השיירות לירושלים

שיירת אספקה מהשפלה פורצת את המצור ונכנסת לירושלים, 1948

השיירות לירושלים היו אמצעי התחבורה העיקרי לירושלים הנצורה בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות. עם פרוץ מלחמת העצמאות, פעולות איבה רבות מצד כפריים ערבים כוונו כנגד התחבורה היהודית ברחבי הארץ. דבר זה הקשה במיוחד את התחבורה אל אתרים מבודדים, אשר מחוברים למרכז היישוב היהודי באמצעות דרך גישה יחידה, העוברת בשטח עוין וניתנת לחסימה. ירושלים הייתה היישוב המבודד הגדול ביותר (כ-100,000 תושבים יהודים). מערך ההגנה של השיירות פעל בין החודשים נובמבר 1947 ועד אפריל 1948, וכלל בחלקו נסיעה בכלי רכב משוריינים. במערך הגנת ואבטחת השיירות השתתפו לוחמי הפלמ"ח וההגנה, נהגים בשכר ומתנדבים מן היישוב היהודי.

רקע

חשיבות ירושלים והדרכים אליה

כניסת שיירה לירושלים ובראשה חבורת המלווים, אנשי "זהבי"

ב-29 בנובמבר 1947 אישר האו"ם ברוב של שני שלישים את המלצות הוועדה בעניין ארץ ישראל, בדבר סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי מדינות : מדינה יהודית שתכלול את הגליל המזרחי, מישור החוף עד באר טוביה והנגב, ומדינה ערבית בשאר חלקי הארץ. לגבי ירושלים וסביבתה (עד בית לחם), הוחלט כי יהיה אזור בינלאומי.

החלטת החלוקה מצאה בירושלים 165 אלף תושבים, מהם 99,300 יהודים, 33,700 מוסלמים ו-31,300 נוצרים. ירושלים נקבעה כעיר בינלאומית, מתוקף קדושתה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות. ברם, לאזור ירושלים נודעה חשיבות צבאית רבה, היות שהעיר וסביבותיה מוקפים בהרים והשולט בהר- הוא השולט במרחב. היישוב היהודי לא אבה לקבל מדינה יהודית שירושלים לא תהיה בירתה והיישוב הערבי ראה בעיר סמל לכוח הכיבוש של האסלאם. הן היהודים והן הערבים לחמו על ירושלים בחירוף נפש. הלחימה החלה מיד למחרת ההצבעה באו"ם שמסמן את ראשית מלחמת העצמאות, בידיעה של שני הצדדים כי ניצחון בחזית ירושלים שקול כמעט לניצחון במלחמה כולה. ואכן, המאבק המרכזי בחלקה הראשון של המלחמה היה על נתיב התחבורה היהודית לירושלים. ההתקפה הערבית הראשונה הייתה על אוטובוס אזרחי שעלה לירושלים.

הסופר עמוס איילון טען בהקשר זה:

"היה ברור מכל כי המערכה על ירושלים לא תוכרע בעיר העתיקה, אף לא בקטמון ובשייח' ג'ראח, כי אם באותו פס אספלט צר המחבר את ירושלים עם תל אביב. הכביש הוא עורק החיים של העיר ובלעדיו לא הייתה תקווה להחזיק מעמד.

ירושלים הייתה תלויה בשפלה, ואבטחת נתיב שיירות האספקה מתל אביב אליה, הייתה עבורה שאלה של חיים ומוות. הדרכים הראשיות שהתנקזו לירושלים היו דרך גב ההר הקדומה שחוצה את העיר מצפון (שייח' ג'ראח) ויורדת דרומה לכיוון בית לחם. ממזרח לעיר יצא הכביש ליריחו ומערבית לעיר ירד הכביש לכיוון תל אביב והשפלה העובר דרך מוצא, הקסטל, בית סוריכ, קריית ענבים, סאריס, שער הגיא, לטרון ורמלה. מבואות העיר היו חסומים בכפרים ערבים מכל הכיוונים. במזרח: עזריה, באב א-זהרה ומוסררה. בצפון: שועפט ושייח ג'ראח. בדרום: בית צפאפא, בקעה ואבו תור. במערב: ליפתא ורוממה. האספקה היהודית מתל אביב לירושלים עברה דרך הכביש המערבי ( היום כביש 1). רובה של דרך זו עברה אף היא בשטח ערבי, אך גם דרך נקודות התיישבות יהודיות, דבר שנעדר מהדרכים האחרות לגמרי.

