כיבוש ירושלים (1917)
כיבוש ירושלים בידי הבריטים היה אחד מרגעי השיא במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. ירושלים נכנעה בפני הצבא הבריטי ללא קרב ב-9 בדצמבר 1917, אחרי שהצבא העות'מאני נסוג מהעיר בלילה הקודם. הגנרל אדמונד אלנבי נכנס לעיר יומיים אחר כך, ב-11 בדצמבר, וקיבל את הכניעה באופן רשמי. בכך באו לקיצן 400 שנות שלטון עות'מאני על ירושלים ועל ארץ ישראל, והחל השלטון הבריטי על ארץ ישראל.
האירוע ביטא בעיני הבריטים את הגשמת השאיפה לחידוש השליטה הנוצרית בירושלים שהסתיימה עם תבוסתם של הצלבנים ועזיבתם את ארץ ישראל כ-600 שנים קודם לכן.
רקע
ערך מורחב – המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
ב-19 באפריל 1917 נערכה המתקפה הבריטית השנייה על העיר עזה, ובעקבות כישלונה הודח מפקד הכוחות הבריטיים בסיני, הגנרל ארצ'יבלד מארי. במקומו מונה לתפקיד הגנרל אדמונד אלנבי, ומשימתו שהוגדרה על ידי ראש ממשלת אנגליה, לויד ג'ורג' הייתה לכבוש את ירושלים לפני חג המולד. ב-31 באוקטובר 1917 הצליחו הבריטים לפרוץ את קו החזית הטורקי על ידי כיבוש באר-שבע, וב-7 בנובמבר נכבשה גם עזה. כיבושים אלו איפשרו לצבא הבריטי להתקדם מתוך סיני אל ארץ ישראל, ובתחילת דצמבר 1917 המשיך הצבא הבריטי להתקדם צפונה, תוך כדי לחימה בצבא העות'מאני הנסוג במה שנודע כמרדף פלשת. ב-14 בנובמבר כבש הצבא הבריטי את "תחנת הצומת" (תחנת הרכבת נחל שורק) ובכך חסם את קו הרכבת יפו-ירושלים וניתק את נתיב האספקה העיקרי לירושלים.
הקרבות באזור ירושלים
ב-18 בנובמבר החליט אלנבי להמשיך בעקבות הארמייה השביעית העות'מאנית הנסוגה לתוך הרי יהודה כדי למנוע מהם להתארגן ולבנות הגנות חזקות באזור ירושלים. אלנבי, שרצה להימנע מלחימה בתוך ירושלים, תכנן להקיף את העיר מכל הכיוונים ובכך להביא לנסיגה של העות'מאנים מהעיר. הצבא הבריטי התפצל לשניים: ראש אחד התקדם לכיוון נחל הירקון בדרכו לדחיפת הצבא הטורקי צפונה וחלק אחר המשיך מזרחה להרי יהודה. במקביל, נעה הדיוויזיה ה-53 מבאר שבע צפונה דרך חברון לכיוון בית לחם במטרה לסגור על ירושלים מדרום.
הכוחות הבריטים התקדמו מזרחה בכוח של ארבע דיוויזיות: שתי דיוויזיות חי"ר (הדיוויזיה ה-52 וה-75 מהקורפוס ה-21), ושתי דיוויזיות רכובות (היומינרי והדיוויזיה הרכובה האוסטרלית).
הדיוויזיה האוסטרלית תקפה את אזור אמאוס ניקופוליס, שם ישב כוח עות'מאני, אולם נאלצה לסגת מן האזור בתום הקרב. בדיעבד התברר כי העות'מאנים נסוגו מהאזור לאחר ההתקפה וכאשר התקדמה הדיוויזיה ה-75 לאזור מספר ימים מאוחר יותר מצאה אותו ריק.
