"ג). בנוסף ליחידות נפח של תבואה היו יחידות משקל של נחושת ששימשו כאמצעי תשלום למוצרים גדולים ויקרים יותר כמו רהיטים למשל. יחידת המשקל הסטנדרטית של נחושת בממלכה הקדומה הייתה הדבן (״טבעת״) - 91 גרם (Deben). בתקופת הממלכה החדשה הדבן היה 9.1 גרם נחושת. בנוסף לנחושת שימשו הזהב והכסף אמצעי תשלום ושומרי ערך. היו יחסי מחירים קבועים למוצרים העיקריים ששימשו בחליפין כמו תבואות, נחושת, כסף וזהב בכל המדינה על מנת להקל על המסחר. כך שדבן נחושת היה שווה לחצי חאר תבואה, ומאתיים דבן נחושת היו שווים לדבן זהב. דוגמאות של מחירים שמופיעים במסמכים: חולצה למשל, עלתה בערך 5 דבן נחושת, ואילו פרה - 140 דבן. אין הרבה תיעוד על החיים הכלכליים במצרים העתיקה. מרבית המסמכים הם מקברי הפרעונים והפקידים הבכירים ולכן מתארים בעיקר את הכלכלה של הארמון וה"מקדש". במסמכים והכתובות של אנשים שעסקו במסחר מתגלה תמונה הקרובה יותר לאסכולה הפורמלית-מודרנית. פרטים רבים על חיי יום יום בתקופת הממלכה החדשה נתגלו באוסטרקונים (לוחות אבן וחרס קטנים) בחפירות בדיר אל מדינה - אתר היישוב של בוני הקברים. הוויכוח לא הוכרע והאסכולות משמשות לסירוגין במקורות.

מערכת משפטית

ראש המערכת המשפטית במצרים העתיקה היה מבחינה רשמית הפרעה, שהיה אחראי להכרזה על חוקים, עשיית צדק ושמירה על החוק והסדר, מושג הקרוי במצרית 'מעאת'. למרות שלא שרדו קובצי חוקים ממצרים העתיקה, קיימים מסמכים רבים מבתי דין המראים שהחוק המצרי היה מבוסס על הבנה של הצדק, תוך הדגשה של הגעה לעמק השווה ויישוב קונפליקטים על פני עמידה עקבית בחוקים מסוימים.

על פי המצרים, גברים ונשים, כולל אנשים מכל המעמדות החברתיים מלבד עבדים, נחשבו כשווים בפני החוק, ואפילו האיכר היה יכול לפנות אל הפקיד העליון או אל בית הדין שיקבלו את בקשותיו. לגברים ונשים הייתה הזכות לבעלות על הרכוש ולמכירתו, לחתום על חוזים, להינשא ולהתגרש, לקבל ירושה ולהתעמת בבית הדין. זוגות נשואים יכלו להיות בבעלות משותפת על רכוש ולהגן על עצמם מפני גירושין בעזרת חוזי נישואין, שהגדירו את המחויבות הכספית של הבעל לאשתו ולילדים במקרה של סיום הנישואין.

מועצות זקנים, שבממלכה החדשה כונו 'קנבט', היו אחראיות לפסיקה במקרים של תביעות קטנות וסכסוכים קלים, אם כי היכולת של הקנבט לכפות את פסיקותיו הייתה מועטת. קנבטים מקומיים העבירו מקרים חמורים או מורכבים הכוללים רצח, עסקאות קרקע גדולות או שוד קברים ל'קנבט הגדול', בו שפט הפקיד העליון או הפרעה. התובע והנתבע ייצגו את עצמם, ונשבעו לאחת מהאלוהיות המצריות שהם אומרים את האמת. במקרים של שוד קברים או ניסיונות התנקשות, המדינה הייתה התובע והשופט גם יחד, והיא הייתה רשאית לענות את הנאשם על מנת להביא להודאה או להשיג את השמות של שותפיו. בכל סוגי המשפטים, סופרי בית הדין תיעדו את התביעה, העדות והפסיקה במקרה לעיון עתידי.

מהממלכה החדשה, לאורקלים החל להיות תפקיד משמעותי במערכת המשפטית, במשפט האזרחי והפלילי. האליל נשאל (דרך הפסל שלו) שאלה שהתשובה אליה הייתה בדרך כלל "כן" או "לא". פסל האליל, שנישא בידי כמה כהנים, ענה על השאלה על ידי תנועה לאחור או קדימה, או הצבעה על אחת מהתשובות הרשומות על פיסת פפירוס או אוסטרקון.

