התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל
332 לפנה"ס - 63 לפנה"ס
ארכיטקטורה ואמנות הלניסטית
האימפריה שהשאיר אחריו אלכסנדר הגדול

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס מממלכת פרס, והסתיימה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרפובליקה הרומית. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון ב-323 לפנה"ס החלו מאבקי כוח על השליטה בארץ ישראל בין יורשיו השונים, והחלה מלחמת הדיאדוכים, ובהמשך נשלטה ארץ ישראל החל מ־301 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית תלמי, ומשנת 200 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית סלאוקוס. מרד החשמונאים, שפרץ ב-167 לפנה"ס, והיחלשות הממלכה הסלאוקית הביאו להקמת ממלכת החשמונאים העצמאית. בשנת 63 לפנה"ס כבש המצביא הרומי פומפיוס את ירושלים, ובשנת 37 לפנה"ס החלה התקופה הרומית בארץ ישראל והסתיימה התקופה ההלניסטית.

כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לשינוי תרבותי באזור, והתרבות ההלניסטית החלה להשתרש בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות ההלניסטית באזורים העירוניים ובעיקר בעיר ירושלים. דווקא עם יסוד הממלכה החשמונאית הואץ תהליך ההתייוונות וחדירת המנהגים ההלניסטיים לחיי התושבים היהודים בארץ ישראל.

אף שהשלטון ההלניסטי הסתיים עם כינונה של ממלכת החשמונאים, נהוג לכלול את תקופת החשמונאים בתקופה זו בשל השפעת התרבות ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה היהודים, בעיקר בתקופות המאוחרות יותר.

הכיבוש היווני-מוקדוני ומלחמות הירושה

הכיבוש בידי אלכסנדר הגדול

ערך מורחב – כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול

אלכסנדר הגדול נלחם במלך הפרסי דריווש השלישי

אלכסנדר הגדול מלך מוקדון, יצא למסע כיבושים באימפריה הפרסית. לאחר הניצחון על הפרסים בקרב איסוס בשנת 333 לפנה"ס, הגיע לפיניקיה והטיל מצור על צור. לאחר כיבושה של צור, המשיך במקביל לחוף הים התיכון לכיוון מצרים, תוך כדי שהוא נעצר בעזה וכובש אותה לאחר מצור בן 3 חודשים. לאחר מכן המשיך למצרים. מלבד עזה, אף עיר אחרת לא התנגדה לו, והוא כבש את ארץ ישראל ומצרים בשנת 332 לפנה"ס. בחז"ל נכתב אודות ביקור אלכסנדר בירושלים ובבית המקדש. היהודים נשארו אדישים לשינוי השלטון - לא מרדו בפרסים ולא הגישו עזרה ליוונים.

חזונו של אלכסנדר שכלל שילוב המזרח עם המערב, שילוב תרבות, דת, מנהגים וקשרי משפחה בא לידי ביטוי בתרבות ההלניסטית שמיזגה את יסודותיה של תרבות יוון העתיקה עם תרבויות בני המקום.

הדיאדוכים

ערך מורחב – מלחמות הדיאדוכים

בשל מותו של אלכסנדר בגיל 32, לא היו לו צאצאים שיוכלו לרשת אותו. מלחמות הדיאדוכים התנהלו בין יורשיו (דיאדוך הוא יורש ביוונית) של אלכסנדר הגדול על השלטון באימפריה שהותיר אחריו אלכסנדר לאחר מותו בשנת 323 לפנה"ס. היורשים שנלחמו ביניהם היו בעיקר קציני צבאו הבכירים, וגם מקורביו האחרים ובני משפחתו. תוך כמה שנים פרץ עימות פנימי ביניהם, כשחלק מקציני צבא אלכסנדר הגדול נותרו נאמנים לרצונו וניסו לשמור על אחדות האימפריה. אחרים, הרבים יותר והחזקים יותר, המונעים על ידי אינטרסים אישיים הצליחו לקרוע את האימפריה לגזרים ולתפוס איש איש את חלקו.

המאבק לא פסק אחרי חלוקת השלל הראשונית. מלחמות עקובות מדם נמשכו כ-20 שנה ושיאן היה קרב איפסוס (301 לפנה"ס). הקרב סימל את סיום המאבק הכללי, וחלק מהעולם ההלניסטי, במיוחד מצרים, נכנסו לתקופת שלום ושגשוג, אך העימותים נמשכו בצפונו של העולם ההלניסטי, ביוון ובאסיה הקטנה. המלחמות באסיה הקטנה שככו רק אחרי קרב קורפדיון (281 לפנה"ס) ואילו מקדוניה עברה סופית לשליטתו של אנטיגונוס השני גונטס בשנת 276 לפנה"ס ובכך הסתיימו העימותים שהרעידו את העולם ההלניסטי.

בסיום המלחמות נוצרו מספר ממלכות, הגדולות שבהן: הממלכה הסלאוקית, מצרים התלמיית, מוקדון ומספר ממלכות הלניסטיות במרכז אסיה. אף על פי שהעימות הכללי שכך, נמשכו מעשי איבה בין הארצות השונות עד שקיעתו של העולם ההלניסטי וכיבושו בידי הרומאים.

הארץ בשליטת התלמיים (200-301 לפנה"ס)

מצרים התלמיית מסומנת בסגול

ערך מורחב – מצרים התלמיית

גת מהתקופה ההלניסטית בגן הגת בתל אביב

לאחר מות אלכסנדר פרצו מלחמות הדיאדוכים בין יורשיו. מריבות עזות ניטשו בעיקר בין בית סלאוקוס שמרכזו בסוריה לבין בית תלמי המצרי. בשנת 301 לפנה"ס השתלט תלמי הראשון על ארץ ישראל לתקופה של כמאה שנה.

בית תלמי ביקש לנצל את היתרונות הכלכליים של ארץ ישראל, ששימשה כמעבר יבשתי בין אסיה לאפריקה, ובעיקר את השליטה על סחר הבשמים שעבר מהודו לעזה וכן מוצרים כמו תבואה, שמן, יין, אספלט ואפרסמון. כן חשוב היה לבית תלמי להשתלט על נמלי מישור החוף ופיניקיה, הן מן הטעם הכלכלי (סחר ימי) והן מן הטעם הצבאי: בסיסי נמל שמהם ניתן להפעיל כוח ימי נגד ממלכת בית סלאוקוס.

החלוקה המנהלית

ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית לא הייתה יחידה מוגדרת מבחינה מדינית-מנהלית או בתודעה של שליטיה ותושביה הלא-יהודים, אלא הייתה חלק בלתי נפרד בתוך גופים כוללים יותר, וחלקיה הלא-יהודים דמו בצורות המשטר, החיים והתרבות שלהם לאלו שבארצות ההלניסטיות הסמוכות. גם לשם "פליסטינה" או "סוריה-פליסטינה" לא הייתה משמעות רשמית. שמו הרשמי של אזור הממשל התלמי בדרום סוריה היה "סוריה ופיניקיה".

המצרים, מטעמי נוחות ויעילות, פיצלו את אזור הממשל "סוריה ופויניקיה" ליחידות משנה של פלכים. כל אחת נקראה "היפרכיה", כמו אדום או שומרון, וכל "היפרכיה" התפצלה למספר אזורים שכל אחד נקרא "נומוס" או "טופרכיה", ונשלטו על ידי "אויקונומוס" - האחראי לגביית המיסים. השלטון התלמאי, התבסס איפוא על הפעלת ביורוקרטיה (מערכת פקידות), על השלטת מונופול על ענפי כלכלה חשובים (כמו מלח ובשמים), על שליטה מלכותית על נכסים חקלאיים מרובים, ומתוך כך הפכו איכרים לחוכרי אדמת המלך וכן נשענו על ערי הפוליס.

בתקופת שלטון בית תלמי התארגנו כמה ערים כערי פוליס כמו פתולימאיס (עכו), פילדלפיה (עמאן), פילוטריה (בית ירח) ושרשרת ערים לאורך חוף הים התיכון, ואף בעומק הארץ כמו מרשה ובית גוברין.

האוטונומיה ביהודה

ליהודה ניתנה אוטונומיה, שעיקרה - הכרה בפריבילגיות שניתנו ליהודים על ידי הפרסים ועל ידי אלכסנדר הגדול עצמו. מגילת הזכויות כללה את הזכות שניתנת ליהודים לחיות על פי "חוקי האבות", וזאת כתוצאה מן העובדה שיהודה הוגדרה על ידי הממשל התלמי כ"אתנוס" (יחידה גאוגרפית ומדינית) בתוך "סוריה ופיניקיה".

השלטון התלמי שמר על ייחודה המנהלי של יהודה כאוטונומיה בהנהגת הכהן הגדול ומועצת הזקנים, תוך הכרה בתורה כ"חוקי האבות" של היהודים המחייבים את כל תושבי יהודה, כלומר, הכרה רשמית בשלטון הבלעדי של הדת היהודית על אדמת יהודה, ומכאן גם איסור על עבודה זרה בתחומה.