ב-19 בנובמבר החלו הדיוויזיות הבריטיות לנוע מזרחה. הדיוויזיה ה-75 החלה להתקדם על הדרך הראשית יפו-ירושלים (פחות או יותר בתוואי של כביש 1 של ימינו). מצפון להם החלה הדיוויזיה ה-52 לנוע מכיוון לוד לירושלים, ומצפון ל-52 נעה דיוויזיית היומינרי בדרך מעלה בית חורון (בתוואי הקרוב לכביש 443 של ימינו), במטרה לתפוס את הדרך מירושלים לשכם ולנתק את ירושלים מצפון.[1]
הדיוויזיה ה-75 החלה בתנועה מאזור לטרון, הגיעה אל באב אל-ואד (שער הגיא) והמשיכה במעלה הדרך התלולה והמפותלת. בראשי הרכסים ישבו כוחות עות'מאנים קטנים והבריטים נאלצו להילחם בהם במהלך ההתקדמות. החושך שירד מוקדם (בסביבות השעה 5 בערב) הכריח את הכוחות לעצור ללילה. במהלך היום הראשון התקדמה הדיוויזיה כ-16 קילומטרים והגיעה אל קרבת הכפר סאריס (ליד שורש של ימינו), כשהם נתונים תחת אש צלפים עות'מאנית. באותו הלילה החלו גשמים עזים והטמפרטורות צנחו, והחיילים הבריטים אשר לא היו מצוידים בבגדי חורף, סבלו קשות מהגשם ומהקור בהרי ירושלים. האדמה הפכה לבוצית והקשתה עוד יותר את תנועת הרכבים והארטילריה הבריטית. הגשם והקור ליוו את הכוחות גם בימים הבאים.
שתי הדיוויזיות האחרות שנעו מצפון לדיוויזיה ה-75 נתקלו בקשיים רבים אף יותר. מפקדי הצבא הבריטי השתמשו במפת ה-PEF (הקרן לחקר ארץ ישראל) משנת 1880, בה סומנו הדרכים כ"דרכים רומיות", והמפקדים הבריטים חשבו אותן לדרכים טובות. בפועל התגלו הדרכים כלא יותר משבילי עיזים צרים אשר היו כמעט בלתי עבירים לכוחות רכובים. הסוסים והגמלים התקשו במעלה הגבעות וההרים המסולעים של האזור. גם התותחים הבריטים נאלצו להישאר מאחור והיחידות הבריטיות נאלצו להסתדר ללא ארטילריה במרבית הקרבות באזור ירושלים.[2]
הדיוויזיה ה-52 הגיעה עד אזור קַרְיַת אלְ-עִנַבּ (אבו גוש) שם נעצרה עקב התנגדות עות'מאנית. כוחות של הדיוויזיה ה-75 הצליחו לבסוף לכבוש את הכפר סאריס ב-20 בנובמבר ובאותו הערב הצליחו לחסל את ההתנגדות בקַרְיַת אלְ-עִנַבּ תוך שהם מנצלים את תנאי הערפל ששררו לפנות ערב.
דיוויזיית היומינרי התקדמה באיטיות והגיעה אל בית עור אל-פוקא ב-21 בנובמבר. מיד לאחריו נתקלו בכוח של כ-3,000 חיילים עות'מאנים אשר ישבו על רכס שייח' זייתון יחד עם מספר סוללות ארטילריה. כוחות הדיוויזיה הצליחו לכבוש את הרכס אולם נאלצו לסגת זמן קצר לאחר מכן. הכוח העות'מאני זכה לתיגבורת ולאחר קרבות קשים תחת גשם שוטף הוחלט להסיג את הדיוויזיה חזרה אל בית עור אל-פוקא.
לאחר כיבוש קריית אל-ענב פנתה הדיוויזיה ה-75 לכיוון צפון-מזרח. כשהגיעה לבידו נתקלו באש חזקה מכוח עות'מאני גדול שישב על רכס נבי סמואל. באותו הערב (21 בנובמבר) הצליחה חטיבה של הדיוויזיה לכבוש את נבי סמואל. הבריטים ניסו להמשיך את המתקפה ביום למחרת אולם נאלצו לעצור. הכוחות הבריטים היו בתנועה רצופה במשך כחודש (מאז כיבוש באר שבע) והגיעו לקצה גבול יכולתם. הדיוויזיות הבריטיות ספגו כ-2,000 נפגעים בקרבות באזור ירושלים, ויחד עם התארכות קווי האספקה, תנאי השטח הקשים, הגשם והמחסור בארטילריה, נאלץ הפיקוד הבריטי לעצור את ההתקדמות ולהתארגן.