הערבים מצידם, הבינו כי ניתוק התחבורה לירושלים יכול להכריע את המערכה על העיר. למן הימים הראשונים של המלחמה הם ריכזו את עיקר מאמציהם לחסימת התנועה לעיר. הלחימה על הדרך על כן, הייתה משימה מרכזית במערכה על העיר, והיא העסיקה את מיטב כוחות ההגנה.

מערך כוחות לוחמים ותושבים - נתונים סטטיסטים

אוטובוס משוריין של קואופרטיב השחר, 1948

ערבים לצד משאית שרופה בדרך לירושלים, 1948

בראשית המלחמה (במחצית השנה שבין הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר לבין הכרזת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948), הגורם הצבאי העיקרי שעמד מול היישוב היהודי היו ערביי הארץ, כמיליון ערבים לעומת כ-650,000 יהודים. לא הייתה מסגרת שאיגדה בתוכה את כל הלוחמים הערביים, אולם ותיקי הכנופיות מהמרד הערבי הגדול נותרו מכונסים סביב מנהיגיהם. יישובים ערביים הוזעקו לפעולות בשיטת ה"פזעה", לפיה גורמים בשטח כגון פלחים או רועים שזיהו פעילות יהודית בקרבת הכפר יכלו להזעיק במהירות וביעילות את כל הכוח הלוחם בכפר למטרת תקיפה. הכוח הערבי הלוחם שעמד מול היישוב היהודי בתקופה זו היה:

• ה'נאגאדה' וה'פותואוה'- ארגונים צבאיים למחצה שהתבססו במהלך המרד הערבי הגדול.
• כוחות משטרה - שוטרים ונוטרים ערבים בשירות המשטרה הבריטית.
• לוחמים ערבים (כנופיות) בהנהגת עבד אל-קאדר אל-חוסייני וחסן סלאמה.
• משוחררי הצבא הבריטי – כ-6,000 איש.

ברשות הערבים הייתה כמות ניכרת של רובים ונשק קל, אך לא נשק כבד. בראש האוכלוסייה הערבית בארץ עמד הוועד הערבי העליון בהנהגת המופתי חאג' אמין אל חוסייני.

ערביי ארץ ישראל נהנו מסיוע ממדינות ערב עוד טרם פלישת צבאות ערב במאי 1948. כסף רב ותחמושת נשלחו לארץ מהליגה הערבית. כ- 5,000 מתנדבים מאומנים התפזרו ברחבי הארץ והיוו את עיקר הלוחמים במשך התקופה הראשונה למלחמה. כמו כן, הלגיון הערבי, שכלל בתוכו לוחמים מאומנים היטב, שהה בחלקו באזור ירושלים עוד לפני הפלישה, והיה כפוף למפקד הכוחות הבריטים בארץ.

הכוח הצבאי היהודי העיקרי היה ארגון ההגנה. הארגון היה בנוי משש זרועות מרכזיות:

