ערך טוב

אספקת המים לירושלים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נקבת השילוח בשנת 1900
נקבת השילוח בשנת 2002

אספקת המים לירושלים היוותה אתגר מורכב מאז היווסדה של העיר. לאורך כל דורותיה וגלגוליה נאלצו יושבי העיר ושליטיה למצוא פתרונות שונים למצוקה זו, בהתאם לטכנולוגיה שרווחה בזמנם.

בתקופות קדומות התבססו הפתרונות על ניסיונות לאגירת מי גשמים ועל מציאת דרכים להפקה, הובלה וניצול של מי המעיינות הנובעים בקרבת העיר. החל מן התקופה החשמונאית החלה בניית מערכות הובלת מים ממעיינות המרוחקים מרחק ניכר מן העיר, באמצעות אמות מים. מערכות אלה הורחבו ושוכללו בתקופות מאוחרות יותר, אך אחזקתן נעשתה מורכבת יותר ויותר, ודרשה תשומת לב ומשאבים רבים מצד השלטון שהיה בעיר בכל עת נתונה. התהפוכות השלטוניות הרבות שעברה העיר לאורך הדורות לא תמיד היטיבו עם מערכות אספקת המים, ובתקופות רבות לאורך ההיסטוריה שלה ידעה העיר מחסור ומצוקה בתחום זה. בעיה זו בלטה במיוחד בתקופות של שלטון חלש, דל משאבים, או כזה שלא ייחס חשיבות מיוחדת לירושלים, וכן בעתות מלחמה ומצור. בתקופות אלו, שלעיתים נמשכו עשרות ואף מאות בשנים, שבו תושבי העיר לשיטות פרימיטיביות יותר של הפקת מים ואגירתם.

בתקופת המנדט הבריטי הונחה בעיר לראשונה מערכת מודרנית המבוססת על משאבות ומערכת צינורות מסועפת, שסיפקה מים זורמים ישירות לשכונות המגורים, ובהמשך גם לבתיהם הפרטיים של תושבי העיר. עדיין, קטיעת אספקת המים לעיר בעת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות הוכיחה עד כמה פגיעה העיר מן הבחינה הזו, גם בעת המודרנית.

כיום אחראית חברת מקורות על אספקת המים אל העיר, וחברת 'הגיחון' על אחזקת מערכת המים בתוך העיר והפצתם לתושבים.

רקע

ירושלים היא מהעתיקות שבערי ארץ ישראל. כאשר נוסדה, לפני למעלה מארבעת אלפים שנה, נתקלו תושביה בקשיים באספקת המים ובשימוש בהם, כמו הקושי לנצל את מי הגשמים או לגשת למי התהום. בירושלים יורדים כ-550 מילימטר גשם בשנה בממוצע, אך את מרביתם לא ניתן לאגור. בשל מיקומה הגאוגרפי של ירושלים בסמוך לקו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, מי הגשמים היורדים אל הקרקע ניגרים ממנה במהירות מזרחה או מערבה, ואינם מספיקים לחלחל אל תוך הקרקע.

מי התהום כמעט ואינם נגישים ליושבי ירושלים משתי סיבות עיקריות:

  1. עומק מי התהום – ירושלים שוכנת בגובה של כ-700 מטרים מעל פני הים, מאות מטרים מעל מפלס מי התהום. עומק כה רב אינו מאפשר חציבה של בארות.
  2. מיעוט מקורות מים – בתחומי ירושלים ישנם מעיינות מעטים, אשר מספיקים אך בקושי ליושבים בקרבתם. אף לא אחד מן המעיינות בירושלים נובע בתחומה (בגבולותיה הקדומים), ועל תושביה היה לצאת אל מחוץ לחומות העיר כדי להגיע אל מקורות המים.

ההיסטוריון והגאוגרף אברהם לונץ תיאר את הבעיתיות שבאספקת המים לירושלים:

גשמים לא יבואו בה- כבכל ארץ הקדם- רק בימי החורף והם ישקו ויפרו את האדמה אשר יבשה ונחרה כעץ מחום הקיץ, וגם ישפיקו מים לשתייה ולכל צרכי האדם על כל השנה כי מהם ימלאו בורות-אשר לכל בית ובית -וגם בריכות המים.

