חג הַסֻּכֹּת, "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ג).
חג האסיף, "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ט"ז), מפני שבו מסיימים ליבש את הענבים ומכניסים אותם לאוצר, וכן מסיימים לאסוף את התבואה מן השדה.
מועד החג נקבע בתורה לחמישה עשר בחודש השביעי (לפי מניין החודשים מניסן), בצאת השנה של עבודת האדמה ותחילתה של שנה חדשה של עבודת האדמה טרם בוא הגשמים. ורצה הקב"ה כי בתחילת ימות החמה יהיה פסח ובתחילת ימות החורף יהיה סוכות, כדי שיהיה כל ראשית להקב"ה[4].
נחלקו התנאים לגבי סוכות אלו: שיטת רבי עקיבא שהסוכות שהושיב הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים, היו סוכות של ממש, ושיטת רבי אליעזר שהסוכות היו ענני הכבוד שה' סכך על בני ישראל במדבר[5].
שלש רגלים תחוג לי בשנה - שלש זימני שמחה בשנה, ובשלשתם תעשה לי חג, כדי שתהא שמחתכם לשמים, בחג המצות - על שיצאתם ממצרים בו לחירות, וחג הקציר - בשעת שאדם מתחיל לקצור קצירו שמח, כדכתיב - "שמחו לפניך כשמחת בקציר, כאשר יגילו בחלקם שלל". ותעשו שם חג, כדי שתהיה השמחה לשמים. וחג האסיף - כשאדם אוסף תבואתו, וכונס קיצו ומוסק את זיתו, אז הוא שמח, ותעשו אז חג, כי אני רוצה להתערב בשמחתם. ולכך נאמר.בחג הסוכות במקום אחר "והיית אך שמח", כלומר - מאחר שאספת את הכל אין לך מחשבה כי אם לשמוח
בחג הסוכות מצווה לשבת בסוכה ולהשתמש בה בכל השימושים הרגילים של בית. המצווה היא לגור בסוכה ממש: לאכול, לשתות ואף לישון, כל שבעת ימי החג.
סוכה היא: א) מקום של דירת ארעי, ב) המוקף במחיצות, ג) ומסוכך מלמעלה בסכך מן הצומח שאינו מעובד.
א) גודל הסוכה הקטן ביותר הוא שבעה טפחים על שבעה טפחים - גודל המספיק עבור ישיבת אדם אחד (שישה טפחים) יחד עם שולחן (טפח)[6], וגובהה הנמוך ביותר הוא עשרה טפחים, כגודל מקום של דירת ארעי הקטן ביותר. קובץ:City Of Sukkas In Jerusalem.JPGסוכות בארץ הקודש
ב) על הסכך להיות מחומרים כעין "פסולת גורן ויקב"; מגידולי קרקע, מנותק מהארץ, ושהוא עדין פסולת ולא הוכן להיות כלי (שזה הוא הגדר של דבר שאינו מקבל טומאה דבר פסולת שלא הוכן להיות כלי). וכן שהסכך יסוכך כראוי על מקום הסוכה באופן שיהיה צילה מרובה מחמתה, ושהסכך הוא יהיה זה שמסוכך ולא יהיה מעליו או מתחתיו דבר אחר העומד ומצל.
ג) צריך שיהיו מוקף במחיצות משלושת צדדיו, שתיים שלימות והשלישית לפחות טפח. המחיצות צריך שיהיו באופן שיעשו חיץ בין הפנים לחוץ. אין צורך שיהיו אטומות לגמרי, אך לא שיהיו בהן חורים גדולים יותר משלושה טפחים. אף אם המחיצה אינה מגעת עד הסכך אם היא מגיעה עד עשרה טפחים שהוא הגובה הדרוש, די בכך.
הסוכה אינה צריכה להבנות דווקא לשם החג, וגם סוכה שמשמשת כל השנה לצל כשרה, אך הקדושה המיוחד של הסוכה לא חלה רק אם הסכך הונח במיוחד לקראת סוכת מצווה[7].
את הסוכה נוהגים לקשט בכל מיני קישוטים, תמונות, פירות משבעת המינים, ל"נוי סוכה". נוהגים להתחיל את בניית הסוכה כבר במוצאי יום כיפור, ובכך להתחיל במצווה ראשונה מיד לאחר יום כיפור שהוא יום כפרת עוונות.
