אדריכלות ימי הביניים
אדריכלות ימי הביניים היא פרק מרכזי בהיסטוריה של אדריכלות המערב הכולל מספר סגנונות אדריכליים ועקרונות של תכנון ערים שאפיינו את הבנייה באירופה מנפילת האימפריה הרומית ועד ניצני הרנסאנס. משהתמוטטה האימפריה הרומית ותרבות אירופה וכלכלתה הלכו והידרדרו אל "חשכת ימי הביניים", גם האדריכלות המפוארת שאפיינה את התקופה הקלאסית ירדה מקרנה. מקצועות אוּמנות שהיו קשורים בתחום הבנייה נשכחו, וכך גם הלכו ונשתכחו מלאכת העיטורים הקלאסיים ושיטות הבנייה, בהן השתמשו היוונים והרומאים. חמש מאות השנים הראשונות של ימי הביניים במרכז אירופה התאפיינו בבנייה מועטה יחסית שכללה, מלבד הבנייה העממית, בעיקר בנייה של טירות ומבצרים. מבני ציבור שונים, כגון כנסיות, נבנו כמבצרים והתאפיינו במסות אבן נטולות עיטורים ובמיעוט פתחים, אשר נתנו מענה לצורך בהגנה. החל מהמאה ה-11 לערך החלה התעוררות באדריכלות, עם התפתחות סגנון הרומנסק ואחריו הסגנון הגותי, שהגיע לשיאו במאה ה-13. בדרום מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון התפתחה האדריכלות הביזנטית, בעיקר בימי הביניים המוקדמים. הסגנון הביזנטי היה המשך ישיר של הסגנון הרומי, אך סגנון זה התנוון יחד עם האימפריה הביזנטית במהלך ימי הביניים.
מבחינה אורבאנית[1], התאפיינה הבנייה בערי ימי הביניים בדפוסים קבועים שנבעו ממבנה החברה הפיאודלית והשלטון ומרוח התקופה, שהשפעת הכנסייה עליה הייתה מכרעת.
סגנונות אדריכליים בימי הביניים
סגנונות הבנייה בימי הביניים התבססו על האדריכלות הקלאסית אך היו שונים ממנה במידה רבה. כהמשך לאדריכלות הרומית התפתחה האדריכלות הביזאנטית באזור מזרח הים התיכון, ובמקביל התפתח סגנון הרומנסק בצרפת ובצפון ומערב אירופה החל מראשית המאה ה-11. סוף ימי הביניים במרכז ובמערב אירופה התאפיינו בסגנון הגותי. שלושת סגנונות אלו היו הסגנונות העיקריים באירופה בתקופה זו, אך היו כמה סגנונות בנייה וזרמים משניים ומקומיים נוספים במסגרת סגנונות עיקריים אלו.
אדריכלות ביזאנטית
ערך מורחב – אדריכלות ביזאנטית
האדריכלות הביזנטית התפתחה מתוך האדריכלות הרומית ואפיינה את הבנייה של האימפריה הביזנטית באזור מזרח הים התיכון מן המאה ה-4 ועד שלהי ימי הביניים. חלק נכבד מהאדריכלות הביזאנטית נמצא בעיר איסטנבול אשר נקראה בעבר קונסטנטינופול והייתה בירת האימפריה. סגנון זה הוא למעשה הסגנון הראשון, שבו התפתחה תפישה חדשה לאדריכלות הדת הנוצרית; עד אותה תקופה, הכנסיות הנוצריות המוקדמות שנבנו היו וריאנטים של מבנים רומיים ללא חידוש משמעותי. רוב הכנסיות הביזנטיות מאופיינות בצורה של "תוכנית צלב יווני" שמעל מרכז הכנסייה בנויה כיפה על פנדנטיבה.
הדוגמה הטובה ביותר לסגנון זה היא כנסיית אגיה סופיה שבקונסטנטינופול וקיימות דוגמאות רבות נוספות בכל רחבי טורקיה, יוון והלבנט.
רומנסק
- ערך מורחב – אדריכלות הרומנסק
סגנון הרומנסק התקיים במאה ה-11 והמאה ה-12 וניסה להחיות את סגנון הבנייה הרומי, אשר נשתכח במאות השנים שעברו מאז נפילת האימפריה הרומית. הסגנון התאפיין בבנייה מאסיבית מאד ובקישוטיות מעטה יחסית לסגנונות עתיקים אחרים. בנייה בסגנון הרומנסק מצויה בעיקר באזור צרפת ובמסלול העלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון ספרד.