הכהן הגדול שימש נציג העם בפני המלכות והיה אחראי לגביית מסי המלכות ביהודה. הוא שימש כל חייו במשרתו, ובמותו עברה המשרה לבנו אחריו. לצד הכהן הגדול עמדה הגֶרוּסִיָה, "מועצת הזקנים" של התקופה ההלניסטית, ששימשה כגוף מחוקק עליון והמשיכה את "זקני היהודים" ("שבי יהודיא") מן התקופה הפרסית בעזרת לבוש של שם יווני מכובד כדי לשבר את האוזן היוונית. בגרוסיה ישבו הכהנים וגם ראשי בתי האב ממקומות שונים ביהודה. לגרוסיה היה תפקיד רשמי ביחסים עם השלטון ובסוף המאה ה-3 ובמחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס הבליטו אותה המלכים ההלניסטים יותר מאשר את הכהן הגדול. רק לאחר עליית בית חשמונאי החל הכהן הגדול להיות מוזכר לפני הגרוסיה בתעודות רשמיות.

האוטונומיה של יהודה הייתה מוגבלת בתנאים הבאים: היא התחייבה להעלות מיסים למלכות; נמנעה ממנה הזכות לנהל מדיניות חוץ עצמאית; היא נשלטה באמצעותו של נציב ("סטרטגוס"), אשר פיקד על כוחות הצבא התלמיים-מצריים באזור. המצרים הקימו ביהודה מושבות צבאיות וחילות מצב למלא משימות ביטחוניות, כמשען וכביטוי לאבדן ריבונותה של יהודה. חיל המצב בירושלים התבצר במצודת הבירה מצפון-מערב להר הבית, משם יכול היה לפקח על הנעשה בעיר.

ארץ יהודה האוטונומית של התקופה ההלניסטית הייתה המשכה של מדינת יַהֻד של התקופה הפרסית. אלכסנדר הגדול אישר את מעמדה וייתכן שגם צירף אליה שטחים על חשבון השומרון, לאחר השיבוש ביחסים בינו לבין השומרונים. שטחה של יהודה היה עדיין מצומצם מאד והיא השתרעה ממבצר בית צור בדרום בגבול עם אידומיאה ועד בית אל ובית חורון בצפון, ומנהר הירדן וצפון ים המלח במזרח (כולל יריחו) ועד אמאוס במערב. שטחה הכולל היה כ-1,600 קמ"ר, שכלל גם שטח מדברי. החלוקה בתקופה הפרסית לפלכים וחצאי פלכים השתלבה בתקופה ההלניסטית בחלוקה לטופרכיות.

העיר הגדולה ביותר של יהודה והעיר היהודית הגדולה ביותר בארץ ישראל הייתה ירושלים, שעיקר יישובה בתקופה ההלניסטית היה מרוכז בגבעה הדרומית-מזרחית של העיר, היא "עיר דוד". ירושלים נחשבה לעיר חזקה בעלת כושר הגנה בעיני ההיסטוריונים היווניים מהמאה ה-2 לפנה"ס אגתרכידס, שדן בה בהקשר של סוף המאה ה-4 לפנה"ס, וטימוכארס. אף על פי שלמעמדה של ירושלים בשטח יהודה היה דמיון רב לשליטת ערים יווניות על הטריטוריות שלהן, ירושלים לא הייתה פוליס ומוסדותיה הפכו למוסדות של פוליס רק לזמן קצר בימיו של אנטיוכוס אפיפנס.

מטבעות "יהדה"

כהמשך למטבעות "יַהֻד" ("יהודה" בארמית) מהתקופה הפרסית, נטבעו בתקופה התלמית מטבעות כסף ועליהם השם העברי "יהדה", שהכתב שלהם אינו הכתב הארמי, אלא הכתב העברי הקדום, שהופיע גם בימי מלכות החשמונאים. אף על פי שהמטבעות נועדו ליהודה ונטבעו בה, מופיעות עליהם דמויות. על גבי המטבע מופיע דיוקן של תלמי הראשון ובצדו האחר ישנם שני טיפוסים: דיוקן אשתו, ברניקי הראשונה, או נשר פורש כנפיים הניצב על ברק. טביעת המטבעות עם הכתובת "יהדה", כמו גם פעילותה של המטבעה המקומית, פסקו בזמנו של תלמי פילדלפוס. גם על גבי קנקנים במאות ה-3 וה-2 לפנה"ס נטבעה הכתובת "יהֻד" או "יהוד", לצד טביעות "ירושלם" בכתב העברי הקדום.

תלמי השלישי

בימי תלמי השני כנראה תורגם התנ"ך ליוונית במה שכונה תרגום השבעים.

בימי תלמי השלישי "אורגטס" השתבשו כנראה היחסים בין היהודים לבין התלמיים. אפשר שגרם לכך נטל המיסים שהכביד עליהם, או הפיתויים המרובים שבאו מכיוון מלכי בית סלאוקוס, שבקשו למשוך את היהודים לצידם. יצוין כי באותם הימים, המחצית השנייה של המאה השלישית לפנה"ס, התחוללה המלחמה הסורית השלישית בין בית תלמי לבין בית סלאוקוס. את המצב המסובך והמורכב הזה ביקש לנצל, ממניעים פוליטיים ואישיים, חוניו השני, הכהן הגדול בירושלים, שתמך בבית סלאוקוס והאמין כי בית תלמי ינגף לפני בית סלאוקוס וסירב להעלות את כספי המיסים למלך תלמי השלישי וסיכן בכך את מעמדה של יהודה. תלמי השלישי שיגר בתגובה ליהודה נציג מטעמו שדרש את תשלום המיסים באופן מידי, ולא, יחולקו אדמות יהודה בין שרי המלך המצרי.

בית חוניו

ערך מורחב – בית חוניו

משפחה של כהנים גדולים מבית צדוק ששימשה בתפקיד מכיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר הגדול ועד תקופתו של אנטיוכוס הרביעי שהדיח את הכהן הגדול חוניו השלישי מתפקיד הכהן הגדול ומסר את התפקיד תמורת שוחד לאחיו המתייוון יאסון. בין בית חוניו ובית טוביה תנהלו מאבקים על כוח ושררה ועל עמדת הבכורה. הכהן הגדול בנוסף להיותו מנהיג דתי היה גם בעל כוח כלכלי, הוא עסק בגביית מיסים, שלט באוצרות בית המקדש וניהל את השוק בירושלים.

יוסף בן טוביה

ערך מורחב – יוסף בן טוביה

מצב זה, של התקררות היחסים בין יהודה למצרים, נוצל על ידי בן אחותו של הכהן הגדול, יוסף בן טוביה, פיקח ונמרץ, שהבין כי יוכל לנצל את המצב לתועלתו. יוסף היה בן למשפחה עשירה ומיוחסת, בית טוביה, בעלת אחוזות שהתגוררה בעבר הירדן, והתנגדה בזמנה להנהגת נחמיה. בהיוודע דבר ניצחונם המזהיר של התלמיים על בית סלאוקוס, כינס יוסף בן טוביה את אספת העם בירושלים וממנה קבל ייפוי כוח להגיע משמה לאלכסנדריה ולפייס את המלך הרוגז. יצוין כי תפקיד הייצוג של יהודה כלפי המלכות, שהיה מסור לכהן הגדול עבר, בהסכמת העם, לידי יוסף בן טוביה. במתנות ובדברי חנופה עלה בידי יוסף בן טוביה לקנות את לב שליחו של תלמי השלישי, וכך סלל לעצמו דרך לחצר המלך במצרים. יוסף הצליח לקנות את לב המלך, כשהוא מבטיח לו להכפיל את מכסת המיסים של יהודה, אם תימסר לידיו חכירת המיסים של "סוריה ופויניקיה", שיהודה שייכת להן. המלך נעתר לבקשתו ואף צייד אותו באלפיים לוחמים כדי שיוכל לגבות את המיסים ללא התנגדות, וכך אכן קרה, ולא בלי גביה מתאכזרת. במשך עשרים ושתים שנה היה יוסף בן טוביה חוכר מסי המלך, התנהלותו של יוסף בלטה בדאגה לקידום האינטרסים האישיים והתעלמות מצרכי העם. המכה שניחתה על הכהונה הגדולה במישור האישי ובמישור הממלכתי הייתה קשה. התוצאות בהמשך, בדבר המריבה בין שני הכוחות, הזיקה מאוד ליהודה.

הארץ בשליטה סלאוקית (142-198 לפנה"ס)

הממלכה הסלאוקית בשנת 200 לפנה"ס (בסגול)

ערך מורחב – הממלכה הסלאוקית

בשנת 200 לפנה"ס, במהלך המלחמה הקסורית החמישית, הכה אנטיוכוס השלישי הגדול, המלך השישי מבית סלאוקוס, את צבאות בית תלמי בקרב בניאס, ומאז ניתנה יהודה תחת שלטון הממלכה הסלאוקית. ממלכה זו, בשונה מבית תלמי, הייתה מורכבת מפסיפס של עמים ואתנוסים. אזור הממשל התלמי "סוריה ופיניקיה" הפך ל"חילת סוריה ופיניקיה", שהיה מחולק למרידרכיות (למשל: רצועת החוף, אידומיאה ועזה) ולטופרכיות קטנות.

