ערך מומלץ

ירושלים בתקופה הביזנטית

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
מפת העולם וירושלים במרכזו
ירושלים ההיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת

בתקופה הביזנטית, בשנים שבין עליית קונסטנטינוס לשלטון (324 לספה"נ) ועד כיבוש ירושלים על ידי הערבים ב-637, הייתה ירושלים נתונה לשליטת האימפריה הביזנטית.[1] השינוי המהותי באופיה ובמעמדה של העיר, לעומת התקופה הרומית, היה הפיכתה מעיר רומאית-אלילית בשם איליה קפיטולינה לעיר נוצרית. הוא הפך אותה מעיר משנית לעיר נוצרית מרכזית מבחינה דתית ומנהלית (כשהמינהל כפוף להיררכיה הממסדית-דתית) ולמרכז עולמי לעלייה לרגל. בשלהי התקופה, בין השנים 614-‏628, נכבשה ירושלים בידי הפרסים.

דגם ירושלים בתקופה הביזנטית המוצג בחצר כנסיית פטרוס אין גליקנטו. קרוב למצלמה שער האריות, מימינו כנסיית מרים הקדושה של הפרובטיקה, במרכז כנסיית הקבר ומשמאל כנסיית הניאה. שימו לב להר הבית משמאל למטה - שטח גדול מאד שאין עליו כלום (בדומה לתיאור במפת מידבא).

רקע היסטורי: התנצרות האימפריה

הלנה מוצאת את "הצלב האמיתי". ציור מאת יאן ואן אייק, 1422

הקיסרות הרומית המזרחית, שבירתה קונסטנטינופול, היוותה להלכה המשך של הקיסרות הרומית המערבית שהמשיכה להתקיים במערב ובירתה הייתה רומא, אך הקיסרות המזרחית ספגה השפעות מיוון, מפרס ומאסיה הקטנה, השפעות שהפכו אותה לשונה באופן מהותי מהקיסרות המערבית. בשנת 313 קיבל על עצמו הקיסר קונסטנטינוס את הדת הנוצרית, ובשנת 325 כינס את ועידת ניקיאה במטרה להפוך את הנצרות לדת הרשמית והתקנית של האימפריה. במסגרת ועידה זו התקבע מקום חשוב לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט, כמקום התרחשותם של סיפורי התנ"ך ולהבדיל של ראשוני הנוצרים.

ראשונת הצליינים הנוצריים לעיר הייתה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שביקרה בירושלים בשנת 326 בעקבות פנייתו של בישוף ירושלים מקאריוס במהלך הוועידה, והחלה למעשה את הפיכת ירושלים לעיר נוצרית ולמוקד לעלייה לרגל של מאמינים נוצרים. רבים מתושבי האימפריה היו כבר נוצרים באותה עת, ובמהלך מאה השנים הבאות התנצרו רבים נוספים, ובכללם רבים מתושבי ארץ ישראל וירושלים, שלפני כן היו עובדי אלילים. שמה של העיר שונה מהשם האלילי "איליה קפיטולינה" לשם הנוצרי "אגיה ירוסלימה" (יוונית: Αγία Ιερουσαλήμ, ירושלים הקדושה).

בהשתדלותם של בישופי ירושלים (בשנים 326417: מקאריוס, מקסימוס, קיריליוס ויוחנן השני), הפכה ירושלים לעיר מרכזית, יריבה בעלת אופי דתי למרכז האזרחי-אלילי שבקיסריה. ב-381 הוכרה "כנסיית ירושלים" כ"אם כל הכנסיות" על ידי הוועידה הכנסייתית בקונסטנטינופול.[2] שיאו של מאמץ זה היה כאשר בועידת כלקדון (451) קיבלה ירושלים את התואר פטריארכיה לצד רומא, אנטיוכיה, קונסטנטינופול ואלכסנדריה, שבניגוד לירושלים שמשו גם כמרכזים השלטוניים החשובים של האימפריה.[3]

השפעת הביזנטים על פיתוח העיר

פיתוח ירושלים כמרכז דתי לעלייה לרגל

אחד המאפיינים המרכזיים בתפיסה הביזנטית בנוגע לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט, הוא אימוצה של "גאוגרפיה קדושה" ("גאוגרפיה סקרה"), שבמסגרתה נעשה מאמץ לזהות בשטח את מקום התרחשותם של אירועים המוזכרים בספרי הקודש ולהבדיל בספרות הנוצרית, ולהקים בהם כנסיות. מאמץ זה הוביל לחקירות ברחבי הארץ ולתיאור שלה מנקודת מבט דתית-נוצרית. חלק מהמחקרים הניבו ככל הנראה זיהויים תקפים (כגון זיהוי מקום צליבתו וקבורתו של הנוצרי, או מקום לידתו בבית לחם), וחלקם הרחיקו לכת (כגון זיהוי מאר אליאס שבדרך חברון בדרום ירושלים עם מערת אליהו שבהר הכרמל).

