עליית תלמידי הגר"א

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עליות לארץ ישראל על טהרת הקודש
והתיישבות בה

ראו גם - עלייה לארץ ישראל (ציונות)


עליות באלף הרביעי

עליות באלף השישי וסמוך לו:




ראו גם:
פורטל:היישוב בארה"קקופת רבי מאיר בעל הנס.png


עליית תלמידי הגר"א הוא גל העליות של קבוצות עולים שהגיעו לארץ ישראל מליטא באמצע המאה השישית לאלף השישי עד סופה. עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים. הם נקראו כך בשל היכרותם וקרבתם לגר"א ולמשנתו.[1] עליה זו נתמכה כמו כל היישוב בארץ גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים. אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים".

תולדותיהם ומפעלם

גלי העלייה

הגל הראשון[2] של העולים, היה קבוצה בראשותו של הרב מנחם מנדל משקלוב הגיע לחיפה ביום ח' באלול תקס"ח. משך כחודשיים התגוררו בטבריה ומשם עברו להשתקע בצפת, על מנת להימנע ממחלוקות עם החסידים שהגיעו ארצה כ-30 שנה קודם לכן והתגוררו בטבריה. אך גם בצפת לא הצליחו להשתלב בקהילה האשכנזית המקומית, שהייתה ברובה חסידית.

בעקבות כך נוצר הצורך בהקמת קהילה אשכנזית נוספת, ולשם כך זירזו את עלייתם של מתכנני עלייה. ואז בגל השני בתחילת הקיץ של שנת תקס"ט הגיעה שיירה נוספת בראשות הרב סעדיה משקלוב. השיירה השלישית שהגיעה לארץ בתשרי ה'תק"ע, הייתה בראשותם של הרב חיים כ"ץ והרב ישראל משקלוב, הצטרפה לקהילה החדשה בצפת. ר' חיים כיהן בפועל כרב הקהילה, ור' ישראל משקלוב הפך לאחד ממנהיגיה הבולטים.

בשנת תקע"ו לאחר תכנון של מספר שנים, עזב הרב מנחם מנדל משקלוב יחד עם קבוצה מהעולים את צפת ועלה לירושלים, שם ייסד מחדש את הקהילה האשכנזית. בתחילה נמנעו אנשי הקהילה מלהזדהות בגלוי כאשכנזים, בין השאר, בשל החובות שהשאירו אנשי עליית רבי יהודה החסיד, בשנת ה'ת"ס. הם נאלצו לשנות את מלבושיהם וגינוניהם כלפי חוץ כבני העדה הספרדית. חלקם אף שינו את שם משפחתם, כדוגמת משפחת בסן ("באשע'ס" במקור). רק לאחר עשר שנים חלה התיישנות ובוטל החוב, בין היתר בזכות שתדלנות, והותר להם לשבת בעיר. הפרושים, תלמידיו של הגאון מווילנה ייסדו את הכולל האשכנזי הראשון בירושלים, "כולל הפרושים", שכונה גם "כולל וילנא".[3] במהלך העשורים הבאים של המאה השישית לאלף השישי המשיכו לעלות משפחות רבות מליטא והצטרפו לקהילות האשכנזים בצפת וירושלים.

פעולות ויוזמות

בית הכנסת החורבה מתנשא בנוף העיר העתיקה בירושלים, המאה השביעית לאלף השישי

הקהילה בצפת הונהגה על ידי הרב ישראל משקלוב. בשנים אלו סבל היישוב בצפת מצרות רבות שדלדלו אותו מאוד. לאחר מרד הפלחים (ה'תקצ"ד), ורעידת אדמה (ה'תקצ"ז) בה נהרגו למעלה מאלפיים איש הגיעו שרידי הפרושים מהגליל בראשות רבי ישראל משקלוב לירושלים. באותה שנה נחנך בית הכנסת הפרושי "מנחם ציון" בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, ולאחר שנתים הוקם גם בית הכנסת "סוכת שלום" של רבי ישעיה ברדקי חתנו של רבי ישראל משקלוב. ב-ה'תקצ"ו השיג אברהם שלמה זלמן צורף בעזרת הקונסולים של רוסיה ואוסטריה, פירמאן (צו מלכותי) ממוחמד עלי באשא, שליט מצרים (ששלט באותה עת בארץ ישראל), אישור לאשכנזים להתיישב בירושלים ואסר לתבוע מהם את חובות אבותיהם.

