הקוראן

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית
דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה.
תוכלו להשוות את הערך מול הערך המקורי, וכן לצפות בשינויים שבוצעו בו. אתם מוזמנים לשכתב אותו מחדש או לנהל דיון מקדים בדף השיחה.


"אלו הישמעאלים מייחדים לקל יתברך ייחוד כראוי ייחוד שאין בו דופי, ואף שמתחילה היתה בבית-תפילתם עבודה זרה, עכשיו כולם לבם לשמים, וטעותם וטיפשותם בדברים אחרים הן שאי אפשר לאומרן בכתב"

תשובות הרמב"ם, התרצ"ד, סימן שסט
אסלאם
Mosque02.svg
פורטל דת ישמעאל
מונחים בסיסיים · כל הערכים
חמשת עמודי האסלאם
שהאדה (העדות)
אלצלאהתפילה) • אלזכאהצדקה)
צוםאלחאג'עלייה לרגל)
פלגים עיקריים
אסלאם סוניאסלאם שיעי
אישים מרכזיים
מוחמדח'ליף ושושלות הח'ליפים
נביאי האסלאםאימאם שיעי
מהדיבני לוויתו של מוחמד
ערים קדושות
מכהאל-מדינהירושליםנג'ףכרבלאכופהכאט'מיהמשהדסאמרא
חגים
הג'רהלוח השנה המוסלמיעיד אל-פיטרעיד אל-אדחאעשוראאארבעיןלילת אל-קאדר
מבנים
מסגדמינרטמחראבכעבהאדריכלות איסלאמית
תפקידים דתיים
אייתולהמרג'עאימאםמולאקאדימופתימואזין
טקסטים וחוקים
קוראןחדית'תפסירסונה
פיקהפתווהשריעה
אסכולות השריעה
חנפיתחנבליתג'עפריתמאלכיתשאפעית
אסכולות הכלאם
אשעריהג'בריהמאתורידימורג'יאהמֻעתזילה
פלגים שיעים
אתנ'א עשריהאיסמאעיליהזיידים
פלגי הח'וארג'
צאפרייםאזארקהאיבאדיה
תנועות
סופיותוהאביהסלפיה
אסלאמיזםאסלאם ליברלי
פלגים אחרים
אומת האסלאםחמשת האחוזיםהמסוריםאחמדיםזקריעלווים*

* השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת

אמונות קשורות
באביזםבהאאיםיזידיםסיקיזם

הקוּרְאָןערבית القـُرْآن או القـُرْآن الكَريم - "הקוראן הנכבד"; בתעתיק: "אלקֻראַאן אלכַּרים") הוא ספר היסוד של דת ישמעאל.

הקוראן מכיל 114 פרקים המסודרים לפי גודלם, הפרקים הארוכים מופיעים בתחילת הקוראן (מלבד הפרק הראשון המכיל 7 פסוקים (פסוק-סורא) בלבד), ולאחריהם באים הפרקים הקצרים.

לפי הבלי דת ישמעאל, הקוראן הוא ספר טהור שירד לידי מוחמד מהשמים, בשפה ערבית טהורה. כך שלא ניתן לחקותו ואין זה ראוי לקרוא או לתרגם אותו לשפה אחרת שאינה שפת המקור, בצורה בה בחר ה' להעביר את המסר, זאת משום שהערבית מכילה ביטויים מיוחדים, וניסיון תרגום יוביל לעמעום או שינוי המסר שרצה ה' להעביר. בנוסף, אין זה ראוי ללמד את הקוראן לכופרים.

רקע

הרמב"ם, באיגרת תימן, קורא לקוראן בכינוי "נבואת זידו ועמר". מוחמד נביא ישמעאל החליט לייסד דת חדשה, אולם הוא עצמו לא ידע קרוא וכתוב, ובני שבטו היו עובדי אלילים. לשם כך הוא פנה אל אבן תאבת היהודי והכריח אותו לכתוב עבורו את הקוראן. אבן תאבת סירב, אולם שלושה ימים שהה בבור ללא מים ואוכל ואז לא נותרה לו ברירה והוא הסכים. הוא התאסלם נגד רצונו כדי להציל את חייו. הוא זכה לכבוד גדול בעיני המוסלמים והם כינוהו בתואר "סאחב ג'ליל" חבר נעלה. עם זאת, מוחמד הורה להשמיד בפועל את כל השבט היהודי אליו השתייך אבן תאבת.

יש חוקרים הסבורים כי פסוקים בקוראן המשבחים את עם ישראל כעם הנבחר נכתבו הודות לכתיבתו של אבן תאבת. בכך רצה להנציח את עליונותו של עם ישראל על פני המוסלמים. יתירה מזו, הוא כתב ראשי תיבות בקוראן שמפרשי הקוראן לא הצליחו לפענחו עד היום, המדובר באותיות "א.ל.מ", אולם יש הסבורים שראשי תיבות של אותיות אלו הם "אין לו ממש".[1]

לאחר מות מוחמד, האיץ החליף אבו בכר באבן תאבת לקבוע טקסט אחיד לקוראן בכל רחבי האימפריה. הוא שיכנע גם את החליף עומר. אבן תאבת אסף את כל הטקסטים המפוזרים וקבע נוסח אחיד שהפיץ ברחבי האימפריה של החליף. עומר אבן אל-ח'טאב פעם התייחס לכתיבתו של אבן תאבת ואמר למוסלמים: ". הו אנשים, מי שרוצה לשאול על הקוראן, חייב ללכת אל זייד אבן ת'אבת".[2]