כתוצאה ממעמדה הדתי של העיר ירושלים הוקמו בה כנסיות רבות, בראשם כנסיית הקברמאה ה-4) וכן כנסיית ציון על הר ציון, כנסיית השילוח ליד בריכת השילוחמאה ה-5) וכנסיית הניאהמאה ה-6). העיר התבססה על צליינות דתית, וכלכלתה סבבה סביב שירותי דת ותיירות. כך, הוקמו בה אכסניות, בתי תבשיל, בתי מחסה לצליינים עניים, חנויות לממכר פריטים נוצריים וכדומה. חיי העיר והמבנה הפיזי שלה, הושפעו מהיותה מוקד לתהלוכות דתיות יומיומיות בין המקומות הקדושים. הדבר הביא הן לפריחת המסחר בעיר שבין החומות, והן לפיתוח חוות חקלאיות ותעשייתיות סביבה, שנועדו לספק מזון, מצרכים ומזכרות לאלפי הצליינים. על מנת לספק לצליינים סיבות לשוב ולעלות לרגל לעיר, זוהו בה באופן תדיר מקומות קדושים חדשים. תנאי התחבורה היו, בעיקר בראשית התקופה, נוחים ובטוחים. רשת הדרכים הרומיות בארץ ישראל ומחוצה לה הייתה עדיין במצב טוב, שאיפשר אף נסיעה בעגלה, ודרכי הים היו בטוחות הודות לשלטון היציב (שהתפוררותו הפכה את מזרח אגן הים התיכון למסוכן, עקב שוד ימי).[4]

הפעילות הדתית התבטאה לא רק בתיירות צליינית, אלא גם ביצירה ספרותית, תאולוגית וליטורגית, במפעל תרגום כתבי קודש ובכתיבת פרשנות עליהם. רבות מהיצירות המקוריות שנוצרו בירושלים בתקופה זו נשמרו במנזר סנטה קתרינה.[5] התסיסה הדתית גרמה גם להתפרצויות מחזוריות של סכסוכים בין פלגים נוצריים שונים (בעיקר סכסוכים של המונופיזיטיזם מול הנצרות האורתודוקסית), ולצמיחת תופעת הנזירוּת (ראו להלן).

מינהל עירוני וריבוד חברתי

ראש העיר היה הבישוף ולאחר מכן הפטריארך.[6] הבישוף היה אחראי על המבנים והרכוש ושימש כשופט במערכת שיפוטית עירונית כנסייתית. הכנסייה שלטה בכל מבני הציבור בעיר, וגבתה מעולי הרגל תשלום עבור השימוש בהם, בנוסף למתנות ולתרומות שקיבלה מהמאמינים. פרויקטים מיוחדים מומנו באמצעות מיסוי כבד שהוטל על התושבים, שנשלט על ידי מנגנון גדול. חלק מהמסים הועבר לשלטון המרכזי, וממנו קיבלה העירייה תקציב לפעילות שוטפת.

הדרך לקידום למעמד של שררה עברה דרך המנגנון הכנסייתי, שרק במדרג הנמוך שירתו בו פקידים אזרחיים. בחקיקה הקיסרית של המאה ה-6, הוענקו זכויות ל"קָטֶטוֹרֶס", שכבת נכבדים חילונים בעלי רכוש (אדמות חקלאיות), שיכלו לייעץ לפטריארך במינויים בכירים ושימשו מפקחים. מכל ארץ ישראל, רק בירושלים מוזכר קיומם של בני מעמד זה. כמו כן, פעלה בעיר משטרה ופעל דֶפֶנְסוֹר, פקיד בכיר שתפקידו להגן על פשוטי העם מפני שרירות השלטון.

סוחרים חכרו שטח בשווקים מהכנסייה, ובעלי מקצוע אוגדו בגילדות ששימשו לפיקוח על בעלי המקצוע ולגביית מסים. כמו כן, היו בעיר עבדים ושפחות רבים.[7]

חיים אזרחיים

במקביל לחגיגות הדתיות ולתהלוכות, התקיימו שעשועים בעלי אופי אזרחי, אם כי הצגות תיאטרון נאסרו על ידי רוב הקיסרים.

לפי כתובת, שייתכן שהיא שריד של היפודרום,[8] ודיווח של הנזיר סטרטגיוס שחי בימי פוקאס והרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית, המזכירים "ירוקים" ו"כחולים", עולה כי לירושלים יובאה גם תרבות הקרקס ומרוצי הסוסים הביזנטית, שריכזה סביבה יריבות בין קבוצת ה"ירוקים" וה"כחולים" (יריבות שנשאה גם אופי פוליטי).[9]

ההיסטוריה של ההתפתחות העירונית

פיתוח העיר בימי קונסטנטינוס

הבנייה הדתית בירושלים החלה כמעט מיד לאחר ועידת ניקיאה, בהשפעתו הישירה של הקיסר קונסטנטינוס ואמו הלנה. בין השנים 326-‏335 הוקמה כנסיית הקבר, לבה של העיר הביזנטית. הכנסייה השתלבה במתאר הרחובות של העיר הרומית, שממנה סולקו כל סממנים פגאניים. כמו כן, נבנו כבר בשלב זה כנסיית אלאונה על הר הזיתים, כנסיית ציון על הר ציון וכנסיית המולד בבית לחם, שסימנו את האתרים הנוצריים שמחוץ לחומות. עדות לירושלים של התקופה קיימת בספרו של "הנוסע מבורדו", שהגיע לעיר כעולה רגל ב-333 (ואולי מעט לפני כן), ומתאר את מפעלי הבנייה והפיתוח העצומים, את יופיים ואת פארם, זאת בעיר שעשר שנים בלבד קודם לכן הייתה פינה זנוחה באימפריה.