עצירה ומתקפות נגד עות'מאניות
אלנבי החליט להחליף את שלוש הדיוויזיות התשושות (אשר השתייכו לקורפוס ה-21 של חיל המשלוח) בכוחות רעננים יותר מהקורפוס ה-20 (בפיקוד גנרל פיליפ צ'טווד). הדיוויזיות של הקורפוס ה-20 זכו לימים שקטים יחסית במישור החוף והספיקו לנוח ולהתארגן. הדיוויזיה ה-60 הלונדונית החליפה את כוחות הדיוויזיות ה-52 וה-75 בחזית ב-28 בנובמבר. שתי דיוויזיות נוספות (74 ו-10) הגיעו לאזור לטרון. במקביל, כוחות הנדסה נשלחו לאזור כדי לשפר את הדרכים, כדי שאפשר יהיה להעלות אספקה וארטילריה לכוחות הבריטים בהרים.[3]
פון פאלקנהיין והפיקוד העות'מאני זיהו את נקודת התורפה אצל הכוחות הבריטים וניסו לנצל זאת כדי לדחוק את הבריטים לאחור בסדרה של מתקפות נגד. ב-27 בנובמבר תקפה הדיוויזיה ה-16 העות'מאנית את הכוחות הבריטים באזור וילהלמה (בני עטרות של ימינו), דיר טריף (בית עריף) ובית נבאלא (בית נחמיה). ההתקפה נהדפה, אולם חודשה בלילה למחרת ונהדפה שוב. כ-150 חיילים עות'מאנים נפלו בשבי. כמעט במקביל תקפו העות'מאנים גם באזור שילתא (מושב שילת) ואף הצליחו להדוף את הבריטים משילתא, אולם כוחות בריטים נוספים נשלחו לאזור והשטח נכבש מחדש.
התקפה נוספת נערכה מול דיוויזיית היומינרי שישבה בשטח נשלט באזור רכס זייתון ובית עור אל-פוקא. הדיוויזיה נדחקה לאחור מול כוח עות'מאני גדול בהרבה. כוחות נוספים שנשלחו לעזרה הצליחו לייצב את הקו ולעצור את המתקפה. בנבי סמואל המשיכו העות'מאנים לתקוף את הכוחות הבריטים עד 1 בדצמבר, אולם ספגו אבדות קשות מבלי שהצליחו לכבוש מחדש את הרכס.
מתקפות נוספות נערכו במהלך הלילה של ה-1 בדצמבר על בית עור א-תחתא ובאזור אל בורג' (בעמק שבין גבעת התיתורה לשילת). כוחות עות'מאנים זיהו פרצה בקו הבריטי וניסו לפרוץ את קו ההגנה באזור זה. גלי ההתקפה נבלמו וכוחות בריטים שנשלחו לאזור הצליחו לקראת הבוקר לאגף את הכוחות העות'מאנים ולהביא ללכידתם. מעל 100 חיילים עות'מאנים נהרגו, 176 נשבו וגדוד שלם נמחק. היה זה קרב מכריע שכן לו היו מצליחים העות'מאנים לפרוץ את הקו הבריטי באזור היו יכולים להשתלט על הדרך הראשית לירושלים ולאגף את הכוח הבריטי.
לאחר ה-1 בדצמבר הסתיימו כמעט כל הקרבות באזור ירושלים. המתקפות העות'מאניות נכשלו ועלו במחיר כבד של הרוגים ושבויים לעות'מאנים. אלנבי סיים להחליף את כוחותיו והיה מוכן להמשיך בהתקדמות אל ירושלים. ב-8 בדצמבר תקפה הדיוויזיה ה-60 עמדות עות'מאניות מבוצרות היטב ממערב לירושלים, בתנאי גשם שוטף וערפל, והצליחה לכבוש אותם. הדיוויזיה ה-74 כבשה את בית איכסא, מצפון לירושלים. בינתיים, התקדמה הדיוויזיה ה-53 מדרום והגיעה ב-7 בדצמבר לבריכות שלמה, מדרום לבית לחם. ביום למחרת תקפה הדיוויזיה את בית לחם אולם מצאו אותה ריקה מכוחות צבא לאחר שהעות'מאנים עזבו אותה.