בתקופתו עות'מאן ביקש לאגד את כלל הכתבים אודות נאומיו של מוחמד. לאור זאת בסיוע כמה מלומדים ויודעי כתב ולשון חובר הקוראן כ-20 שנה לאחר מות מוחמד, וכונה "מצחף עות'מאן". המסורת מספרת שעות'מאן מחק, שרף וגנז את כל יתר הכתבים שלא היו לרוחו. לכן ייתכן כי הקוראן והכתבים הכתובים בו אינם שלמים ואינם כפי שהתכוון מוחמד בדבריו. אלא תורת משה חלקית שתורגמה בקיצור לשפה הערבית. מוחמד גם התייחס לתורה שבעל פה וחשיבותה "נתנו למשה ואהרון את הפרקאן (הכוונה לפרקים או פרקי אבות התלמודי), ואור נגוהות ודברי תוכחה ליראים"; "ואכן נתנו לך שבעה מן 'אל מתני' (7 מצוות בני נח) ואת הקוראן הנעלה... כאשר הורדנו על המחלקים, אשר עשו את הקוראן חלקים חלקים (צדוקים שזלזלו במסורת התורה שבעל פה)." (ב,נ; כא, מט; טו, פז-צא).[3]

אטימולוגיה

ככל הנראה קשורה המילה "קוראן" לשורש השמי ק.ר.א, הנקשר עם קריאה. דומיננטית היא הקירבה בין מילה זו למילה העברית "מקרא", אשר אף היא מכוונת לקאנון דתי עליון – היהודי, הוא התנ"ך.

מאפייני הקוראן

קראן, איראן, ראשית המאה ה-16, פתיחת הקוראן, עיטורים בזהב וב-Lapis Lazuli

על פי המסורת המוסלמית, הקוראן הוא ההתגלות האחרונה של דברי ה' (דברי אללה) לבני האדם. הוא הורד אל מוחמד, נביא האסלאם, פסוקים-פסוקים (אַיאַת) במהלך תקופה של 22 שנה, בידי המלאך ג'יבריל (جبريل - המזוהה בדרך-כלל עם המלאך גבריאל במסורת היהודית-נוצרית).

מעמדו של הקוראן בדת ישמעאל הוא "תורת ה'" , ולא סיפור שנכתב בידי אדם. כמו דברי הנביא בשם ה' , גם הקוראן הוא מחשבה, אמירה וציווי אלוקי ואין עליהם עוררין. במהותו הקוראן הוא אסופת האמירות של ה' אל האנושות באמצעות הנביא והערבים. בתחילת הציטוט מן הקוראן נהוג לומר: "אמר ה' הנעלה", או "אמר לשליח" (=לנביא מוחמד).

כבר הודיענו הבורא ע"י דניאל ע"ה שדבר זה עתיד להיות, ושבאחרית הדבר יעמוד אדם ויגלה דת שתדמה לדת האמת, וידבר גדולות, ויאמר שירדה עליו רוח נבואה ונתן לו ספר, ושדבר הבורא עמו, ואמר הוא לבורא וכיוצא בזה מהרבות דבריו, אמר דניאל כשספר עמידת מלך אדום. ודימה עמידת משוגע [=מוחמד], ואיך יהיה נוצח למלך אדום ולמלך פרס ויון, לקרן צומחת שארכה וגדלה, כמו שיתבאר זה מן הפסוקים להמון וליחידים שהם עניינים שנגלו במציאות, כלומר בעולם, ואין לפסוקים ההם פירושים אחרים אלא כפשטם. שכן אמר דניאל ז' ח' "משתכל הוית בקרניא ואלו קרן אחרי זעירה סלקת ביניהון ותלת מן קרניא קדמיתא אתעקרא מן קדמה ואלו עינין כעיני אנשא בקרנא דא ופום ממלל רברבן".

הקוראן נישא בצורת נאומים מפי מוחמד למאמיניו, והועלה על הכתב בנוסחו הסופי רק בשנת 650 לספירת הנוצרים (תאריך משוער), בימי הח'ליף השלישי עות'מאן בן עפאן (عـُثْمان بْن عَفان). מוחמד עצמו נפטר בשנת 632 לספירה. עד לימי עות'מאן הועבר הקוראן בעל-פה לפי כמה מסורות שזכרו כמה מתלמידיו של מוחמד. עות'מאן חשש כי מעבירי הקוראן לא יספיקו להעבירו לדור הבא לפני מותם, וכמו כן התעורר חשש כי ריבוי המסורות יעורר מחלוקות. לפיכך, בזמנו של הח'ליף עות'מאן קובץ נוסח אחיד ויצאה פקודה להשמיד את כל הנוסחים האחרים. במקורות בני דת ישמעאל, בעיקר בפרשנות, נשמרו קריאות שונות של מילים ופסוקים בקוראן, שהופיעו כביכול בנוסחים הלא-עת'מאניים.[4] הנוסח העות'מאני של הקוראן הוא הנוסח המקובל כיום.

הקוראן כתוב בעיקרו בפרוזה, אולם חלקים גדולים ממנו כתובים בסגנון המכונה בערבית "סג'ע" (سجع). ניתן לתאר את הסגנון הזה כ"פרוזה מחורזת", כלומר פסוקים הכתובים בלא משקל, אבל מתחרזים זה בזה. משערים שזה היה סגנון הנאום המקובל באותה תקופה. יש גם כמה סורות הכתובות כפיוטים. יש בקוראן תופעות דקדוקיות שאינן קיימות בערבית הספרותית המקובלת היום, ומקורן כנראה בניב הערבי של העיר מכה באותה תקופה.