הניסיון להקמה מחדש של בית המקדש

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית המקדש של יוליאנוס

בשנת 361 עלה לשלטון הקיסר יוליאנוס, שביקש לחדש את פני האימפריה ולסגת מהנצרות חזרה לפגאניזם (ומכונה לפיכך במיתולוגיה הנוצרית "יוליאנוס הכופר"). כחלק מתפיסת עולמו האנטי-נוצרית, ביקש גם להחזיר את היהדות למעמדה הקודם ואף הציע להקים מחדש את בית המקדש. אבן הפינה לבית המקדש של יוליאנוס הונחה במאי 363, אך הבנייה נפסקה כחודש לאחר מכן. עם מותו של יוליאנוס, החזיר יוביאנוס יורשו את האימפריה באופן סופי לנצרות.[10]

פיתוח העיר בימי אאודוקיה

בין בוני ירושלים העיקריים בתקופה הביזנטית והשליטים שטבעו בה את חותמם, נמנית גם אייליה אאודוקיה (401460), אשת תאודוסיוס השני, שיזמה את שיקום חומות העיר בצפונה ובמערבה, ואולי אף את הקמת החומה הדרומית שלה.[11]

אאודוקיה הגיעה לירושלים כגולה, עקב מעורבותה במלחמת המפלגות בבירת האימפריה בשנים 441443. המלחמה ניזונה מהפילוג הכריסטולוגי בנצרות, בין המונופיזיטיזם לנצרות האורתודוקסית. אאודוקיה, שהאמינה במונופיזיטיזם, ניצבה במפלגה ובדעה המנוגדת לזו של בעלה הקיסר. עם ניצחונה של מפלגת הקיסר האורתודוקסית, יצאה אאודוקיה לגלות בירושלים. אאודוקיה, שהייתה בעלת השפעה ויכולת ביצוע (הקימה אוניברסיטה בקונסטנטינופול, השפיעה על אוסף החוקים שנקרא על שם בעלה "קודקס תאודוסיאנוס" ועוד), גייסה את יכולותיה לטובת העיר שאליה גלתה.[12] במשך 17 שנות שהותה בעיר בנתה ארמון גדול לה ולבישוף, הקימה את כנסיית השילוח ליד בריכת השילוח, את כנסיית סטפנוס ה"קדוש" מצפון לשער שכם, ויזמה הקמתם של אכסניות, בתי מחסה לעניים ובתי חולים. כאמור, היא גם יזמה את שיקום חומות העיר. אאודוקיה גם פיתחה חיי חצר, שבהם השתתפו המלומד שהוגלה מרומא הירונימוס, ונשים עשירות, כדוגמת מֵלָנִיה, איקיליה (שמימנה את הקמת הקתיסמה בדרך חברון) ופוֹאֶמְניָה (שמימנה את הקמת כנסיית העלייה על הר הזיתים).[13]

הנהגתה של אאודוקיה הייתה עצמאית ממדיניות השלטון המרכזי, שאף שלח קוֹמֶס (תואר של משרה בכירה בפקידות הממשל הביזנטי) על מנת להתנקש בשניים מאנשיה. היא עודדה את המונופיזיטים, גם לאחר שאולצה לחזור בה מהתמיכה בהם, וכן העניקה זכויות-יתר ליהודים (ראו להלן), כגון אפשרות להתפלל בעיר לא רק בתשעה באב אלא גם בימי חג, ואפשרה עלייה לרגל המונית בסוכות של שנת 438.[14] אולם לאחר שהעלייה לרגל הסתיימה במהומות דמים שעוררו נזירים נוצרים, וייתכן אף שעקב התקרבותה של אאודוקיה לחוגי נזירים, נשללו שוב זכויות-היתר שהעניקה ליהודים.

פיתוח העיר בימי יוסטיניאנוס

יוסטיניאנוס הראשון על גבי פסיפס בבזיליקת סן ויטאלה ברוונה

הבנאי החשוב השלישי בתולדות ירושלים היה יוסטיניאנוס הראשון, שהקים את הכנסייה הגדולה ביותר של ירושלים הביזנטית, כנסיית הניאה, והרחיב ושיפץ את הקארדו.

בימי יוסטיניאנוס הייתה ירושלים לאחת הערים הגדולות והעשירות ביותר באימפריה, ואף הגיעה לנקודת שיא בהתפתחותה כעיר קדושה. בשל כך, ובשל השקט והשלום היחסי בתקופה זו, זרמו אליה עולי רגל מכל רחבי העולם. העיר הייתה צריכה להתמודד בתקופה זו עם גידול ניכר במספר עולי הרגל המגיעים אליה. יוסטיניאנוס הרחיב את העיר דרומה ככל האפשר על מנת ליצור מרחב בין כנסיית הקבר להר ציון. היה זה גם מרחב דתי (ששימש לתהלוכות וכדומה) וגם מרחב לחיים אזרחיים, במיוחד בנוגע לעולי הרגל ולשירותים שניתנו להם בעיר. כנקודת ציון מרכזית באזור החדש, הקים יוסטיניאנוס את "הכנסייה החדשה על-שם מרים", היא כנסיית הניאה. באמצעות בניית כנסייה אדירה באזור "חדש", שבו לא הייתה קודם לכן נוכחות בולטת של מונומנט אחר, ביקש יוסטיניאנוס לטבוע את שמו לדורות. הוא דאג להנציח את שמו במקומות רבים באימפריה שלו, על ידי בנייה מאסיבית ועל ידי פיתוח מקומות שלפני כן היו שוממים.