יום הכניעה
כשהבינו העות'מאנים כי ירושלים מוקפת, ובעיקר לאחר שראו את נפילת מערכיהם המבוצרים ב-8 בדצמבר, החליטו לסגת מן העיר. במוצאי שבת, ה-8 בדצמבר 1917, ערך המות'צרף (מושל) של ירושלים, עיזת ביי, פגישה[4] בה נכחו ראשי השלטון הטורקי ונכבדי העיר ובה הוחלט למנות מחדש את חוסיין אל-חוסייני (חוסיין אפנדי) כראש עיריית ירושלים (תפקיד ממנו הודח בשנת 1915, עם הגעתו של אחמד ג'מאל פאשה לעיר), ולהפקיד בידו את כתב הכניעה לעיר. כתב הכניעה מנה את הסבל הרב שנגרם לעיר בעקבות המצור וההפצצות הבריטיות כסיבה לכניעה כמו גם הרצון למנוע את הרס המקומות הקדושים. כתב הכניעה כלל גם את התקווה שהבריטים ישכילו לשמור על המקומות הקדושים "כפי שעשו העות'מאניים במשך 400 שנות שלטונם בעיר". כמו כן ניתנה לראש העיר כרכרה, נהג וליווי של מפקד המשטרה לטובת מסירת כתב הכניעה.
במהלך ליל ה-8 בדצמבר נסוגו כל כוחות הצבא העותמאני מהעיר לכיוון יריחו. בוקר ה-9 בדצמבר מתואר ביומנים רבים מהתקופה כיום של אושר וחג, לאור שנות הסבל מהשלטון הטורקי המושחת והמשבר הכלכלי החמור שפקד את העיר במהלך שלוש שנות המלחמה. עם זאת מתואר בוקר זה גם כיום של ביזה גדולה, ביזה שנפסקה באחת כאשר נכנס החייל הבריטי הראשון לעיר[5].
בבוקר ה-9 בדצמבר אסף ראש העיר משלחת של מכובדי העיר, עבר דרך המושבה האמריקאית שם הצטרף אליו הצלם הול לארס לארסון, וכן אולתר עבורו דגל לבן כסמל לכניעה. המשלחת פנתה לכיוון מערב לקבל את פני הכוחות הבריטיים הכובשים. סמוך לכפר שייח' באדר, על הגבעה שעליה שוכנת היום כיכר אלנבי בשכונת רוממה, פגשה המשלחת בחיילים הבריטיים הראשונים: טוראים צ'רץ ואנדרוז, צמד טבחים מהרגימנט 20/2 הלונדוני. הטוראים נשלחו על ידי מפקדם לקנות ביצים באחד מכפרי הסביבה, הלכו לאיבוד, ובשעה 5 בבוקר פגשו את משלחת הכניעה (בחלק מיומני התקופה יש התייחסות אל פגישה זאת כאל טקס הכניעה הראשון של ירושלים, אולם יש הטוענים כי האירוע לא התרחש מעולם[6]). בהמשך הדרך פגשה המשלחת בשני סמלי סיור, סדג'וויק והרקומב, שסירבו לקבל את הכניעה אך הסכימו להצטלם. בינתיים הודיעו הטבחים על המשלחת למפקדם בריגדיר גנרל ווטסון. ווטסון נאות לקבל את כתב הכניעה, אך כאשר מפקדו מייג'ור גנרל ג'ון שיי שמע על כך הוא ביטל את הכניעה במחי יד ודרש טקס חדש, וכך נערך טקס כניעה שלישי בפניו, שגם הוא בוטל על ידי אלנבי. חוּסֵיין, שחלה בדלקת ריאות עקב העמידה בקור וברוח, נאלץ להיעדר מהטקס הרביעי, אך אלנבי כיבדו בטקס קצר בבית החולים שערי צדק בו אושפז. משם המשיך אלנבי בבוקר ה-11 בדצמבר לשער יפו, שם קיים את טקס הכניעה הרביעי והאחרון. כעבור ימים אחדים, חוסיין נפטר מהדלקת.