ציור קיר מצרי המציג עובדים חורשים, קוצרים ודשים תבואה, תחת השגחתו של מנהל עבודה

הענישה על פשעים קלים הייתה בדמות קנסות, מלקות, הטלת מום בפנים או גלות, על פי חומרת המעשה. פשעים חמורים כמו רצח ושוד קברים נענשו בהוצאה להורג. לעיתים הענישה גם הורחבה למשפחת הפושע.

חקלאות

להצלחה של התרבות המצרית העתיקה תרם צירוף של כמה מאפיינים גאוגרפיים: הקרקע הפורייה שנוצרה עקב השיטפונות השנתיים של נהר הנילוס, השפע במי ההשקיה ומזג האוויר החם. המצרים לפיכך יכלו לגדל כמות רבה של מזון, דבר שאיפשר לאוכלוסייה לגדול מאוד וכן להקדיש זמן ומשאבים רבים יותר לתחומים תרבותיים, טכנולוגיים ואמנותיים. ניהול קרקע היה חשוב ביותר במצרים העתיקה מכיוון שהמסים היו מבוססים על כמות הקרקע שבבעלות האדם.

החקלאות הייתה מבוססת על מחזור הנילוס. המצרים הבחינו בשלוש עונות בכתביהם: אחט (שיטפון), פרט (זריעה), ושמו (קציר). תקופת השיטפון הייתה מיוני ועד ספטמבר, והיא הותירה אחריה על גדות הנהר שכבה של אדמה עשירה במינרלים שהייתה מצוינת לגידולים. לאחר ששכך השיטפון, עונת הזריעה והגידול הייתה מאוקטובר ועד פברואר. האיכרים חרשו וזרעו בשדות, ואלה הושקו מתעלות. במצרים אין כמעט גשם, ולפיכך ההשקיה הייתה צריכה להיעשות מהנילוס. ממרץ ועד מאי קצרו את היבולים.

המצרים גידלו חיטה, שעורה וכמה תבואות אחרות. מאלה הם ייצרו לחם ובירה. בצמחי פשתה שנעקרו לפני שהחלו לפרוח השתמשו לסיבים. אלה נטוו לחוטים, שנארגו לבדים ולביגוד. מהפפירוס שגדל על גדות הנילוס ייצרו נייר. פירות וירקות גודלו בגינות קטנות הקרובות לבתים, אותן צריך היה להשקות ביד.

משאבי טבע

פיר כרייה בהרי אילת

מצרים העתיקה הייתה עשירה באבן בנייה ובמחצבי בדיל, זהב ואבנים חצי-יקרות; משאבי טבע אלה אפשרו למצרים לבנות מונומנטים, לפסל פסלים, ליצור כלים ולעצב תכשיטים. חונטים השתמשו במלחים מוואדי נטרון עבור המומיות, ומשם גם לקחו גבס.

המחצבים היו מצויים בוואדיות מרוחקים במדבר המזרחי ובסיני ועל מנת לכרות אותם היה צורך במסעות גדולים שמומנו בידי המדינה. אסירים ועבדים שימשו ככוח העבודה לכרייה, אך גם איכרים פשוטים הוכרחו לעבוד בעבודה קשה זו.

נחושת הייתה המתכת החשובה ביותר ליצור כלים במצרים העתיקה, והיא נכרתה בעיקר בסיני וגם בהרי אילת, שם נמצאו שרידים של תנורים להפקת הנחושת ו"מקדשים" קטנים של העובדים במקום. זהב נאסף על ידי שטיפה של אדמה עשירה בגרגירי זהב או על ידי טחינה של סלע קוורץ שבתוכו יש זהב. ברזל נכרה בעיקר במצרים העליונה.

אבן לבנייה הייתה שכיחה במצרים; אבן גיר נכרתה בכל עמק הנילוס, גרניט נלקח מאסואן, ובזלת ואבן חול מהוואדיות במדבר המזרחי.

שפה

השפה המצרית שייכת למשפחה האפרו-אסייאתי, ויש קשרים בינה ובין השפות השמיות - למשל עברית או ערבית, וכן בינה ובין השפות החמיות של צפון אפריקה, כמו הברברית. מצרית הייתה בשימוש מלפני 3000 לפנה"ס ועד למאה ה-11 לספירה. במשך תקופה ארוכה זאת, היו שינויים רבים בהגייה ובסמנטיקה שלה, והיא דוברה בדיאלקטים שונים. דמוטית התפתחה ממצרית מאוחרת ושרדה עד למאה החמישית; קופטית, שפת הקודש של הכנסייה הקופטית, היא הגלגול המאוחר ביותר של המצרית העתיקה.

