ועד הצירים
ועד הצירים לארץ ישראל (נודע גם בשמות הוועדה הציונית או הקומיסיה הציונית, וכן "הקומיסיה הציונית לפלשתינה" ו"הוועדה הארצישראלית"), שנודע בקיצור בשם ועד הצירים (באנגלית: Zionist Commission), היה משלחת מנהיגים ציוניים לארץ ישראל. הוא הוקם בעקבות הצהרת בלפור ופעל בין השנים 1918–1921, בראשותו של חיים ויצמן. מטרותיו העיקריות היו הנחת יסוד יציב לבניית בית יהודי בארץ ישראל, דאגה ליהודי הארץ ולקשר בין ההסתדרות הציונית והיישוב העברי לבין השלטונות הבריטים בארץ ישראל.
הוועד כלל קבוצה של שמונה מנהיגים ציונים שבאה מטעם ההסתדרות הציונית לארץ ישראל לאחר כיבושה על ידי הבריטים, על מנת לקשר בין השלטון הבריטי לבין היישוב היהודי ולייעץ לו על יישום הצהרת בלפור. הוועד עסק גם בתחומי בריאות, חינוך, סעד והתיישבות יהודית. בין היתר פעל לייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים. הוועד אף פעל להחזרת פליטים ומגורשים ואף גישר לקיום יחסים טובים בין היהודים לערבים ובין שאר האוכלוסייה הלא-יהודית שגרה בארץ ישראל.
הוועד מנה 11 שליחים. בראש עמד חיים ויצמן, ואחריו מנחם אוסישקין. מזכירו היה משה שרת, ועם אישיו הבולטים נמנו אהרן אהרנסון, איש ארץ ישראל, שהיה עוזרו של חיים ויצמן, והמייג'ור ויליאם אורמסבי-גור, קצין בריטי אוהד הציונות. כמו כן היו חברים בוועד: סילוואן לוי מכי"ח, לא ציוני שהצטרף על פי מינוי של הממשלה הצרפתית, זלמן דוד ליבונטין, ז'יל רוזנהק (פקיד יק"א), ישראל זיו, דוד אידר מאנגליה (נציג הארגון הטריטוריאליסטי היהודי, ITO), ג'יימס דה רוטשילד, אלטר מאיר, אמריקאי שנלווה לוועד כיועץ כלכלי לויצמן, מ. אלוני ורב החובל אנג'לו לוי-ביאנקיני מאיטליה. בראש הוועד עמדו אישים חשובים ובעלי יוקרה, דבר שהגדיל את השפעתו.
לפי מעמדו הרשמי היה הוועד רשאי לעסוק בעניינים ארגוניים, כלכליים ומדיניים, אך בסופו של דבר מיעט להתעסק בהתיישבות, בשל חילוקי דעות פנימיים רבים. השלטון הבריטי לא אהד את פעילותו ובמקומו נוסד הוועד הלאומי.
ראשית פעילותו של ועד הצירים
בסוף 1917, לאחר הצהרת בלפור, התכנסו מספר עסקנים ציונים והחלו לגבש רעיון להקים ועד שמטרתו לדאוג לחינוך עבודה, ביטחון לאומי והפעלת מוסדות ציבוריים בארץ ישראל. הרעיון גובש ואושר על ידי ה"וועדה המדינית הצינות בלונדון" שמו של הוועד באותה תקופה היה "הוועד היהודי". לאחר מכן הגישו את הבקשה לשלטונות הבריטים, וב-19 בינואר 1918 אישרה ועדה בריטית ממשלתית את הנסיעה של נציגים ציונים לארץ ישראל שתחת ממשל צבאי בריטי.
תחילה הייתה מחלוקת קלה בין הציונים לבין הבריטים לגבי מטרות וסמכויותיו של הוועד. הציונים הדגישו את הרצון לשקם ולפתח את ארץ ישראל ולהכין אותה לקראת הקמת בית לאומי יהודי. האנגלים לא שללו זאת אך ביקשו לשמור על צורות חיים תקינה וטובה גם לתושבים הערבים בארץ. הדיונים והקמתו של "ועד הצירים" היוו תקדים בכך שזו פעם ראשונה שנעשה צעד ליישם הלכה למעשה את הצהרת בלפור. מעתה ואילך החלה מגמה בה הציונים נקטו עמדה לשיפור מצב היהודים בארץ ישראל ואילו הבריטים מיתנו אותה ולאחר מכן אישרוה.