בתקופת השלטון הסלאוקי החלה מדיניות קולוניזציה אינטנסיבית, והובאו מתיישבים יוונים. הסלאוקים ניהלו מדיניות הלניזציה שהגיעה לשיאה בימי אניטוכוס הרביעי אפיפנס. השלטון ראה בערי הפוליס ההלניסטיות אמצעי להגברת ההלניזציה בארץ, והן היו חלק מהמערך השלטוני. הם גבו מיסים מהטריטוריות שסופחו לערים וגייסו את תושביהן לצבא הסלאוקי. האיכרים היהודים והשמים היו לאריסים על אדמותיהם לשעבר, ומצבם הנחות הביא לחיכוכים עם המתיישבים ההלניסטים.

אנטיוכוס השלישי ומגילת הזכויות ליהודים

כתובת חפציבה. הכתובת מכילה שש איגרות שנשלחו מטעם המלך אנטיוכוס השלישי אל הנציב המקומי, תלמי בן תֵרֵסיאס, ומוזכרות שתי איגרות נוספות שנשלחו מטעמו של הנציב תלמי אל המלך. האגרות עוסקות במינהל המקומי ובמצב הכפרים והאיכרים בראשית התקופה הסלאוקית.

ב־198 לפנה"ס העניק אנטיוכוס השלישי ליהודים מגילת זכויות חשובה. מגילת הזכויות, המופיעה אצל יוסף בן מתתיהו, מאושרת לפחות בחלקה מן הממצא הארכאולוגי: מ"כתובת חפציבה" שבעמק יזרעאל המזרחי, וכן משרידי כתובת יוונית מבית המקדש, שנמצאה ליד שער האריות.

הענקת מגילת הזכויות נבעה מרצונו של אנטיוכוס השלישי לחזק את יהודה כגורם נאמן ויציב בגבול העימות עם בית תלמי המצרי וכגמול על השותפות המיוחדת שנוצרה בירושלים, ערב כיבושה בידי הסלאוקים, בין יוסף בן טוביה לבין שמעון הכהן הגדול, שותפות שסייעה לגרש את חיל המצב המצרי שחנה ב"מצודת הבירה" (המצודה שמצפון-מערב למקדש), שסיפק ציוד ומזון ללוחמיו של אנטיוכוס.

מגילת הזכויות העניקה ליהודים מידה רבה של אוטונומיה, וחיזקה את מוסד הכהונה. הכהנים שעסקו בתפקידי שיפוט נמנו עם שכבה סגורה - משפחת בית צדוק. הללו שרתו במקדש במשמרות, על-פי חלוקה לכ"ד בתי אב, ופרנסתם הייתה על הציבור.

הירידה במעמדם של בית טוביה

חיזוק הכהנים היה בבחינת "טריק" סלאוקי, שמטרתו הייתה לגמד כוחות מתחרים "חילוניים". במשפחת בית טוביה רבו המתחים הפנימיים. הורקנוס, בנו של יוסף בן טוביה, נהנה מחסדם של התלמיים, לאחר שתלמי הרביעי, "פילופטור", הביס את אנטיוכוס השלישי, הסלאוקי, בקרב רפיח, בשנת 217 לפנה"ס וקנה לו מעמד נכבד. אירועים אלה החריפו את המתחים בינו לבין אחיו. בעקבות מפלת הצבא התלמי בקרב על בניאס בשנת 200 לפנה"ס וכיבוש יהודה נאלץ הורקנוס להימלט מיהודה ולהתבצר בנחלת אבותיו, בנחלת טוביה שבעבר הירדן. בריחתו חיזקה את מעמדה של הכהונה הירושלמית הפרו-סלאוקית שעמה נמנו אישים כמו שמעון השני וחוניו השלישי.

הפערים הכלכליים ותופעת ההתיוונות

הבעיה הסוציו-אקונומית ביהודה הייתה קשה וללא סימני פתרון. נוצר פער עמוק בין המעמדות: האצילים, בעלי הנכסים והרכוש, ובין האיכרים ביהודה. פער זה והשלכותיו החברתיות והמוסריות מוצא את ביטויו הקשה בחיבורו של המשורר והסופר שמעון בן סירא. פערים אלה החריפו על רקע תופעת ההתיוונות. המתיוונים, בדרך כלל עשירים, עירוניים, ממשפחות מיוחסות, גרמו לביקורת קשה שנמתחה עליהם מצד העניים, הכפריים, אשר ההתיוונות הייתה זרה להם.

מות אנטיוכוס השלישי והחלפתו בסלאוקוס הרביעי

אנטיוכוס השלישי הסתבך במלחמה עם הרומאים, שהחלו ללטוש עין אל ממלכת הסלאוקים. המלחמה הסתיימה בכישלונו המוחץ בקרב מגנסיה (190 לפנה"ס). אנטיוכוס נאלץ לשלם לרומאים, בעקבות שלום אפאמיאה שנכפה עליו (188 לפנה"ס), פיצויי מלחמה כבדים, לצמצם את שטחי ההשפעה שלו בצפון, ואף למסור לידיהם את בנו, אנטיוכוס הרביעי, כבן ערובה. כדי לעמוד בהתחייבויותיו הכספיות לרומאים, הטיל אנטיוכוס מיסים כבדים על העמים המשועבדים לו, ואף נאלץ לשלוח ידו באוצרות מקדשיהם. כאשר ביקש לחמוס את אוצר המקדש בעילם, התנפלו עליו המקומיים והרגוהו. יורשו, סלאוקוס הרביעי, קיבל ב"ירושה" גם את ההתחייבויות הכספיות ואף הוא, כקודמו, ביקש למצוא דרכים למלא את קופת המדינה.

חוניו השלישי הכהן הגדול

ערך מורחב – חוניו השלישי

באותו זמן נסערה יהודה מיריבויות בין שני כוחות. חוניו השלישי, שירש את הכהונה הגדולה לאחר מות אביו, שמעון השני (להבדיל משמעון הצדיק, כינויו של שמעון הראשון), הרחיב את סמכויותיו, והיה גם מקובל על רוב העם. התחזקותו עוררה את קנאתם של חוגי אצולה ביהודה, ובראשם משפחת בית טוביה. עימות זה היה מורכב משלוש זוויות: זווית עקרונית - עימות בין חוגי אריסטוקרטיה (מעין "חילונית") לבין הנהגה דתית (תאוקרטית), זווית כלכלית - רצון לחתור תחת מנהיגותו של הכהן הגדול השולט על אוצרות המקדש, ניהול השוק בירושלים וגביית המיסים וזווית פוליטית - רצון לחתור תחת סמכותו של הכהן הגדול, כמי שמייצג את העם לפני השלטון הזר, ובמקרה זה - בית המלוכה הסלאוקי.

עימותים אלה התנהלו גם בין הכהן הגדול חוניו השלישי, שעל אף מעמדו ועמדתו היה בעל נטייה פרו-תלמית, לבין אחיו הכהנים, שהמשיכו את מסורת בית אבא ותמכו בסלאוקים. באותה שעה פרץ סכסוך בין שמעון, "נגיד המקדש" (הממונה על משק המקדש) על ניהול שוק העיר והפיקוח עליו (תפקיד שנקרא "אגורנומוס" ביוונית) לבין חוניו השלישי שדחה את בקשתו. שמעון נמנה עם משפחת כהנים בשם בית בילגה, שהייתה מפורסמת כמשפחה מתייוונת.

שמעון המתייוון לא בחל באמצעים, והחליט להשיג את מבוקשו על ידי התערבות סלאוקית. שהם כמו התלמאים שקדמו להם, מיעטו עד כמה שאפשר, להתערב בעניינים פנימיים של הנשלטים. שמעון פנה לאפולוניוס, אחד המצביאים הסלאוקיים, ודיווח לו כי אוצרות רבים נאגרים בבית המקדש (עובדה שהסלאוקים היו מודעים לה זה מכבר) ובכללם (וזה אכן חידוש) כספיו של הורקנוס יוסף בן טוביה, שהיה מאוהדיו ומתומכיו של בית תלמי. אפולוניוס העביר את המידע להליודורוס, ראש מינהל השרים הסלאוקי, והלה מיהר לבית המקדש בירושלים, במצוות המלך סלאוקוס הרביעי ובברכתו, על מנת להחרים את האוצרות. הקופה הסלאוקית הריקה והחובות לרומאים "השכיחו" איפוא מהמלך הסורי את נוהלי אי-ההתערבות. כמו כן מהלך זה היה בבחינת פגיעה בסעיפי כתב הזכויות, שהעניק בזמנו אנטיוכוס השלישי ליהודים.