אדריכלות נורמנית
- ערך מורחב – אדריכלות נורמנית
האדריכלות הנורמנית הייתה המשך של הרומנסק והכילה אלמנטים אדריכליים שמאוחר יותר יובאו לכדי בשלות באדריכלות הגותית. אדריכלות זו כללה קמרון צלעות ושימוש חלקי בקשת מחודדת. החזיתות הנורמניות השפיעו על חזית בזיליקת סן דני. האדריכלות הנורמנית התבטאה לצד מבני דת גם בטירות וביצורי אבן.
גותיקה
- ערך מורחב – אדריכלות גותית
האדריכלות הגותית היא סגנון האדריכלות הנפוץ באירופה בשלהי ימי הביניים (החל מסוף המאה ה-12). הגותיקה, יותר מכל סגנון, ייצגה את רוח ימי הביניים - עליונות הכנסייה והדת וחוסר החשיבות של האדם ושל החיים הגשמיים. סגנון הבנייה התאפיין במבנים מפוארים ותמירים, בבנייה אוורירית וקלה לגובה, בחלל פנימי מלא באור מיסטי שניכנס דרך חלונות מזכוכית צבעונית, בריבוי קישוטים, בפרופורציות גבוהות מאד של בנייה והדגשת הקו האנכי.
הסגנון הגותי החל להתפתח בפריז והתפתח גם לשאר חלקי צרפת, לאנגליה ולמרכז ולמערב אירופה. הסגנון נקרא תחילה "הסגנון הצרפתי" על שם מקורו וכונה "גותי" על ידי איש הרנסאנס ג'ורג'ו וזארי ככינוי מעליב שניסה לתאר את הברבריות של אדריכלות זו. דוגמאות בולטות לקתדרלות גותיות הן קתדרלת נוטרדאם דה פארי, קתדרלת שארטר וקתדרלת ריימס בצרפת; קתדרלת קנטרברי, קתדרלת לינקולן וקתדרלת יורק באנגליה; קתדרלת פרייבורג, בית המקהלה של קתדרלת קלן וקתדרלת אולם בגרמניה; קתדרלת בורגוס וקתדרלת סביליה בספרד.
אדריכלות איסלאמית
- ערך מורחב – אדריכלות איסלאמית
תרבות האסלאם פרחה מאד בתקופת ימי הביניים האירופיים, ועמה גם האדריכלות האסלאמית. במקביל לאדריכלות באירופה התפתחה בימי הביניים האדריכלות האסלאמית בכל אזור המזרח התיכון, צפון אפריקה, אנדלוסיה (דרום ספרד) ומרכז אסיה. בין המאה ה-7 ועד המאה ה-15 נבנו מיטב המסגדים, המדרסות והארמונות האסלאמיים בין הודו וספרד. לסגנון זה הייתה השפעה מסוימת על האדריכלות באירופה, בעיקר בחוליות המקשרות בין שתי התרבויות - בספרד (אשר נשלטה בחלקה על ידי המורים עד סוף ימי הביניים), וכן בטורקיה ובלבנט.
טירות בימי הביניים
- ערך מורחב – טירה (מבצר)
מבצרים וארמונות מבוצרים החלו להיבנות עוד בעת העתיקה, אך בימי הביניים התפתחה הטירה כמקום מגורים מבוצר עבור האציל הפיאודלי ובתקופה זו נבנו בכל רחבי אירופה אלפי טירות בעלות ביצורים רבים. למעשה, עיקר העיסוק של האדריכלים בימי הביניים, למעט בנייה לצורכי הדת, היה בניית טירות ומבצרים. הטירות נבנו בדרך כלל מחוץ לעיר או בלבו של האזור הכפרי ושימשו את משפחת האצולה, ששלטה באזור בתקופה הפיאודלית. הטירה כללה בתוכה משק שלם ומגורים גם למשרתים שחיו בתחומה ושימשה במידה רבה גם כמבנה השלטון המקומי. כמו הכנסיות, התאפיינו הטירות במספר סגנונות בולטים אך רובן, מטבע הדברים, היו דומות בצורתן בגלל הביצורים. בהשוואה לטירות שנבנו בתקופת הרנסאנס, לדוגמה, טירות ימי הביניים היו גבוהות ותמירות מאד לעומת הטירות המאוחרות, שהיו אופקיות יותר בצורתן.