— לונץ, נתיבות ציון וירושלים

המעיינות בירושלים

בירושלים נובעים שני מעיינות קדומים: עין רוֹגֵל ומעיין הגיחון, השוכנים שניהם בקרבת עיר דוד. עין רוֹגֵל התייבש בשנות ה-30 של המאה ה-20, אך מעיין הגיחון פעיל זה אלפי שנים, והוא שימש במשך דורות כמקור המים החשוב של ירושלים. הספיקה הממוצעת של מעיין הגיחון הייתה כחמישים מטרים מעוקבים ביום, שהיא ספיקה גבוהה למדי, אך היא לא הייתה יציבה כלל: לעיתים הוא סיפק כמות גדולה של מים ולעיתים כמות זעומה בלבד. תושביה הקדומים של ירושלים לא יכלו להסתפק במעיין זה בלבד, וחיפשו מקורות מים נוספים.

תקופת הברונזה וימי בית המקדש הראשון

מערכת המים היבוסית

ערך מורחב – פיר וורן

ירושלים הוקמה על ידי הכנענים לפני למעלה מ-4,000 שנה, ובתחילה הייתה עיר קטנה בת פחות מאלף איש[דרוש מקור]. גם שטחה היה קטן למדי, וכלל גבעה קטנה בלבד, היא עיר דוד של ימינו. עם בניית החומה סביב 'עיר יבוס' המיוחסת ליבוסים המקראיים, התעוררה בעיה קשה: מקור המים היחיד של העיר - מעיין הגיחון - נבע בעומק נחל קדרון שלמרגלות העיר, ולא ניתן היה להגן עליו או אף להגיע אליו בעת מצור. בשל כך חצבו הכנענים מנהרה תת-קרקעית, שהובילה מתוך העיר, תחת החומה, אל המעיין. המעיין עצמו הוסתר במערכת ביצורים, כדי למנוע מהאויב לשתות ממימיו או להרעילם. ייתכן שאנשי דוד המלך, שכבשו את ירושלים מידי הכנענים, חדרו אליה דרך מערכת המים, כנרמז בספר שמואל ב: ”וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד... וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר” (ספר שמואל ב', פרק ה', פסוק ז').

מערכת המים הכנענית השתמרה היטב באתר "פיר וורן" שבעיר דוד, והיא נקראת על שם צ'ארלס וורן, החוקר הבריטי שחשף אותה במאה ה-19[1].

תקופת בית ראשון

בריכת השילוח הצלבנית בראשית המאה ה-20
ערך מורחב – בריכת השילוח

בתקופת בית ראשון, לפני כ-2,700 שנה, מרד המלך חזקיהו בסנחריב מלך אשור וסירב להעלות לו מס, כפי שסוכם ביניהם קודם לכן. העימות היה בלתי נמנע, ובשל כך, בהוראת חזקיהו בוצרה ירושלים (נבנתה החומה הרחבה) לקראת קרבות ומצור ממושך. בנוסף לכך, שופצו בהוראתו החומות הישנות, והוא החליט להעביר את מי הגיחון פנימה אל תוך העיר באופן מלאכותי, כדי שלא ייפלו בידי האויב: ”וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר (...) וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ, לֵאמֹר: לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים” (דברי הימים ב', ל"ב, ג'-ד'). לשם כך, נחצבה בהוראת חזקיהו נקבה באורך של כ-500 מטרים, אשר עוברת תחת בתי עיר דוד מצפון-מזרח לדרום-מערב, ומנקזת את מי הגיחון לתוך בריכת השילוח. בריכה זו נקראה כך מפני שהמים נשלחו אליה ממרחק. בסופו של דבר יצא מלאך ה' והרג 185,000 חיילים ממחנה אשור, ואחרי חודשי מצור ארוכים שב סנחריב לאשור כלעומת שבא. הבריכה הייתה אזור חשוב ביותר בירושלים כבר מתקופת בית הראשון[2].

תקופת בית שני

בתקופת בית שני הייתה ירושלים מרכז שלטוני ודתי, והיא התפתחה במהירות, בהתאם לטכנולוגיה הרומית. רמת החיים בעיר עלתה מאוד, ותושביה נזקקו למים רבים לשתייה, לרחצה, לטהרה ועוד. תפעול בית המקדש דרש אף הוא כמות רבה של מים לניקיון ולפולחן. מעיין הגיחון לא הספיק, ומצוקת המים בירושלים הייתה קשה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בימי שלוש הרגלים – פסח, שבועות וסוכות - שבהם פקדו את ירושלים מאות אלפי מבקרים, שנצרכו לכמות מים עצומה.