• מנגנון הקבע - כלל את אנשי המטה והפיקוד.
• משטרת היישובים העבריים - גלויה וחוקית. התחלקה לחלק נייח (נוטרי התחנות) וחלק נייד (המשמר הנע). הנוטרים צוידו בנשק והורשו לשאתו בגלוי מתוקף השתייכותם הארגונית לכוחות הביטחון הממשלתיים הבריטים, בפועל רובם הגדול שיתף פעולה עם ה'הגנה'.
• הפלמ"ח - פלוגות המחץ. הכוח המבצעי המאומן ביותר בהגנה והיחיד המגויס במלואו הנתון לפקודת המוסדות הציוניים. הפלמ"ח כלל בתוכו ארבעה גדודים, 15 פלוגות מהן 11 מגויסות וארבע פלוגות מילואים ('רזרבה'). ערב המלחמה היו בפלמ"ח 2,100 אנשים פעילים ו-1000 אנשי מילואים ('רזרבה')[1].
• החי"ש - חיל השדה. מנה כ 9,500 איש, גילאי 18–25, רובם הגדול לא היה מגויס דרך קבע.
• החי"מ- חיל המשמר. יועד להגן על היישוב מתוך היישוב עצמו וכלל בעלי תפקידים מיוחדים (רופאים, וחובשים וכדומה). כלל בתוכו כ 32,000 איש ואישה.
• הגדנ"ע- גדודי הנוער. שימשו כמכינה לשירות בחי"ש.
• הפל"מים (פטרולים לוחמים) בהתיישבות העובדת.

ערב מלחמת העצמאות מנתה "ההגנה" על כל שלוחותיה כ-45,000 איש ואשה. פחות מאלפיים מתוכם הורשו לשאת נשק בגלוי. בנוסף להגנה היו בארץ מקורות נוספים של כוח אדם לוחם: האצ"ל, הלח"י, משוחררי הבריגדה היהודית ושאר משוחררי הצבא הבריטי ומתנדבים שהגיעו במסגרת גיוסי חו"ל (גח"ל).

עיקר החימוש של ההגנה כלל נשק שהוחזק ביישובים, אצל יחידות החי"ש, הפלמ"ח ובבסיסים מרכזיים. התחמושת הייתה בצמצום רב, דבר שהשפיע על יכולת הלוחמים בקרבות. במסגרת ההחלטה לכונן כוח צבאי במתכונת סדירה, עסקה ההגנה בתחילת המלחמה בארגון מחדש שכלל חלוקת הארץ לאזורי פעולה שונים, יסוד החטיבות וקביעת המרחבים. הגדודים (שקדמו לחטיבות) "הפורצים", "שער הגיא" ו"ירושלים" הבטיחו את הדרך לירושלים לצד פעולות נוספות. מגדודים אלה (4, 5, ו-6) הוקמה מאוחר יותר חטיבת הראל.

ארגון השיירות

משוריין פורץ מחסומים - במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל

משוריין "סנדביץ'" על שלדת משאית - במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל

ארגון השיירות של הלוחמים היהודיים הלך והתפתח ככל שהמלחמה עצמה צברה תאוצה. חלו שינויים בשיטת הלחימה הן בצד היהודי והן בצד הערבי. רבים מן השינויים שחלו בצד היהודי באו כתגובת-נגד להסלמה של הצד הערבי. הצורך בנסיעה בשיירה נבע מהתקפות ערביות על צירי הדרכים, מתוך מטרה ליצור נתק בין נקודות ההתיישבות היהודיות בכל רחבי הארץ ובירושלים בפרט.

השיירות רוכזו תחת מחלקת התחבורה של המוסדות הלאומיים. על "הלשכה לתחבורה בדרכים" הוטל לארגן ולפקח על התחבורה בדרכים בשעת חירום בשיתוף עם מוסדות הביטחון. המפקח על ארגון הובלת המשאיות לירושלים ולמקומות מסוכנים אחרים והמפקח על השיירות היו כפופים למנכ"ל הלשכה.

בנובמבר 1947 מינתה ההגנה את מישאל שחם ("עזריה") לתפקיד קצין המטכ"ל לענייני תחבורה. תפקידו היה לארגן ולתכנן את התחבורה לירושלים ולהקצות כוחות ואמצעים מספיקים לאבטחת הדרך. תוך יום בלבד החלה התחבורה לנסוע בשיירות מאורגנות ומוגנות של ההגנה.

כבר בחודש הראשון למלחמה, ראשי ההגנה והסוכנות ייחדו את כל נושא ארגון התחבורה תחת מנגנון מיוחד. ריכוזו של מנגנון זה נמסר לידי לשכת התחבורה של הסוכנות היהודית והנהלת העניינים הכללית הועברה למסגרת ציבורית רחבה - "הוועדה לתחבורה לשעת חירום" של המוסדות הלאומיים. כל זאת נעשה מתוך השתדלות למנוע אי סדרים באספקה ופגיעות מיותרות במובילים.