על-פי המסופר בספרות החיצונית היהודית, בספר מקבים ב', אך דרכו רגליו של הליודורוס על מפתן בית המקדש, הופיע פתאום פרש מסתורי רוכב על סוסו ושני מלאכים תפסו את הליודורוס, הפילוהו ארצה והכו אותו נמרצות. הליודורוס הוצא מן המקדש מחוסר הכרה.

הידיעות על תככיו ומעשי בגידתו של שמעון עוררו את חמת המוני העם בירושלים, ובעיר פרצו מהומות (כמהלך מוסת, כך דומה, על ידי מתנגדי שמעון). חוניו השלישי, הכהן הגדול, ביקש להיפגש עם אנטיוכוס הרביעי הסלאוקי (מי שעלה למלוכה ב־175 לפנה"ס לאחר מות סלאוקוס הרביעי, אחיו, ובהסכמת הרומאים, כמהלך טקטי מתוחכם), שכינויו "אפיפנס" ("המתגלה" ביוונית) כדי לפרט בפניו את הסיבות למהומות בעיר ולבקשו להרחיק את שמעון, הגורם למריבות אחים. בשלב זה ציווה המלך אנטיוכוס לעכב את חוניו השלישי במעצר.

יאסון הכהן הגדול

ערך מורחב – יאסון

שרידי האקרופוליס של אתונה, הפוליס היוונית המפורסמת ביותר

מבנה הגימנסיון של פומפיי

את היעדרותו של חוניו ניצל אחיו, יהושע-ישוע, מתייוון שקרא לעצמו יאסון (על שם גיבור מיתולוגי יווני מפורסם) והציע למלך הסלאוקי, אנטיוכוס הרביעי, סכום כסף נכבד, תמורת שלוש בקשות "צנועות": להתמנות לכהן גדול תחת אחיו, להקים בירושלים גימנסיון ואפביון ולרשום את אנשי ירושלים כאנטיוכיים. שאיפתו של יאסון הייתה כפולה: להתמנות לכהונה הגדולה, ומתוך כך להפוך לשליטה בפועל של יהודה, תחת מרות סלאוקית, כשהוא חולש על אוצרות המקדש. וכן להפוך את ירושלים, כולה או חלקה, לעיר פוליס הלניסטית, עם כל היתרונות ששדרוג קטגורי זה ממטיר. אם תהפוך ירושלים לעיר פוליס, כך גרס, היא תשלוט על כל סביבתה, כשהוא, יאסון, יעמוד בראשה.

אנטיוכוס נעתר לבקשותיו של יאסון, על שום ההצעות הכספיות הקוסמות שהציע יאסון, בעוד, כאמור, האימפריה מחויבת עדיין כספית לרומאים. כמו כן, העדיף אנטיוכוס גורם נאמן כמו יאסון על פני חוניו השלישי, הפרו-תלמי, ולבסוף - מטרתו של אנטיוכוס להפיץ את ההלניזם ברחבי ממלכתו, ולפתח את ערי הפוליס בכללה, התאימה להפליא לשאיפתו של יאסון. שרצה לחולל רפורמה הלניסטית ביהודה, כלומר לבנות חברה מוצקה, הלניסטית בתרבותה ובתפישת עולמה, אשר נשלטת על ידי האריסטוקרטיה האצולתית והכוהנית. גם מנקודת ראותו של יאסון וגם מזו של אנטיוכוס, התמנותו של יאסון לכהן גדול, הפכה אותו לאחראי לאוצר המקדש, שהיה בעל היקף אדיר, וזאת גם משום שכל יהודי ביהודה ובתפוצות, העלה לבית המקדש שבירושלים, מחצית השקל מדי שנה בשנה. אוצר כזה שימש ללא ספק פיתוי אדיר עבור יאסון ואף קרץ לאנטיוכוס, כמי שקופתו התרוקנה וחובותיו לרומאים תפחו והלכו.

בקשותיו של יאסון היו חסרות תקדים בתולדות בית שני, ובעלות משמעות מיוחדת. ראשית, מעולם לא ירש כהן את משרת הכהונה הגדולה בעוד הכהן הגדול המכהן (חוניו השלישי) עדיין בחיים. שנית, מעולם לא הייתה משרת הכהונה הגדולה פתוחה למשא ומתן, למיקח ולממכר כספי. שלישית, מעולם לא התערבה המלכות הזרה במינוי הנהגת העם. נוצרו פה איפוא שלושה תקדימים מסוכנים העלולים לפגוע ביהודה בהמשך דרכה, ובעיקר משרת הכהונה הגדולה שעלולה להפוך, כפי שהיה מקובל בערי הפוליס, למשרה פקידותית, בה מתערב המלך, ולפחות כזו הטעונה אישור מלכותי, ואף מקור לסחיטה כלכלית ופוליטית.

אמנם אף בלא אחת מן התעודות מספרי המקבים או אצל יוסף בן מתתיהו, נזכרה המילה "פוליס" בזיקה לירושלים, אם כי כל הרמזים מוליכים להשערה שיאסון ביקש להפוך את ירושלים, או את חלקה, לעיר פוליס. ראשית - הזכרתם של שני המוסדות - גימנסיון (מוסד יווני חינוכי, ספורטיבי ומוזיקלי) ואפביון (מוסד יווני, על-גימנסיוני, בעל משמעות ספורטיבית וצבאית) משמעותית מאוד. ידוע כי אפילו עיר אחת לא קבלה מעמד של פוליס, אם לא הוקמו בה מוסדות חינוך אלה, ואף פעלו בה הלכה למעשה. שנית - "לרשום את אנשי ירושלים כאנטיוכיים", פירושו להכין רשימת חבר האזרחים אשר ישתייך לעיר הפוליס. יאסון שאף להקים מין ברית של "ערים תאומות" בין ירושלים לעיר הממלכה הסלאוקית אנטיוכיה, וכך לזכות ביוקרה ובמוניטין. כמו כן, הפיכת ירושלים לפוליס עשויה הייתה להעניק לה יתרונות כלכליים חשובים, בשעה שהיא תקיים קשרי מסחר עם ערי פוליס אחרות.

שלוש שנים שלט יאסון בירושלים (172-175 לפנה"ס) ובסוף כהונתו הספיק לשגר משלחת של ספורטאי הגימנסיון בירושלים להשתתף בתחרויות מרכזיות שנערכו בעיר צור ובנוכחותו של המלך אנטיוכוס הרביעי.

מנלאוס הכהן הגדול

ערך מורחב – מנלאוס (כהן גדול)

קבר זכריה וקבר בני חזיר בירושלים, המושפעים מהאדריכלות היוונית

בשעה שיאסון שלח את מנלאוס, אחי שמעון ("נגיד המקדש" שהוזכר למעלה), לאנטיוכוס ועמו סכומי כסף להשלמת חובו הכספי של יאסון לאנטיוכוס, הציע מנלאוס למלך, בשמו, סכום כפול מזה של יאסון ובתמורה ביקש להתמנות לכהונה הגדולה במקום יאסון. אנטיוכוס נעתר לכך מיד בשל גובה הסכום שהציע מנלאוס, גישתו הקיצונית של מנלאוס תומך ההתייוונות שתאמה את מדיניותו של אנטיוכוס, ביריבות שהשתררה באותו זמן בין הסורים למצרים, מנלאוס התגלה כנאמן מאוד למלך, ואולי אף חשש אנטיוכוס מגידול כוחו ומהתעצמותו של יאסון.

מינויו של מנלאוס והדחת יאסון (שנת 170 לפנה"ס) קוממו את העם כנגד מנלאוס, הן משום שמנלאוס לא השתייך למשפחת הכהונה הגדולה (אלא למשפחת בילגה המתייוונת), הן משום אופיו ההרפתקני, הן משום קיצוניותו ואכזריותו והן משום שהעם התרגל במידה מסוימת ליאסון. ירושלים נחלקה לשני מחנות: מחנה הרוב שתמך ביאסון, ובכללו מתיוונים מתונים, ואילו המיעוט תמך במנלאוס והוא כלל מתיוונים קיצונים.

בשעה ששב מנלאוס לירושלים ובידו כתב המינוי המלכותי המסמיך אותו לכהן ככוהן גדול, וכנראה גם הבטחה לעזרה צבאית של המלך, הצליח מנלאוס להשתלט על המהומות בעיר, ולהביא למנוסתו של יאסון מתוכה. מנלאוס שלט בירושלים ביד קשה ורמה (כונה "עריץ אכזרי" ו"פריץ חיות" בידי הסופרים המקבים). בהיותו קיצוני בדעותיו ובגישותיו ההלניסטיות, ונשען על תמיכתם של בני טוביה העשירים והחזקים, עשק מנלאוס את העם וגבה ממנו מיסים כבדים, כדי לעמוד בהתחייבויותיו הכספיות למלך אנטיוכוס. מנלאוס נקרא לסוריה כדי לדווח לאנטיוכוס על הנעשה באזור שליטתו. הוא ניצל את העדרו של המלך, שהיה עסוק באותה שעה בדיכוי מרידות באסיה הקטנה, ושיחד את ממלא מקומו של המלך, אנדרוניקוס, בחפצי זהב אשר גזל מנלאוס מבית המקדש. פעולה זו נועדה להגן על האינטרסים של מנלאוס ולחזק את מעמדו. זאת ועוד, דבר פרסום שוד המקדש ביוזמת חוניו השלישי (הכהן הגדול המודח שהיה עצור בדפנה שבסוריה) עורר את זעמו של מנלאוס, מה עוד שבעקבות פרסום מידע זה פרצו התלקחויות זעם בירושלים נגד מנלאוס. מנלאוס ראה בדאגה את האיום שנשקף למעמדו ולחייו ועל כן הסית את אנדרוניקוס לשלוח יד בחוניו.