מושלי העיר ופרנסיה דאגו לאיסוף מים בבורות, וברשימת נושאי התפקידים בבית המקדש מופיע "נחוניה חופר שיחים"[3]. הצורך הגדול בימי הרגלים, בא לידי ביטוי במקורות חז"ל:

"פעם אחת עלו ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות. הלך [נקדימון בן גוריון] אצל שר אחד ואמר לו, הלויני שתים עשרה עיינות מים מכאן ועד יום פלוני. אם איני נותן לך שתים עשרה מעיינות מים, אני נותן לך שתים עשר ככר כסף."

— מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א'

האמה התחתונה

ערך מורחב – האמה התחתונה
תוואי אמות המים לירושלים
בריכות שלמה
בריכת חזקיהו בשלהי המאה ה-19
בריכת ממילא בשנת 1854

החשמונאים (37-167 לפנה"ס) היו הראשונים שפתרו את בעיית אספקת המים לירושלים באמצעות הבאת מים ממרחקים. הם איתרו את עין עיטם, מעיין הנובע במרחק של כעשרה קילומטרים מירושלים, והזרימו את מימיו לבריכת אגירה סמוכה. מבריכה זו יצאה אמת מים ארוכה, שהוליכה אלפי ליטרים של מים ביום לירושלים. כדי להבטיח שהמים יזרמו באמת המים בלי קושי, הקפידו הבונים על שיפוע מתון ביותר של כפרומיל (מטר עומק לכל 1000 מטרים אורך), ויצרו אמה ארוכה ומפותלת, שהקיפה את ההרים בדרך בין בית לחם לירושלים. בשני מקומות בלבד נכרו מנהרות: האחת סמוך לבית לחם, והשנייה ברכס ארמון הנציב הסמוך לירושלים. הסיבה לכריית המנהרה הראשונה הייתה להימנע ככל האפשר מהלאמת שדות חקלאיים של יושבי בית לחם, וכן למנוע פגיעה וגנבת מים על ידי חקלאים מקומיים. המנהרה השנייה נועדה לחסוך עבודה רבה בהקפת הרכס הגבוה באמה, ובמקומה לכרות מנהרה באורך של כ-400 מטרים בלבד מדרום לצפון. מרכס ארמון הנציב עברה האמה לאורך הגדה הדרומית של גיא בן הינום, חצתה את העמק הרדוד בגשר סמוך לבריכת הסולטאן, והמשיכה לאורך הגדה הצפונית של הגיא. סמוך לשער ציון נכנסה האמה אל תוך העיר, והסתיימה בבית המקדש.
כמה עשרות שנים לאחר מכן גדלה ספיקת האמה, בעקבות אמה נוספת שיזם הנציב הרומי, פונטיוס פילאטוס (36-26 לספירה). אמה זו, המכונה 'אמת הערוּבּ' על שם מעיין המוצא שלה המרוחק כחמישה קילומטרים דרומית לעין עיטם, הזרימה מים לבריכה שנבנתה מעל בריכת האגירה הראשונה, ושתי הבריכות גם יחד מילאו עתה את האמה התחתונה.

האמה העליונה

ערך מורחב – האמה העליונה

בימי הורדוס, שמלך כמאה שנה לאחר בניית "האמה התחתונה", לא הספיקו עוד מימיה של זו, והיה צורך באמה נוספת. יש הסוברים כי הורדוס עצמו יזם את הקמתה של אמה חדשה, ויש הסוברים שהייתה זו פעולה מאוחרת בהרבה של הלגיון העשירי בסוף המאה הראשונה לספירה[4]. בניית האמה העליונה התאפשרה עם כרייתה של אמת אספקה נוספת, הנקראת 'אמת הבּיאָר' על שם מעיין המוצא שלה, הנובע לא רחוק מעין ערוּבּ, בנקודה גבוהה יותר. מי 'אמת הבּיאָר' הוזרמו לבריכה שלישית, שנחצבה מעל שתי הבריכות הקודמות לה. האמה העליונה יצאה מהבריכה העליונה. הבריכות שופצו והורחבו, וכונו ברבות השנים בכינוי השגוי בריכות שלמה. האמה החדשה הייתה משוכללת בהרבה, ועברה דרך מנהרות רבות, שחסכו פיתולים סביב ההרים, ולכן הייתה קצרה בהרבה מקודמתה. ניצולם של מעיינות נוספים באזור, שנבעו בנקודה גבוהה יותר מן הערוב והביאר, איפשר לאמת המים להתחיל מנקודה גבוהה יותר מבחינה טופוגרפית, ולכן היא נקראת "האמה העליונה".