התכנון העירוני והתפתחות הערים האירופיות בימי הביניים
המציאות הפוליטית והחברתית של ימי הביניים ברוב יבשת אירופה הביאה לכך שערים רבות היו מסוגרות בחומה, והיוו ישויות מדיניות עצמאיות. צורת השלטון ומבנה החברה הפיאודלית, יחד עם ריבוי המלחמות בין ערים וממלכות, הובילו להתפתחות מיוחדת של הערים ולחללים עירוניים בעלי מאפיינים דומים. תפישות התכנון העירוניות שהתפתחו במאה ה-16 הובילו לתכנון אחר של שלד עירוני ושינו את מראה הערים ואת אופן השימוש והעיצוב של הרחובות, הכיכרות ושאר חללי העיר הציבוריים.
עיר החומה
היותן של הערים מוקפות חומה, ברובן, הכתיב משמעותית את התפתחותן. רוב המגורים התקיימו בתוך גבולות החומה, ומחוצה לה נבנו בתים כפריים, אשר בשעת חירום היו תושביהם מתכנסים אל תחומי העיר המבוצרת. עם גדילת אוכלוסיית העיר והיעדר עתודות קרקע להתפתחות בתחומי החומה, נאלצה אוכלוסיית העיר להצטופף בתוך גבולותיה. מכיוון שבניית חומה הייתה מיזם יקר מאד עבור עיר, רק מדי כמה עשרות שנים יכלה העיר לממן הרחבה של החומה על מנת לכלול בתוכה שטחים נרחבים יותר. הרחבת החומה נעשתה בערים רבות מספר פעמים במהלך כמה מאות שנים ויצרה לעיר "טבעות" היקפיות. לאחר שחומה פנימית פורקה, הדרך הצמודה לתוואי החומה הפכה לרוב לרחוב או שדרה עירונית ראשית, אשר נשארה גם דורות רבים לאחר מכן. בערים רבות באירופה ניתן עד היום לזהות רחובות היקפיים סביב מרכז העיר ברדיוסים הולכים וגדלים. ידועה במיוחד היא העיר פירנצה, שלה נבנו לא פחות מ-7 חומות היקפיות בתקופות שונות במקביל להתרחבותה של העיר, וקיימות מאות ערים נוספות באירופה אשר צמחו באופן דומה עד המאה ה-16.
מתוך צורך בהצטופפות ובבינוי נוסף בתחומי העיר, עברו ערי החומה תהליך מתמיד של עיבוי עירוני. הבנייה נעשתה גבוהה יותר, הרחובות היו צרים, וחללים פתוחים ולו הקטנים ביותר שניתן היה לבנות בהם, נוצלו לטובת בינוי. החלל שנותר בין הבתים היה למעשה בגדר המינימום ההכרחי להמשך תפקודה של העיר. רוחב הרחובות היה מינימלי ואיפשר תנועת הולכי רגל בלבד או תנועה של כרכרות בדרכים הראשיות יותר. במקומות רבים צורת הבינוי של הבתים הייתה כזו, שהתרחבה מעט לכיוון הרחוב ככל שעלו בקומות - בקומת הקרקע נשאר חלל מרווח יחסית לרחוב אך הקומה שמעליה כבר השאירה חלל צר יותר בין הבתים וכן הלאה. מרווחים בין בתים מגיעים במקומות מסוימים, עד היום למעשה, עד לכדי פחות ממטר אחד. באופן זה התפתחו סמטאות, שנתפשות דווקא כרומנטיות מאד כיום.
עם המצאת התותח בסוף ימי הביניים והתייעלות השימוש הצבאי בתותחים בעת מצור, הלכה ואיבדה החומה את עוצמתה כביצור המסוגל להגן ביעילות על העיר. לכן, החל מהמאות ה-15 וה-16 פרקו ערים רבות את חומותיהן וחדלו מלבנות חדשות, בעוד העיר ממשיכה להתפתח לרוחבה.
הכיכר העירונית
,_01.jpg)
להבדיל מכיכרות בתקופה הרומית, ובמיוחד מכיכרות אשר נבנו בתקופת הרנסאנס והבארוק, בהן תוכננה צורת החלל מראש, התפתחו בימי הביניים כיכרות בצורות שונות, אשר תצורתן נבעה משינויים מתמידים והתרחבות השטח הבנוי עד לכדי השטח הפתוח המינימלי שהיה בו צורך. הכיכר למעשה היא השטח הריק שנשאר לאחר שכל העיר התמלאה סביבה עד לכדי צפיפות מקסימלית. על כן, נדיר למצוא כיכרות מימי הביניים שהן בעלות צורה מוגדרת כגון מלבן או עיגול, והן א-סימטריות.
