בור מים

בור מים בשכונת בית דוד בירושלים, מראה אופייני לשכונות חצר

אין הבור מתמלא מחולייתו. חוליית בור.

בור מים הוא בור שנחצב למטרות איסוף ואגירת מי נגר עילי (מי גשמים בעיקר). בספר דבר הימים מסופר על פעולות הבניה של עוזיהו, כולל בניית בורות המים במדבר: ”וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם. וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים”

סוגי בורות המים ומבנה הבורות

בור המים הוא מערכת הכוללת אגן ניקוז (השטח ממנו נאספים המים), תעלות הולכה, אגן שיקוע ופתח הבור ממנו נשאבים המים. ישנם סוגי בורות שונים. טיפוס הבור השכיח הוא "בור פעמון". סוג זה מאופיין בפתח צר המשמש גם להזנת הבור וגם לשאיבה ממנו. הפתח מכוסה לרוב בחוליית אבן. מתחת לחוליית האבן בנוי צוואר הבור, שמבנהו צר ומאורך (אורכו כ־3–4 מטר וקוטרו כמטר אחד). צוואר הבור מתרחב כלפי מטה והופך לחלל האגירה העיקרי. לחלל האגירה יש לרוב צורת פעמון ודפנותיו מצופים לעיתים קרובות בטיח למניעת חלחול. בורות הפעמון נפוצים יותר בתחומי היישוב, שם שימשו כבורות מאגר פרטיים בסמוך או מתחת לבתים. נפח ממוצע של הבורות מתקופת הברזל השנייה היה כ־25 מ"ק. נפח ממוצע של הבורות מהתקופה הרומית והביזנטית היה כ־50 מ"ק.

בור מים גדול אשר מידותיו חורגות במידה רבה מאלו של בור המים הרגיל נקרא "מאגר". המאגר הוא מתקן מקורה עם חלל גדול המצופה בשכבת טיח עבה (לרוב 5–10 ס"מ). נפח המאגרים יכול להגיע לאלפי מ"ק. המאגר הוא לרוב מתקן ציבורי לאגירת מים, לעומת בורות פעמון היכולים לשמש משפחה בודדת או מספר משפחות.

בורות הפעמון והמאגרים נחצבו לרוב בסלע קירטון. הקירטון הוא סלע רך, נוח לחציבה ונאטם במגע עם מים.

מתקני המים בנגב נחפרו בסלע הקירטון של תצורת חורשה ותצורת מנוחה, בשפלת יהודה נחצבו בורות המים בקירטון של תצורת מרשה. בהרי המרכז והרי הצפון נחצבו בורות מים רבים גם בסלעי גיר ודולומיט.

דרך אגירת המים בבורות ובמאגרים

בור המים או המאגר מנקזים אל תוכם את מי הגשמים בדרכים שונות:

א. בור המים או המאגר נמצאים לרוב באזור הנמוך מסביבתם. מי הגשמים היורדים על הסביבה, ניגרים במורד ונאספים אל תעלות המנקזות את המים אל פתח מתקני האגירה.

ב. הטיה חלקית של מי שיטפונות הזורמים באפיקי נחלים, אל תוך המאגר.

ג. בשטחים עירוניים מי הגשמים נוקזו אל מתקני המים ממשטחי הגגות, החצרות ומשטחי הרחובות אשר היו בדרך כלל מרוצפים.

מי הנגר הנאספים בתעלות, מובלים תחילה אל אגן שיקוע המצוי סמוך לפתח מתקן האגירה. שם שוקע הסחף הגס, והמים הנקיים יחסית ממשיכים בדרכם דרך מעבר צר (שנמצא נמוך מחוליית הבור), אל תוך הבור.

סוגי בורות ושיטות לאגירת מים בהר הנגב

את בורות המים באזור הר הנגב מקובל לחלק לשתי קבוצות: בורות פתוחים ובורות מקורים.

הבורות הפתוחים מצויים בעיקר בהר הנגב. צורתם עגולה או אובלית, קוטרם יכול להגיע ל־10–12 מטר, עומקם הממוצע הוא 4–5 מטר.

הבורות הפתוחים בנגב נחפרו לרוב בתוך שכבות רכות ואטומות של חוואר או חרסית. כדי למנוע התמוטטות של דפנות הבור, דופנו דפנות הבור באבני גוויל מקומיות (בור חמת בהר הנגב).

בורות המקורים נחלקים לשלושה סוגים: בור פעמון, מאגורת מדרון, מאגורת אפיק.

א. בור הפעמון, תואר לעיל.