תצלומי הכניעה
טקסי הכניעה השונים שנערכו ב-9 וב-10 בדצמבר תועדו על ידי צלם המושבה האמריקנית, כמו גם כניסתו החגיגית של הגנרל אלנבי לעיר ב-11 בדצמבר. לאחר הכניעה, מתוך רצון לפרסם את סדרת התצלומים במהירות האפשרית ברחבי העולם, יועץ לצלם לפנות לגנרל שיי ולבקש ממנו לשלוח את התמונות בדואר דיפלומטי, ואולם כאשר שיי ראה את סדרת התמונות המתעדים את טקסי הכניעה המאולתרים הוא דרש להשמיד את כל התמונות פרט לאלו המתעדות את כניסת אלנבי לעיר. בעקבות כך פורסמו ברחבי העולם רק התמונות של הטקסים בהם אלנבי היה מעורב, תמונות שעוררו התרגשות רבה. מבין סדרת תצלומי הכניעה האחרים, השתמרה רק תמונת טקס הכניעה הראשון, בפני סמלי המטבח.
כניסת אלנבי לעיר העתיקה
אלנבי בחר לרדת מסוסו לפני שנכנס לירושלים, והוא וקציניו נכנסו לעיר ברגל דרך שער יפו[7] - מתוך כבוד לעיר הקדושה ליהדות, לנצרות ולאסלאם .לאחר מכן ציין בדו"ח הרשמי:
- "נכנסתי לעיר רשמית ב-11 בדצמבר בצהרי היום, עם כמה מאנשי הסגל שלי, מפקדי הדיוויזיה הצרפתית והדיוויזיה האיטלקית, ראשי המשלחת הפוליטית, והנספחים הצבאיים של צרפת, איטליה ואמריקה.
- התהלוכה הייתה רגלית בלבד, ובשער יפו התקבלתי בידי השומרים המייצגים את אנגליה, סקוטלנד, אירלנד, ויילס, אוסטרליה, ניו זילנד, הודו, צרפת, ואיטליה. האוכלוסייה קיבלה את פני יפה..."
Charles F. Horne, Source Records of the Great War, volume V
-
טקס הכניעה של העיר ירושלים, בחזית מגדל דוד -
חיל משמר בריטי בשער יפו, 9 בדצמבר 1917 -
צו הכניעה של ירושלים
_C_SR_013b.JPG)
הצהרת ירושלים
ההכרזה הרשמית של סר אדמונד אלנבי על משטר צבאי לאחר כיבוש ירושלים ב-9 בדצמבר 1917:
- "לתושבי ירושלים והאנשים הברוכים המתגוררים בסביבתה,
- התבוסה שנחלו הטורקים מידי הצבאות תחת פיקודי הובילה לכיבוש עירכם בידי כוחותיי. לפיכך הריני מכריז בזאת כי העיר נתונה תחת משטר צבאי, והיא תשאר תחת משטר זה כל עוד יהיה בכך צורך צבאי.
- אולם, לבל יחשוש איש מכם לאור הניסיון שהיה לכם בידי היריב שהסתלק, הריני להודיעכם כי ברצוני שיעסוק כל אדם בעסקיו החוקיים ללא חשש וללא מפריע.
- יתר על כן, היות שחסידי שלוש הדתות הגדולות של האנושות חשים חיבה לעירכם, ואדמתה קודשה בתפילות ובמסעות העלייה לרגל של אנשים אדוקים משלוש הדתות הללו במשך מאות רבות בשנים, לפיכך, הריני לידע אתכם כי כל מבנה מקודש, יד זיכרון, מקום קדוש, מקדש, אתר מסורתי, הקדש, אתר ירושה דתית, או מקום תפילה מסורתי מכל צורה שהיא של כל שלוש הדתות יישמר, ויוגן על-פי המנהגים והאמונות הקיימים של אלו שלדתם הוא מקודש.
- הוצבו שומרים בבית-לחם ובקבר רחל. מערת המכפלה בחברון הושמה תחת שליטה מוסלמית בלעדית.