כתב

ערך מורחב – כתב הירוגליפי

אבן רוזטה

שיטת הכתב המצרית העתיקה ידועה כ"כתב הירוגליפי", והיא מורכבת מכ-500 סמלים ^{[דרוש מקור]}. אין הסבר ברור לאופן שבו הומצאה השיטה, אך זמן קצר לפני 3000 לפנה"ס היא אומצה ושוכללה. כל הירוגליף הוא ציור של דבר אמיתי - ציפור, כלי, או חלק גוף - ורוב ההירוגליפים השכיחים מקבילים לעיצור מסוים. כמו בשפות השמיות, הכתב המצרי אינו כולל תנועות.

ההירוגליפים היו הכתב הרשמי, שנכתב על קברים ועל מונומנטים מאבן, ולעיתים קרובות הוא היה מפורט ומוקפד כמו יצירת אמנות. בכתיבה היומיומית, לעומת זאת, נעשה שימוש בצורה פשוטה יותר של כתיבה המכונה היארטית. בעוד שהירוגליפים פורמליים נקראו בטורים או בשורות בשני הכיוונים, היארטית תמיד נכתבה מימין לשמאל, ובדרך כלל בשורות אופקיות. לאחר שהדמוטית נעשתה לשפה המדוברת הדומיננטית, צורה חדשה של כתיבה שנקראה גם היא דמוטית נעשתה מקובלת, ושיטת כתיבה זו - לצד הירוגליפים רשמיים - היא שכתובה על אבן רוזטה, במקביל לטקסט היווני. במאה הראשונה לספירה, נוצרים קופטים שחיו במצרים כתבו בשפה שלהם במקום בדמוטית, והשתמשו באלפבית יווני מותאם, בכתב שידוע כקופטית. למרות שעדיין נעשה שימוש בהירוגליפים הרשמיים עד למאה הרביעית לספירה, בשלב זה רק קומץ כהנים ידע לקרוא אותם; עם הפירוק של המוסדות הדתיים המסורתיים, גם הבנת ההירוגליפים אבדה. רק ב-1822, לאחר גילוי אבן רוזטה ב-1799 ושנים של מחקר, הצליחו להבין אותם שוב.

ספרות

כתיבה הופיעה לראשונה בהקשר למלוכה, על תגים המצורפים לפריטים שהושמו בקברים המלכותיים. עד הממלכה הישנה, מסורת כתיבה זו התפתחה לאוטביוגרפית-קבר, שבה האדם ביקש לכתוב על קברו את קורות חייו. הז'אנר הידוע כ'סבייט' (הוראות), פותח על מנת להעביר תורות והדרכה מאצילים. בתקופת הביניים הראשונה ובממלכה האמצעית, סגנון הספרות השתנה, כש"סיפור סינו" הוא אחד מהקלסיים בספרות המצרית. בזמן זה נכתב גם פפירוס ווסטקר, סדרת סיפורים שסופרה לחופו בידי בניו, ועוסקת בנסים שנעשו בידי הכהנים. לקראת סוף הממלכה החדשה נכתב סיפור וונמון. הוא עוסק באציל שנשדד בדרכו לקנות ארזים מלבנון ומאבקו לשוב למצרים; הטקטס מסמן גם את סוף מצרים המאוחדת ותחילת תקופת הביניים השלישית.

תרבות

אדריכלות

ערך מורחב – אדריכלות מצרים העתיקה

האדריכלות במצרים העתיקה כוללת כמה מהמבנים המפורסמים ביותר בעולם: הפירמידה הגדולה של גיזה, "מקדשי" אבו סימבל, וה"מקדשים" בכרנך. כל מיזמי הבנייה הגדולים אורגנו ומומנו בידי המדינה, והם מילאו תפקיד דתי, צבאי והיסטורי חשוב, ובעיקר חיזקו את הפרעה ופרסמו אותו, וכך הבטיחו את שמירת מורשתו לשנים רבות. המצרים היו בנאים מוכשרים בעלי ידע רב בשיטות בניה וסקירת קרקעות. בעזרת חבלים וכלים פשוטים אחרים, האדריכלים יכלו לבנות מבני אבן גדולים בדיוק רב.

רוב המבנים במצרים העתיקה, כולל ארמון פרעה, נבנו מחומרים מתכלים כמו לבני בוץ ועץ, ולכן לא שרדו. מבנים חשובים כמו "מקדשים" וקברים היו אמורים להיות קיימים לעד ולכן נבנו מאבן. מבנה האבן הגדול הראשון בעולם, מערך הקבורה של ג'וסר, נבנה בתקופת השושלת השלישית כחיקוי אבן למבני העץ ולבני הבוץ ששימשו בחיים היומיומיים.