בשעה שמנלאוס התעכב באנטיוכיה שבסוריה, מילא ביהודה את מקומו כשליט אחיו ליסימכוס. ליסימכוס נטל מאוצרות המקדש ועורר בכך את זעם העם כלפיו. הוא ביקש להסתייע בכוח צבאי מאולתר בן 3,000 איש, אולם נכשל בעמידה מול גורמים רגוזים בקרב האוכלוסייה. באחת ההתנגשויות נפגע ליסימכוס עצמו ונהרג. נציגי מועצת הזקנים (ה"גרוסיה") בירושלים עלו לעיר צור כדי להיפגש עם המלך אנטיוכוס, ולהתלונן קשות על מנלאוס וסיעתו, אולם מנלאוס הצליח בשוחד ובערמומיות לגולל את ההאשמה על זקני ירושלים, ולגרום לכך שהמלך יצווה להמיתם בשל זאת. משנה זו, 169 לפנה"ס, ואילך, התגלגלו המאורעות ביהודה בקצב מהיר ורווי טרגדיות, שסופן הטלת גזירות השמד על ידי אנטיוכוס (167 לפנה"ס).

גזרות השמד של אנטיוכוס הרביעי

ערך מורחב – גזירות אנטיוכוס

חייל סלאוקי בוזז את מנורת בית המקדש והפרוכת. צלחת חרוטה בתנ"ך מקלין

גזרות אלו החלו בשובו של אנטיוכוס ממסע מלחמה מוצלח כנגד תלמי השישי המצרי, "פילומטור", ובדרכו לסוריה עבר דרך ירושלים, שדד את אוצרות המקדש, כמו מנורת המאור, מזבח הזהב, הפרוכת ועוד. שוד המקדש היה מעשה יוצא דופן שגונה על ידי כל היסטוריונים של אותה תקופה. הדבר מעורר גלים בקרב יהודי העיר, אבל וקריאות כנגד אנטיוכוס. לאחר עזיבתו את העיר, מגיעות לאוזניו של אנטיוכוס שמועות מירושלים על כך שהוא נהרג, מה שעבור אנטיוכוס היה נחשב למרד ולכן ערך בעיר טבח אכזרי וחסר תקדים.

בשנת 168 לפנה"ס הפכה ירושלים למוקד סוער של מאבקי דמים כתוצאה ממסעו השני של אנטיוכוס הרביעי במצרים. בעוד המלחמה מתנהלת במצרים נפוצו ביהודה שמועות כי אנטיוכוס נהרג בקרבות. כתוצאה מכך הגיח יאסון ממקום מושבו-מפלטו בעבר הירדן, ובראש צבא בן אלף לוחמים חדר לירושלים, הדיח את מנלאוס וערך טבח בתומכיו, אולם בסופו של דבר נאלץ לשוב כלעומת שבא, משום שקומם עליו את התנגדות התושבים.

בינתיים במצרים, תוך כדי מסעו המוצלח של אנטיוכוס, הוא נעצר על ידי משלחת סנטורית מרומא, ונמסרה לו הודעה קצרה ומשפילה, "לארוז את חפציו" ולשוב מידית לסוריה. המהלך הרומי נועד לסמל את כוונותיה האימפריאליסטיות בהמשך, ואנטיוכוס, כולו אכול זעם ותחושת ביזיון, נאלץ לחזור לסוריה, אלא שבדרך הגיעו לאזניו שמועות אודות מהומות בירושלים (נסיון המרידה של יאסון), אותן הוא פירש כמעשה בוגדנות וחתרנות כנגדו. כמו כן, נודע לו כי היהודים שמחו לשמע השמועות שנפוצו, בדבר מותו במלחמה. כל אלה עשויים להסביר את תגובתו הקשה, שכמו פרק את מלוא כובד רוגזו על היהודים: הוא ערך טבח בירושלים, ולכד שבויים רבים לעבדות. הוא השיב את מנלאוס לכס ההנהגה בירושלים והפקיד בה נציג מטעמו, את פיליפוס מפריגיה, ששמע אכזריותו יצא למרחוק. מהלכים אלה והתגובות הנזעמות שפרצו כנגד פעולות המלך בירושלים, עוררו תגובות נוספות קשות, וששיאן - הטלת גזירות השמד של אנטיוכוס, ואשר בעקבות הטלתן יפרוץ מרד החשמונאים.

התקופה החשמונאית (63-167 לפנה"ס)

ערכים מורחבים – מרד החשמונאים, חשמונאים, הממלכה החשמונאית

השלבים בהתפתחות ממלכת החשמונאים

הביזה של המקדש וגזרות אנטיוכוס שנחשבות לרדיפה הדתית הראשונה בהיסטוריה האנושית, עוררו תסיסה בקרב העם. בשנת 167 לפנה"ס התלקח המרד במודיעין בידי משפחת כהנים ממשמרת יהויריב. מתתיהו החשמונאי, אבי המשפחה הרג את נציגי השלטון שביקשו ממנו לזבוח לאליל, והוא ובניו ברחו ליהודה לאזור הרי גופנה, אזור הררי קשה לתנועה ונוח להסתתרות של מורדים. לאחר מותו ירש אותו יהודה המכבי, שהוביל את המרד, ועבר מלוחמת גרילה להתנגש בסלאוקים בעימותים גלויים בשטחים פתוחים.

המרד שהתחולל בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס, היה גם מאבק לעצמאות מדינית ודתית, וגם מאבק על דמותה של החברה היהודית בארץ ישראל. מצד אחד מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני אליטה מתייוונת, שמטרתה הייתה להנהיג שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי. הגורמים למרידות היו שילוב של מניעים סוציו-כלכליים, דמוגרפיים ודתיים-תרבותיים-לאומיים. המאבק על הפקעת קרקעות, הפיכת אכרים לאריסים ומיסוי כבד, ועליהם נוספו מניעים דמוגרפיים נגד הקולוניזציה שפגעה במעבר עודפי אוכלוסין מיהודה לחלקים אחרים של הארץ. הצטרפות החשמונאים למרד נבעה מגזרות דת, אבל החשמונאים היו שותפים לשאר המניעים . המרד היה רצוף בהצלחות וכישלונות בשדה הקרב ובזירה המדינית הבינלאומית, ונעזר בחולשתה של האימפריה הסלאוקית, סכסוכי שלטון פנימיים בתוכה, מרידות שנעשו בחלקה המזרחי, ואף ברית עם רומא שכבר לטשה עיניה לאזורים שהיו בשליטת הסלאוקים. האימפריה הסלאוקית, אף שהצליחה לזמן קצר לשוב ולהשתלט צבאית על יהודה עד תבוסתו של בקכידס בידי יונתן (157 לפנה"ס), נחלשה מאוד בעקבות כל האירועים שהתרחשו במקביל, וכתוצאה מהם לא הצליחה לממש את ריבונותה המלאה על יהודה. המרד שינה את האתוס היהודי שהיה עד תקופה זו דפנסיבי בחסות של מעצמה תורנית, לאתוס אופנסיבי-לוחמני, שנמשך עד ימי מרד בר כוכבא.

לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלאוקית. בתחילה בתקופתו של יונתן הוופסי זכו היהודים באוטונומיה ובסוג של מדינת חסות, ולאחר מכן החל מתקופתו של שמעון התרסי ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל, עם צבא חזק, שהתקיימה משנת 140 לפנה"ס ועד לשנת 63 לפנה"ס (כ-77 שנים), עד השתלטותה של האימפריה הרומית על ארץ ישראל. בממלכה זו שלט שליט חשמונאי, כנשיא/מלך וככהן גדול, לרוב לצד חבר היהודים, שהורכב בידי נציגים מהעם. ממלכת החשמונאים שהיוותה מקור השראה חשוב לציונות ולמדינת ישראל, הייתה הממלכה היהודית הריבונית היחידה בארץ ישראל, שלא היוותה חלק מאימפריה כלשהי, במשך תקופה של כ-2,500 שנים, מאז חורבן בית ראשון ועד קום מדינת ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא. לזכר הצלחת המרד, טיהור המקדש וחידוש העבודה במקדש נקבע חג החנוכה.