לא הכול פעל בצורה חלקה. עד יישום התוכנית היא נתקלה במספר בעיות: היו התנגדויות מטעם השלטונות הצבאיים הבריטים ואזרחים שישבו במצרים. ההרכב הראשון של הוועד היה חלש וזאת מפני שרוב חבריו מלבד ראש הוועד, חיים ויצמן והמייג'ור ויליאם אורמסבי-גור לא היו פעילים מנוסים. התגובות להקמת הוועד לא היו אחידות. העיתונות הבריטית הגיבה באהדה וכך גם יהדות אנגליה, יהדות רוסיה ויהדות ארצות הברית. לעומתם היו שהגיבו בספקנות להצלחת הוועד ואף חששו לתלות מיותרת של הציונים בבריטניה.
תחומי פעילותו של ועד הצירים
סקירה כללית
הוועד הגיע לארץ ישראל ב-1918 דרך מצרים, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, והתיישב ביפו. עבודת הוועד התמקדה בשלושה תחומים עיקריים: קיום מגעים עם ההנהגה העברית בארץ ישראל, שמירה על מערכת יחסים תקינה עם השלטון הבריטי והמשימה העיקרית: שיקום ופיתוח היישוב היהודי בארץ ישראל.
המצב הכלכלי בארץ היה קשה. רוב היהודים התקיימו עד אותה תקופה מכספי החלוקה, שלא הגיעו בשל מלחמת העולם, משקים רבים במושבות נפגעו קשות וכמו כן פרצו מגפות רבות באזור. למרות כל זאת הצליחו היהודים לשמור על מבנה ארגוני טוב, ומשהגיע ועד הצירים הוא נתקל ב"ועד הזמני" שבראשו עמד יעקב טהון. "הוועד הזמני" דרש למנות נציגים מטעמו בוועד הצירים, אך כיוון שלא היה ניתן לשנות את הרכב ועד הצירים ללא אישור ההנהלה הציונית וממשלת בריטניה, הגיעו להסדר כי תתקיימנה ועדות משותפות של שני הוועדים. ועד הצירים הגיע עם סכומי כסף מכובדים. הוא עודד עלייה והתיישבות, דאג לייבא מזון מהודו ומאוסטרליה, עזר כלכלית ליהודים שנכנסו לחובות בעקבות המלחמה, עשה מאמצים על מנת למצוא מקומות עבודה, עזר בשיקום החינוך, סייע בהפעלה מחדש של רשת בתי הספר, תוך גיוס מורים ברמה נאותה והתאמת החומר הלימודי לתפיסה הציונית.
לצד ועד הצירים הוקמו חמש מחלקות:
- מחלקת הסיוע בראשות מרדכי בן הלל הכהן שעסקה במתן הלוואות והקמת קופות מלווה וחסכון במקומות היישוב[1]
- מחלקת החינוך בראשות יוסף לוריא[2]
- מחלקת העלייה בראשות מנחם שינקין[2]
- המחלקה להתיישבות חקלאית בראשות עקיבא אטינגר, שעסקה בעיקר בריכוז וסיוע לקבוצות שהעבודה איתם החלה על ידי המשרד הארצישראלי[3]
- המחלקה המשפטית בראשות יעקב טהון[4]
עלייה
כבר בהתחלה הייתה לוועד מחלקה לקליטת עלייה, אך רק מסוף 1919, כשהחל גל העלייה להתגבר, הוועד נערך לקליטת עלייה ותפקידיו הוגדרו כדאגה לעולים מיום עלייתם ועד שייכנסו למעגל העבודה. הוועד דאג להקמה ותחזוקה של בתי עולים, הלוואות ראשוניות וסיוע רפואי. ועד הצירים לא עסק בארגון העלייה אלא בעידודה ובהשפעה על הרכבה והיקפה.
במאורעות תרפ"א, על אף קשיים כלכליים שנוצרו וניסיון להפחית את העלייה, המשיך הוועד לפעול לעידוד העלייה, אך פעל בעיקר להעלאת אנשים אמידים ופחות להעלאת חסרי אמצעים.
תעסוקה
ההיצע הגדול של הפועלים הערבים דרש התערבות להגברת העבודה העברית. כאשר הון פרטי הפסיק לזרום לארץ ישראל מקיץ 1919, היה צורך למצוא אפשרויות תעסוקה נוספות והוועד החל ליצור אפשרויות תעסוקה חדשות. הוא דאג להכשרת פועלים וחקלאים, לייבוש ביצות ולהעסקת פועלים שיסייעו בהכנת קרקע להתיישבות. הוועד סייע לפועלים שלא השתייכו למפלגות הפועלים ולכן לא קיבלו תמיכה מההסתדרות. הוועד אף ייסד את "קרן הציוד לפועלים" שסיפקה ציוד לפועלים. הוא עסק בסעד משקם, הקים בתי מלאכה לתפירה שהעסיקו נשים ונערות ודאג לסידור יתומים במשפחות אומנות והכשירם למלאכה.