בדצמבר 1947 הוציאה "הוועדה לתחבורה לשעת חירום" מסמך ובו "תקנות תחבורה לשעת חירום", ובהמשך אותו חודש התקיימו מספר דיונים בנוגע לתחבורה לירושלים. ועדת המחירים נעתרה לבקשתן של חברות ההובלה לסיוע כספי בעקבות המצב הביטחוני. בישיבה נוספת דנו בענייני הדלק ושריון משאיות ואוטובוסים בעקבות התקפות ערביות על הדרכים. תקציב לשריון המכוניות התקבל מהוועד הלאומי ומהמשרד עצמו, והוחלט שלא יעלה על 200 לירות למכונית לשריון עבור 60 מכוניות משא בלבד, שאמור להתחלק בין חברות ההובלה השונות. חלק מהמימון למיגון האוטובוסים העניקה הסוכנות היהודית. סוג השריון נקבע אף הוא. בישיבה הוחלט בין היתר כי "מי שיכנס לשיירה צריך להוביל לפי ההוראות ולפי תעריף מוסכם" כמו כן הוסכם על גיוס מכוניות מהיישוב. בעיות נוספות שנתקלו בהן היו ארגון כפול, תחזוקת המכוניות ומחסור בדלק.

התקיים רישום מוקדם של המכוניות היוצאות, שמות הנהגים, סוגי המטען וכד. במשרד זה (שמעון פורמן בירושלים וזהבי בתל אביב) נמסרו הדוחות של השיירות שהגיעו. לפני היציאה נערכה בדיקה מכנית של המשאיות, צורת הטענת וסידור המטען, אפשרות בניית עמדות בתוכו וכדומה. נערכו רישומים וסידורים להסתרת הנשק במשאיות ובאוטובוסים. הנשק שהשתמשו בו אוכסן (בין שיירה לשיירה) במרתף בניין הסוכנות. גם בבניין חברת "המקשר" בירושלים היה סליק. יחידת הליווי בירושלים התחלקה לשש כיתות, כל כיתה בת 10–12 איש. לכל שיירה התלוו שתי כיתות. מפקדי הכיתות היו גם מפקדי השיירות. הם נסעו בדרך כלל ברכב הראשון. בתחילה הן היו מוניות ובהמשך משוריינים. השיירות היו יוצאות מירושלים פעם עד פעמיים ביום. בדרך כלל יצאו מדי יום מירושלים לתל אביב וכן מתל אביב לירושלים שתי שיירות משא ושתי שיירות נוסעים. היציאה הייתה בדרך כלל השכם בבוקר בסמוך לשעה 06:00. שיירות הנוסעים מירושלים יצאו מתחנת "אגד", ואילו שיירות המטען יצאו מרחוב החלוץ בבית הכרם, משכונת המקשר הסמוכה לקריית משה או משכונת ימין משה.

האספקה לשיירות נשלחה על ידי ארגונים שונים וכן על ידי משקים ואנשים פרטיים ללקוחותיהם בירושלים. בעיקר העלו אוכל ותחמושת, וכן בגדים ושמיכות. על מנת להעמיס את הסחורה למשוריינים ולמשאיות לירושלים היה נדרש אישור מיוחד. את ההעמסה ביצעו סבלים בשכר ששולם על ידי הסוכנות ונתקבל במשרדים. בכפר ביל"ו, רחובות וחולדה הוצבו מחסני-אספקה מיוחדים, שעליהם הייתה מוצבת שמירה. מהם היו מעמיסים את מצרכי האספקה במקרים מסוימים. על הנהגים עצמם היה איסור לקחת סתם דברים אישיים מעוברי אורח ולהעלות לירושלים, אותו חוק פעל גם לגבי אנשים שרצו להצטרף בלי רישיון. נהגי השיירה זכו לאוכל ולמקום לינה כאשר התאפשר הדבר.