התרבות ההלניסטית בארץ ישראל

מבנה הגימנסיון בקירנה לוב

התרבות ההלניסטית

ערך מורחב – התרבות ההלניסטית

התרבות ההלניסטית הייתה תרבות קוסמופוליטית עשירה בחיי ממשל ורוח. הממשל של הפוליס שהשתנה מעיר לעיר, בדרך כלל הורכב מאספת העם, מועצה, משרות ממלכתיות, שופטים וסטרטגוי. צורת החיים בה, שהייתה כל כך מאורגנת, והקנתה זכויות וחובות שונים, הייתה מאוד מושכת. כך היו הפוליס ומוסדותיה, ובכללם הגימנסיון, האפביון, התיאטרון ואף המוזיאון - מרכז של מדע ואומנות, למאפייני התרבות היוונית ולמפיציה העיקריים במזרח. רק חניכי הגימנסיון זכו לזכויות אזרח מלאות, שכן זה היה המקום שנרכשו בו הלשון, הערכים והתרבות היוונית, ובו למעשה הפך האדם ל"בן תרבות".

הדת ההלניסטית הייתה דת ממוזגת, ששילבה בין הדת היוונית לדתות המזרח, כמו באמצעות מציאת קווי דמיון בין משפחות האלים והתכונות של מרכיביהם. הפילוסופיה ההלניסטית התפתחה מהפילוסופיה היוונית והפן המרכזי שלה היה הפילוסופיה של המוסר ואתיקה. הזרם המרכזי בפילוסופיה ההלניסטית היה האסכולה הסטואית לצד זרמים אחרים כמו הזרם האפיקוראי של אפיקורוס. המדע ההלניסטי נהנה מפרות ההצלחה המדעית של מדעני המזרח הקדום אך בניגוד לחקר המדע של המזרח הקדום, מאמץ רב הוקדש לחקר אמפירי טהור, ולא רק לתיאור תופעות טבע וחקירתן. השמות הבולטים בין המשוררים ההלניסטיים היו קאלימאכוס ותיאוקריטוס. גם בשירה, כמו בספרות, נשחקו נושאים פוליטיים וחברתיים, ובמקומם צצים נושאים הדנים בחיי הפרט. בתקופה ההלניסטית ירדה הטרגדיה היוונית הקלאסית מחשיבותה, ותחתיה התחברו מונולוגים ארוכים, ואף האפוס והקומדיה עברו שינויים. האפוס איבד את הילת הגיבורים שבו והקומדיה החלה לעסוק פחות בפוליטיקה ובבעיות חברתיות ויותר בנושאי אהבה וידידות, תמונות מחיי היומיום, יחסים בתוך המשפחה ועוד.

ההלניזציה של ארץ ישראל

ביצירה התרבותית היוונית השתתפו משוררים, פילוסופים, אנשי מדע, מדקדקים והיסטוריונים בני הערים היווניות בארץ ישראל והשפעתם פרצה את גבולות הארץ: מניפוס (המחצית הראשונה של המאה ה-3 לפנה"ס), מלאגרוס מגדרה, פילודמוס, תאודורוס (ארבעתם מגדרה) ואנטיוכוס מאשקלון.

ההתייוונות בקרב היהודים

ערך מורחב – התייוונות

ההתייוונות באה לידי ביטוי ברצון להידמות ליוונים באורח חיים, פיתוח החוש האסתטי, תרבות הגוף והספורט, והעדפת הפילוסופיה היוונית על פני חכמת היהדות וסולם הערכים שלה, ועל פני מצוות התורה שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום. גם בתחום התרבות החומרית חל שינוי בעקבות תופעת ההתייוונות ואות לכך נמצא בבתי הכנסת ובפסלים מאותה תקופה. ההתייוונות היא תוצר של מפגש בין תרבויות: תרבות יוון ותרבות ישראל, כשהמפגש יצר באותה תקופה נהירה של יהודים אל הדת והתרבות היוונית ברבדים השונים. סממני תהליך התייוונות והתבוללות באו לידי ביטוי בהחלפת השמות הפרטיים, לימוד יוונית וכתיבה בה, מנהגים יוונים אומצו, וחלה הטמעות תרבותית כוללת על יהודי התפוצות. סימן מהותי אצל המתייוונים היה בברית המילה, באותה תקופה היו יהודים שכונו "מושכים בעורלתם" שניסו לבטל את ברית המילה באמצעות ניתוח, והיו סמל להתייוונות והתבוללות.

המתייוונים היו שייכים בדרך כלל למעמד הגבוה. בקרב האצולה הדתית לכהנים גדולים הייתה נטייה להתייוונות, בשל הקשרים עם השלטונות היווניים. רבים מאלו היו שייכים לכת הצדוקים. גם למיקום הגאוגרפי היה השפעה על תהליך ההתייוונות, באזורים עם אוכלוסייה עיקרית הלניסטית כגון בית שאן וערי החוף, עכו, יפו ואשקלון היה אחוז התייוונות גבוה במיוחד. גם בערים - ששמשו מקום מפגש לבני עמים ואמונות שונות - הייתה להלניזם השפעה רבה יותר מאשר בכפרים. ההנהגה הרוחנית-דתית של היהודים (הפרושים) וכן גם פשוטי העם בכפרים, היו אלה שהתנגדו לחדירתה של התרבות היוונית לחברה היהודית ומהם יצאו קבוצות "החסידים", שהתנגדו לשלטון והחלו לנהל נגדו מלחמת גרילה, שכוונה בשלב הראשון שלה נגד משתפי הפעולה היהודים.

דמוגרפיה

ההרכב האתני של הארץ לפני כיבושה בידי אלכסנדר הגדול

ההיסטוריון היווני הרודוטוס מונה במאה ה-5 לפנה"ס (התקופה הפרסית) שלושה עמים לאורך רצועת החוף של ארץ ישראל: בצפון משתרעת פיניקיה, מפיניקיה ועד העיר עזה "הארץ היא לסורים הנקראים פלשתינאים", מעזה ועד "יניסוס" (אולי אל-עריש) ערי המסחר על החוף היו שייכות "למלך הערבים". בתקופה זו ידועות פחוות שומרון, יהודה, אשדוד ואדום (בדרום הר יהודה) בארץ ישראל המערבית, וכן עמון ומואב בעבר הירדן המזרחי, כאשר החלוקה לפחוות נעשתה במקומות שנמצאו בהם ריכוזים לאומיים ברורים. כלי החרס וממצאים אחרים מהתקופה הפרסית שנתגלו בגליל זהים ברובם לאלה שנמצאו במישור החוף ושונים מאלה שנמצאו בהרי יהודה ושומרון. ייתכן וניתן להסיק מכך שאוכלוסיית הגליל הייתה מורכבת בתקופה הפרסית ברובה מפיניקים, או לפחות תחת השפעתם התרבותית. נראה כי בתקופת נחמיה קהילות פיניקיות כבר התבססו גם בפחוות יהודה.

בתקופה הפרסית היטשטש הגיוון האתני-תרבותי בארץ ישראל, כתוצאה מהמבנה המנהלי האחיד של הארץ, מהשפה הארמית המשותפת (ששימשה כשפת המנהל וגם כשפת הדיבור), מהתרבות החומרית המשותפת ומאי-השפעתה של התרבות הפרסית. השפעותיה של התרבות ההלניסטית סייעו גם הן לתהליך המיזוג האתני והתרבותי והן ניכרו עוד לפני הכיבוש היווני, בתיווכם של סוחרים, מתיישבים ואנשי צבא שכירים. כך למשל, ישנן עדויות שבערים הפיניקיות בחוף ארץ ישראל התגוררו גם סוחרים יוונים. הפיניקים היו מתחריהם של היוונים בסחר הימים, אך באותה תקופה כבר היו תחת השפעתם הרבה באורח-חייהם ואומנותם. במאה ה-5 לפנה"ס גבר היבוא של כלים אטיים מקושטים לארץ ישראל. במקומות שונים בארץ נמצאו חפצי-חן שהובאו מיוון וגם חפצי-חן מקומיים שניכרת בהם השפעה יוונית ברורה.

כמו כן, שני המטבעות הקדומים ביותר שנמצאו בארץ ישראל (בשכם ובירושלים) הם מטבעות יווניים מסוף המאה ה-6 לפנה"ס ואחד מ-3 הסוגים העיקריים של המטבעות הנהוגים בארץ ישראל בתקופה הפרסית היו יווניים, בעיקר אתונאיים. גם שפע המטבעות שהוטבעו במקומות שונים בארץ ישראל הם מטיפוס אטי, כלומר חיקוי לדרכמה האתונאית. העיר עזה הייתה הראשונה שהחלה לטבוע מטבעות מטיפוס זה וכאלה היו בדרך כלל גם מטבעות "יהד".