- הממונים על שערי כנסיית הקבר הקדוש התבקשו לקיים את חובתם המסורתית לזכרו של החליף עומר, שהגן על הכנסייה ברוחב ליבו."[8].
החגיגה הדתית
.jpg)
ההיסטוריון ניר מן מציין, כי יומיים לאחר שהגנרל אלנבי כבש את באר שבע סמך הקבינט הבריטי את ידיו על נוסח הצהרת בלפור. לאחר כיבוש דרום הארץ הורה ראש הממשלה לויד ג'ורג' לגנרל אלנבי לכבוש את ירושלים כמתנת חג המולד לעולם הנוצרי.
וכך שבועיים לפני חג המולד אלנבי הגיע רכוב על סוסו הלבן, מוקף בפמליית פרשים לויה דולורוזה, ירד מסוסו וצעד ברגל לכנסיית הקבר. "החיזיון האקומני של אלנבי חולל התלהבות הדומה להשראה האָפּוֹסְטוֹלִית בעולם הנוצרי כולו".
בלונדון נישאה תפילה מיוחדת בקתדרלת סנט פול, מקום מושבו של הבישוף של לונדון, והפעמון הגדול בכנסיית ווסטמינסטר צלצל לראשונה מזה שלוש שנים[9], וכן פעמוני כנסיות סידני שבאוסטרליה צלצלו לרגל הניצחון. פעמוני כל הכנסיות ברומא צלצלו במשך שעה שלמה ובפריז נערכה מיסה מיוחדת בכנסיית נוטרדאם בפריז. יהודי ירושלים הדליקו באותו הערב נר ראשון של חנוכה ובירכו על נפלאות נס חנוכה שלהם ועל התשועות בימותיהם.
כיבוש ירושלים סימל את קצו הקרב של "הענק החולה של אירופה", כינויה של האימפריה העות'מאנית בתקשורת ובספרות באותם ימים.
הנצחת הנופלים
לאחר המלחמה הוקם בית הקברות הבריטי בהר הצופים ובו נקברו חללי צבא האימפריה שנפלו במהלך הקרבות באזור ירושלים. במקום נטמנו 2,473 חללים, וכן הוצבו בו עוד 3,296 מצבות זיכרון לחללי הקרבות בארץ ישראל ובמצרים שלא נודע מקום קבורתם. בסך הכל צוינו בבית הקברות הצבאי בירושלים כ-5,769 חללי מלחמת העולם הראשונה.
אנדרטת אלנבי ברוממה
עם שוך הקרבות בארץ ישראל ביקשו הלוחמים הבריטים להנציח את זכר חבריהם שנפלו במסע הכיבוש הארוך עד ירושלים על ידי אנדרטת זיכרון המוצבת בכיכר אלנבי בשכונת רוממה במערב ירושלים. המקום שנבחר היה אותה גבעה סחופת רוחות על אם הדרך לירושלים, בה התקיים טקס הכניעה ההיסטורי (ואולי גם השניים שאחריו). על האנדרטה שהוקמה ב-1920 על ידי האדריכל א. וולקוזינס (Wallcousins) צוין התאריך 9 בדצמבר 1917 כתאריך כיבושה של ירושלים, ולא ה-11 בדצמבר בו התקיים הטקס רב הרושם של אלנבי בשער יפו.
אנדרטת אלנבי מתנשאת לגובה של כשלושה מטרים ובנויה כתֵבה מלבנית מוגבהת. היא מעוצבת בסגנון המאפיין אנדרטאות בריטיות מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועשויה לוחות אבן פשוטים היוצרים צלליות של אבירים צלבניים. הבחירה במוטיב הזה אינו מקרי, ויש בו הד להקבלה שערכו הבריטים בינם ובין הצלבנים, שהלא אף הם "גאלו" את ארץ הקודש במסע צלב מודרני מידי המוסלמים.