אמת מים זו זרמה לאורך תוואי דרך חברון של ימינו, והגיעה עד חלקו העליון של גיא בן הינום, סמוך לשער יפו. נראה ששם נכנסה אל העיר, מילאה את "בריכת המגדלים" (היא בריכת חזקיהו שברובע הנוצרי), עברה דרך ארמון הורדוס (שברובע הארמני), מילאה את המקוואות ובורות המים בעיר העליונה, מקום מושב הכהנים, ונכנסה להר הבית דרך הגשר הגדול.

המים שהגיעו לירושלים דרך אמות המים נאגרו בבורות ובבריכות אגירה, אך לבריכות אלו היו שני חסרונות: המים התאדו מהן במהירות, והמים העומדים התלכלכו והתעפשו. בשל כך שימשו בריכות האגירה בעיקר להשקיה ולניקיון, ואילו בורות המים שימשו לשתייה. עד היום קיימות בירושלים כמה בריכות אגירה ששרדו מהעת ההיא, ובהן בריכת הסולטאן, בריכת ממילא, בריכת ישראל ועוד.

המערכת הצפונית

עבודת המקדש, ובפרט הקרבת הקרבנות, דרשו כמויות גדולות של מים. לשם כך נאגרו מימי נחל בית זיתא שזרם מצפון להר הבית בבריכות הצאן (נקראות גם בריכות ישראל ובית חסדא). מים אלה שימשו ככל הנראה להשקיה ולניקוי בעלי החיים שנועדו לעלות לקרבן, לנקיון רחבת המקדש וכן עבור עולי הרגל שהגיעו מצפון. במקורות המיוחסים לתקופה האמורה[5] מוזכרות הבריכות בהקשר של סגולות הריפוי שיוחסו למימיהן.

מפעל נוסף להולכת מים אל בריכת אגירה באזור הצפון-מערבי של הר הבית, נקרא כיום "המנהרה החשמונאית" או "מוביל המים החשמונאי" (כיום נמצא בקצה מנהרות הכותל). תקופת כרייתו לא הובררה, ויש המקדימים את זמנו אף לימי בית ראשון, אך ודאי שהוא מוקדם לימיו של הורדוס. מפעל זה ניקז את מימי נחל בית זיתא והגיא המרכזי אל בורות בשטח מצודת הבירה או הר הבית. אורך המנהרה 80 מטר, רוחבה כ-1.20 מטר וגובהה בשיאה 12 מטר. המנהרה נחשפה בחפירות משרד הדתות ב-1985[6].

שמחת בית השואבה

תיאור שמחת בית השואבה. ציירה: דפנה לבנון

בימי בית המקדש נערכה בירושלים מדי שנה בחג הסוכות חגיגת מים מיוחדת שנקראה שמחת בית השואבה[7]. היא לוותה בטקסים גדולים: הלויים שאבו מים ממעיין הגיחון והעלו אותם על המזבח במקדש. העם הודה לה' על הגשמים שירדו בשנה הקודמת והתפלל לגשמי ברכה בשנה החדשה.

שמחת בית השואבה הייתה גדולה כל כך, עד כי המקורות היהודיים מלאים בתיאורי השירים, הריקודים והחגיגות הסוערות:

"חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם (לפני השואבים) באבוקות של אוּר (אש) שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות. והלויים (מנגנים) בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר."

— משנה, מסכת סוכה פרק ה'

על כך אמרו חכמי ישראל: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו" (שם, שם).