הכיבוש הפרסי וההתפוררות

הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית מחזיר את הצלב האמיתי לירושלים בשנת 630 (ציור משנת 1481)
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – כיבוש ירושלים בידי הפרסים, מרד הרקליוס

בשנת 611 ביקש כוסרו השני, מלך ממלכת פרס והאימפריה הסאסאנית, לצאת למסע מלחמה נגד האימפריה הביזנטית, בתואנה של נקמה על רציחתו של הקיסר הביזנטי בעל-בריתו, מאוריסוס, על ידי פוקאס, יורשו על הכס. המטרה הלא מוצהרת של מסע הנקמה הייתה מילוי הקופות הריקות של הממלכה הפרסית באמצעות שוד, ביזה והטלת מס על התושבים בכל מקום שייכבש. בפרט נשא כוסרו את עיניו לירושלים, שנתפסה כמקור העושר באזור וכבסיס לקיום הנוצרי של אויבו, וקיווה כי כיבוש ירושלים ישים ללעג את קיומה של האימפריה הביזנטית; שוד הצלב המקורי שעליו נצלב אותו האיש על פי האמונה הנוצרית אמור היה להשפיל עוד יותר את הדת הנוצרית. הצבא הפרסי הגיע לשערי ירושלים ב-614, ולאחר 20 ימי מצור, שבהם קרא מפקד הצבא הפרסי לתושבי העיר לפתוח בפניו את השערים, נפלה ירושלים ביד הצבא הפרסי.[15] הפרסים ערכו טבח בעיר (לפי דיווח תומאס הקברן, שסייע בקבורת המתים, היו בין 30,000 ל-65,000 הרוגים בעיר ובסביבתה), וכן הרסו ושרפו כנסיות רבות, כך שלא נותרה אף כנסייה בלתי פגועה. הם שלחו את צלב העץ "המקורי" מכנסיית הקבר לכוסרו השני, הגלו את מנהיגי הציבור הנוצרי מהעיר, ובהם גם את זכריה, פטריארך ירושלים.

במקביל לכיבוש העיר, התחולל בארץ ישראל מרד יהודי בהנהגת בנימין מטבריה, המרד נקרא "מרד הרקליוס" על שם הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית.שסייע לפרסים מול הנוצרים אויביהם. במשך חמש שנים נתנו הפרסים ליהודים את השלטון על ירושלים, כגמול על עזרתם בכיבוש הארץ.

בשנת 625 יצא הרקליוס יצא לשחרר את ירושלים, ובתגובה לכך הבינו היהודים שאל להם להמשיך ולתמוך בפרסים והפכו לבעלי-בריתם של הביזנטים. ב-628 ניצח הרקליוס את כוסרו וכרת ברית עם יורשו. במסגרת הסכם השלום הושבה ירושלים לחזקת הביזנטים, והפטריארך מודסטוס החל לשקם את כנסיותיה. ב-21 במרץ 630 נכנס הרקליוס לירושלים בתהלוכת ניצחון, החזיר את הצלב המקוריי לכנסיית הקבר וחנך אותה מחדש.[16]

במהלך עשר השנים הבאות ידעו כנסיות ירושלים תקופות של שיקום, אך התעוררות האסלאם מחד וחולשת השלטון הביזנטי מאידך, דיללו את הצליינות לעיר והקשו על שיקומה. באוגוסט 636 הפסיד הצבא הביזנטי בקרב הירמוך, מול צבאות הראשידון של הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב, ובכך נפתח הפתח לכיבוש ארץ ישראל על ידי המוסלמים. במשך שנתיים הייתה ירושלים נצורה ומבודדת, כאשר בינה ובין מרכז השלטון הביזנטי השתרע מרחב הכבוש כולו על ידי המוסלמים. לבסוף, בסוף שנת 637, נכנעה העיר לפני צבאו של אבו עוביידה בן ג'ראח, והחלה התקופה הערבית-מוסלמית בתולדותיה.

מבנה העיר

גאוגרפיה וטופוגרפיה

מפת מידבא, התיאור הוויזואלי של ירושלים הביזנטית

ככלל, מוסכם על ידי החוקרים כי העיר הביזנטית התקיימה על בסיס תבנית העיר הרומית איליה קפיטולינה (שהמאפיינים הבולטים שלה היו שני רחובות האורך מצפון לדרום: הקארדו מקסימוס, משער שכם דרומה, והקארדו המשני - קארדו ולנסיס - לאורך גיא הטירופיאון, וכן רחוב הרוחב ממערב למזרח, הדקומנוס). במהלך השנים התפתחה העיר בעיקר דרומה, לכיוון הגבעה המערבית (הר ציון) ועיר דוד, ובמידה פחותה צפונה, לשער שכם. בין החוקרים חלוקות הדעות האם ומתי הוקמה חומה סביב החלק הדרומי של העיר. לפי דעת חלק מהחוקרים, הנתמכת בעדויות ארכאולוגיות, החומה הוקמה במאה ה-5 ביוזמת אשת הקיסר, אייליה אאודוקיה.[11] ככלל, היקף העיר לא היה קטן מהיקפה בשיאה בתקופת בית שני.[17]

