ראע'ב נשאשיבי
ראע'בּ נשאשיבּי (בערבית: راغب النشاشيبي, תעתיק מדויק: ראע'ב אלנשאשיבי) (1881–1951) היה מנהיג פלסטיני ממשפחת נשאשיבי שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים, וראש עיריית ירושלים בין השנים 1920-1934. מתנגדו ויריבו העיקרי של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.
חייו
ראע'ב נשאשיבי נולד בארץ ישראל בשנת 1881. הוא למד הנדסה באוניברסיטת איסטנבול בטורקיה והיה למהנדס מחוז ירושלים בימי השלטון העות'מאני.
בשנת 1914 מונה ראע'ב נשאשיבי לייצג את ירושלים בפרלמנט העות'מאני, בו כיהן במשך ימי מלחמת העולם הראשונה. במלחמה זו שירת גם כקצין בצבא הטורקי. מאז מלחמה זו היה פעיל בתנועה הערבית הלאומית.[1]
ראע'ב נשאשיבי ובני משפחתו הנשאשיבים היו מתנגדים ויריבים חריפים, לאורך שנים, של משפחת אל-חוסייני, שממנה יצאו מוסא כאט'ם אל-חוסייני, מאבות התנועה הלאומית הפלסטינית, חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, ועבד אל-קאדר אל-חוסייני, המפקד הצבאי של הכוחות הערביים באזור ירושלים בתחילת מלחמת העצמאות. הנשאשיבים גילו עמדה מתונה הנוטה לפשרה ביחס ליישוב היהודי, שיתפו פעולה עם שלטונות המנדט הבריטי וקשרו קשר הדוק עם אמירות עבר הירדן בראשות האמיר עבדאללה (לימים עבדאללה הראשון מלך ירדן). הנשאשיבים היוו את האופוזיציה למועצה המוסלמית העליונה שבהנהגת החוסיינים.
בניגוד לעמדתם הפשרנית של הנשאשיבים, יריביהם החוסיינים נקטו בעמדה לאומנית קיצונית ותוקפנית כלפי שלטונות המנדט הבריטי ויהודי ארץ ישראל. החוסיינים פעלו בימי ראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל במסגרת גוף שנקרא "המועדון הערבי". כמשקל נגד הקים ראע'ב נשאשיבי את "המועדון הספרותי". בשנת 1922 תמך נשאשיבי בתוכניתו של הנציב העליון הרברט סמואל, שנכשלה, להקים מועצה מחוקקת לארץ ישראל. בשנת 1923 הקימו אוהדיו של ראע'ב נשאשיבי מפלגה שנקראה "המפלגה הערבית", אך זו לא האריכה ימים. נשאשיבי התנגד למועצה המוסלמית העליונה והצליח להעביר לצדו חלק מראשי העיריות הערביות.
לאחר שמוסא כאט'ם אל-חוסייני, שכיהן כראש עיריית ירושלים מאז שנת 1919, פוטר ב-1920 על ידי המושל הבריטי של ירושלים, סר רונלד סטורס, עקב הסתה לאומנית, נתמנה ראע'ב נשאשיבי לראש עיריית ירושלים הערבי הבא. כראש עיריית ירושלים נחשב ראע'ב נשאשיבי כמתון ומשום כך תמכו בו היהודים בבחירות ב-1927 כנגד יריביו החוסיינים. עם זאת, הנציגים היהודים בעירייה לא הצליחו להגיע לשיתוף פעולה עמו והתפטרו מהעירייה בשנת 1930 כמחאה על חוסר שיתופם בענייני העיר.[2]