האלמנטים האדריכליים ששימשו במערך הקבורה של דחשור, כולל בנייה של גגות מאבנים עצומות שנתמכות בידי הקירות החיצוניים ועמודים צפופים, המשיכו להיות בשימוש במשך רוב ההיסטוריה של התרבות המצרית הקדומה. גם סגנונות קישוט שקיימים כבר בממלכה הישנה, כמו מוטיב הפפירוס והלוטוס, מהווים מוטיב חוזר בכל האדריכלות המצרית לאחר מכן.

מבנה הקבורה המוקדם ביותר במצרים העתיקה היה המסטבה, מבנה מלבני בעל גג שטוח, מאבן או לבני בוץ, שנבנה מעל לחדר קבורה תת-קרקעי. המסטבה היה הקבר המקובל ביותר בקרב האצולה בממלכה הישנה, והפירמידה הראשונה, פירמידת המדרגות של דחשור, היא למעשה סדרה של מסטבות אבן שנבנו זו על גבי זו. פירמידת המדרגות כנראה הייתה ההשראה לפירמידות האמיתיות הראשונות. פירמידות נבנו בידי הפרעונים של הממלכה הישנה והאמצעית, אך לאחר מכן שליטים עברו לקברים פחות בולטים, חצובים בסלע. פרעונים בממלכה החדשה בנו את קבריהם החצובים בסלע בעמק המלכים, ובתקופת הביניים השלישית, פרעונים הפסיקו לבנות מבני קבורה מלכותיים גדולים.

ה"מקדשים" המצריים העתיקים ביותר שהשתמרו, מהממלכה הישנה, הם אולמות יחידים, בעלי גגות אבן הנתמכים בעמודים. ה"מקדשים" המשויכים לפירמידות בגיזה הם דוגמאות לסוג מוקדם זה של מקדש. בתקופת השושלת החמישית, הפרעונים פיתחו את מקדש השמש, שמוקדו היה באובליסק הידוע כ"אבן הבנבן". סביב אבן הבנבן ומבנים אחרים במקדש היה קיר חיצוני, והם חוברו לנילוס דרך שביל מרוצף ומוגבה שבסופו "מקדש עמק". בממלכה החדשה, אדריכלים הוסיפו את ה'פילון', החצר החיצונית, ואולם סגור עם עמודים, המכונה 'היפוסטיל', לפני המבנה הפנימי של המקדש. מכיוון שלאנשים הפשוטים לא הותר להיכנס אל מעבר לאולם הכניסה הפתוח, האלילות שהתגוררה באולם הפנימי הייתה מרוחקת מהעולם החיצוני. סוג זה של מקדש שימש עד לתקופה התלמאית והרומית.

אמנות

ערך מורחב – אמנות מצרים העתיקה

המצרים יצרו אמנות ששירתה מטרות פונקציונליות, ולא למטרות של ביטוי יצירתיות. במשך 3500 שנה, אמנים שמרו על צורות אמנותיות שהתפתחו בממלכה הישנה, תוך התאמה לעקרונות קשוחים, שלא הושפעו כמעט מהשפעה חיצונית או שינוי פנימי. סטנדרטים אמנותיים אלה - קוים, צורות ושטחי צבע פשוטים בצירוף המאפיין של הטלה שטוחה של דמויות ללא עומק - יוצרים תחושה של סדר ואיזון בתוך הציור או התבליט. בשל החוקים הקשוחים ששלטו בה, האמנות המצרית שירתה את המטרות הפוליטיות והדתיות שלה באופן מדויק וברור.

הפרעונים השתמשו בתבליטים על גבי אסטלות, על קירות "מקדשים" או על אובליסקים כדי לתעד ניצחונות בקרב, ציוויים מלוכתיים וסצנות דתיות. אמנות זו האדירה את הפרעה, תיעדה את הגרסה שלו לאירועים היסטוריים, וביססה את היחס בין המצרים לבין האלוהות שלהם. לאזרחים פשוטים הייתה גישה לאמנות קבורה, כמו פסלי ה'שבטי' וספרי המתים, והם האמינו שאלה יגנו עליהם בחיים שלאחר המוות.

המצרים לא הבחינו בין טקסט לבין ציור, והשניים היו ארוגים זה בזה על קירות "מקדשים" וקברים, ארונות קבורה, אסטלות, ואפילו פסלים. מנטליות זו משתקפת אפילו בדוגמאות המוקדמות ביותר של האמנות המצרית, כמו פלטת נערמר, שבה ניתן לקרוא את הדמויות המוצגות גם כהירוגליפים.