תהליך ההתייוונות של ארץ ישראל

בתקופה ההלניסטית הייתה התיישבות יוונית-מוקדונית ניכרת בארץ ישראל ודפוסי משטר של הפוליס ההלניסטית הוכנסו לערי החוף, לעבר הירדן המזרחי ולכמה מקומות בפנים הארץ, שהמשיכו להתקיים עד לתוך התקופה הרומית. המעמדות הגבוהים של ערי הארץ נטמעו בתוך שכבת המתיישבים היוונים המוקדונים וכתוצאה מכך נתגבשה שכבת עלית מיוונת, שנבדלה מהתושבים המקומיים שכונו ביוונית "לַאוֹי". הפיניקים היו גורם חשוב בתהליך ההלניזציה של ארץ ישראל ולא רק בערי החוף, אלא גם במקומות מסוימים בפנים הארץ, כמו באידומאה, כאשר בקרב האוכלוסייה האדומית, השמית דוברת הארמית, קמו שתי ערים הלניסטיות: אדורים ומרשה. כמו האדומים, גם השומרונים המשיכו לשמור על ייחודם האתני והתרבותי ולאחר שעירם שומרון הפכה בראשית התקופה למושבה צבאית מוקדונית, התרכזו עתה סביב מקדשם בהר גריזים. השליטה המוצקה של חוקי התורה על אדמת יהודה בתקופה הפרסית נתאשרה על ידי השליטים ההלניסטיים, אולם גם ביהודה החלה נטייה מצד המעמדות הגבוהים ובתי הכהונה, להפוך לחלק מן השדרה ההלנית הכללית (הפיניקית-סורית) של הארץ ולהינתק מהשכבות הנמוכות שכתוצאה מכך נשארו ללא הנהגתן המסורתית.

תהליך היווּן של ארץ ישראל כלל הגירה של יוונים מחלקים שונים של העולם היווני וליסודן של ערים יווניות. המתיישבים היו בחלקם מוקדונים ובראשם ותיקי הצבא המוקדוני שהתיישבו בראשית התקופה ההלניסטית בסמריה (שומרון) ובעבר הירדן. לשם חיזוק שלטונם, יסדו התלמיים בארץ ערים חדשות או שינו את שמותיהן של הישנות לשמות יווניים, ולשם הגנת הארץ יסדו בה גם קאטויקיות (מושבות של חיילים), ששימשו כחיל מצב מיושב וקבוע, כאשר לחיילים ניתנו חלקות אדמה לעיבוד, שלא יכלו למכור ואף לא להחכיר. בתקופה התלמיית נמסרו אחוזות קרקע גדולות למקורבים לשלטון ומתוך אחד הפפירוסים של זנון מתברר שארץ ישראל הייתה מלאה אז פקידים יווניים. הרשת הצפופה של הערים היווניות שהקיפו את ארץ ישראל הפכה את האזור לאחד האזורים העירוניים ביותר במזרח. בדרך כלל, יסוד ערים הלניסטיות בארץ ישראל משמעותו הייתה תוספת אוכלוסייה למקום היישוב והקצאת קרקעות למתיישבים. על ידי העיור ההלניסטי הצעידה השושלת התלמית את ארץ ישראל אל ההלניזציה. על אדמת יהודה לעומת זאת, לא הייתה התיישבות יוונית או מיוונת עד לזמנו של אנטיוכוס אפיפנס, ואם התגוררו בה נוכרים, היו אלה רק אנשי חיל המצב של מצודת החקרא, פקידי מנהל, או סוחרים עוברי אורח.

לשונות

שלוש שפות היו מדוברות בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית ובכלל זה במדינה החשמונאית: עברית, ארמית ויוונית קוינה.

• העברית הייתה הלשון "הרשמית" של המדינה החשמונאית וראיה לכך היא היותה הלשון העיקרית במטבעות החשמונאים, כמו גם הלשון המקורית של ספר מקבים א, שנכתב בהשראת השלטון. העברית הייתה גם לשון דיבור של רבדים נכבדים באוכלוסייה, על כך יכולה להעיד המשכיותה של העברית בפי העם בהיקף נרחב גם לאחר שלטון החשמונאים.
• הארמית הייתה הלשון הרווחת ביותר בקרב האוכלוסייה השמית בארצות הסהר הפורה כבר בתקופה הפרס והחלה להתפשט בהן אף מוקדם יותר. הארמית הייתה לשון דיבור רווחת ביותר ולשון בינלאומית באימפריה הפרסית, וכך חדרה אל בין היהודים בבבל, במצרים ובארץ ישראל, שבה הייתה רווחת גם בקרב הלא-יהודים.
• יוונית קוינה הייתה לשון השלטון ההלניסטי והערים ההלניסטיות, הלשון הבינלאומית, ולשונם של החוגים הגבוהים שנשאו את עיניהם אל העולם הרחב. היא הייתה לשונה של שכבת העלית המיוונת, ובניגוד ללשונות של שלטון הפרסים בתקופה הקודמת ושל שלטון הרומאים בתקופה שבאה לאחר מכן, היא קנתה אחיזה מוצקה בארץ ישראל ובערי הארץ נוצרה גם ספרות ביוונית ומשוררים, פילוסופים ואנשי מדע יוונים התפרסמו ברחבי העולם הים תיכוני. למרות זאת, נשארה היוונית שפת המנהל והמעמדות הגבוהים ולא הפכה ללשון הדיבור של האוכלוסייה הכפרית והמוני העם.

השבטים הערביים

אחד הגלים בחדירת השבטים הערביים לאזור במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס הוא הופעת הנבטים. לא ידוע על הימצאותם בדרום הארץ בתקופה הפרסית ורק החל מסוף המאה ה-4 לפנה"ס הם הופיעו כגורם חשוב בדרום ומזרח ארץ ישראל. כבר בתקופה זו היו אלה הנבטים שהשתלטו על ארץ אדום המקראית (ובירתם הייתה פטרה), בזמן שהאדומים כבר התרכזו בשטחה של ארץ יהודה המקראית. אף על פי שנמצאו מחוץ לתחום שלטון התלמיים והסלאוקים, לנבטים הייתה עוצמה רבה בתקופה ההלניסטית, שנבעה משליטתם על דרכי השיירות שהובילו סחורות יקרות מארץ ערב הדרומית ומהודו לנמלי ארץ ישראל (בעיקר עזה) או לכיוון דמשק בצפון. מספרם של הנבטים לא עלה על 10,000 ואף על פי שהוגדרו כערבים, לשונם הכתובה הייתה ארמית. גם הנבטים ניצלו את התערערותה של האימפריה הסלאוקית והם הקימו מדינה לאורך גבולותיה המזרחיים והדרומיים של מדינת החשמונאים. בזמן מרד החשמונאים היו הנבטים בני ברית של המורדים היהודים, אולם עם כינון הממלכה החשמונאית הפכו שתי הממלכות לאויבות - מצב שנמשך גם בתקופת הורדוס ויורשיו.

מלבד היהודים והנבטים, גם היטורים ניצלו את התערערותה של האימפריה הסלאוקית. שבט ערבי זה הקים מדינה בדרום הלבנון והשתלט גם על הגליל. בספר חשמונאים נזכרים גם "בני בעון", שארבו ליהודים בדרכים ויהודה המקבי התנקם בהם לאחר שהכה באדומים. על פי יוסף קלוזנר צריך להיות "בני מעון", שבט אדומי-ערבי מדרום לים המלח.

היהודים

באמצע המאה ה-4 לפנה"ס^{[דרושה הבהרה]} הגלה תלמי הראשון 100,000 יהודים למצרים, גייס 30,000 מתוכם לחיל המצב המקומי, ואת השאר מכר לעבדות. ההיסטוריון הקטאיוס כתב שאוכלוסיית ירושלים מנתה 120,000 תושבים.

מלחמות הדיאדוכים (301-323 לפנה"ס), והמלחמות הסוריות (198-301 לפנה"ס) הביאו הרס וחורבן, מעשי טבח בתושבים, לקיחת שבויים ומכירתם לעבדות, ובריחת אוכלוסייה מהארץ. האוכלוסייה המקומית התמעטה, ובעקבות הקולוניזציה האוכלוסייה ההלניסטית גדלה. ביהודה שהייתה מחוץ לאזור הקרבות ונפגעה יחסית פחות, היה גידול מהיר של האוכלוסייה כבר מראשית התקופה הלניסטית, תופעה שצוינה אצל סופרים יווניים. החוקרים מעריכים כי אוכלוסיית יהודה מנתה בין 200,000 ל-240,000 נפש.

אף על פי כן, נשארה האוכלוסייה היהודית ביהודה רבה מאד בהשוואה לשטחו הקטן של אזור מושבם. אוכלוסייה זו מנתה כמה מאות אלפי נפש ומשום כך יכולה הייתה במרד החשמונאים להוציא צבא בעל עדיפות ברורה בהתמודדות עם האוכלוסייה הלא-יהודית ואף לעמוד מול כוחות גדולים של הממלכה הסלאוקית. בנוסף על הריכוז היהודי ביהודה ובדרום השומרון, היו יישובים יהודיים גם באזורים אחרים של ארץ ישראל. יש אזכור מפורש ליהודים שישבו בצפון מערב השומרון ובגליל המערבי בזמן המרד החשמונאי, שכוונו נגדם פעולות איבה מצד תושבי הערים ההלניסטיות הסמוכות. על ישוב יהודי ביפו נודע בקשר לפעולותיו הצבאיות של יהודה המקבי. יהודים במצב דומה היו גם בצפון הגלעד. ישוב יהודי בדרום הגלעד ובארץ עמון ("ארץ טוביה") היה הגרעין של היישוב היהודי הגדול בפראיה בהמשכה של התקופה. תחום יהודה בשלטון המעצמות ההלניסטיות היה מוגבל לסביבת ירושלים. מרד החשמונאים הביא בהדרגה להתפשטות יהודה כמעט על כל ארץ ישראל והשם "יהודה" ("יודיאה") הפך לשם הרשמי של הארץ כולה.