בדצמבר 1931 הוקמה "ועידת האומה המוסלמית הפלסטינית", שאיחדה את חוגי האופוזיציה, כוועידה נגדית לועידה כל-איסלאמית עולמית שכינס חאג' אמין אל-חוסייני. ביולי 1933 התפטר ראע'ב נשאשיבי מתפקידו כנשיא המפלגה והיא הגיעה אל קצה.[3]
בבחירות בספטמבר 1934, לא הצליח נשאשיבי להיבחר למועצת העיר ירושלים באזור הבחירה שלו והוא לא נבחר שוב לראש העיר. בזמן מערכת הבחירות הכריזו היהודים על נייטרליות והחוסיינים אף פרסמו זאת בבטאונם,[4] אולם היהודים נטו להצביע בבחירות בעד מתחרהו, אך מתחרהו, חוסיין אל-ח'אלידי גבר עליו בהפרש גדול ממספר בעלי זכות הבחירה היהודים.[5] נשאשיבי ערער על תוצאות הבחירות והדיונים התמשכו עד ינואר 1935 אז נדחו סופית וחוסיין אל-ח'אלידי מונה במקומו לראש העיר. יחד עם אחרים מכר ליהודים בשנת 1924 1200 דונם ביפו, וכן חלק מהשטח על הר הצופים שעליו נבנתה האוניברסיטה העברית.[6] נשאשיבי נזכר ברשימה שנערכה בתנועה הציונית ב-5 בינואר 1937, בין עשרות נכבדים ערבים שמכרו קרקעות ליהודים.[7]
לאחר תבוסתו בבחירות, הקים ראע'ב נשאשיבי ב-1934 מפלגה חדשה בשם "מפלגת ההגנה הלאומית". מטעם מפלגה זו הוא נכלל בין מקימי וממשתתפי הוועד הערבי העליון. הוועד, שנוסד ב-25 באפריל 1936, בראשית המרד הערבי הגדול, כלל נציגים מכל המפלגות הערביות, שתמכו בשביתה הערבית הכללית, שהייתה השלב הראשון של המרד. בנובמבר 1936,לאחר שהסתיימה השביתה הכללית, תבע לפרק את הוועד הערבי העליון, משום שלטענתו הוקם כדי להנהיג את העם בזמן השביתה, ואילו לאחר שזו הסתיימה, אין בו צורך יותר. אולם תביעתו נדחתה.[8] לאחר שהקצה הוועד הערבי העליון לחבריו את השאלות שכל אחד מהם יעלה בפני ועדת פיל, סירב נשאשיבי להעיד בפניה. בין ה-24 במרץ ועד ה-5 במאי 1937, לא השתתף בישיבות הוועד הערבי העליון.[9] ב-30 ביוני 1937 נעשה ניסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי, שבא ליפו לארגן התנגדות של ערביי העיר למופתי ולחוסיינים, על ידי שליחי המופתי. בעקבות זאת, פרשה מפלגתו של ראע'ב נשאשיבי בתחילת יולי מן הוועד הערבי העליון והוא הפסיק את פעילותו הציבורית והמדינית. בשנים 1937–1939 התחולל מאבק דמים של טרור ורצח בין משפחת הנשאשיבים לבין משפחת החוסיינים.
בשנת 1937 פרסמה ועדת פיל את הצעתה לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, ערבית ויהודית. ראע'ב נשאשיבי נטה לקבל את הצעת החלוקה, אך לא העז להצהיר על כך בפומבי. מנהיגי התנועה הציונית העריכו כי הוא מקבל את תוכנית החלוקה.