התקופה הרומית

בריכת הסטרותיון בראשית המאה ה-20

בראשית תקופת השלטון הרומי הוקמה מצודת אנטוניה, ובעקבות זאת נוספה למערכת אספקת המים הצפונית בריכת הסטרותיון[8] שנועדה לספק מים למצודת השלטון. ככל הנראה בשלב ראשון התמלאה הבריכה ממי גשמים, ובשלב מאוחר יותר הוסדרה אמת מים שניקזה את מי הטירופיאון אל הבריכה.

בימי הקיסר אדריאנוס (שבהם הוקמה איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים), הייתה אספקת המים לירושלים אחת ממשימותיו של הלגיון העשירי פרטנסיס, שהיה מוצב בעיר. על חלקים רבים מאמת המים העליונה נמצאו שרידי כתובות של הלגיון, אשר תחזק ושיפר אותה.

ימי הביניים

האמה העליונה והאמה התחתונה שימשו את ירושלים במשך מאות שנים, ותוחזקו על ידי שליטי העיר הנוצרים והמוסלמים. בחלוף השנים נזנחו האמות ונהרסו; במקומות רבים התפורר הטיח, העמודים נסדקו והאמה נפלה. בחלק מהמקרים פגעו חקלאים מקומיים באמה, כדי ליהנות ממימיה להשקיית שדותיהם. לבסוף התייבשו האמות, ושליטי ירושלים חיפשו פתרונות אחרים לבעיית אספקת המים לעיר. הפתרון היה בדרך כלל חפירת בריכות אגירה ובורות מים בעיר ובסביבותיה, כמופיע בתיאורו של הגאוגרף המוסלמי אל-מֻקַדָּסִי בשנת 985 לספירה:

בירושלים יש שפע של מים ... מעטים הם הבתים שאין להם בור מים אחד או יותר. בתוך העיר ישנן שלוש בריכות גדולות ... בשטח הר הבית יש עשרים בריכות מים בגודל עצום, ויש שם כמה רובעים שבהם אין בורות מים ציבוריים, כי אם אלו מקבלים את מימיהם מניקוז הרחובות.

שפע המים שתיאר אל-מֻקַדָּסִי לא האריך ימים: שנות בצורת שפקדו את הארץ והזנחת ניקיון הבורות והבריכות, יצרו מחסור חמור במים בירושלים. לעיתים היו הבורות והבריכות מתייבשים כבר באמצע הקיץ, ותושבי העיר נאלצו לקנות מים במחיר מופקע מתושבי הכפרים הסמוכים. אלה היו שואבים מים ממעיינות מרוחקים ומביאים אותם בנאדות עור אל תושבי העיר הצמאים. מחיר המים יכול היה להאמיר כל כך, עד כי בשנות בצורת קשות מתו עניי ירושלים בצמא, מפני שלא יכלו לממן את המים שלהם נצרכו.

התקופה הממלוכית

הראשון בתקופה הממלוכית שהסדיר אספקה סדירה של מים להר הבית היה עלאא' א-דין, הממונה על ההקדשים וחברו לגדוד של ביברס. ב-1266 הקים מערכת הובלת מים להר הבית לצורכי טהרה.

ב-1327 שיקם המושל תנכיז את אמת המים התחתונה, ששימשה עוד מימי הרומאים להובלת מים ממעיינות אל-ערוב ומבריכות שלמה. הוא בנה את תעלות הסביל של בריכת הסולטאן והעביר אמה לאורך רחוב השלשלת להובלת מים אל ה"כוס" (אל-כאס), מבנה הטהרה שבנה על הר הבית. מפעל מים זה סיפק גם את המים הדרושים לבית המרחץ בשוק הכתנים.

בחודש מרץ 1483 נערכה פעולת השיפוץ האחרונה של אמת המים בתקופה הממלוכית. הסולטאן קאיתבאי הקציב סכום גדול לשיקום בריכות שלמה ואמת המים. סופה של האמה, העוברת גם היא ברחוב השלשלת, בסביל קאיתבאי שנבנה מול מדרסת האשרפייה על הר הבית. זהו הסביל המפואר ביותר בירושלים, ולו כיפה מעוטרת בתחרת אבן. הנוסע פליקס פברי, שביקר בירושלים ב-1480, ראה את הפועלים חוצבים בהר תוואי לתעלת המים, וכתב שמעשה התעלה עולה על מעשה הנקבה שחצב חזקיהו[9].