המקור החשוב ביותר להבנת מבנה העיר, ובפרט להבנת חשיבותם היחסית של המרכזים השונים בה, הוא מפת מידבא, מפת פסיפס מהמאה ה-6 או ה-7, שנועדה לשימושם של צליינים.[18] למקור זה מתלווים מקור כתוב מאת "תומאס הקברן", שהוא תיאור של קבורת קרבנות הכיבוש הפרסי בשנת 614,‏[19] וריבוי של ממצאים ארכאולוגיים.

המרכז הדתי של העיר היה כנסיית הקבר. סמיכותה לקארדו, ולהצטלבותו עם הדקומנוס, הפכה את האזור למרכז שוקק פעילות במשך כל ימות השנה בכלל, ובימי החג הרבים בפרט. מוקד עירוני חשוב בין כנסיית הקבר והדקומנוס היה בריכת חזקיהו, שנקראה אז "בריכת הפטריארך", וכך גם הייתה כנסיית יוחנן המטביל.

הכיוון שאליו הוליכו רחובות האורך (הקארדו) היה מכיכר שער שכם (שנקרא שער סטפנוס ה"קדוש") דרומה, כיוון ההתפתחות העיקרי של העיר. הקראדו המרכזי, שהוביל לכיוון הר ציון, היה בתקופה הרומית מפותח רק עד ההצטלבות עם הדקומנוס, ובמהלך התקופה הביזנטית נמשך הלאה. עם הקמתה של כנסיית הניאה במאה ה-6 על ידי יוסטיניאנוס, שופץ והורחב הקארדו המרכזי, בנתיב שמכנסיית הקבר ועד כנסיית הניאה. הקארדו המזרחי הוביל לכנסיית השילוח (דרך שער האשפות של ימינו, בקירוב). בשני הנתיבים פעלו שווקים, ובקארדו המרכזי התקיימו גם התהלוכות הדתיות, כיוון שחיבר בין אתרים נוצריים וכנסיות.

שרידים רבים מצפון לשער שכם ועד תוואי החומה השלישית, ובהם כנסיית סטפנוס ה"קדוש", קפלה שהתגלתה ב-1937, ו"פסיפס הציפורים",[20] מעידים על התיישבות עירונית מצפון לקו החומה הצפוני של ימינו. ריכוז כנסיות נוסף מחוץ לחומות העיר היה על הר הזיתים. עולה הרגל תיאודיסיוס העיד בראשית המאה ה-6, שעל ההר לבדו היו מצויות 24 כנסיות.[21]

שיעור האוכלוסין

מבחינת שיעור האוכלוסין בעיר, יש להבחין בין תושבי הקבע שהתגוררו בה, לבין רבבות הצליינים שנהרו אליה ובזמנים מסוימים הגדילו את מספר התושבים. הארכאולוג וההיסטוריון מגן ברושי ביצע אומדן, שלפיו שטח העיר היה כ-1,065 דונם, ולפיכך מספר תושביה היה כ-53,000 נפש (50 נפש לדונם).[17] אומדנים שמרניים יותר הציעו מספר נמוך יותר של תושבים בין החומות, אך לא התעלמו מתושבים שהתגוררו בכפרים ובחוות הרבות שסביב העיר; ולפיכך האומדנים השונים מסכימים על סדר גודל של 50 - 60 אלף נפש בירושלים בתקופה הביזנטית.[22] על פי רשימותיו של תומאס הקברן, נהרגו במהלך הכיבוש הפרסי במאה ה-7 בין 30 ל-65 אלף איש בעיר ובסביבתה, ולכן, על פי עדות זו, חלה עלייה בשיעור האוכלוסין שבעיר בסוף התקופה עד לכדי סדר גודל של 100,000 איש.[23]

הקארדו מאקסימוס והקארדו ולנטיס

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקארדו
שדרת עמודים בקארדו המרכזי (קארדו מקסימוס)

במפת מידבא נראים בבירור שני רחובות אורך, הקארדו המרכזי (קארדו מאקסימוס) המעוטר בשני טורי עמודים משער שכם עד אזור כנסיית הניאה, והקארדו המזרחי (ה"משני" - קארדו ולנטיס) המצוין כבעל טור עמודים יחיד, לאורך ציר הטירופאון. במקורות הכתובים מתואר הקארדו המרכזי כציר התנועה הראשי של התהלוכות הדתיות. מחפירות שנערכו בשנים 20052009, עולה כי ייתכן שהבחנה זו בין "קארדו ראשי" ו"קארדו משני" שגויה.[24] לפי הממצאים, רוחבו של הקארדו המרכזי 22.5 מ' והקארדו המזרחי רחב ממנו, 24 מ'. שני הרחובות דומים מאד בדרך בנייתם - ציר תנועה מרכזי ולצדו "מדרכות", מאחורי אכסדרת עמודים. שני הרחובות רוצפו היטב בלוחות אבן מלבניים שהוצבו במקביל לכיוון התנועה. אמנם בחפירות הקארדו המזרחי התגלו בסיסי עמודים רק בצדו המזרחי של הרחוב, באופן שמתאים לתיאור במפת מידבא, אך ייתכן שהייתה שורה כזו גם מצדו המערבי, כמו ברחובות דומים בערים אחרות. האמן שיצר את מפת מידבא, ביקש ככל הנראה להדגיש את מרכזיותו של הקארדו כציר מקשר בין כנסיות וכתוואי עיקרי לתהלוכות דתיות, לעומת הרחוב הדומה לו במבנהו, ששכן ממזרח לו, אך לא היה בעל שימוש דתי, ומופיע לפיכך כ"משני".