מבנה

קוראן, סורת אל-פאתחה (פרק הפתיחה)
בשם האל הרחמן והרחום
השבח לאל רבון העולמים
הרחמן והרחום
המולך ביום הדין
אותך נעבוד ובך נסתייע
הנחה אותנו בדרך הישרה
דרכם של אלו אשר הענקת להם את חסדך,
לא של אלו שאתה כועס עליהם ולא של התועים

לפי הסברו של חנא זכריאס, הקוראן מורכב משני חלקים נפרדים: הראשון, חיבור המכיל לקט של סיפורי תורה בערבית שנכתב ותורגם על ידי המורה של מוחמד. לגביו אמר מוחמד: "הקוראן שלוח אליך מעם חכם ויודע", לפי בני דת ישמעאל ה"חכם ויודע" שהוריד ברוח הקודש את הקוראן היה המלאך גבריאל או ה' עצמו. השני יומן המכיל כתבים על מוחמד. מוחמד עצמו מעולם לא ראה את החלק השני על חיו, שחובר רק מאוחר יותר. מאחר שבתקופה המדוברת היו רק מעטים שידעו והכירו את "הקוראן", ישנן שתי השערות לגבי זהותו של מורו של מוחמד, או שהיה רב יהודי או שהיה כומר נוצרי. או שהיו למוחמד שני מורים כשאחד מהם בעיר מכה היה יהודי, והאחר בעיר מדינה היה נוצרי או יהודי מומר.[5]

הקוראן מחולק ל-114 פרקים, שכל אחד מהם קרוי "סורה" (سُورَة). לכל סורה ניתן שם, שבדרך-כלל אינו מעיד על תוכנה. סידור הסורות המקובל הוא טכני - מהסורה הארוכה ביותר עד הסורה הקצרה ביותר, אם כי יש חריגות משיטה זו (להבדיל, חז"ל נעזרו בשיטה דומה בעריכת המשנה). במסורת המוסלמית נהוג גם סידור חלופי, על פי המועד שבו הורדה כל סורה אל מוחמד, מועד שנקבע על-פי פרשנות חכמי ישמעאל בדורות שונים. נהוג לחלק את הסורות בקוראן לשתי תקופות מבחינת זמן הופעתן: סורות של מכה (مكـّيـّة) וסורות של אל-מדינה (مدنيـّة). הראשונות נכתבו בעת שמוחמד התגורר במכה, ואילו האחרונות לאחר שהיגר לאל-מדינה (אם כי חלק מהאחרונות נישאו כנאומים במכה לאחר כיבושה בידי מוחמד ומאמיניו, ראו בערך מוחמד). הסורות של מכה, שהן המוקדמות יותר מבחינה כרונולוגית, נמצאות בדרך-כלל בסוף הקוראן, כיוון שהן קצרות יותר ונושאות אופי פיוטי ("לשון סג'ע"). הסורות של מדינה, שהן ארוכות בדרך-כלל, נושאות אופי יותר משפטי, וכוללות חוקים, דינים, פולמוסים גלויים עם דתות אחרות, וגם אזכורים לסיפורי התנ"ך והברית החדשה (ראו להלן).

לפני כל הסורות, למעט הסורה התשיעית, מופיעה ה"בסמלה", ביטוי שפירושו "בשם ה' הרחמן והרחום" (بسم الله الرحمن الرحيم). ביטוי זה אינו נמנה כפסוק, למעט בסורה הראשונה, שבה הוא נחשב לפסוק הראשון. מוסלמי שמצטט מן הקוראן מקדים את הביטוי הזה לציטוט (אף כשאינו מצטט סורה שלמה), בדרך כלל בתוספת "ה' יציל מהשטן הארור" ("أعوذُ باللۃ منَ ألشيطأن الرجيم") ומסיים את הציטוט במילים: "דברי ה' העצום הם אמת" (صدّق الله العظيم). יש מוסלמים הנוהגים להקדים גם לדברים של חול (נאומים חשובים וכו'...) את ה"בסמלה" או אפילו את כל הסורה הראשונה, "סורת אל-פאתחה".

כל פסוק בקוראן מכונה איה (آية), מילה שפירושה בערבית "נס" או "מופת". ישנן כמה חלוקות לפסוקים, לכן מספר הפסוקים בקוראן אינו מוחלט. בגרסה הפופולרית ביותר של הקוראן, גרסת כופה, ישנם 6236 פסוקים.

הסורה הראשונה, המכונה "סורת אל-פאתחה" (سورة الفاتحة, קרי: סורת הפתיחה), נמצאת בראש הקוראן מפאת חשיבותה, אף על פי שהיא קצרה יחסית ושייכת לסורות של מכה. סורה זו משמשת כבסיס לתפילה המוסלמית (צלאת). בסורה זו שבעה פסוקים, ועניינה דבקות בה' וביום הדין.

הסורה השנייה בקוראן, שהיא הארוכה ביותר, מכונה "סורת אל-בקרה" (سورة البقرة, קרי: סורת הפרה). זוהי סורה מהסורות של אל-מדינה, ובה 286 פסוקים. הסורה הזאת כוללת את הדינים העיקריים של הדת המוסלמית.

היות שהקוראן אינו מסודר על פי סדר ה"התגלות", אלא לפי סדר טכני, נוהגים המפרשים (مفسرون, "מוּפַסירוּן") לומר כי הפסוק המאוחר מבטל (תעתיק: נאסח') את המוקדם, המבוטל (מנסוח'), וכך גם יש בידם כלי נוח לפתרון סתירות בין פסוקים (איאת) ופרקים (סֻוַר) בקוראן.

מקטעאת

תרשים עץ המסדר את המוקטעאת לפי מבנה ושכיחות.

בראש עשרים ותשע סורות מופיעים צירופי אותיות חסרי-פשר (למשל: الم, يس, طه, كهيعص, ص ועוד), הנקראים מֻקַטַּעָאת (مقطعات) או פַוָאתִח (فواتح). חלק מן הסורות נקראות על שם הצירוף הפותח אותן.

המסורת המוסלמית רואה בהן "אותיות מסתוריות", ויש מוסלמים הטוענים כי הן מרמזות על מועד "יום הדין". חוקרי דת ישמעאל משערים כי מדובר בסימני עריכה שנעשו בשעת העלאת הקוראן על הכתב, או שאלה ראשי התיבות של שמות המוסרים או העורכים, אולם אין הוכחה חד-משמעית להשערות אלה.