ההגנה על השיירות

משימת ליווי ואבטחת השיירות הוטלה על כוחות הביטחון של היישוב. בעקבות משא ומתן עם הבריטים, הוסכם בדצמבר 1947 כי הם אלה שיאבטחו את השיירות לירושלים. ההסכם כובד במשך ארבעה ימים בלבד ובוטל ביוזמת הבריטים, כנראה בעקבות פצצה שהושלכה על ידי מחתרת האצ"ל בשער שכם באותו החודש. באותם ארבעה ימים של אבטחה בריטית הותקפו השיירות פעם אחת בלבד והפלמ"ח השתלב באבטחת הדרך. בפיקוד העליון של "ההגנה" אושרה מצבת הכוח לאבטחת הדרך מירושלים לתל אביב: 223 לוחמים נוטרים ואנשי פלמ"ח, מהם 126 איש לליווי צמוד בשיירות ו-97 לוחמים לאבטחת השטח בקריית ענבים, בחולדה וברחובות.

סיפר הנהג שבתאי גרייפמן (שפס):

כאשר החלו להתארגן השיירות לירושלים, הגיע לריכוז תל אביב אחד ממפקדי ההגנה בשם מכבי. המפקד ביקש מהרכז לשבץ לנסיעה נהג מנוסה בליווי שיירות. היפנו אותו אלי. התחמשתי על ידי האגודה באקדח מאוזר עם קת עץ. כך החלה למעשה פרשה ארוכה של נסיעות בשיירות כשאני מוביל את אנשי הפלמ"ח בראש השיירות כל שנת 1948.

הנתיב המקובל לנסיעה היה ירושלים- שער הגיא- לטרון- רמלה- ויאזור. החל מדצמבר 1947 התחילו לשנות נתיבים בעקבות התקפות הערבים לכל אורך נתיבי הנסיעה. נתיב הנסיעה עבר בדרך הביטחון שמוצאה בשכונת עזרא בתל אביב והחל מסוף ינואר 1948 נמשכה עד ראשון לציון תוך שהיא עוקפת את אבו כביר, יאזור ובית דג'אן, בנען, חולדה, רחובות ומסמיה והשתנה על פי המצב בכביש בשעת יציאת השיירה.

בליווי השיירות השתתפו נשים, שמילאו תפקידין בהגנה על השיירות באמצעות נשיאת נשק והפעלתו במידת הצורך, חילוץ פצועים מהשטח וטיפול בהם בתנאי מחסור מתמיד באמצעים רפואיים רבים. סיפרה צפורה נריה:

אנחנו כמלווים הרגשנו המעמסה עלינו, את הקושי והאת האחריות, להחזיק את הגישה לירושלים, ולשמור על איזה שהוא פתח. [...] כל אחד מאתנו הרגיש שהוא בשליחות בלתי רגילה. אנחנו, בידינו לשמור על דרך פתוחה לירושלים, ויהי מה.

אבטחת השיירות בדרך כללה ליווי מתל אביב ועד חולדה ומירושלים ועד שער הגיא. בקטע הדרך שבין שער הגיא ולטרון ישבו חיילים בריטים ונראה שבתחילת הדרך זה הספיק על מנת להבטיח מעבר שקט. במהלך הזמן הלכה והתהדקה האבטחה סביב השיירות.

הממונים מטעם ארגון ההגנה על אבטחת השיירות היו:

• צבי זמיר, מפקד הגדוד השישי ("ירושלים"), מונה יחד עם הגדוד לאבטחת הקטע המזרחי של הדרך מירושלים עד שער הגיא, ובסיס יציאתם היה בקריית ענבים.
• נחום אריאלי, מפקד פלוגה בגדוד החמישי ("שער הגיא") מונה כמפקד בסיס היציאה בתל אביב וכאחראי הכוחות באזור.
• מכבי מוצרי "מק" מונה כמפקד אחראי בפועל על הקו כולו.
• מנחם רוסק מונה למפקד בסיס ירושלים.