מבני מגורים

לפי ניתוחו של הארכאולוג מאיר בן דב, שחשף עם בנימין מזר רובע מבני מגורים סמוך להר הבית (באזור העופל), המבנים שנבנו בעיר במאה ה-4 וה-5, הוקמו בכלים, ידע וסגנון אדריכלי שיובאו מבחוץ, בעוד מבנים מהמאה ה-6 הוקמו בטכניקה ירושלמית מקומית שסיפקה פתרונות מתאימים יותר מבחינת תנאי הארץ והאקלים המקומי.[25] כך למשל פחת השימוש בעץ וברעפים וגדל השימוש באבן. הבתים היו דו-קומתיים, הקומה התחתונה הקיפה חצר פנימית וחדריה שימשו לבתי מלאכה, למחסנים ולבעלי חיים, והקומה העליונה שימשה למגורים. הארכאולוגים חשפו בקומות התחתונות של חלק מהמבנים שרידי מטבחים, ובאחד מהם אף בית שימוש. בשל השימוש בקורות עץ לבניית תקרת הקומה הראשונה, נבנתה בתוך כל חדר קשת אבן לקיצור הטווח שיש לכסות בעץ, כיוון שקורות העץ שניתן לאתר בארץ ישראל קצרות יחסית.

הר הבית בתקופה הביזנטית

לפי הדעה המרכזית במחקר, הר הבית וסביבתו היה שומם ובלתי מיושב בתקופה הביזנטית, ואף שימש כמזבלה עירונית.[26] כל ספרות הנוסעים אינה מזכירה כל פעילות על הר הבית, לא כנסייה או פעילות דתית ולא שוק או פעילות מסחרית. גם במפת מידבא הר הבית כלל אינו מופיע, וכיוון שגודל האלמנטים במפה מבטא את חשיבותם, חסרונו מבטא את חוסר חשיבותו. לפי הדעה המרכזית במחקר, ההר נותר שומם כיוון שלא היה לו כל תפקיד בסיפור הנוצרי. שממונו של הר הבית הוכיח כביכול גם את צדקת "נבואת" אותו האיש על חורבנו המוחלט של בית המקדש היהודי.

יהודים בירושלים הביזנטית

קונסטנטינוס חידש את איסורו של אדריאנוס על התיישבות יהודים בעיר ועל ביקור בה, פרט לתשעה באב אז הותר להם להתפלל בסביבת הר הבית (הנוסע מבורדו מזכיר "אבן נקובה" בשטח ההר אליה באים היהודים פעם בשנה למושחה בשמן, ולקנן על החורבן). השפלת הדת היהודית הייתה מתוך אינטרס נוצרי-שלטוני להוכיח כביכול את ירושתה המלאה של דת האמת על ידי הנצרות מן היהדות שאבדה עליה הכלח. אפילו מראה היהודים המתענים והמתאבלים בתשעה באב שימש ככלי בתעמולת הביזוי וההשפלה.[27]

עד היום אסור לעבדים הבלתי-נאמנים להיכנס לירושלים. הם יכולים לבוא העירה רק לבכותה, והם קונים בכסף את הזכות לבכות את חורבן עירם... ואין מרשים להם לבכות אפילו בכייה אחת חינם... עדות הם לחרון ה'.

פירוש הירונימוס לספר צפניה[28]

בימי החגים (בעיקר בהושענא רבה) פקדו יהודים את הר הזיתים, ובפרט אבן המכונה "מצטבא" עליה צויין "מקום שריפת הפרה", וממנה ניתן להשקיף על הר הבית. ככלל, יהודים לא ישבו בעיר, פרט לכשנתיים בימי יוליאנוס, עת ניסה להקים את בית המקדש מחדש; כתושבים ארעיים במשך מספר שנים בימי הקיסרית אאודוקיה שהלכה כברת דרך לכיוונם של יהודי הגליל שביקשו לבקר בעיר בימי החגים וזאת הן בשל מחשבתה החופשית והן משיקולים כלכליים ובשלהי התקופה, בחסות הכיבוש הפרסי ומרד הרלקיוס. עם זאת ישבו יהודים בסביבות ירושלים למשל בבית לחם, בדרום הר חברון ("דרומא") ובעין גדי,[29] ושימשו כמורי דרך לצליינים שביקשו לזהות מקומות הקשורים לכתבי הקודש.[30]