שינויים דמוגרפיים במלחמות החשמונאים

בתקופה החשמונאית (63-142 לפנה"ס) גדל מספר היהודים בארץ ישראל בשל הריבוי הטבעי הגדול, העלייה מהתפוצה היהודית, ופעולות הגיור של השליטים החשמונאים. האוכלוסייה היוונית-מוקדונית ברחה, גורשה, או נרצחה ברובה, והארץ הייתה בעלת רוב יהודי.

הריכוזים היהודיים בארץ ישראל היו מוקפים אוכלוסייה נוכרית, שהייתה רב-גונית מבחינת הרכבה האתני. בתקופה ההלניסטית קיבלו אוכלוסיות אלו מעין הנהגה בעלת אופי אחיד ומיוון, שהתגבש לגוש סורי-יווני.

בשובו מהקרב המכריע בו ניצח את תימוטיאוס, הביא עמו יהודה המקבי פליטים יהודים מהגלעד והעביר אותם ליהודה כדי להבטיח את שלומם. באותו הזמן העביר גם אחיו שמעון פליטים יהודים מהגליל ליהודה, אולם היהודים בגליל, בעמק הירדן ובעבר הירדן היו אז מעטים כל כך, עד שיהודה ושמעון יכלו לקחת אותם ולהוליכם לארץ יהודה. לאחר שקיבל שמעון את ההנהגה, הוא שלח צבא יהודי ליפו, גירש את תושביה הנכרים והושיב במקומם יהודים. מאוחר יותר כבש את גזר וגם ממנה גירש את הנכרים והושיב בה יהודים.

יוחנן הורקנוס כבש את אדום וכפה על האדומים לקבל את היהדות. האדומים התגיירו והפכו לחלק מהאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. צעד זה היה שינוי משמעותי ממדיניות הגירוש של אביו, ויוחנן נקט בו מכיוון שהעדיף להגדיל את כוחם המספרי של היהודים בארץ ישראל ומשום שהאוכלוסייה האדומית הייתה שמית וקרובה ליהודים בגזע ובלשון. האדומים קיבלו את התנאי שהציב יוחנן הורקנוס להישארותם בארצם, אולם היו אדומים שלא קיבלו את הצעת הגיור והעדיפו לצאת לגלות במצרים, ואלה היו אוכלוסייה שתרבותה הלניסטית לחלוטין. אחרי ניצחונות החשמונאים נסוגה היוונות באדום לגמרי. במראשה למשל, במחצית השנייה של המאה-2 לפנה"ס חוזרים ומתבלטים שמות שמיים מקומיים. מתוך ידיעות מקוטעות עולה שבחלק מהערים ההלניסטיות שנכבשו הייתה מדיניות יהוד מכוונת, אולם לאחר הכיבוש הרומי רוב אזורים אלה לא נחשבו יהודים והם הופרדו מהתחום היהודי של הארץ. כך התעורר מחדש המתח בין שני חלקי האוכלוסייה של ארץ ישראל: היהודים והסורים המיוּונים.

בזמן שלטונו של יהודה אריסטובולוס, אחיו אנטיגונוס הדף את היטורים מהגליל וסיפח את כולו ליהודה, תוך גיור תושביו. קשה למדוד את האהדה שרכשה האוכלוסייה הכפרית השמית ודוברת הארמית לחשמונאים, אולם קשה גם להניח שחופש התנועה של חילות החשמונאים הרחק מיהודה היה מתאפשר בקרב אוכלוסייה עוינת. החשמונאים נלחמו מלחמת חורמה נגד ערים הלניסטיות, אך באדום ובגליל לעומת זאת הספיקה פקודת גיור להפוך את תושביהן ליהודים, ואלה נשארו יהודים גם כאשר כבשו הרומאים את הארץ, אף על פי שיכלו להסתלק מיהדותם. תוך דור אחד מאז התיהדותם השתלבו האדומים בחברה היהודית, כאשר בתקופת אלכסנדר ינאי מונה אחד מהם, אנטיפס, להיות מושל אדום. מאוחר יותר, בתקופה הרומית, מונה בנו אנטיפטרוס לנציב בארץ יהודה כולה ולאחר מכן הורדוס נכדו שם קץ לשלטון בית חשמונאי והפך למלך יהודה.

הכיבושים החשמונאיים פתחו אזורי התיישבות והגירה לאוכלוסייה היהודית הצפופה ביהודה. ההתרחבות הטריטוריאלית הביאה להתעצמות החקלאית היהודית בארץ. ההשתלטות על ערי הנמל ודרכי המסחר הגבירו את הפעילות המסחרית בקרב היהודים. מלחמות אלכסנדר ינאי עם הנבטים היו בעיקר על השלטון בדרכי המסחר הבינלאומי. מעמד הסוחרים היהודים התחזק והיו אפילו יהודים שעסקו בשוד ים. הכיבושים והמלחמות הביאו לגידול במספר העבדים הנכרים בארץ ישראל ובמשך הזמן חלקם התיהד. מדינת החשמונאים עיצבה מציאות חדשה בארץ ישראל, בכך שהפכה אותה לארץ של יהודים, שבה הפכו היהודים ליסוד הלאומי-הדתי החשוב והחזק ביותר למשך מאות שנים. מדינה זו נתנה לעם היהודי את העוצמה הדמוגרפית, הגאופוליטית והתרבותית-דתית, שנמשכה גם אחרי שהמדינה עצמה נפלה ואפשרה לו להתמודד על עצמיותו תחת שלטון רומא. המדינה יצרה בסיס חזק שאפשר לאומה עצמה להמשיך להתקיים למרות האסונות שפקדו אותה.

ראו גם

• אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

על קורות יהודה במשך מאה שנות הכיבוש התלמי אנו למדים מאוצר הספרות החיצונית היהודית, מכתבי יוסף בן מתתיהו, אך במיוחד משפע הפפירוסים של זנון (פקידו של אפולוניוס, האחראי למשק הכספים ולכלכלה המצרית בימי המלך תלמי השני, פילדלפוס), שנכתבו באמצע המאה השלישית לפנה"ס.

מקורות מודרניים

• פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני (הוצאת ספרים אחיאסף, ירושלים), כרך שני: התקופה ההלניסטית, עמ' 83 - סוף; כרך שלישי: תולדות בית־חשמונאי.
• מנחם שטרן (עורך), היסטוריה של ארץ ישראל התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, יד יצחק בן צבי, 1981
• ד"ר יעקב שביט (עורך הסדרה), ההיסטוריה של ארץ־ישראל (בית הוצאה כתר, ירושלים, יד יצחק בן צבי), מנחם שטרן (עורך הכרך), כרך שלישי: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים.
• יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל (הוצאת משרד הביטחון, מהדורה שמינית, תשמ"ה 1984), כרך א', שער רביעי - התקופה ההלניסטית: מנחם שטרן, ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית, עמ' 254-223; שער חמישי: זאב ספראי, בין שתי מרידות, עמ' 274-255.
• אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני (הוצאת עמיחי, תל אביב, מהדורה שלישית, תשמ"ד), חלק שני: התקופה ההלניסטית, חלק שלישי: תקופת החשמונאים; עמ' 189-67.
• אורן טל, הארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופה ההלניסטית: בין מסורת לחידוש, הוצאת מוסד ביאליק, 2006.
• יוסף גייגר, אהלי יפת: חכמי יוון בארץ-ישראל, יד יצחק בן צבי, תשע"ב 2012.
• אוריאל רפפורט, "עכו-פטולמאיס והיהודים בתקופה ההלניסטית", קתדרה 50, טבת תשמ"ט, עמ' 31-48.
• אורן טל, "ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית - היבט ארכאולוגי", קדמוניות 133, 2007, עמ' 14-2.

• Louis Harry Feldman, Jew and Gentile in the Ancient World, Prinecton Univercity Press, New Jersey, 1993
• W. D. Davies, Louis Finkelstein, The Cambridge History of Judaism, Volume 2: The Hellenistic Age, Cambridge University Press, 1990.

קישורים חיצוניים

• פרופ' מנחם שטרן , יהדות ויוונות בארץ - ישראל במאות השלישית והשנייה לפנה"ס, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: דניאל שוורץ (עורך), מחקרים בתולדות ישראל בתקופת הבית השני, מרכז זלמן שזר, תשנ"ו

הערות שוליים

היסטוריה של עם ישראל

ג'תכ"ט-ג'תרצ"ח - התקופה ההלניסטית

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25964079התקופה ההלניסטית בארץ ישראל