ללוחמי בסיס תל אביב ניתן הכינוי "זהבים" ואילו ללוחמי בסיס ירושלים ניתן הכינוי "פוּרמָנים" על שם המשרד של מלווי השיירות, חדר 16, בבניין הסוכנות היהודית בירושלים שעל דלתו היה שלט לשם הסוואה בשם "שמעון פורמן". תפקיד עובדי המשרד היה לטפל בשיירות, והמעמסה עליהם הייתה רבה ודרשה טיפול בבעיות מגוונות.

אופן אבטחת הציר

מחסום ערבי בשער הגיא נגד שיירות יהודיות

משאית אספקה משורינת שנפגעה בדרך לירושלים הנצורה, 1948

שרידי משוריינים בשער הגיא.

תוואי דרך בורמה

עם תחילת המלחמה גויסו למשימת אבטחת השיירות כוחות הרזרבה (מילואים) של הפלמ"ח. כחלק מהגדוד השישי הם אבטחו את קטע ירושלים-שער הגיא על ידי נסיעה לאורך הציר במוניות. בכל מונית ישבה חוליה של ארבעה אנשי פלמ"ח: שני בנים ושתי בנות שהחביאו את הנשק על גופן. הבריטים שהסתובבו על הציר עצרו לעיתים את השיירות ואף אסרו מלווים שהחזיקו ברשותם נשק לא חוקי. חיפושים אלה התמעטו אך לא פסקו גם כאשר החמיר המצב ונמשכו כמעט עד לעזיבתם את הארץ.

את השיירות הרכיבו הכוחות בתל אביב והם היו אחראים על קצב יציאתן. תפקיד הכוח בירושלים היה לקבל את השיירות, לפרוק אותן במהירות ולשולחן במהירות חזרה לתל אביב. השיירות בשלב זה היו קטנות, עד 10 כלי רכב ולעיתים רק מכוניות בודדות שלוו על ידי הנוטרים. את השיירות של "אגד" ליוו אנשי הפלמ"ח. הבריטים ערכו חיפושים והקשו על אבטחת השיירות תוך כדי התקפות הערבים. מיד בתחילת המלחמה החלה ההגנה למגן ולשריין את האוטובוסים ואת הקבינות של המשאיות. משאיות האספקה צורפו בהדרגה לשיירות. המשוריינים היו צבועים אפור, צרים מאוד, גבוהים, כבדים ולא יציבים על הכביש.

ככל שהשיירות הפכו להיות עניין שבשגרה, הדיווח עליהן תכף. אנשי ה"קו", האחראים על השיירה, הודיעו למטה הפלמ"ח את שעות היציאה וההגעה של כל שיירה ואת הקורות אותה בדרך בנושאים שונים: אם נעצרו על ידי הבריטים או על אנשים חשודים שהצטרפו לשיירה, תחמושת שהתקבלה בדרך וממי, עיכובים בדרך והיכן, דרך איפה נסעו ומה קרה, בעיות בסידורי האבטחה ושמירה על הציוד בתחנות השונות, איחורים ביציאה וכדומה. ידיעות על הנעשה בציר וכוונות להתקפה על שיירות נמסרו על ידי הש"י. כאשר התקבלו ידיעות על מארבים או התקפות צפויות, העדיפו לעכב את השיירה.

היות שההוראות לא היו ברורות, שיירות שהותקפו תוך כדי נסיעה העדיפו להתפצל, חצי מהשיירה המשיך לנסוע והחצי שהותקף נשאר לבדו. במקרים אחרים רוב השיירה המשיכה ורק מספר בודד של אנשים נותרו לסייע לרכב שנפגע. הגג היה מרשת או מברזנט, דבר שאפשר לכדורים לחדור פנימה לתוך המשוריין וגרם לאבדות בנפש.

כלי רכב רבים לא עמדו בעומס ובעליות. לעיתים המנוע היה נכבה והמשאיות נתקעו או החליקו לתעלות והמלווים נאלצו להשאירן בצידי הדרך, כשהן נשרפות על ידי הערבים.