כמה מצירופים אלה משמשים כשמות מוסלמים, למשל טה חוסיין (צירוף האותיות طه) ואחמד יאסין (יא+סין).

מעמדו התאולוגי של הקוראן

דף קוראן מאל-אנדלוס (ספרד המוסלמית) מהמאה ה-12

על-פי האמונה המוסלמית, הקוראן הוא דבר ה'. על כן התנהל בדת ישמעאל ויכוח תאולוגי בשאלה האם הקוראן "קדמון (בא מן הנצח, או בערבית: أزلي "אזלי") או שהוא נברא. במילים אחרות, האם הקוראן נברא בידי ה' כמו כל ישות אחרת בעולם, או שמא הוא היה קיים מאז ומעולם כמו ה' עצמו. הרציונליסטים שבין חכמי ישמעאל בימי הביניים, בעיקר אנשי זרם המעתזלה (المعتزلة) טענו כי מההנחה שהקוראן קדמון עולה כי הקוראן הוא מעין אל בפני עצמו, ולפיכך ה' אינו האל היחיד, דבר שהוא בגדר כפירה (شـِرْك "שִרְכ" - שיתוף, במובן של שיתוף אלים אחרים בפולחן, כפי שהיה מקובל בטרם דת ישמעאל). לפיכך הם טענו שהקוראן הוא נברא. כנגדם טענו חכמי ישמעאל אחרים, כי הקוראן הוא תואר של ה' וחלק ממנו, כלומר ביטוי של ה', ולפיכך הוא נצחי כמו האל עצמו, מבלי שתהיה בכך כפירה באחדותו של ה'. הדעה האחרונה היא זו המקובלת היום על רוב בני דת ישמעאל, ולפיכך רוב בני דת ישמעאל מאמינים כי הקוראן לא נכתב במועד כלשהו אלא היה קיים מאז ומעולם, והורד אל מוחמד בלשון בני אדם במועד שבחר ה'.

בקוראן עצמו כתוב כי מקורו הוא ב"לוח הגנוז" (اللوْح المحفوظ, אללוח אלמחפוט'), השמור אצל ה', ואשר הורד בלשון בני-אדם אל נביאים שונים במהלך ההיסטוריה האנושית. בין הנביאים האלה נכללים רוב נביאי ישראל, דמויות מקראיות כגון אדם הראשון, נח, דוד המלך ושלמה המלך, ולהבדיל, אותו האיש הנוצרי, וכן נביאים שלא נזכרים במקום אחר מלבד הקוראן (למשל: הנביא הוד). (עוד בנושא, ראו בערך "נביאי דת ישמעאל").

בתאולוגיה המוסלמית מקובלת ההנחה כי התנ"ך והברית החדשה היו בראשיתם ביטוי של "הלוח הגנוז" בדומה לקוראן, אולם הם שובשו וסולפו בידי היהודים והנוצרים, שסטו מדרך הישר, ועל כן נוצר צורך בהתגלות נוספת שבה הורד הקוראן אל מוחמד. לפיכך, לפי המסורת המוסלמית, הקוראן הוא המקור האמין היחיד לדברי ה'.

די לו לקב"ה שיהי לאומות שיהיה להם איזו אמונה לתיקון העולם. לכן נתן בליבם שיקחו חלקם מן התורה האלוקית שהשגיח על ידה על כל ישבי הארץ. כי הישמעאלים נטלו חלקם מן התורה האלוקית וחיברו את האלקורא"ן שלהם. היתה על כל פנים השגחתו ית' על כל האומות, כי הכל מעשה ידיו ולכן ראה אותם והשגיח עליהם גם כן בנתינת התורה, שממנה נטלו חלקם, וזה שאמר משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם 'מ'מכון 'ש'בתו 'ה'שגיח על כל ישבי ארץ ראשי תיבות 'משה', כי זאת התורה אשר צוה משה על ידיה היתה השגחה לכולם.

'ספר הליקוטים' לרבי משה דוד וואלי חלק א'
פרק האומות ודתיהן

השפעת מקורות התנ"ך ולהבדיל כתבי הנוצריים

ספר קוראן פתוח

הקוראן מאזכר דמויות ואירועים אשר מסופרים גם בתנ"ך ולהבדיל גם בכתבי הנוצריים - כמו גם במדרש ובספרים החיצוניים - אם כי הוא שונה בפרטים רבים. מהתנ"ך מוזכרים אדם, חנוך, נח, אברהם, לוט, ישמעאל, יצחק, יעקב, יוסף, אהרון, משה, יתרו, דוד, שלמה, אליהו, אלישע, יונה, זכריה ואיוב. מהברית החדשה מוזכרים יוחנן המטביל וישוע. אותו האיש מוזכר בקוראן יותר פעמים מאשר מוחמד. בנוסף, מרים, אם אותו האיש, מוזכרת בקוראן יותר פעמים מאשר בברית החדשה.

כל הדמויות שמוזכרות, מוכרות בדת ישמעאל כנביאים שתיקשרו עם ה' ונשאו את דברו לאנושות, יחד עם מספר גדול (עשרות, ולפי מסורות מסוימות מאות ואלפים) של נביאים. אולם 26 נביאים נזכרו בקוראן ומוחמד הוא חותם הנביאים, ולא צפוי לבוא נביא אחריו. השיעה טוענת כי בין הדורות מאז אדם הראשון ישנו ניצוץ אלוקי ביכולת לפרש את רצון ה' באופן מיוחד, ואפילו שאין נביא אחרי מוחמד, היכולת המשיכה לאימאמים ולאייתולות.