אמונות דתיות

ראו גם – מיתולוגיה מצרית

האמונה באלילים ובחיים לאחר המוות הייתה מרכזית ביותר בתרבות המצרית מתחילתה. לפרעה הייתה זכות לשלוט בשל הקשר שלו עם האלילים, והוא פעל כמקשר בין עולם הרוח לעולם החומר. הפנתאון המצרי היה מאוכלס במגוון רחב של אלילים שלהם היו כוחות על-טבעיים, אם כי מוגבלים לפעמים, ושאליהם ניתן היה לקרוא לעזרה או להגנה. האלילים לא תמיד היו טובים לאדם, ולפעמים היה צורך להשקיט את כעסם בתפילות או בקרבנות. המבנה של פנתיאון האלילים השתנה כל הזמן כשאלילים חדשים קודמו בהיררכיה, אך הכהנים לא עשו כל מאמץ לארגן את סיפורי הבריאה והמיתוסים האחרים, שסתרו לעיתים זה את זה, למערכת עקבית אחת. מבחינה רשמית, הפולחן לאלילים נעשה ב"מקדשים", בידי כהנים שפעלו כשליחים של הפרעה. במרכז המקדש הוצב פסל האל, שבו הגשים האל את עצמו. ה"מקדשים" לא היו מקומות של פולחן ציבורי או של אסיפות, ורק בימי חג, בטקסים או בחגיגות, הוצא פסל האל מן המקדש. באופן רגיל, התחום של האל היה סגור בפני העולם החיצוני, והיה נגיש רק לפקידי המקדש; אזרחים רגילים שרצו קשר ישיר יותר עם האל יכלו לעבוד לפסלים פרטיים בבית, וקמיעות סיפקו הגנה אישית מתמדת מפני כוחות הכאוס. לאחר הממלכה החדשה, הושם פחות דגש על הקשר של הפרעה לאל, ולכן גם על התפקיד שלו כמתווך בינו לבין העולם האנושי, והמנהגים הדתיים השתנו לפולחן ישיר יותר של האל. כתוצאה מכך, הכהנים פיתחו מערכת של אורקלים כדי לתקשר את רצונו של האל ישירות לעם. אורקל היה עשוי להיות פסל של האל שנשאל שאלה של כן ולא, לה הוא ענה בעזרת מניפולציות נסתרות של הכנן. הכהנים יכלו גם להציב שאלות לאורקל מאחורי דלת סגורה. אורקלים נעשו פופולריים ביותר לפסקים משפטים או להצדקת פעולות צבאיות והחלטות פוליטיות.

המצרים האמינו שכל אדם מורכב מחלק פיזי וחלק רוחני. בנוסף לגוף, לכל אדם יש 'שעות' (צל), 'בה' (אישיות או נשמה), 'קה' (כוח חיים) ו'רן' (שם). הלב, ולא המוח, נחשב למושב המחשבות והרגשות. לאחר המוות, ההיבטים הרוחניים שוחררו מהגוף ויכלו לנוע באופן חופשי, אך הם נצרכו למשהו פיזי (תחליף, פסל למשל) שיהווה עבורם בית קבוע. המטרה האולטימטיבית של הנפטר הייתה להצטרף ל'קה' ול'בה' שלו ולהיעשות לאחד מה"מתים הברוכים", הממשיכים לחיות כ'אח'. כדי שדבר זה יקרה, הנפטר היה צריך להישפט כראוי לכך במשפט, שבו הלב נשקל כנגד 'נוצת המעאת', או האמת. אם הוא נמצא ראוי, המשיך הנפטר להתקיים על פני הארץ באופן רוחני.

מנהגי קבורה

למצרים הקדמונים הייתה מערכת מורכבת של מנהגי קבורה. הם האמינו שיש צורך לשמור על מנהגים אלה כדי להבטיח חיים לאחר המוות. מנהגים אלה כללו שימור של הגופה בחניטה, טקסי קבורה, וקבורה לצד חפצים שישמשו את הנפטר בחיים שלאחר המוות.

לפני הממלכה הישנה, גופות שנקברו בקברים במדבר שומרו באופן טבעי בשל היובש. תנאי היובש במצרים המשיכו לשרת את העניים, שלא יכלו לשלם על הכנות הקבורה המורכבות בהן השתמשה האליטה. אולם, מצרים עשירים רבים איבדו את יתרון החניטה הטבעית של המדבר כשהחלו לקבור את מתיהם בקברי אבן. כתוצאה מכך, האליטה בממלכה הישנה והאמצעית החלה להשתמש בחניטה מלאכותית, שכללה הוצאה של האיברים הפנימיים, עטיפת הגופה בבד, ציפויה בגבס או בשרף, ולפעמים ציור או פיסול של פרטי הפנים. בתום תהליך החניטה, נקברה הגופה בסרקופג או בארון עץ. החל מהשושלת הרביעית, המעיים, הריאות, הכבד והקיבה שומרו בנפרד בכד וקיבלו הגנה סמלית מפסלים של ארבעת בני הורוס.