ב. מאגורות מדרון נמצאות ברובן בחלק התחתון או בחלק האמצעי של המדרון. רוב מאגורות המדרון חצובות בקו המגע שבין שתי שכבות סלע. שכבת סלע רך (קירטון), שבתוכה חצובה המאגורה. ושכבת סלע קשה (גיר), המשמשת כתקרה למאגורה. (מאגורות בתוך סלע הקירטון של תצורת מנוחה עם גג של סלע צור קשה מתצורת מישאש). למאגורה (חראבה בערבית), לרוב צורה מרובעת, דפנות המאגורה מטויחות, תקרת המאגורה נשענת על עמוד תמך אחד או יותר. למאגורה יש בדרך כלל שני פתחים: פתח אחד בדופן המדרון, במקום שבו החלה עבודת החציבה, ופתח שני בתקרת המאגורה שנועד לרוב לשאיבת מים. שאיבת המים מהבור נעשתה לעיתים גם דרך הפתח שבדופן המדרון.

מי הנגר במדרון נאספים על ידי תעלות רדודות, מולכים לאגן השיקוע וממנו דרך הפתח שבדופן המדרון אל תוך המאגורה.

מהפתח שבדופן המדרון נחצב לעיתים גרם מדרגות אל תחתית המאגורה. בעזרתו ניתן היה לרדת לתחתית הבור כדי לפנות את הסחף מעת לעת.

ג. מאגורת אפיק. סוג זה של בור דומה בכל פרטי מבנהו למאגורת מדרון, אולם הוא מנקז מי שיטפונות הזורמים באפיקי הנחלים. מאגורת האפיק חצובה מעט מעל לקרקעית האפיק כך שרק שכבת המים העליונה, שבה כמות הסחף קטנה יחסית תכנס אל המאגורה. ("בורות רמלייה", קבוצת מאגורות אפיק במפגש נחל צין ונחל עבדת. חציבת המאגורה בסלע קירטון מתצורת חורשה, גג המאגורה הוא סלע גיר מתצורת מטרד).

כרונולוגיה של בורות המים בישראל

בורות המים הקדומים ביותר שנמצאו בחפירות הארכאולוגיות מתוארכים לתקופת הברונזה הקדומה הראשונה והשנייה (3,300–2,700 לפנה"ס). בורות מים המטויחים במלואם, מתקופת הברונזה המאוחרת (1,550–1,200 לפנה"ס), נמצאו בשלושה אתרים – חצור, תענך ובית שמש. לא נמצאו בורות מים מתקופת הברזל הראשונה (תקופת ההתנחלות). בתקופת הברזל השנייה נחפרו הבורות הפתוחים בהר הנגב (ראה לעיל).

מאגר המים הקדום ביותר בישראל נמצא בתל חצור והוא מתוארך לתקופת הברונזה המאוחרת. מתקופת הברזל השנייה ידועים כמה מאגרים למי נגר: עיטם שליד ברכות שלמה (כ־240 מ"ק), המאגר שבתל בית שמש (כ־700מ"ק) המאגר בתל באר שבע (כ־480 מ"ק). מקובל לתארך את בורות המים בנגב לתקופה הנבטית. הנחה זו מבוססת בעיקר על מציאת חריתות וגילופים של סמלי אלוהות נבטית בתוך המאגורות, בדרך כלל על גבי העמודים התומכים את התקרה. עם זאת, מאגורות רבות ממוקמות בקרבת אתרים רומיים וביזנטיים המאוחרים לתקופה הנבטית. מתוך כך ניתן לאמר שחציבת מאגורות ושימוש בהן התקיימו גם אחרי התקופה הנבטית. בנייה של מאגרי מים מקורים בישראל התקיימה עד סוף התקופה העותמאנית.

בורות מים בישראל

בחורבת פטיש נמצאו בורות מים מהתקופה הביזנטית. הבורות נבנו בתוך הקרקע בצורת פעמון. עם השנים קרקע בלס מסביבם נסחפה בשיטפונות והביאה לחשיפתם.

פתגמים הקשורים לבור מים

• אין הבור מתמלא מחולייתו – הבור אינו יכול להתמלא ממי גשמים הנכנסים ישירות אל פתח הבור (האבן הנקובה המונחת על פתח הבור נקראת "חוליה"), אלא ממי גשם הזורמים על פני הסלע ומתנקזים בתעלות אל בור שיקוע הצמוד לפתח הבור וממנו אל תוך הבור. הכוונה היא שאין האדם יכול לספק את כל צרכיו בעצמו מבלי להזדקק לעזרת אחרים. למשל: "לשם שינוי מבנה הארגון כדאי לגייס מומחים חיצוניים כי אין הבור מתמלא מחולייתו".
• בור סוד שאינו מאבד טיפה – דפנות הבור מצופות בטיח אטים ועל כן המים אינם מחלחלים דרכם. הנמשל: מים משולים לזיכרון או חכמה. על אדם חכם בעל זיכרון טוב ייאמר שהוא כמו בור סוד.
• בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן – אל תהיה כפוי טובה ואל תגמול טובה ברעה כשם שלא מגיע לקירות בור שהרווה אותך להיסדק על ידך.

קישורים חיצוניים

• 

  בור מים ביער יתיר

• 

  שלט ביער יתיר עם הציטוט מדברי הימים

• 

  בור ביזנטי ביער בארי

• 

  בור חווארים בנגב

• 

  בור נבטי ממכתש רמון