על-פי הקוראן, הן הקוראן עצמו והן כתבי הקודש היהודיים והנוצריים הועתקו ממקור שמימי שמכונה "הלוח הגנוז" (اللَّوْح المحفوظ). הצורך בקוראן נבע, לדעת המסורת המוסלמית, משתי סיבות: תיקון שיבושים וסטיות שיצרו היהודים והנוצרים בטקסט המקודש, וכן הבאת הבשורה לשבטים הערביים שהיו עד אז עובדי אלילים. היות שהיהודים, וכן גם הנוצרים, קיבלו את הדברים הכתובים ב"לוח הגנוז" והעלו אותם על הכתב, הם נקראים "אהל אל-כתאב" (עם הספר, בייחוד יהודים) ואינם נחשבים כופרים גם אם הם ממאנים להתאסלם, ובלבד שיקבלו עליהם את השלטון המוסלמי, ואז הם הופכים ל"בני חסות" ("ד'ימה") של בני דת ישמעאל. בתור שכאלה, הם פסולים לעדות וצריך להתייחס אליהם במידה כלשהי של השפלה, אך מלבד זאת היחס כלפיהם במסורת ובחיי המעשה היה לרוב מתון. בניגוד לתפיסה הרווחת, הגדרת "אהל אל-כתאב" מבוססת על עצם קבלת הבשורה האלוקית והעלאתה על הכתב, יותר משהיא תלויה במונותאיזם.

חוקרי דת ישמעאל רואים בדמיון הרב שבין הקוראן לתנ"ך ולברית החדשה, כמו גם למדרשי אגדה יהודיים, השפעה של היהדות והנצרות על מוחמד. ידוע כי מוחמד בא במגע עם יהודים ועם נוצרים שישבו בימיו בחצי האי ערב, ואכן אפשר למצוא הדים למסורות יהודיות מהתלמוד, וגם מסורות שהיו בידי אבות הנצרות.

ההתייחסות לדמויות המקראיות בקוראן אינה תואמת במקרים רבים את הטקסט המקראי, ודוגמה בולטת היא ההתייחסות אל מרים, אמו של אותו האיש, כאחותו של אהרון הכהן. התאולוגיה המוסלמית מנסה להסביר את השוני בכך שהקוראן בא לתקן עיוותים שהכניסו היהודים והנוצרים בכתבי הקודש. בקוראן מובאים גם סיפורים על עמים ודמויות שאינם מופיעים במקרא (עם עאד (בערבית "קדמון") אשר הוציא מתוכו את הנביא הוד, ועם ת'מוד (המזוהה עם תדמור המקראית) אשר הוציא מתוכו את הנביא צלאח), ואף על דמויות אלו ועמים אלו מספר הקוראן בדרך של משל ותוכחה.

כתב הרמב"ם באיגרת תימן "אין הפרש בין דתנו זאת לשאר הדתות שרוצים לדמותם אליה, אלא כמו שיש ההפרש בין האדם החי המרגיש, ובין הצלם שפסלו האומן מעץ או שיצקו ממתכת, כלומר מכסף או מזהב, או שפיתח מאבן גלל, כלומר מאבני שיש וזולתו, עד שתקנו וציירו בצורת אדם. שהכסיל, שאינו יודע החכמה האלקית והמלאכה ההיא, בראותו הצלם ההוא בדמות אדם בכל משטחו הגלוי וכתבניתו ובדמותו ובמראהו, יחשוב שנעשה כמו שנעשה האדם, לפי שאינו יודע הפנימיות של שניהם. אבל החכם היודע הפנימיות של זה ושל זה, אז יודע שהפנימיות של זה הצלם אין שם תיקון מלאכה. וכן ידע שהפנימיות של אדם יש בה הנפלאות האמיתיות והמלאכות המורות על חכמת הבורא יתברך, בראותו עצביו נמשכים בבשר שהוא סיבת התנועה החפצית באברי הבשר והתלכדם, ונטיית יתרותיו, ומקום דיבוקם, ולפיפת קישוריו, ואיכות גידולו, והרכבת אבריו ופרקיו ומוצא עורקיו המתנועעים, והעורקים שאינם מתנועעים, והתחלקם, וישוב נתחיו קצתם על קצתם החיצוניים והפנימיים, כל דבר ודבר על מתכונתו ותבניתו ובמקומו."

"כן הדבר בכסיל שאינו יודע סתרי כתבי הקודש ופנימי המצות. כשירצה לערוך דתנו זאת אל דת המזויפת הנפעלת, יחשוב שיש ביניהם ערך ודמיון. הואיל וימצא בדת ה' איסור והיתר ובדת המזויפת הנפעלת כמו כן. ובדת ה' ימצא מיני עבודות ובנפעלת כמו כן מיני עבודות. ודת ה' יש בה צוויים הרבה ואזהרות ועונשים ושכר, וכמו כן בזאת המזוייפת הנפעלת. ואלו היה יודע פנימיותיהם, היה יודע שהדת האלוקית האמיתית, שחכמתה בפנימיותיה, ושאין לה שום צווי ולא אזהרה, שאין בפנימיות שלה דברים המביאים תועלת בשלמות האדם ומרחיקים ממנו נזק שמונע ממנו השלמות ההיא, ויגיעו לו בהם מעלות המידות ומעלות הדעות, להמון כפי יכלתם וליחידים כפי השגתם, ובהם יהיה הקבוץ האלהי המעולה והמגיע והחונה על שתי השלמויות האלו: כלומר השלמות הראשונה, שהיא התמדת קיומו בעולם הזה על מיטב העניינים הנאותים לאדם. והשלמות השנייה, שהיא השגת המושכלות כמו שהם בעצמם כפי כוחו של אדם. וידוע כמו כן, שהדתות ההם המדמים לדתנו, הם דברים שאין להם פנימיות, אלא סיפורים ודמיונים שהתכוון להם המדמה לכבוד עצמו, ולאמור עליו שהיה כפלוני ופלוני. והתבארה עברנותו לנגד החכמים, ונעשה הדבר שחוק וליצנות, כמו שמשחקים מפעולות הקוף, כשידמה מעשיו למעשה אדם."