נטילת ארבעת המינים או כפי שהיא מכונה בלשון חז"לנטילת לולב היא מצווה מדאוריתא ליטול בכל יום מימי החג ארבעת המינים; לולב, אתרוג, הדסים וערבות ולשמוח בהם לפני ה' בבית מקדשו, ומי שאינו נמצא במקדש ייטול רק ביום הראשון של החג בלבד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל אף מחוץ למקדש כל שבעת ימי החג, זכר למקדש. אם כן בזמננו נטילת לולב ביום הראשון של החג מצוותה מן התורה, ובשאר הימים מצוותה מדברי סופרים בלבד. ומהדרים לקחת ארבעת המינים מהודרים משום הידור מצוה.
במקרא כתוב בפירוש רק לגבי הערבה ("ערבי נחל") ואילו לגבי הלולב ("כפות תמרים") האתרוג ("פרי עץ הדר") וההדס ("ענף עץ עבות") המקרא כותב באופן סתום, ומה הוא הפרי התפרש על ידי חכמי תורה שבעל פה.
פירושים שונים על משמעות ארבעת המינים הללו. במדרש נדרש שהם סמל לאנשים השונים בעם ישראל לפי תכונותיו של כל מין. הטעם מציין תורה והריח - מעשים טובים, כך שהאתרוג, בעל הטעם והריח, מסמן אדם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, והערבה, חסרת הטעם וחסרת הריח, מסמנת אדם שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. ההדס בעל הריח וחסר הטעם מסמן את אלו שיש בהם מעשים טובים אך אין בהם תורה, והלולב שתמריו הם בעלי טעם ואין לו ריח, מסמן את אלו שיש בהם תורה, אך ללא מעשים טובים[8].
הרמב"ם מבאר שארבעת מינים אלו יש בהם שלשה תנאים: מצויים לרוב בארץ ישראל בעונת חג הסוכות וכל אדם יכול להשיגם. בעלי מראה נאה ורענן, ויש מהם בעלי ריח טוב והם אתרוג והדס. בנוסף הם עמידים בלחותם ורעננותם שבעת ימים, מה שאין כיוצא בהם בשאר הפירות[9]
בבית המקדש בימי חג הסוכות היו מבקשים בקשות שנקראו "הושענות" - ביטוי שנוצר מהמילים "הושע נא" עליהן חוזרים בסוף כל בקשה. כיום ישנם פיוטים אותם אומרים המתפללים בבית הכנסת, תוך כדי הקפת הבימה עם ארבעת המינים בידיהם. הבקשות בפיוטים אלו עוסקות בישועה בכלל, ובפרט בירידת הגשמים ובהצלחת התבואה בשנה הקרובה, בהתאם לדברי חז"ל (במסכת ראש השנה): "בחג (= סוכות) נידונים על המים".
ביום האחרון של חול המועד סוכות נוהגים להרבות בבקשות ה"הושענות", ועל כן הוא נקרא "הושענא רבה". כמו כן, מקיימים בו מנהג נוסף לזכר מצוות ערבה במקדש, והוא "חיבוט ערבה" - אוגדים יחד חמישה ענפי ערבה, וחובטים אותם על הקרקע.
משמעות מיוחדת נודעת ליום זה, הנחשב כסיומם של הימים הנוראים. יום זה נודע כיום "משלוח הפתקים" בשמים, בו כלולים גזרי הדין של כל אדם ואדם לשנה הבאה. משום כך, יש מאחלים ביום זה איש לחברו: "פתקה טובה".
רבים נוהגים ללמוד תורה במשך כל ליל הושענא רבה. יש שנוהגים לקרוא את ספר "משנה תורה", הוא ספר דברים, ומסיימים את ספר תהלים, כפי שמסודר בתיקון ליל הושענא רבה.
יש הנוהגים להישאר ערים כל ליל הושענא רבה - כלומר הלילה שלפני הושענא רבה - ולהקדישו לאמירת תהלים וללימוד תורה (בדומה לליל חג השבועות).
חג הסוכות הוא חג שמח במיוחד, מכיון שנאמרה בו מצווה מיוחדת "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". בלשון חז"ל "חג" סתם הוא חג סוכות, והוא הנקרא "זמן שמחתנו", מפני שהוא החג המסיים את השנה של עבודת האדמה, ובתקופה זו אוספים את התבואה, ולכן יש בו שמחה יתרה על השפע של היבול.