עם זאת, ולמרות האיסור המפורש, קיימות עדויות בכתב על שהיה של יהודים בירושלים.[31] שרשרת של גזירות שהוצאו כנגד היהודים החל מימי יוסטיניאנוס (לאחר כמאה שנים של אי-פרסום גזרות חדשות, בהן: ביטול היהדות כדת מוכרת, איסור חגיגת הפסח, איסור קריאה בתורה בבית הכנסת עם פרשנות מדרשית ועוד) הגיעה לשיאה ב-607 בגזירת שמד כללית והטבלה בכוח של כל היהודים שהוציא הקיסר פוקאס. בין הקהילות שהוכרחו להיטבל לנצרות מוזכרת בפירוש קהילת יהודי ירושלים. אלו אותם יהודים שסייעו בפתיחת שערי העיר בפני צבא פרס שבע שנים מאוחר יותר.[32]

לקריאה נוספת

מקורות ראשוניים בחקר התקופה

הידוע לחוקרים על התקופה רב באופן יחסי. כתביהם של עולי רגל ורושמי קורות רבים נשמרו, עקב תודעת שימור במנזרים ומעמדם הרם של הכותבים (שרבים מהם היו אנשי כנסייה בכירים או נזירים ותאולוגים). תיארוך התקופה מתבסס על שיטת האינדיקציו - מחזור בן 15 שנים ששימש את גובי המסים באימפריה הביזנטית יחד עם מניית שנות שלטון של קיסר ומאפשר תיארוך מדויק למדי.

בעלי המקורות העיקריים הם:

קטעים רבים מן המקורות הללו ואחרים כונסו בספרה של אורה לימור, מסעות ארץ הקודש: עולי רגל נוצרים בשלהי העת העתיקה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 1998.

ספרים

  • צבי ברס, שמואל ספראי, יורם צפריר, מנחם שטרן (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשמ"ב
  • נתן שור תולדות ירושלים, כרך א' שער י"א, תל אביב: דביר (הוצאת ספרים), 1987
  • יורם צפריר (עורך), ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית 70–638, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי
  • מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, 1970
  • מיכאל אבי יונה, מן ההלניזם עד ביזנטיון, בתוך: 6000 שנות אמנות בארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת כתר, 1986
  • מיכאל אבי יונה, מפת מידבא, תרגום ופירוש, ספר ארץ ישראל, ב' (תשי"ג), עמ' 129–156
  • זאב רובין, ירושלים לדורותיה: ירושלים בתקופה הביזאנטית, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
  • אורה לימור, מסעות ארץ הקודש: עולי רגל נוצרים בשלהי העת העתיקה, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1998
  • ירון דן, עיונים בתולדות ארץ-ישראל בתקופה הרומית-ביזאנטית, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 2006.
  • יורם צפריר, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"ח-1988.
  • יוסף פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית : מפעלם של סבאס ותלמידיו, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ה‬-1995 ‬
  • דוד יעקבי, יהודים, שומרונים ונוצרים בארץ-ישראל הביזאנטית, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי,‬ 1988.
  • אברהם נגב, מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל למן התקופה הפרסית ועד התקופה הביזנטית, הרצאות חורף תשכ"ב, בית הספר לתירות, תשכ"ג ‬1963
  • נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים: שקמונה, 1980, עמ' 208–229
  • דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, ירושלים 1989, עמ' 63–73
  • רות פלג (עורכת), זאת ירושלים, כרך א', ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ג-2003, עמ' 212–247
  • זאב וילנאי, ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה, א-ב, ירושלים 1972.
  • דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993.

מאמרים

  • יאיר טלמור, בין קבר אותו האיש ל'כנסיית מריה החדשה: שינויים תאולוגיים והשתקפותם במרחב הדתי בירושלים הביזנטית, בתוך: אייל ברוך, איילת לוי-ריפר, אברהם פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ט, עמ' 225–235
  • דורון בן-עמי, מטמון זהב מחניון גבעתי וחשיבותו לחקר ההיסטוריה של ירושלים בשלהי התקופה הביזנטית, ‬מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס העשירי, 4, (עורך: אייל מירון), ירושלים: מכון מגלי"ם, תשס"ט, עמ' 153–161
  • ירון דן, ירושלים הנוצרית. בתוך מ"ד הר (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, ירושלים: יד בן צבי וכתר, 1985, עמ' 287–292
  • שמואל ספראי, העלייה לרגל לאחר חורבן בית שני, בתוך: א' אופנהיימר א' רפפורט, מ' שטרן (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני, ירושלים: יד בן צבי, תשמ"א, עמ' 376–393
  • זאב רובין, תולדות ירושלים בתקופת הביזאנטית. בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, ירושלים: אריאל, תשנ"ג, עמ' 12–45

עבודות גמר ודוקטור

  • אורה לימור, מסורות נוצריות של הר-הזיתים בתקופות הביזאנטית והערבית, ירושלים : האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למדעי הרוח - החוג להיסטוריה, תשל"ח 1978
  • ורד עצמון, אתרים ומסורות בכתבי צלייני ארץ הקודש בתקופה הביזנטית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, 1977
  • אילת מזר, מנזר הבתולות : התקופה הביזנטית - חפירות הר-הבית בירושלים, ירושלים: המכון לארכאולוגיה -האוניברסיטה העברית, 1998