הכיכר הימי-ביניימית הייתה מקום מרכזי בחיי העיר, והיוותה חלל רב-שימושי. השימוש העיקרי של הכיכרות היה שוק ומקום מפגש של הקהילה, אך לכיכרות שונות בעיר היו שימושים שונים ומשתנים. סביב הכיכר היו בתי עסק ומגורים ופונקציות ציבוריות. מבנה הציבור הבולט ביותר, ששכן תמיד בצידה האחד של הכיכר המרכזית בעיר הימי ביניימית, היה הכנסייה, שהייתה גורם פוליטי מרכזי בתקופה זו.
הקתדרלה
- ערך מורחב – קתדרלה
קתדרלות החלו להופיע בערים המרכזיות באירופה כבר בימי הביניים המוקדמים. בכל כפר הייתה לרוב כנסייה מרכזית אחת, ובעיר היו כנסיות אחדות וקתדרלה מרכזית אחת, אשר שימשה את כל המחוז. מיקומה של הקתדרלה בעיר, כמו גם גודלה ביחס אל סביבתה הקרובה ואל העיר בכלל, הם עניין מרכזי באורבאניזם של ימי הביניים. בנוסף לאדריכלותה המרשימה וגודלה הרב, היוותה הקתדרלה את מרכזה הדתי והתרבותי של העיר.
הבנייה העממית בתקופה זו הייתה בנייה נמוכה יחסית, לא יותר מ-6 קומות בדרך כלל, ואילו גובהה של הקתדרלה בעיר היה גבוה עשרות מטרים מגגות הבתים. הקתדרלה נראתה מרחוק על ידי מי שהיה בדרכו אל העיר והיוותה נקודת ציון עיקרית, המסמנת את מרכז העיר ומסייעת בהתמצאות בה. צריחיה הגבוהים של הקתדרלה היוו מעין מגדלור יבשתי, שנראה לקילומטרים רבים. מכיוון שהרחובות המקיפים את הקתדרלה היו צרים מאד וכללו בניינים נוספים, לעיתים גם בצמוד לה, הולכי הרגל לא יכלו כלל לראות את כל גובהה של הקתדרלה מתוך רחובות מרכז העיר. הקתדרלה, בעיקר אלו בסגנון הגותי, נתפשה בעיר כישות מיסטית ונשגבת מהחיים היום-יומיים של העיר. בשל הצורך ליצור מקום כינוס לקהילה ליד הכנסייה וגם בשל רצון הכנסייה, שהעוברים ושבים יוכלו בכל זאת להתרשם מיופייה ומעיטוריה, דאגו הכנסיות לשמור על כיכר פתוחה בחזית המערבית (הראשית) של הקתדרלה. כיכר הקתדרלה התפתחה כמו הכיכרות הימי ביניימיות הטיפוסיות מול המבנה ובמקרים רבים יזמה הכנסייה הריסת מבנים לטובת הרחבת הכיכר וכדי שאפשר יהיה להתרשם גם מן הרחוב מחזיתה הראשית, לכל הפחות.
גנים ציבוריים
בתקופת ימי הביניים נתפשה העיר כמקום מקלט בטוח, המגן על תושביו מן הסכנות שנמצאות מחוץ לה; הטבע שמחוץ לגבולותיה של העיר לא נתפש כדבר יפה ופסטורלי כפי שרואים אותו היום. הצורך להחדיר מעט טבע אל תוך העיר במה שמכונה גן, כמעט ולא היה קיים בימי הביניים. ערי חומה רבות לא הכילו גנים ציבוריים, והגינות היחידות שהיו נמצאו בתחומי חצרות הבתים. באיטליה לדוגמה, גם בכיכרות הציבוריות לא נשתלו עצים, מתוך כוונה ברורה של השארת הטבע מחוץ לעיר; עד היום, למעשה, הפיאצות (כיכרות) האיטלקיות מרוצפות לחלוטין, ונדיר למצוא בהן צמחייה. גני נוי התקיימו בתקופת ימי הביניים בתחומי טירות וארמונות בלבד, והיו מצומצמים בהיקפם. התפתחות הגן הציבורי החלה רק בתקופת הרנסאנס, אז גם החל להתפתח מקצוע הגננות ותחום אדריכלות הנוף. גנים ציבוריים הוקמו דווקא בערים מוסלמיות בתקופת ימי הביניים. מרחבים ציבוריים קושטו בגינות הכוללות צמחייה רבה, גופי מים ומזרקות.