ב-ה'תקצ"ט, חכר מרדכי סלומון יחד עם שותף מהעדה הספרדית, שטח בכפר הערבי אל-מנסורה (בקרבתו הוקמה בהמשך המושבה מזכרת בתיה עקרון), והקימו בו משק חקלאי.[4] על סמך התנסות זאת חיבר תזכיר בצירוף תוכנית מפורטת בדבר ייסוד כפר חקלאי בארץ ישראל. את התזכיר העביר לשר משה מונטיפיורי בעת שהשר ביקר בירושלים. למעשה ביקש סלומון ממונטיפיורי עזרה לביצוע תוכנית התיישבותית במיוחד על ידי קבלת רישיון מאת איברהים פאשה ממצרים, השליט בארץ ישראל באותן שנים, ובהעמדת שומרים חמושים להגן מפני שודדים. תוכנית זו לא התממשה בין היתר גם מפני שאיברהים פאשה איבד את שלטונו שחזר לידי העות'מאנים.

הרכב העדות באוכלוסייה היהודית בירושלים, בין השנים 1913-1876[5]
(לפי הערתו של המחבר, אלו אומדנים, שאינם מלאים או מופרזים)
1800 1876 1891 1901 1909 1913
ספרדים 2,250 7,200 7,300 7,900 6,000 19,000
אשכנזים בתוך הספרדים 6,600 13,574 15,180 27,170 32,918
מערבים - - 2,280 2,420 1,500 1,987
גורג'ים - - 600 670 1,000 476
בוכרים - - 500 530 500 917
תימנים - - 1,068 1,288 3,000 2,874
פרסים - - - 230 1,200 בתוך הספרדים
ס"ה 2,250 13,920 25,302 28,218 40,370 58,390

בשנת ה'ת"ר הזמינה קהילת הפרושים בירושלים את רבי משה ריבלין משקלוב לכהן כרבה, לצד רבי ישעיה ברדקי שהיה ממונה על העדה. לאחר פטירתו ב-ה'תר"ו התמנה רבי יוסף זונדל מסלנט לרב הקהילה, וחתנו רבי שמואל סלנט לאב בית הדין שלה. לאחר פטירת רבי יוסף זונדל ב-ה'תרכ"ד התמנה רבי שמואל סלנט באופן לא רשמי לרב הקהילה ולרב העיר ירושלים כולה, תפקיד בו כיהן כ-45 שנים, עד לפטירתו ב-ה'תרס"ט. בתקופתו התבססה העדה הפרושית בעיר, ומשקלה עלה על הקבוצות האשכנזיות החסידיות שסרו גם הם למרותו.

דמות רבת משקל נוספת בעדה הפרושית בירושלים בתקופת כהונתו של הרב סלנט היה הרב יהושע לייב דיסקין, שכונה: "הרב מבריסק". אף שלא נשא בתפקיד רשמי, הרי ששימש כדמות מפתח מרכזית בעיר וחצרו הייתה הסמן הקיצוני בין הפרושים. הרב מבריסק וממשיכיו הובילו את הקו התקיף והשמרני נגד חדירת רוחות המערב לירושלים, נגד שינויים כלשהם בצביון החיים המסורתי ובעיקר בצביון מוסדות החינוך לבנים, נגד הציונות ונגד "היישוב החדש", מאבקים שנכרכו בפולמוסים סוערים, חרמות ונידויים.

הישגי העולים

למרות הקשיים העצומים לקחו העולים חלק במפעלות הישגים רבים בירושלים ובארץ ישראל. הם לקחו חלק בהקמת יישוב יהודי גדול בעיר העתיקה בירושלים, וכן בהקמת השכונות שמחוץ לחומות בעיר החדשה, בהקמת בית החולים ביקור חולים (ה'תרי"ז), מוסדות חינוך (כמו תלמוד תורה עץ חיים). הפרושים וצאצאיהם השתתפו בקניית אדמות נבי סמואל, ופתח תקווה (ה'תרל"ז), והקמת המושבות גיא אוני, מוצא ופתח תקווה.

היסטוריוגרפיה

היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל

בין החוקרים קיים דיון הנמשך עשרות שנים בדבר מניעי גל העלייה ומשמעות השגיו.