עד תקופת הממלכה החדשה, המצרים כבר הגיעו למומחיות באמנות החניטה; הטכניקה הטובה ביותר ארכה 70 יום וכללה הסרה של האיברים הפנימיים, הוצאת המוח דרך האף, וייבוש הגופה בתערובת של מלחים. לאחר מכן, נעטפה הגופה בבד עם קמיעות מגינים שהושמו בין השכבות, והוצבה בארון מעוטר דמוי-אדם. מומיות מהתקופה המאוחרת גם הוצבו בקופסאות מומיה צבועות. פרקטיקת שימור הגופה הידרדרה בתקופה התלמאית והרומית, בעוד דגש רב יותר ניתן למראה החיצוני של המומיה, אשר עוטרה במעוינים מורכבים שנעשו בבד העוטף.

כל נפטר, בלי קשר למעמדו הכלכלי או החברתי, נקבר יחד עם חפצים שיועדו לו, כגון מזון או תכשיטים. העשירים נקברו עם כמויות גדולות יותר של חפצי יוקרה ואפילו רהיטים. החל מהממלכה החדשה, ספרי מתים נכללו בקבר, ובהם לחשים והוראות לשמירה בחיים שלאחר המוות. בתקופת הממלכה החדשה נוספו גם פסלי שאטי, על מנת לבצע עבודות פיזיות בחיים שלאחר המוות.

כל קבורה מצרית לוותה בטקסים שבהם הנפטר הוחיה מחדש באופן מאגי. פרוצדורה זו כללה נגיעה בפה ובעיניים של המת בכלים טקסיים כדי להשיב את כוח הדיבור, התנועה והראייה. לאחר הקבורה, היו צריכים קרובי הנפטר להתפלל לזכותו של הנפטר, ומדי פעם להביא מזון לקברו.

משחקים ופנאי

המצרים הקדמונים עסקו במגוון פעילויות פנאי, ביניהן משחקים ומוזיקה. סנת, משחק לוח שבו הונעו כלים על פי סיכויים רנדומליים, היה פופולרי כבר בתקופות מוקדמות ביותר; משחק דומה אחר היה מהן, עם לוח משחק עגול. משחקי כדור וג'אגלינג היו פופולריים בקרב הילדים, וגם איגרוף מתועד בקבר בבני חאסן. העשירים בילו את זמנם גם בציד ובשיט.

מוזיקה וריקוד היו בילויים מקובלים לאלה שהיו להם האמצעים לכך. כלים עתיקים כוללים חליל ונבל, ואילו כלים הדומים לחצוצרה התפתחו מאוחר יותר. בממלכה החדשה, המצרים ניגנו על פעמונים, מצילתיים, טמבורינות ותופים, וייבאו לאוטות ונבלים מאסיה. הסיסטרום היה כלי מוזיקלי הדומה לרעשן, שהיה חשוב במיוחד בטקסים דתיים.

יחסי חוץ

מסחר

המצרים הקדמונים סחרו עם שכניהם כדי להשיג חומרים נדירים ואקזוטיים שלא היו קיימים במצרים. היקף המסחר היה מצומצם והתרכז בעיקר ביבוא עצים, נחושת, כסף, בשמים ואבנים יקרות. בתקופה הקדם-שושלתית, בתחילת הממלכה הישנה, הם החלו לסחור עם נוביה על מנת להשיג זהב וקטורת. הם גם סחרו עם ארץ ישראל, כפי שמוכח מכדי שמן בסגנון ארצישראלי שנמצאו בקברים של הפרעונים מהשושלת הראשונה. עד השושלת השנייה, המצרים גם החלו לסחור עם ביבלוס, מקור חשוב של עץ איכותי שלא היה קיים במצרים. מסחר ימי (בים סוף) החל כבר בשושלת הקדומה עם ארץ פונט (מזוהה עם אריתריאה וסומליה של היום) שסיפקה זהב, שרף ריחני, הובנה, שנהב וחיות אקזוטיות כמו בבונים וקופים שונים.

מצרים סחרה עם קפריסין של ימינו ועם אנטוליה שסיפקו לה נחושת וכסף. המצרים אהבו את האבן הכחולה לפיס לזולי, אותה הביאו מאפגניסטן הרחוקה של זמננו. שותפי הסחר בים התיכון כללו את כרתים, שסיפקו, בין השאר, שמן זית.