מבנה המגורים
צורת הבינוי הטיפוסית של מגורים בערי ימי הביניים הייתה בנייה טורית על קו אפס[2], כלומר בית בעל חזית אחת ראשית וחזית אחת אחורית, הנמצא בין שני בתים דומים; הקיר הקדמי של הבניין היה קו אחד לכל אורך הרחוב, ללא גדרות או חוצצים אחרים. על פי רוב, לא הייתה קיימת מדרכה בין קו הבניין לדרך. את המגרשים שנמכרו לטובת בנייני מגורים חילק האציל, בעל האדמות, לרצועות אורכיות. כל מגרש היה רצועה מוארכת ברוחב של בין 4–6 מטרים ובאורך רב יותר, עד כ-20 מ'. רוחב המגרש נקבע בערים רבות על פי מצאי העצים שגדלו באזור, אשר אורך הקורות שניתן היה לייצר מהם היה מוגבל בדרך כלל. כל בעל מגרש יכול היה לבנות בחלקו הקדמי של המגרש, וחלקו האחורי היה מנוצל לחצר אחורית. החצר האחורית שימשה את המשק הביתי, ובדרך כלל היו בה ערוגות אחדות לטובת גידולי הצריכה הביתית. החצר גם שימשה כשירותי הבית, ונוצר איזון מתמשך בין כמות הפסולת שייצרה המשפחה, כמות הגידולים שיכלה לגדל לעצמה ושטח האדמה הפנוי. משגדלה העיר והתעשרה, ותושביה יכלו להתפרנס ביתר קלות, הורחב הבית, והירקות היו נקנים מכפריים אשר היו מביאים את הגידולים מחוץ לעיר.
על מנת להחדיר אור אל פנים הבית, נבנו בבתים רבים חצרות פנימיות קטנטנות או פירי אור צרים, שכל תפקידם היה אוורור ותאורת הבית במקומות שהיו מרוחקים מאחד משני הקירות החיצוניים. בערים רבות הגבילו חוקי העיר בניית חלונות בקירות הצדדיים, אפילו במקרים שביתו של השכן היה נמוך יותר, מכיוון שחלון כזה היה גוזל חלק מזכויותיו של השכן (אם ירצה להגביה את ביתו). למרות הכול, בתי המגורים העתיקים היו חשוכים למדי באופן יחסי לתאורה בבית מגורים מודרני. טכנולוגיית בניית החלונות הייתה מוגבלת, והבית סבל מבעיות תברואתיות רבות שנבעו מחוסר אוורור ומחוסר תאורה טבעית. בבתי המגורים העתיקים היו משתמשים בחלונות קטנים בעלי תריסים אטומים, שמנעו את פגיעת נזקי מזג האוויר. מאוחר יותר החל השימוש בבדים משומנים ובנייר לשם סגירת החלון. חלונות הזכוכית החלו להופיע בבתי המגורים רק במאות ה-15 וה-16; עד אותה עת נעשה בהם שימוש רק במבני ציבור ובארמונות.
מקצוע האדריכל
האדריכל בימי הביניים היה אוּמן - רב-בנאים[3] שהיה אחראי לתכנון ולבנייה בפועל. לא הייתה הפרדה בין מקצוע האדריכל למהנדס הבניין ולקבלן הבנייה כפי שקיים כיום. המקצוע נרכש בדרך כלל דרך לימוד מעשי שעבר מאב לבן, והשכלולים הטכנולוגיים בתחום הבנייה נלמדו באופן דומה בין אדריכלים שונים. תפקיד האדריכל היה אמנם דומה גם בעת העתיקה וגם אחרי ימי הביניים, אלא שבתקופה זו היה בעל המקצוע איש מלאכה לכל דבר, אשר השתייך לגילדה ולא היה בעל תפקיד מכובד ונעלה. למעשה, ידועים מעט מאד שמות של אדריכלים מימי הביניים באופן יחסי לתקופות אחרות. על מבנים מפוארים, שנבנו קרוב לודאי על ידי אדריכלים מוכשרים מאד, לא ניתן קרדיט לאדריכל, אף לא לאלה ביניהם שבנו את המפוארות שבקתדרלות. האדריכלים עסקו בבנייה של מבני ציבור בלבד ולא בבנייה של מבני מגורים ומסחר פשוטים, אותם בנו פשוטי העם בעצמם במה שמכונה בנייה ורנקולרית (אדריכלות ללא אדריכלים). בנייתם של מבני הציבור בימי הביניים ארכה עשרות ולעיתים גם מאות שנים, ולכן גם פעמים רבות האדריכל שהחל את הבנייה לא זכה כלל לראות את התוצר המוגמר.