בדצמבר 1937 שלח נשאשיבי את חיים סלומון, חבר במועצת עיריית ירושלים, אל הסוכנות היהודית בבקשת סיוע כספי למלחמה בטרוריסטים הערבים שרדפו את אנשי האופוזיציה. משה שרת (אז שרתוק), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית נטה להיענות לבקשה.[10] הוא דיווח לדוד בן-גוריון והביע דעתו כי ייתכן שיהיה צורך לסדר לראע'ב נשאשיבי הלוואה מאחר ש"אין ספק כי אם תחולק הארץ ישמש ראע'ב נשאשיבי כאיש הראשון בשלטון בשטח הערבי". כחסידו של האמיר עבדאללה, שאף ראע'ב נשאשיבי לאיחוד בין המדינה הערבית שתקום לפי הצעת החלוקה לבין אמירות עבר הירדן. אולם בן-גוריון סירב להיענות לבקשה. כעבור שלושה חודשים, הפעם בעזרת א. פרנקו, מזכיר עיריית ירושלים, ביקש נשאשיבי מהסוכנות היהודית שתעניק לו משכנתא בסך 5,000 לירות שתוחזר בעשרה תשלומים. מחצית מהסכום נועד לארגון כוח שילחם בטרוריסטים ויפעל להשגת שקט בארץ, 500 לירות נועדו לקניית תמיכתם של שני עיתונים ערביים ושאר הכסף נועד למשק הבית של נשאשיבי עצמו. לא ידוע מה הייתה תשובת הסוכנות היהודית לבקשה.[10]
בשנות הארבעים לא גילה נשאשיבי פעילות עצמאית. הוא צורף לוועד הערבי העליון עם חידושו בנובמבר 1945, אולם לא השתתף בישיבותיו. לאחר תום מלחמת העצמאות הוא היה מחסידי סיפוח הגדה המערבית לממלכת ירדן. באוגוסט 1949 נתמנה לראש המשרד הירדני לענייני הפליטים הפלסטינים, ובספטמבר אותה שנה נתמנה למושל הכללי הירדני של הגדה המערבית. בשנת 1950 נתמנה לשר החקלאות ולאחר מכן לשר התחבורה. בשנת 1951 נתמנה לשר המפקח על הר הבית ועל המקומות הקדושים. זמן קצר לאחר מכן נפטר.
ראע'ב נשאשיבי נחשב במשך עשרות שנים לראש משפחת נשאשיבי. הוא אף היה נשוי לאשה יהודיה.[1] לדברי איתמר בן-אב"י, כמה מבני משפחת נשאשיבי, ובהם גם ראע'ב, ביקרו בביתה של משפחת אליעזר בן-יהודה.[11] בשכונת שייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים קרוי רחוב על שמו.[12]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ראע'ב נשאשיבי |
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 213.
- ^ מורה דרך בבחירות - אזור א', דבר, 26 בספטמבר 1934
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 83.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 86, הערה 119: "בבטאון ההסתדרות נכתב כי "מר נשאשיבי נוכח, כנראה, שהפעם לא יוליך את היהודים שולל ואין לו תקוה שיעזרו לו במלחמתו נגד יריבו, הדוקטור ח'אלדי".
- ^ כאלדי ניצח את נשאשאבי, דואר היום, 28 בספטמבר 1934; המשך
- ^ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה, עמ' 165
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 226.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 259.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 268-267.
- ^ 10.0 10.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 298.
- ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 95-94.
- ^ מידע של שמות רחובות בירושלים - נשאשיבי רגיב, באתר של עיריית ירושלים
 ראשי עיריית ירושלים (החל מ-1878)
| ||
|---|---|---|
 האימפריה העות'מאנית
|
יוסף אל-ח'אלידי (1878–1879) • סלים אל-חוסייני (1882–1897) • פיידי אל-עלמי (1906–1909) • חוסיין אל-חוסייני (1909–1917) | |
 המנדט הבריטי
|
עארף א-דג'אני (1917–1918) • מוסא כאזם אל-חוסייני (1918–1920) • ראע'ב נשאשיבי (1920–1934) • חוסיין אל-ח'אלידי (1934–1937) • דניאל אוסטר (1937–1938) • מוסטפא אל-ח'אלידי (1938–1944) • דניאל אוסטר (1944–1945) • ועדה מנדטורית (1945–1949) | |
 ראשי העיר המזרחית
|
אנוור אל-ח'טיב (1948–1950) • עארף אל-עארף (1950–1951) • חנא עטאללה (1951–1952) • עומר וואעארי (1952–1955) • ועדה עירונית (1955–1957) • רוחי אל-ח'טיב (1957–1967) • אמין אל-מג'ג' (1967–1999) | |
 ראשי העיר המערבית
|
דניאל אוסטר (1949–1950) • שלמה זלמן שרגאי (1951–1952) • יצחק קריב (1952–1955) • גרשון אגרון (1955–1959) • מרדכי איש-שלום (1959–1965) • טדי קולק (1965–1967) | |
| ראשי עיריית ירושלים המאוחדת
|
טדי קולק (1967–1993) • אהוד אולמרט (1993–2003) • אורי לופוליאנסקי (2003–2008) • ניר ברקת (2008–2018) • משה ליאון (2018 ואילך) | |