במרץ 1948 חלה הסלמה במצב. בעקבות כך הוחלט כי יאורגנו שיירות שונות לכלי רכב שונים, וכי רק במקרים יוצאי דופן יערבבו בין שיירות משא ושיירות נוסעים. בשלב זה הוחלט לצרף לשיירות מפקדים אזרחיים. במקרה של איחוד, השיירה הייתה צריכה לנסוע יחד בקטעים המסוכנים, ובנפרד בקטעים הבטוחים יותר, על מנת שהרכבים יוכלו להגביר מהירות. החלטות מסוג זה היו תחת אחריותו של המפקד הכללי בבסיס היציאה, והשינויים נעשו על פי שיקול דעתו של מפקד הליווי בדרך. מפקד השיירה קיבל סמכות מלאה לקביעת סדר המכוניות והתדרוך, כשאת הליווי סיפק אחד הגדודים. במסמך לקראת היציאה צויין שם מפקד השיירה, מקום ההיערכות, שעת היציאה, רכבי השיירה, תפקידיהן (סיוע, קשר, הובלה, הנדסה, אספקה) ומספר האנשים שיצאו. כאשר השיירה הגיעה ליעודה, המפקד צריך היה להתייצב במטה בבסיס ההגעה ולתת דו"ח על הדרך ועל מצב השיירה.

סוף תקופת השיירות

בסוף חודש מרץ 1948 הגיע היישוב לשעת משבר במלחמה בדרכים (כמו גם במלחמת העצמאות כולה). חלק ניכר מהמשוריינים יצאו מכלל שימוש או נלקחו על ידי הערבים. חלק מהדרכים לצפון, לדרום ולמזרח נחסמו וירושלים העברית נותקה מהשפלה. ככל שנמשכו הקרבות רבו הקרבנות (היישוב איבד עד אז קרוב לאלף ומאתיים יהודים, למעלה ממחציתם אזרחים). במיוחד החמיר מצבה של ירושלים לנוכח המצור הכבד. הערבים המשיכו במאמציהם לניתוק העיר, מתוך ידיעה כי הכנעת ירושלים העברית תהיה בבחינת מכה אנושה ליישוב היהודי. הנהגת היישוב החליטה לפרוץ את הדרך לירושלים ויהי מה. בראשית אפריל 1948 התקבלה החלטה על יציאה למבצע לפריצת הדרך אל העיר, מבצע נחשון.

בעקבות מבצע נחשון ופריצת דרך בורמה, ניתן היה להעביר שיירות לירושלים בצורה רציפה ובטוחה. תנועת השיירות לירושלים נמשכה עד מאי 1948.

לוח זמנים

• 30 בנובמבר 1947 - נקבע כי מישאל שחם יהיה אחראי על יציאת השיירות לירושלים.
• 9 בדצמבר 1947 - נחתם הסכם עם הבריטים על אחריותם לאבטחת השיירות.
• 12 בדצמבר 1947 - הבריטים הפרו את הסכם השיירות בעקבות התקפת האצ"ל בשער שכם.
• 2 בינואר 1948 - הופסקה התחבורה היהודית החופשית לירושלים.
• 9 בינואר 1948 - הפלמ"ח מקבל אחריות על אבטחת השיירות.
• מרץ 1948 - אסון שלוש השיירות, פגיעה בשיירות גדולות: חולדה, יחיעם ושיירת נבי דניאל, שהביאה לשינוי תפיסתי בגישת הלחימה ממגננה להתקפה.
• 9 באפריל 1948 - "מבצע נחשון"

ראו גם

• המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
• בית הקברות הצבאי בקריית ענבים

לקריאה נוספת

• שאול דגן ואליהו יקיר, ספר לוחמי גדוד הפורצים, ירושלים תשס"ה 2004
• הדסה אביגדורי-אבידב, בדרך שהלכנו, משרד הביטחון ההוצאה לאור, תשמ"ח 1988
• יונה גולני, מיומנו של נהג תש"ח, משרד הביטחון ההוצאה לאור, תשל"ט 1979

קישורים חיצוניים

• נדב מן, בחזרה לימי הפורמנים - מלווי השיירות לירושלים, באתר ynet
• הדרכים לירושלים במלחמת העצמאות (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• צבי וינשטוק, קו-s26 במלחמת העצמאות, אתר אגד ירושלים.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23005526השיירות לירושלים