יחס הקוראן ליהדות

היהודים נחשבים "עם הספר" ("אהל אל-כתאב") ולכן אינם מוגדרים ככופרים. משה נחשב אחד מהנביאים.

בתור ה"בשורה האלוקית", הקוראן מרבה להתייחס ליהודים, ומשה, לדוגמה, נזכר בקוראן 145 פעמים. יחסו של מוחמד ליהודים לא היה חד-משמעי. בתחילה חשב שהם יצטרפו אליו, לכן קרא לא לפגוע בהם ובפולחנם. אולם כאשר היהודים התנגדו לדרכו, הוא נלחם בהם וקרא לקחתם כבני חסות מושפלים. זו הסיבה שבקוראן קיימים פסוקים שחלקם מדברים בגנות היהודים וחלקם משבחים אותם. בסורות ש"נתגלו" למוחמד במכה, ניכר יחס של אהדה ליהודים ואף הכרה בדתם כ"דת של ספר" הקרובה לדת ישמעאל. אולם בסורות שיצר במדינה, לאחר שהתאכזב מהדבקות העקשנית שלהם בדתם, יש ביטוי לשינוי יחסו אליהם ומרובים בהן הפסוקים המגלים שנאה עזה כלפיהם.[6]

עם זאת, יש להדגיש כי הקוראן רואה בעם ישראל כעם הנבחר מכל אומות העולם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוקים הבאים:

"הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם ואשר העדפתי אתכם על-פני כל האדם" (סורה 2, 122).
"ולפנים, נתנו לבני ישראל את הספר והחכמה והנבואה ונכלכלם מן המטעמים ונפלה אותם מכל האדם" (סורה 45, 16).

להלן ציטוטים נבחרים המדברים בשבחם ובגנותם של היהודים בעיני הקוראן.

  • "הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים בה' ... ואינם מחזיקים בדת האמת - אלה בהם אשר ניתן להם הספר - עד אשר ישלמו את מס הגולגולת בעודם מושפלים." (סורה 9, 29)
  • "לא היה אברהם לא יהודי ולא נוצרי ואולם היה 'חניף', תמים עם ה' ולא היה מן המשתפים" (סורה 2, 135, משמעות המילה "חניף" אינה ברורה, אולם מקובל להבין אותה כ"מייחד את ה'". "משתפים" הוא כינוי מקובל לעובדי אלילים).
  • "[הם] הרגו את הנביאים בלא צדק. נאמר להם: טעמו את עונש השריפה" (סורה 3, 181)
  • "לאלה אשר שלחו יד ביום השבת (הכוונה ליהודים) אמרנו שיהיו קופים מאוסים. זאת עשינו כעונש וכלקח לבני דורם ולבאים אחריהם" (סורה 2, 65)
  • "אלה אשר הוטלה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחמור נושא ספרים. מה רעים הם אנשים כמותם, אשר מתכחשים לאותות האל. האל לא ינחה את קהל בני העוולה" (סורה 62, 5)
  • "המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית, בעלי ברית הם זה לזה" (סורה 5, 51).
  • "הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם והקימו בריתי למען אקים בריתכם ואותי תיראו והאמינו באשר הורדתי לקיים את אשר בידכם ולא תהיו ראשונים לכחש בה" (סורה 2, 40).
  • "אם יש לך ספק כלשהו בדבר מה (מן הקוראן) שהורד אליך שאל את (בני ישראל) שקיבלו ולמדו את הספר לפניך." (סורה 10 פסוק 94).
  • "ובאמור אותו האיש בן מרים: הוי בני ישראל, הנה אנוכי שליח ה' אליכם לקיים את אשר לפני מן התורה לבשר בוא שליח אחרי, אחמד שמו. וכאשר בא אליהם במופתים אמרו: אלה כשפים גלויים" (סורה 61, 6).
  • "אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים הם היהודים והמשתפים. והקרובים לידידות את המאמינים הם אלה אשר אמרו: נוצרים אנחנו. זאת באשר יש בקרבם כמרים ונזירים ובאשר לא גבה לבם, ובשמעם את אשר הורד אל השליח, תראה את עיניהם שטופות דמעה" (סורה 5, 82).
  • "הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם ואשר העדפתי אתכם על-פני כל האדם" (סורה 2, 122).
  • "ולפנים, נתנו לבני ישראל את הספר והחכמה והנבואה ונכלכלם מן המטעמים ונפלה אותם מכל האדם" (סורה 45, 16).

יחס הקוראן לקשר בין ארץ ישראל והיהדות

  • הקוראן מצטט את משה בכניסה לארץ ישראל: "משה אמר לבני עמו, בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם ה' , בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנותנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים. בני עמי, הכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם ה' , ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון" (סורה 5, 20-21). עם זאת, לפי חלק מפירושי החדית' לילה אחד טס מוחמד על גבי אל-בוראק ממכה להר הבית שבירושלים, שם נמסרה לידיו הדת החדשה - דת ישמעאל - שביטלה את היהדות והנצרות. כך, על פי חלק מבני דת ישמעאל, איבדו היהודים שלא הכירו במוחמד ובדת ישמעאל כדת השמימית את זכותם על ארץ ישראל.[7]

היחס לנצרות

הנוצרים נחשבים כ"עם הספר" ("אהל אל-כתאב") ולא מוגדרים ככופרים. אותו האיש מוכר כאחד הנביאים.

הקוראן לא מקבל את התאולוגיה של השילוש הקדוש. הקוראן גורס כי אותו האיש לא היה בן האלוקים, אלא נביא בשר ודם, אשר ירד מן השמים באחרית הימים ויבשר על יום הדין, ובמסורת המאוחרת יותר, על בואו של ה"מהדי": המשיח. יש זרמים אסלאמים הרואים בישו לא רק את מבשר בואו של ה"מהדי" אלא את ה"מהדי" עצמו.