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ראו: צבי ברס, שמואל ספראי, יורם צפריר, מנחם שטרן (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשמ"ב-1982; נתן שור תולדות ירושלים, דביר (הוצאת ספרים), 1987 כרך ב', שער י"א. יורם צפריר (עורך), ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית 70-638, ירושלים: יד יצחק בן צבי. מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, 1970. זאב רובין, ירושלים לדורותיה: ירושלים בתקופה הביזאנטית, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
  2. זאת ירושלים, יד יצחק בן צבי תשס"ג, כרך א עמ' 213.
  3. נתן שור תולדות ירושלים, דביר (הוצאת ספרים), 1987 עמ' 285.
  4. John Wiklkinson, Jerusalem Pilgrims', 1977 pp. 16-19
  5. שור, עמ' 293.
  6. קירילוס מסקיתופוליס, "חיי סבאס" בתוך: ירון דן, חיי העיר בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, יד יצחק בן צבי, 1984, עמ' 91.
  7. ירון דן, חיי העיר בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1984, עמ' 91, 200-209, 222-225. שור, עמ' 301-302
  8. לשונה: "נצחי הטיכה של הכחולים! אריכות ימים!"
  9. ירון דן, ‏הקרקס וסיעותיו (הכחולים והירוקים) בארץ ישראל בתקופה הביזנטית, קתדרה 4, יולי 1977 עמוד 138 הערה 24; עמ' 139 הערה 30.
  10. מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון, ירושלים ה'תש"ל. עמודים 161- 177. זאב רובין, ירושלים לדורותיה: ירושלים בתקופה הביזאנטית, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. עמודים 37 - 44 ונספח ב'. נתן שור, תולדות ירושלים, כרך א' עמ' 303-305
  11. 11.0 11.1 ראו הלל גבע, חידושים במחקר הארכאולוגי של ירושלים בעשור האחרון, קדמוניות, 140, תשע"א, עמ' 69.
  12. שור, עמ' 307
  13. שור, עמ' 306
  14. אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, תש"ג-1943, עמ' 45-46.
  15. זאב רובין, תולדות ירושלים בתקופת הביזאנטית, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, ירושלים: הוצאת אריאל, תשנ"ג, עמ' 41-42.
  16. זאב רובין, תולדות ירושלים בתקופת הביזאנטית, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל, תשנ"ג, עמ' 44.
  17. 17.0 17.1 מגן ברושי, מנין תושביה של ירושלים הקדומה. בתוך: הנ"ל (עורך), בין חרמון לסיני - יד לאמנון, ירושלים 1977, עמ' 71.
  18. נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, 1981, עמ' 226–227. מיכאל אבי יונה, "מן ההלניזם עד ביזנטיון", בתוך: 6000 שנות אמנות בארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת כתר, 1986, עמ' 291.
  19. Y. Naggar, C. Taitz and R.Reich, What Can we Make of these Fragments? Excavation at ‘Mamilla’ Cave, Byzantine Period, Jerusalem, International Journal of Osteoarchaeology 9 (1999), pp. 29-38.
    R. Reich, The Ancient Burial Ground in the Mamilla Neighbourhood, Jerusalem, in: Ancient Jerusalem Revealed, (ed. H.Geva), Jerusalem, 1994, pp. 223-225.
  20. יורם צפריר ולאה די סגני, "ההרכב האתני בתקופה הביזאנטית", בתוך: ספר ירושלים - התקופה הרומית והביזנטית, ירושלים הוצאת יד בן צבי, 1999, עמ' 272-273.
  21. John Wiklkinson, Jerusalem Pilgrims', 1977 pp. 63-71
  22. שור, עמ' 300
  23. ירון דן, חיי העיר בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1984, עמ' 64.
  24. שלומית וקסלר-בדולח, אלכסנדר און, שרידי הקארדו המזרחי הרומי ברחבת הכותל המערבי - לסוגיית הקארדו הראשי והקארדו המשני בתקופה הביזנטית, קדמוניות, 140, עמ' 130-131
  25. מאיר בן דב, חפירות הר הבית: בצל הכתלים ולאור התגליות, ירושלים: הוצאת כתר ספרים, עמ' 212–218, 243.
  26. יורם צפריר, הטופוגרפיה והארכאולוגיה בתקופה הביזאנטית, בתוך הנ"ל, ושמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזאנטית, תשנ"ט, עמ' 323-327.
  27. מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ו-1946, עמ' 113-115.
  28. שמואל ייבין, מלחמות בר-כוכבא, מוסד ביאליק, 1952, עמ' 190
  29. שהיא, לפי האונומסטיקון של אוסביוס, "כפר גדול מאד של יהודים".
  30. מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ו-1946, עמ' 159-160.
  31. עודד עיר-ישי, האיסור שהטיל קונסטנטינוס הגדול על כניסת יהודים לירושלים : בין היסטוריה להגיוגרפיה, ציון ס' (ב), תשנ"ה, עמ' 129-178
  32. מיכאל אבי יונה, בימי רומי וביזנטיון, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ו-1946, עמ' 186.
  33. אוסוביוס בישוף קיסריה, תולדות הכנסייה (תרגום: רימונה פרנק; כולל מבוא מאת אריה קופסקי), ירושלים: הוצאת אקדמון, 2001.


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0