מנהל, מדיניות וביטחון
ועד הצירים סייע כלכלית וסבסד את השוטרים והפקידים היהודים במוסדות השלטון הבריטי. המניע לכך היה ריבוי מספר היהודים המשרתים במוסדות השלטון. כאשר החל הממשל האזרחי, הוועד נאלץ להפסיק את הסבסוד. הוועד אף סייע כספית בהקמת מוסדות חינוך יהודיים בערים ערביות, כגון: קהיר, ביירות ודמשק. ועד הצירים הטיל על זאב ז'בוטינסקי לארגן את היהודים להגנה עצמית. בחסות ועד הצירים הקים ז'בוטינסקי בירושלים את ארגון ההגנה. בשנת 1920, לאחרי מאורעות תל חי והמאורעות שהתרחשו באפריל 1920 בירושלים, הגדיל הוועד את סכומי הסיוע שנועדו להגנה ולטיפול משפטי באסירים ונפגעים מהמאורעות ובשיקומם.
התיישבות חקלאית
עוד בתחילת הדרך הודיע חיים ויצמן שיש לעשות הבחנה בין פעולות שיש לעשותן מיידית לבין פעולות שניתן לעשות בעתיד, אותן ניתן רק לתכנן. ההבחנה נעשית בהתאם לתנאי המלחמה הקיימים בארץ משום שהוא העריך שהמלחמה זמנית ועתידה לחלוף במהרה.
הוועד הפועל הציוני הגביל את פעולות ועד הצירים בתחום ההתיישבות החקלאית משום שקק"ל פעלה בתחום עוד קודם. ועד הצירים סייע בעיקר בהכשרת פועלי אדמה שיעסקו בהכשרת קרקע, שתילת עצים, ייעור, ייבוש ביצות, הפיכת חוות למושבות ושיקום הקרקע.
חינוך ותרבות
תחום החינוך עמד בראש סדר העדיפויות של היישוב היהודי, דבר שנבע מהתנאים בארץ ומהאידאולוגיה הציונית, כי החינוך הוא חלק בבניית חברה בריאה וטובה בארץ ישראל. למרות המצב הקשה, הוועד מצא בארץ ישראל מערכת חינוך ציונית מאורגנת. כל שנותר לו לעשות היה לעודד ולתמוך במערכת הקיימת. הוועד פעל להקמת מוסדות חינוך חדשים כדי לכלול אוכלוסייה נוספת שלא קיבלה חינוך עד כה ודאג להפעיל מחדש את רשת בתי הספר תוך גיוס מורים ברמה נאותה והתאמת החומר הלימודים לתפיסה הציונית.
במקביל לשיפור החינוך, הוועד פעל גם לשיפור התרבות בארץ וסייע למוסדות חינוך שלא נכללו במערכת, סייע בפרסום ספרים, הלוואות להקמת ספריות ובתי-ספר למוזיקה, תמך באגודות ספורט, שיקם אתרים היסטוריים ונתן שיעורי ערב למבוגרים. ב-24 ביולי 1918 הניח ויצמן את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים.
השאלה הערבית
גיבושה של מדיניות ציונית מול הערבים בארץ ישראל היה אחד התפקידים העיקריים של ועד הצירים. בעיית הערבים לא העסיקה את הציונים עד תקופתו של הוועד. בניגוד לציונים, היו הערבים ללא מסגרות מוסדיות וללא הנהגה וחזון וסבלו מחוסר זהות לאומית. אף על פי כן, מאז שנות ה-90 של המאה ה-19 ניתן לראות התנגדות של הערבים לתנועה הציונית בארץ, אך התנגדות זו הייתה בעיקר בקרב שכבה דקה של האינטליגנציה הערבית. כמו כן, העזיבה של הטורקים את ארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה וכניסתם של הבריטים פגעה במצב הכלכלי והמורלי של הערבים - רבים מהם מילאו תפקידים במשטר הטורקי והרגישו נאמנות וקירבה לשלטון. הערבים חלמו על מסגרת מדינית ערבית רחבה שתכלול את ארץ ישראל, סוריה ועבר הירדן.
ויצמן קיים שיחות עם מנהיגים ערבים בקהיר ובארץ ישראל, ניסה להסיר את החששות שהיו להם מפני הציונים והדגיש את האינטרסים המשותפים בין היהודים לערבים ואת התועלת שתצמח משיתוף פעולה. למרות זאת, הוא לא הסתיר את המטרה הסופית של הציונות: להקים בארץ ישראל ישות יהודית. ניסיונות הגישור ירדו לטמיון. במכתבו לבלפור תיאר ויצמן את העם הערבי כבעל אופי בוגדני שלא ניתן לסמוך עליהם כבני ברית. עד מהרה הגיעו חברי ועד הצירים להבנה כי אין סיכוי להגיע עם ההנהגה הערבית להבנה ושיתוף פעולה. היה חשש מצד ויצמן, כי ההנהגה הערבית מגיבה בצורה הזו "בשל העדר עמדה חד משמעית מצד הממשל הבריטי בארץ לגבי התחייבות של בריטניה כלפי התנועה הציונית" (פריזל, 1977, עמ' 49–50).