  • "האומרים כי אלוקים הוא המשיח בן מרים, כופרים הם" (סורה 5, 17).
  • "*"כופרים הם אלה אשר אמרו כי אלוקים הוא משיח בן מרים" (סורה 5, 72)
  • אכן כפרו אלה אשר אמרו: אלוקים הוא המשיח בן מרים. אכן כפרו אלה אשר אמרו: אלוקים שלישי הוא בשלושה. אין כל אלוה מבלעדי ה' אחד ואם לא יחדלו מדבריהם, יבוא על הכופרים עונש דאבה. אין המשיח בן מרים בלתי אם שליח. וכבר עברו חלפו לפניו השליחים ואמו צדקת"[דרושה הבהרה].
  • "ואשר יאמר מהם לאמור: אנוכי אלוה זולתו - הנה זה גיהנום גמולו. כזאת נגמול את הפושעים" (סורה 21, 29).
  • "ואכן לא הרגוהו ולא צלבוהו, ורק כדמותו היה לפניהם" (סורה 4, 157).
  • "לפניו ניתן ספר למשה כהדרכה וחסד וספר זה מאשר אותו בשפה הערבית" (סורה 46,11).
  • "ה' הוא ריבוננו וריבונכם, אך לנו סדרינו לעבודתו ולכם סדרי עבודה שלכם" (סורה 42 פסוק 14).
  • "אל תתווכחו עם בני עם הספר אלא בצורה מהוגנת ואמרו להם: אנו מאמינים במה שהורד אליכם כי ריבוננו וריבונכם אחד הם ולו אנו מסורים" (סורה 29 פסוק 46).

חקר הקוראן

חקר הנסיבות ההיסטוריות שבהן נכתב הקוראן מתבסס בעיקר על מחקר פילולוגי של הקוראן עצמו ושל מסורות מוסלמיות. הממצאים הארכאולוגיים הקשורים בהיסטוריה הערבית והמוסלמית אינם מספיקים כדי לקבוע איך נכתב הקוראן, ואפילו אינם מספיקים כדי לקבוע בוודאות שאמנם היה אדם ששמו מוחמד בן עבדאללה ממכה. גם מקורות היסטוריים זרים על-אודות ראשית דת ישמעאל דלים מדי, ולפיכך מתרכזים ההיסטוריונים בחקר המסורות המוסלמיות, ומנסים באמצעות מחקר פילולוגי לברור מתוכן את העובדות ההיסטוריות.

המחקר הפילולוגי מאשר שלשונו של הקוראן ואופן הניסוח שלו מתאימים לשפה הערבית שהייתה מדוברת במכה במאה ה-7 לספירה. המסורת המוסלמית מספרת שהקוראן הובא כנאומים שנשא מוחמד בעל-פה, וכי הוא נשמר ברובו בעל-פה בזיכרונם של תלמידי מוחמד ששיננו אותו. היוזמה להאחדת הקוראן והעלאתו על הכתב מיוחסת לח'ליפה השלישי, עות'מאן בן עפאן. הערכת החוקרים, הנשענת על המסורות המוסלמיות, מתארכת את מפעל האיסוף, האחדה והעלאה על הכתב לשנים 656-650 לספירה, ומיחסות אותו לוועדה שאספה עדויות וחומר כתוב, וגיבשה נוסח כתוב וקאנוני של הקוראן.

תרגום הקוראן

דיני דת ישמעאל אוסרים על תרגום הקוראן. הקוראן נחשב כיצירה מושלמת ומקודשת שבלתי אפשרי לחקות אותה, ואסור לנסות לכתוב יצירה הדומה לה (תפיסה המכונה בערבית: איעג'אז אל-קוראן إعجاز القرآن, "פלאיותו של הקוראן"). כיוון שתרגום הוא כעין ניסיון לחקות את הקוראן, נחשב הדבר אסור באופן עקרוני. עם זאת, רוב בני דת ישמעאל בעולם, החל מסוף ימי הביניים וגם כיום, אינם ערבים ואינם דוברי ערבית. לפיכך, תרגום הקוראן חיוני לשם העברת הטקסט לרוב המאמינים. הפשרה המקובלת בדת ישמעאל בסוגיה זו, היא ראיית התרגום כפרשנות לקוראן ולא כתרגום ממש. רוב המתרגמים הישמעאלים של הקוראן נותנים לתרגומם את הכותרת "משמעות הקוראן" כדי להדגיש שהם מביאים מעין פירוש, ולא מנסים לחקות את הקוראן עצמו. בכל מקרה, בשעת התפילה חובה לצטט מן הקוראן בערבית, על פי הנוסח המקורי, ואסור להסתפק בתרגום לשפה המקומית. מרכזים מוסלמיים דתיים, כדוגמת אוניברסיטת אל אזהר במצרים, מקבלים תרגומים של הקוראן לשפות שונות ומאשרים אותם לאחר הכנסת תיקונים, כל זאת בכפוף לכך שהם יוצגו כפירושים ולא כטקסט הקוראני עצמו.

כיוון שכך, יש לשפה הערבית מעמד מיוחד בדת המוסלמית. לשפת הקוראן, השפה הערבית הספרותית הקלאסית, מיוחסת מידה של קדושה בדת ישמעאל. אסור לעטר את הקוראן באיורים, כיוון שהם מזכירים עבודת אלילים. לפיכך הקוראן מעוטר באמצעות כתיבה קליגרפית של חלק מהפסוקים, ועיטורי ערבסקות בשולי העמודים.