תמורת יבוא חפצי המותרות וחומרי הגלם, המצרים ייצאו בעיקר תבואה, זהב, בדים ופפירוס, וכן מוצרים מוגמרים כמו חפצי אבן וזכוכית.

צבא

ערך מורחב – צבא מצרים העתיקה

מפת מצרים העתיקה במאה ה-15 לפני הספירה

הצבא המצרי היה אחראי לשמירת הדומיננטיות של מצרים באזור. הצבא הגן על משלחות הכרייה לסיני בממלכה הישנה ולחם במלחמות אזרחים בתקופות הביניים הראשונה והשנייה. הצבא היה אחראי לשמירה על ביצורים לאורך דרכי המסחר הראשיות, כמו אלה שנמצאו בעיר בוהן בדרך לנוביה. מבצרים הוקמו גם כדי שיהוו בסיסי צבא, כמו המבצר בסילה, שהיה בסיס למסעות למזרח. בממלכה החדשה, סדרה של פרעונים השתמשה בצבא המצרי כדי לכבוש את כוש וחלקים מארץ ישראל וסוריה.

הציוד הצבאי הטיפוסי כלל קשתות וחצים, כידונים, ומגינים שנעשו על ידי מתיחה של עור חיה על מסגרת עץ. בממלכה החדשה, הצבא החל להשתמש במרכבות שהובאו לראשונה בידי החיקסוס בתקופת הביניים השנייה. כלי הנשק והשריון השתפרו לאחר תחילת השימוש בברונזה: המגינים נעשו כעת מעץ מלא עם ציפוי ברונזה, חוד הכידון היה מברונזה, וסוג של חרב קצרה שנעשתה מברונזה אומצה מחיילים אסיאתיים.

הפרעה בדרך כלל תואר באמנות ובספרות כרוכב בראש צבאו, ויש עדויות לכך שלפחות כמה פרעונים אכן עשו זאת. החיילים גויסו מהאוכלוסייה כולה, אך בזמן הממלכה החדשה, ובעיקר לאחריה, נשכרו חיילים מנוביה, כוש ולוב למלחמה עבור מצרים, תחת הפיקוד של קצינים מעמים אלה.

טכנולוגיה רפואה ומתמטיקה

רפואה

הבעיות הרפואיות מהם סבלו המצרים הקדמונים היו קשורות בסביבת המחיה הטבעית שלהם. המגורים סמוך לנילוס הביאו להתפרצותן של מחלות טפיליות שונות, כגון מלריה ובילהרציה, שגרמו לפגיעה בכבד ובמעיים. מקרי פציעות כתוצאה מהיתקלות בתנינים והיפופוטמים ששכנו בנילוס היו שכיחים אף הם והצריכו טיפול. בנוסף על כך היה הנזק המצטבר שנגרם בשל לחץ על עמוד השדרה והמפרקים כתוצאה מהעבודה הפיזית הקשה בחקלאות ובבניין ופציעות שנגרמו כתוצאה מתאונות עבודה.

התזונה של השכבות האמידות באוכלוסייה הייתה עשירה בסוכרים והביאה לעיתים קרובות להתפתחות דלקות חניכיים. המומיות החנוטות של רבים מבני המעמדות הגבוהים חושפות עודף משקל ומצב בריאותי רעוע כתוצאה מאכילה וסביאת יתר. תוחלת החיים הצפויה באותם ימים למצרי הממוצע הייתה כ-35 שנים לגברים וכ-30 שנים לנשים, ותמותת תינוקות הייתה נפוצה (כשליש מהאוכלוסייה לא הגיעה לגיל בגרות).

הרופאים של מצרים העתיקה היו מוערכים ביותר במזרח התיכון הקדום בשל כישוריהם הריפויים, וחלקם, כגון הרופא אמנחותפ, נותרו מפורסמים שנים רבות לאחר מותם. הרודוטוס מציין את הדרגה הגבוהה של התמחות בקרב הרופאים המצריים, כאשר חלקם התמחו ברפואת הראש והבטן בעוד שאחרים התמחו ברפואת עיניים ורפואת שיניים. ההכשרה של הרופאים התקיימה במוסד שנקרא בשם "בית החיים". במיוחד נודעו בתי החיים בערים פר-בסט בזמן הממלכה החדשה ואבידוס וסאיס בתקופה המאוחרת. פפירוסים רפואיים מצביעים על ידע רב באנטומיה, טיפול בפציעות וטיפולים פרקטיים שונים.