אלמוניות הייתה גם מנת חלקם של שאר האומנים שעסקו באדריכלות, כגון פסלי העיטורים והתבליטים, יוצרי הויטראז'ים המפוארים וכל שאר האלמנטים של עיצוב הפנים של הכנסיות, אשר נחשבים ליצירות אמנות לכל דבר.
השפעה תרבותית
אופי הערים והרחובות של ימי הביניים, יחד עם סגנונות הבנייה של התקופה, נתנו השראה רבה לשלל אמנים ואנשי רוח בעיקר במאה ה-19 וה-20. עיצוב העיר הימי-ביניימית היווה מקור השראה בולט לציירים הרומנטיים כמו גם לכמה ציירים אימפרסיוניסטים. הצייר ההולנדי מ. ק. אשר, לדוגמה, שאב את מירב השראתו מימי הביניים, כמו גם מסגנון העיטורים האסלאמיים אליהם נחשף בספרד. הוא רשם עיירות רבות מימי הביניים באיטליה[4] ובצרפת. בציוריו המאוחרים יותר, בהם הוא נודע כסוריאליסט, יצר אשר מניפולציות מרחביות בהשראת אופי החללים הסבוכים של ערי ימי הביניים וסגנונות האדריכלות של התקופה. הסמטאות הצרות של הרחובות ותחרת הקתדרלות הגותיות אשר קשה מאד לשחזרם בצורה אותנטית בעידן המודרני נתפשו על ידם, ונחשבים גם על ידי רבים עד היום, כסביבות רומנטיות ומיסטיות. רוח התחייה הגותית של המאה ה-19, שהובילו ויקטור הוגו ואנשי רוח נוספים, גילתה מחדש את קסמה של אדריכלות ימי הביניים. על אף הניסיון להחיות את אדריכלות ימי הביניים במאה ה-19, ההצלחות היחידות היו מספר מצומצם יחסית של מבני ציבור אשר נבנו במאמץ רב בכמה מדינות.
גלריה
-
מון סן מישל בנורמנדי. דוגמה מופלאה של בניית ימי הביניים. -
קתדרלת קלרמון-פראן בלב העיר העתיקה של קלרמון-פראן -
רחוב במון סן מישל -
-
-
בתים בעיר סן ג'ימיניאנו, טוסקאנה, המפורסמת במגדלי האבן שלה. -
רחוב בסן ג'ימיניאנו. -
קתדרלת שארטר בולטת בקו הרקיע של העיר. -
חדירת אור דרך ויטראז'ים בבזיליקת סן דני. -
-
תמיכות דואות בצידי קתדרלת נוטרדאם דה פארי. -
-
ראו גם
לקריאה נוספת
- לואיס ממפורד, העיר בהיסטוריה, 1961.
- רשימה ביבליוגרפית אודות העיר הימי-ביניימית בארצות שונות.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אדריכלות ימי הביניים |
הערות שוליים
- ^ הערך מתייחס בהכללה לכלל הערים האירופאיות, אשר התאפיינו בטיפולוגיות דומות. הדוגמאות הבולטות ביותר הן מאיטליה ומצרפת ומתייחסות לאורבאניזם האופייני עד המאה ה-16 ואף מאוחר יותר בחלק מן המקומות.
- ^ קו אפס - מושג שמשמעותו בנייה רוויה עד הקו הקדמי של המגרש, כשהמרחק במטרים מהבינוי לקו המגרש הוא אפס.
- ^ המילה הלועזית "ארכיטקט" נגזרת מן המילים היווניות "ארכי" - "ראשי" ו"טקטון" - "בנייה". כלומר - "בנאי ראשי".
- ^ גלריה של ציורי אשר מתקופתו באיטליה ובה רישומים רבים של ערים מימי הביניים