דרך נוספת הייתה מציאת בן שיח ערבי אחר לשיחות. את התפקיד קיבל הנסיך פייסל, בנו של מלך חג'אז. הציונים לא ידעו להעלות פתרונות ל"בעיה הערבית", למרות זאת היו לפייסל ולציונים גם אינטרסים משותפים: התלות בבריטניה, בריטניה זקוקה להם על מנת לשמור על אחיזה באזור, סלידה מהשלטון הצרפתי והאינטרס העיקרי היה השמועות על הסכם סודי שעומד להחתם בין צרפת לבריטניה על חלוקה של שטחי האימפריה העות'מאנית הידוע בכינוי סייקס-פיקו. ואכן ב-3 בינואר 1919 נחתם הסכם ויצמן-פייסל. להסכם הישג בלתי מבוטל והוא הכרתו של פייסל במפעל הציוני ובתנועה הציונית והסכמתו לרוב מטרותיה בארץ ישראל.
סופו של הארגון
ועד הצירים כיהן שלוש שנים וחצי: מ-1918 ועד 1921, אך נראה שלא מיצה את תפקידיו ולא מימש את הציפיות שניתלו בו. אחת הבעיות הקשות של הוועד היה הרכבו. חברי הוועד לא הכירו אחד את השני, בדברים רבים הם לא היו תמימי דעים ואף היו מתיחויות רבות ביניהם דבר שהפריע לקבלת החלטות ובפעילות הסדירה של הוועד. כמו כן, חברי הוועד תיכננו לשהות בארץ ישראל תקופה קצרה ומשזו הסתיימה נתקל ויצמן בקשיים לגייס נציגים חדשים שיתאימו לתפקיד. באותה עת היה על ויצמן לעזוב את ארץ ישראל ולנסוע לבריטניה וארצות הברית כדי לפעול ברמה מדינית–פוליטית ולגייס כספים לטובת הוועד והכשרת היישוב היהודי להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
בנוסף, נדמה היה שלוועד לא היה קו מנחה ומדיניות ברורה, דבר שהיה בעוכריו. בזמן שהיו ציפיות מצד העם להתפתחות והתקדמות, הוחמצה ההזדמנות בשל נסיבות כלכלית קשות ובשל חוסר יעילות מצד הוועד. ביקורת רבה הייתה על ועד הצירים שלא גיבש תוכנית פעולה, שלא חילק כראוי את המשאבים שהוקצבו לו ושהפנה את רוב משאביו והסיוע לשירותי הרווחה והסעד יותר מאשר לפיתוח חקלאי וכלכלי. גורם נוסף הוא חוסר האהדה והגיבוי מצד ההנהגה הציונית העולמית מחד, ומפלגות הפועלים במיוחד "אחדות העבודה" מאידך, שגרמו לערעור בסמכותו ובשליטתו של הוועד וייתכן שבכך אף מנעו את מימוש תוכניותיו.
לקריאה נוספת
- נחום גרוס, חגית לבסקי, הנחת יסודות למדיניות פיננסית ציונית: תקופת ועד הצירים 1918-1921, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1978.
- שמעון רובינשטיין, המדיניות הקרקעית של ועד הצירים ב-1918, תל אביב: הוצאת ירון גולן, 1993.
- ד' שחר, מגלות לקוממיות - תולדות עם ישראל בדורות האחרונים, עידן-הוצאה לאור, 1990.
- א' פריזל, המדיניות הציונית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977.
קישורים חיצוניים
- ועד הצירים, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ועד הצירים, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- שמעון רובינשטיין, תכנית אהרנסון משנת 1918 לפיתוח האדמות הפנויות שבין יפו לרפיח, קתדרה 28, יוני 1983, עמ' 118-77 (קטע בפרסום מוקדם); הערות: שמעון רובינשטיין, ועד הצירים ועסקני היישוב, קתדרה 30, דצמבר 1983, עמ' 197-196
הערות שוליים
- ^ האספה הכללית העשירית של הועד הזמני, דואר היום, 29 בפברואר 1920
- ^ 2.0 2.1 האספה הכללית העשירית של הועד הזמני, דואר היום, 1 במרץ 1920
- ^ האספה הכללית העשירית של הועד הזמני, דואר היום, 5 במרץ 1920; האספה הכללית העשירית של הועד הזמני, דואר היום, 10 במרץ 1920
- ^ האספה הכללית העשירית של הועד הזמני, דואר היום, 12 במרץ 1920