הרופאים המצרים השתמשו בשיטות טיפול מגוונות: פצעים טופלו באמצעות חבישות עם בשר נא, בד פשתן לבן, תפרים, פדים, וחבישות עם צמר גפן טבול בדבש למניעת זיהומים. אופיום ותמצית צמח הבלדונה שימשו כמשככי כאבים. בטיפול בכוויות השתמשו בתחבושות ספוגות בחלב אם. עובש (מלחם מקולקל, סוג של אנטיביוטיקה טבעית), דבש ומלחי נחושת שימשו למניעת זיהום מאבק ולכלוך של פצעי כוויות. המצרים נהגו לאכול שום ובצל שהאמינו כי הם בעלי סגולות רפואיות שונות.

מנתחים מצרים תפרו פצעים, קיבעו עצמות שבורות וביצעו כריתה של גפיים בסכנת נמק. במקרים קשים בהם לא יכלו להציל את החולים ממוות עשו הרופאים המצריים ככל יכולתם על מנת להקל את ייסוריהם. בנוסף לכך האמינו המצרים בסגולות הרפואיות של התפילה אל האלים ונהגו לשאת תפילותיהם אל האלה איזיס, אלת הרפואה המצרית, בבקשת רפואה והחלמה.

מתמטיקה

המתמטיקה במצרים העתיקה, כמו בתרבויות עתיקות נוספות, התעסקה בעיקר בגאומטריה ובפרט במדידות וחישובי אורכים ושטחים לצורך חלוקת אדמות, תכנון מבנים וכדומה. אחד ההישגים המתמטיים הגדולים של מצרים העתיקה היה מציאת היחס בין קוטר המעגל להיקפו (פאי) בדיוק של שבע ספרות אחרי הנקודה.

לוח שנה

במצרים העתיקה נהגו שני לוחות שנה. לוח שנה ירחי ששימש כלוח דתי, ולוח אזרחי שבו אורך השנה תמיד 365 ימים ללא שנה מעוברת. השנה נחלקה ל-12 חודשים בני 30 יום וחמשה ימים נוספים בין סוף השנה לתחילת השנה החדשה. היממה החלה בעלות השחר והחודש הירחי הסתיים בראיית הירח האחרונה שאז הוא זורח זמן קצר לפני השמש. בתקופה מסוימת הונהג מחזור של 25 שנה שמהן 9 שנים בנות 13 חודשים, באופן זה הלוח הירחי הותאם ללוח האזרחי בדיוק רב, רק כעבור למעלה מ-500 שנה יצטבר פער של יום אחד בין הלוח הירחי למופעי הירח. תלמי השלישי הכריז בצו קנופוס על תיקון סטיית הלוח האזרחי מיום זריחת סיריוס בבוקר על ידי הוספת יום אחד מדי 4 שנים, הכרזה זו לא יושמה בפועל עד כיבוש מצרים על ידי האימפריה הרומית שבה נהג הלוח היוליאני שמבוסס על תיקון זה.

לדעת חנן אשל וסשה שטרן, הגעת הלוח האזרחי לארץ ישראל בתקופת שלטון בית תלמי הביאה ליצירת לוח השנה במגילות קומראן.

לקריאה נוספת

• ג'יימס הנרי ברסטד, דברי ימי מצרים, פרידמן, 1957(הספר בקטלוג ULI)
• רפאל בנבנשתי, "הכלכלה בשחר ההיסטוריה: מוסדות כלכליים במסופוטמיה באלף השלישי ותחילת האלף השני לפסה"נ". הוצאת מאגנס, ירושלים 2016. מסת"ב 978-965-493-862-4.

• Bleiberg E. "The Economy of Ancient Egypt", in Sasson J.M et al (eds.) Civilizations of the Ancient Near East, vol. III, New York 1995
• Janssen J. J., Commodity Prices from the Ramessid Period, Leiden 1975
• Kemp B. J., Ancient Egypt Anatomy of a Civilization, London 2006

• מונטה, פייר, חיי יום יום במצרים בעולם העתיק- בתקופת הרעמססים, תל אביב, הוצאת עם הספר, 1963. (תרגום: דליה טסלר, עריכה מדעית: מגן ברושי)(הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• מצרים העתיקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

מדיה וקבצים בנושא מצרים העתיקה בוויקישיתוף

• מצרים העתיקה - אתר המוחזק על ידי המוזיאון הבריטי המבטיח מבוא לתרבות מצרים העתיקה לילדים ונערים
• ההיסטוריה של ה-BBC: מצרים אתר המבטיח מבוא כללי מהימן וקישורים רבים נוספים.
• מצרים הדיגיטלית לאוניברסיטאות. אתר היוצא מגישה מחקרית ומביא כיסוי רחב של נושאים הקשורים במצרים העתיקה.
• מטלורגיה מצרית עתיקה