על האנדרטה מופיע הכיתוב:
Near this spot the Holy City was surrendered to the 60th London Division, 9th December 1917 Erected by their comrades to those officers, NCOs and men who fell in fighting for Jerusalem
(תרגום: סמוך למקום זה נכנעה העיר הקדושה לדיוויזיה הלונדונית ה-60, 9 בדצמבר 1917. הוקמה בידי חבריהם לנשק לכל אלה הקצינים, הנגדים והטוראים שנפלו בקרב על ירושלים)
בראש האנדרטה תוכנן פסל עשוי ברונזה של אלנבי רוכב על סוס, אך חלק זה לא הושלם מעולם. במקומו הונח צלב אבן שוכב על ראש האנדרטה, כמעין מצבה לזכר הנופלים.[10]
לקריאה נוספת
- דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, מדריך טיולים בשכונות ובתים, הוצ' כתר, 1996
- יהושע בן אריה ותמר הירדני, שכונת רוממה, קובץ לזכר שושנה הלוי, הוצאת אריאל, בדפוס
- יעקב גרוס (עורך), ירושלים תרע"ח, 1917/8 - חורבן, נס וגאולה, הוצאת גרוס, גבעתיים 2007
- פילדמרשל ארצ'יבלד פרסיוול ויוול, מסעי המלחמה בארץ ישראל, הוצאת אריאל, 2007. עמודים 137–146
קישורים חיצוניים
- צבי שילוני, הנסיגה הטורקית-הגרמנית מירושלים בדצמבר 1917, קתדרה 86, ינואר 1998
- ערן תירוש, מערכת נבי סמואל והתקפת הנגד הטורקית, באתר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל
יובל מלחי, המלחמה הגדולה – כיבוש ירושלים, באתר "קטעים בהיסטוריה", 8 באפריל 2013
ניר חסון, להניף דגל לבן בירושלים, שוב ושוב, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2017- ניר חסון, לא אלנבי, לא ירושלים ולא 1917: רבים מתצלומי כניעת העיר שגויים, באתר הארץ, 23 בינואר 2015
- כשראש עיריית ירושלים התחנן לבריטים: תנו לי להיכנע!, באתר הספרייה הלאומית, דצמבר 2017
אלנבי נכנס לירושלים, 11 בדצמבר 1917. צילום יעקב בן דב והרולד ג'ייפס, עריכה יעקב גרוס. בין הדמויות בסרטון: הגנרל אלנבי, לורנס איש ערב, קולונל דה פייפאפ, בריגדיר גנרל בורטון, מפקד הקישלה, מפקד המשטרה העות'מאנית, הרב נסים יהודה דנון והרב מאיר עוזיאל- אביגיל יעקבסון, כשעיר מחליפה ידיים: ירושלים במעבר בין האימפריה העת'מאנית והשלטון הבריטי, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2017
- שלוה וייל, מיומנו האישי של סולומון יצחק, או "יצחק הפלשי", באתר הארץ, 14 בדצמבר 2017
- עמית נאור, הסרט האבוד של אבי הקולנוע העברי, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 09.12.19
הערות שוליים
- ^ א.פ. ויול, מסעי המלחמה בארץ ישראל, עמ' 139.
- ^ ויול, עמ' 139-140.
- ^ ויול, עמ' 142.
- ^ תיאור של הפגישה ניתן למצוא במאמר זה
- ^ יעקב גרוס (עורך), ירושלים תרע"ח, 1917/8 - חורבן, נס וגאולה, הוצאת גרוס, גבעתיים 2007
- ^ להניף דגל לבן בירושלים, שוב ושוב, הארץ
- ^ בשונה מקיסר גרמניה וילהלם השני שבעת ביקורו בעיר בשנת 1898 נפרצה פירצה בחומת העיר העתיקה, על מנת שלא יצטרך לרדת מסוסו בכניסתו לעיר.
- ^ (מתוך Source Records of the Great War, עורך: Charles F. Horne, כרך V)
- ^ היו אלה ימי מלחמה
- ^ העיתונאי וחוקר ירושלים, דב גנחובסקי, כותב כי יש הטוענים שאבני האנדרטה נלקחו ממגדל השעון שהתנוסס עד ראשית תקופת המנדט על שער יפו אך אין ראיות לטענה זו. (דב גנחובסקי, עוד סיפורים ירושלמיים, הוצאת כרטא, ירושלים 2002, עמ' 142)
32753665כיבוש ירושלים (1917)