כתבי המארות
כתבי המארות הם טקסטים מאגיים שנכתבו במצרים העתיקה. הכתבים נועדו לפגוע בקבוצת אנשים ומקורם במסורת מהממלכה הקדומה בשושלת ה-6. מהממלכה התיכונה (2000- 1750 לפנה"ס) ישנן שתי קבוצות של כתבי מארות: קבוצת ברלין שנכתבו על גבי חרסים, וקבוצת בריסל שנכתבו על גבי צלמיות.
כתבי המארות הם עוד עדות לידע המצרי על הגאוגרפיה, הדמוגרפיה והממשל בארץ ישראל. כל השמות שזוהו בקבוצה הראשונה נמצאו בקבוצה השנייה. יכול להיות שהשינויים במספר השליטים ביישובים הנזכרים בין שתי הקבוצות, מעידים על שינויים חברתיים בארץ ישראל, עדות לקיומן של ערי מדינה בארץ ישראל בסוף השושלת ה-12, שנשלטות על ידי שליט אחד. אולי גם האזכור של יותר יישובים בקבוצת בריסל, שהיא הקבוצה המאוחרת, מעיד על הגידול העירוני בארץ ישראל עד סוף השושלת ה-12.
קבוצת שברי החרסים
קבוצת ברלין כוללת שברי חרסים שתוארכו למאה ה-20 לפנה"ס. הם פורסמו לראשונה על ידי האגיפטולוג הגרמני קורט זתה בשנת 1926. על החרסים מופיעים שמות של כ-20 ערים או חבלים בארץ ישראל ובסוריה כמו אשקלון, מגידו, לכיש, אפק, בית שמש, אשמם (ירושלים), אשאן (בית שאן), עפל (עפולה), שכם, רחוב. בלבנון מוזכרים אנשי גבל, והערים אלסה וערקת, לערים הנזכרות ברשימה משייכים 2-4 שמות שליטים. סה"כ יותר מ-30 שמות של מושלים. החרסים תוארכו לסוף השושלת ה-11, או אמצע השושלת ה-12.
המטרה בנוהג שבירת החרסים לאחר כתיבתם בטקס מאגי, הייתה בבחינת "זה יהיה גורלו של המורד במצרים..", מעין קללה נמרצת שתחול על ערי הסביבה אם ימרדו. בחרסים נזכרות הערים ועוד ערים רבות, ועליהם ציורים של שבויים ושלל מלחמה המובאים לפני פרעה המנצח.
קבוצת הצלמיות
קבוצת בריסל כוללת צלמיות שתוארכו לסוף המאה ה-19 לפנה"ס או תחילת המאה ה-18 לפנה"ס. הצלמיות התגלו בסקארה ופורסמו לראשונה על ידי האגיפטולוג הצרפתי ז'ורז' פוזנר (Georges Posener) ב-1940. הכתבים מיוחסים לתקופתו של סנוסרת השלישי מלך מהשושלת ה-12 מתקופת הממלכה התיכונה שמלך במאה ה-19 לפנה"ס. הרשימה כוללת 64 שמות ערים. בארץ ישראל מוזכרות ערים רבות משניתן לאתר כמו: ירושלים, שכם, רחוב, שמעון, גינה (ג'נין), עכו, אכשף, משאל, חצור וליש. מוזכרת גם עשתרות בבשן. בחוף הלבנוני נזכרות הערים ערקת, אלסה, גבל, צור, ישנן גם ערים מהבשן ומדרום סוריה. ברוב הערים מופיע שליט אחד ובמקרים בודדים שני שליטים תוך חלוקתם לצפון ודרום. הקבוצה תוארכה לסוף השושלת ה-12, על סמך נימוקים פאליאוגרפיים ואורתוגרפיים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אהרון קמפינסקי, מבוא לארכאולוגיה של תקופת המקרא, יחידה 6 עמוד 12, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1989
- יוחנן אהרוני, "כתבי המארות", ארץ ישראל בתקופת המקרא : גאוגרפיה היסטורית הוצאת יד יצחק בן צבי, 1987, עמ' 121-118