ההיסטוריון ד"ר אריה מורגנשטרן, שחקר רבות עלייה זו, טוען כי הונעה על ידי רעיונות משיחיים, ומפעלה ביישוב הארץ הונע מן הרצון לזרז את פעמי הגאולה. וזאת על סמך כתביהם של העולים המכנים את קבוצתם כאבן פינה לקיבוץ גלויות, וכהתחלה של תהליך גאולה בדרך של פעולה אנושית יזומה, הקרויה אתערותא דלתתא, כדי להביא להקמת השכינה מעפרה על ידי בניין ירושלים.[6] מורגנשטרן מזהה בהם יזמים בתחומי התרבות והכלכלה, תלמידי הגר"א באו לארץ ישראל, לאו דווקא בשל אנטישמיות או רדיפות, אלא בשל אידאולוגיה חיובית שדגלה בשיבת ציון. חוקרים נוספים טוענים כי ניתן לבסס את טענותיו העיקריות של מורגנשטרן לגבי המוטיבציה הגאולתית והמשיחית, שעמדה ביסודה של עלייה זו. ביניהם ד"ר רפאל שוח"ט ופרופ' יהודה ליבס.[7]

פרופ' ישראל ברטל לעומתם, רואה בעלייה זו תנועה של עלית תורנית שחבריה ביקשו להקים בארץ ישראל קהילת לומדים שתורתה אומנותה. הוא מבסס תפיסה זו על הגדרתם העצמית של העולים כמי ששאפו "לחבר ד' אמות של הלכה ברורה בד' אמות של ארץ קדושה וטהורה".[8] בשיטתו תומכים פרופ' יעקב ברנאי ופרופ' עמנואל אטקס. כמו כן, הוא טוען כי אין המקורות מוכיחים שתלמידי הגר"א ביקשו לקיים צוואת עקרונות של מורם הגדול.[9]

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות

  • ישראל משקלוב, ראשית ישוב הפרושים בארץ ישראל - 1808-1826; ויסורי ארץ ישראל - 1813 - 1836, בתוך: זכרונות ארץ ישראל (עורך: אברהם יערי), תל אביב: הוצאת מסדה, 1947.
  • ח"ה ריבלין, חזון ציון, ירושלים, תשס"ב.
  • אלעזר הורביץ, מוסד היסוד, ירושלים, תש"ס.

מחקרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. אליעזר באומגרטן, פרשנות וסמל אצל תלמידי הגר"א במאה השמונה עשרה, בתוך: ישראל רוזנסון ויוסף ריבלין, תלמידי הגר"א בארץ ישראל: היסטוריה–הגות- ריאליה, ירושלים: הוצאת מכללת אפרתה, תשע"א, עמ' 25-23.
  2. כיחידים עלו מתנגדים ממקומות אלה גם קודם לכן ביניהם סבו של ר' ישראל משקלוב, רבי עזריאל משקלוב, עלה לארץ ישראל בשנת תקל"ב (1772) ו-רבי שלמה מטולוצין מבכירי תלמידי הגר"א שעלה עוד בחיי רבו לארץ בשנת 1794.
  3. יהושע בן-אריה, מבוא, בתוך: אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה הי"ט, ירושלים: הוצאת מוזיאון ישראל, 1979, עמ' 10-9.
  4. ישראל ברטל "'תוכניות ההתיישבות' מימי מסעו השני של מונטיפיורי לארץ ישראל (1839)", שלם, ב, תשל"ו, עמ' 296-231.
  5. יהושע בן-אריה, מבוא, בתוך: אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה הי"ט, עמ' 10. הנ"ל, עיר בראי תקופה, ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 631.
  6. אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל, עמ' 161-133.
  7. יהודה ליבס, 'תלמידי הגר"א, השבתאות והנקודה היהודית', דעת, מתאר את האידאולוגיה המשיחית של תלמידי הגאון, ומעלה נקודות דמיון בין תלמידי הגאון לתורה המשיחית של השבתאות. וכן במאמרו "מעמד השבתאות בדת ישראל: עיון נוסף".
  8. ברטל, גלות בארץ, עמ' 52.
  9. למשל: ישראל ברטל, "תורתם אומנותם" או "חלוצי הציונות", שתי שיטות בחקר עליות תלמידי הגר"א, בתוך: ישראל רוזנסון ויוסף ריבלין (עורכים), תלמידי הגר"א בארץ ישראל: היסטוריה–הגות- ריאליה, ירושלים: הוצאת מכללת אפרתה, תשע"א-2011, עמ' 17-2.