באספך מגרנך ומיקבך - כשתאסוף הביתה מן הגורן ומן היקב שהיית שומר בשדה כל ימות החמה, שבעת ימים תחוג - שכבר אתה פנוי לשמוח שכנסת הכל לבית, וגם הפרשת מעשר שני שלך, ויש לך הרבה מה להוציא. והיית אך שמח - שלא יהא לך מחשבה רק על השמחה, אבל בפסח שהתבואות בשדה, כתיב "ופנית בבקר והלכת לאוהליך", כי המלאכה שיש לך לעשות יעכב שמחתך לפי שאין לך פנאי לשמוח
בזמן שהיה קיים בית המקדש היו מנסכים מים על המזבח בכל ימי חג הסוכות, כהודאה ובקשה על ירידת הגשם. מעמד שאיבת המים היה מלווה בחגיגה גדולה שבה היו רוקדים ומנגנים בכל מיני כלי זמר. בגמרא מסופר ששמחת בית השואבה היתה גדולה מאוד, עד כדי כך שנאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו."
בימינו, יש הנוהגים, זכר למקדש, להרבות בשירות ותשבחות בלילי חול המועד סוכות ולומר את חמשה עשר פרקי שיר המעלות שבספר תהלים (פרקים קכ - קלד). פרקים אלו היו נאמרים בבית המקדש בשמחת בית השואבה.
בחג הסוכות מתקיימת בבית המקדש מצוות ניסוך המים. מצוות ניסוך המים אינה מפורשת בתורה, ומקורה בהלכה למשה מסיני[11]. עיקר המצווה היה מילוי מים ממעיין השילוח, וניסוכם על אחת מקרנות מזבח העולה.
כל שבעת ימי החג מנסכים את המים על גבי המזבח, כיצד היו עושין, צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין היה הכהן ממלא אותה מן השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו, עלה לכבש ופנה לשמאלו ונותן המים מן הצלוחית לתוך הספל שהיה שם, ושני ספלים של כסף היו שם, מערבי היה בו המים, ומזרחי היה בו היין של נסך[12].
אמרו חכמים:”מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי השנה” (מסכת ראש השנה, דף ט"ז עמוד א').
בבית המקדש היו מביאים בכל יום ענפי ערבה למזבח ומקיפים אותו תוך אמירת הושענות. את ענפי הערבות היו זוקפים מסביב למזבח. מצוות ערבה היא הלכה למשה לסיני. כיום מקיימים זכר למצווה זו במנהג חיבוט ערבה המתקיים ביום האחרון של סוכות בלבד.
בחג הסוכות היו מקריבים בבית המקדש בכל יום קרבן מוסף שונה במקצת, כמו שמפורט בפרשת פנחס (במדבר, כ"ט, י"ב-ל"ד). קרבן המוסף היה מורכב ממספר הולך ופוחת של פרים, שני אילים (כבשים זכרים) וארבעה עשר כבשים. בכל יום מספר הפרים פחת באחד- ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים, ביום השני שנים עשר וכן הלאה. בסך הכול בכל ימי הסוכות הוקרבו שבעים פרים. חז"ל דרשו שאותם שבעים פרים הוקרבו כנגד שבעים אומות העולם.
↑פז"ר קש"ב הוא סימן תלמודי (הנזכר בתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ד' עמוד ב' ועוד) המציין שישה דינים שבהם נבדל חג שמיני עצרת מחג הסוכות: פיס - על הקרבנות של שמיני עצרת הוטל פיס נפרד מהפיס של חג הסוכות, וגם המשמרת שקיבלה פחות בסוכות, לא מפוצה בשמיני עצרת, מחמת שזהו פיס נפרד. זמן - מברכים בו ברכת שהחיינו חדשה. רגל - אין יושבים בו בסוכה, מפני שהוא רגל נפרד מסוכות. קרבן - קרבנו שונה מהסדר של קרבנות המוסף של סוכות. שיר - הלויים היו אומרים בו שירה שונה ("למנצח על השמינית" - תהלים יב) משירת הסוכות. ברכה – ברכת קדושת היום שבו שונה מברכת קדושת היום של סוכות
↑תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף י"א עמוד ב'. גירסת התורת כהנים (פר' אמור פרק יז) והמכילתא (פר' בא פרשה יד) בהפך שר"ע הוא אמר כנגד ענני הכבוד והטור גרס גם כן כך בגמרא.
.jpg)