תרגומים חילוניים או מדעיים של הקוראן נעשו כבר בימי הביניים. מימי הביניים ידועים תרגומים של הקוראן ללטינית, לאיטלקית ולהולנדית, שנעשו בידי נוצרים, כנראה לצורכי פולמוס בין-דתי. בימינו תורגם הקוראן בידי חוקרי דת ישמעאל לפי קריטריונים פילולוגיים מדעיים למספר שפות מודרניות. כל התרגומים לעברית של הקוראן נעשו בידי יהודים חוקרי דת ישמעאל, ואין נוסח מוסמך של הקוראן בעברית (ראו להלן). קטעים מן הקוראן תורגמו לעברית בידי אנשי העדה האחמדית (מרכזה של העדה בישראל הוא כבאביר שבחיפה), שרואים כמטרה את הפצת בשורת דת ישמעאל בשפות שונות, אולם רוב בני דת ישמעאל אינם רואים בעדה זו חלק מן דת ישמעאל.

תרגומי הקוראן לעברית

לקוראן נעשו מספר תרגומים לעברית.

במאות ה-17 וה-18 נכתבו באירופה הנוצרית תרגומים עבריים לקוראן בידי יהודים, אולם הם לא נעשו מהנוסח הערבי, אלא מתרגומים לאיטלקית ולהולנדית.

ב-1857 תרגם צבי חיים הרמן רקנדורף את הקוראן לעברית מהנוסח הערבי (הנוסח המלא, בפרויקט בן-יהודה). זהו כנראה התרגום המלא הראשון של הקוראן מערבית לעברית. הוא השתמש בשפה מקראית כמקובל בתקופתו, ויש המוצאים את התרגום קשה לקריאה. רקנדורף ליווה את תרגומו בביאורים, חלקם ענייניים, אך חלקם מכילי דברי לעג וביקורת על הדת המוסלמית.

התרגום הראשון שיצא לאור במהדורה מדעית הוא זה של יוסף יואל ריבלין, "אלקראן", תל אביב 1936. ריבלין נצמד בתרגומו לטקסט הערבי ולכן תרגומו מליצי וקשה לקריאה שוטפת, אולם הוא מעיד על עצמו שהוא נאמן לכתוב כמעט ללא סטייה.

תרגום נוסף הוא זה של ד"ר אהרון בן-שמש, "הקראן: ספר הספרים של האסלאם", הוצאת "קרני", תל אביב 1978 (מהדורה ראשונה הוצאת מסדה 1971). תרגומו של בן-שמש יצא במהדורה מדעית, הכוללת פרט לתרגום גם הערות שוליים המפרשות את הטקסט, ומוסיפות מראי מקומות למקורות יהודיים מקבילים בתנ"ך ובתלמוד. המהדורה היא בלשון עברית חופשית ושוטפת, ואינה צמודה למספור הפסוקים המקובל, אלא לחטיבות של חמישה פסוקים, זאת כדי ליצור תרגום בשפה קולחת. המהדורה כוללת מבוא העוסק בדת האסלאם.

בשנת 2005 יצא לאור על ידי ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב "הקוראן", תרגומו של אורי רובין, ובו גם הערות, נספחים ומפתח.

בשנת 2015 יצא לאור "הקוראן בלשון אחר" - תרגום לעברית בידי סובחי עלי עדוי, מלווה בהבהרות ופירושים, בהוצאת מרכז בַּיִנאת.

בשנת 2016 יצאה לאור מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת של תרגום הקוראן מאת אורי רובין, בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב.

הקוראן באינטרנט

ב-25 באוקטובר 2009 הושק מנוע החיפוש הראשון בעולם לאתרי אינטרנט בנושאי קוראן. המנוע, שהקימה איראן, מאפשר לגולשים לחפש בקלות מידע העוסק בהלכות אסלאמיות. המנוע[8] נועד לטפח את התרבות האסלאמית באמצעות מתן גישה נוחה לאתרי אינטרנט העוסקים במדעי הקוראן, למעלה מ-360 אתרי אינטרנט שונים.

ראו גם

  1. הפניה תבנית:הפניה לספר המכלול

לקריאה נוספת

  • פרופ' אורי רובין תרגם את הקוראן לעברית, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2005
  • יוסף יואל ריבלין, אלקראן, תל אביב 1936
  • אהרון בן שמש, הקראן: ספר הספרים של האסלאם, הוצאת "קרני", תל אביב 1978
  • ניצה בינדר, מבחר מתוך הקוראן, רקע ופרשנות, הוצאת זק, ירושלים 2010
  • נסים דנה, מסע הליל של נביא האסלאם השמיימה וה"סימנים" שהותיר ביקורו בהר הבית : עיון מחודש בקראאן ובמקורות אסלאמיים, חידושים בחקר ירושלים, י"ד, תשס"ט, עמ' 249-262
  • מאירה פוליאק, ובת שבע גרסיאל, "מקרא, מדרש וקוראן; עיון אינטרטקסטואלי בחומרי סיפור משותפים", בתוך: בית מקרא, נג, א, תשס"ח, עמ' 170-178 ‬
  • אורי רובין, תרגום הקוראן, מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תל אביב 2016.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. חי בר זאב. מאחורי הקוראן. עמ' 16,23.
  2. * Michael Lecker, ayd B. Thābit, "A Jew with Two Sidelocks": Judaism and Literacy in Pre-Islamic Medina (Yathrib), Journal of Near .Eastern Studies, Vol. 56, No. 4 (Oct., 1997), pp. 259-273
  3. חי בר זאב. מאחורי הקוראן. עמ' 29-31.
  4. Leehmuis, Frederik. "Codices of the Qurʾān." Encyclopaedia of the Qurʾān. General Editor: Jane Dammen McAuliffe, Georgetown University, Washington DC. Brill, 2009
  5. חי בר זאב. מאחורי הקוראן. עמ' 32-34.
  6. יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 29.
  7. חי בר זאב. מאחורי הקוראן. עמ' 49.
  8. אתר הקוראן

Evolution-tasks-not.png ערך זה מכיל דפי טיוטה וניסוי וטעייה של ניסוח המבט התורני  בנושא פלורליזם. Peace symbol.svg

סמל המכלול גמרא 2.PNG