התקופה העות'מאנית

אמות המים

מסמך עות'מאני המעניק פטור ממס לשומרים על אמת המים

הפולחן המוסלמי בהר הבית דרש מים זורמים רבים לשתייה, לטהרה ולרחצה. העות'מאנים, שכבשו את ארץ ישראל ב-1517, שיפצו בהשקעה כספית עצומה את אמת המים התחתונה מבריכות שלמה, כדי לחזק את אספקת המים להר הבית. אולם במהלך השנים התקלקלו הצינורות ונסתמו עקב חוסר תחזוקה ועקב מנהגם של תושבי בית לחם ליטול להם חלקי צינור לצורכיהם, עד כי "מכל הדרת בניינם לא נשארו רק שרידי עמודי פאר וכתובות שונות"[10]. עם זאת, בשלהי המאה ה-19, לקראת ביקורו בארץ ישראל של וילהלם השני, קיסר גרמניה, החלו עבודות שיקום נרחבות. עדות לכך אפשר למצוא אצל ישראל דב פרומקין, בעיתון החבצלת:

"ראש בית פקידות עירנו החדש (...) עוסק עתה בתיקון גדול ונשגב ונחוץ מאוד לעירנו; בפקודתו מתקנים את התעלות העתיקות וצינורותיהן, אשר דרכם הובאו לְפָנִים מים העירה מהמעין לבריכות אשר הלאה מבית לחם. ידיים רבות עמלות בתיקון התעלות האלה, ויש תקווה כי בקרוב יובאו המים העירה (...) תועלת מִשְנֵה יש בתיקון הזה, כי לבד שמַים חיים, מי מעיין, חסרים בירושלים ודרושים מאוד למצב בריאות תושביה, לבד זה בשנה הזאת אשר גשמיה מועטים היו, גם מֵי הבורות אשר בעיר מעטים המה, ולא יספיקו לתושביה לכל השנה. וכבר דִמוּ השָקַאים להעלות מחיר המים, ולהתעשר על חשבון העניים. תודה רבה תִּתְחוֹבַב עירנו לשר ולחברי בית פקידות העיר על התיקון הזה!"

— "חבצלת", 26 במאי 1898

המאמץ נשא פרי, אך הושלם רק ב-1902, כחמש שנים לאחר ביקור הקיסר. בתוך תעלת האבן העתיקה הונח צינור ברזל, שהזרים מים לירושלים, ואלה חולקו בנדיבות ליושבי העיר באמצעות סַבִּילים רבים שפוזרו בכל העיר. המים הגיעו דרך האמה המשופצת, נוסף על מי הבורות ובריכות האגירה המקומיים, וזרמו בשפע בבתי המרחץ, בבתי ההארחה ובמוסדות הדת בעיר. אולם ימי רווחה אלו היו מעטים: במהרה חוררו חקלאים את הצינורות בדרך מבית לחם לירושלים כדי להזרים מים לשדותיהם ולהשקות אותם, ולא פעם שאבו נוודים ממדבר יהודה הסמוך ממי הצינורות ופגעו באספקה השוטפת לירושלים. גם ספָּקי המים בירושלים התנכלו לאמות המשופצות וחיבלו בהן, משום שהאמות פגעו בפרנסתם.

השליטים העות'מאנים התקשו להתמודד עם המפַגעים, ואפילו חיילים ושומרים שהוצבו לאורך האמות לא הצליחו להבריח אותם. השלטון אף הציע הקלות ופטור ממס לתושבי הכפרים והעיירות הסמוכים לאמות המים בתמורה לשמירה עליהן מפני מתנכלים, אך ללא הצלחה יתרה. הדבר הביא לנטישת אמות המים, וירושלים נאלצה להסתפק בבריכות ובבורות המקומיים[11].

בורות המים

מוכר מים בירושלים, 1890
בור מים בשכונת בית דוד משלהי המאה ה-19

בורות המים תפסו את מקום אמות המים, והיו לאמצעי אספקת המים העיקרי של ירושלים בדורות הבאים[12]. בורות אלה היו חללים תת-קרקעיים שנחצבו בדרך כלל באזורים הנמוכים, כדי שהגשמים יזרמו אליהם בכוח הכבידה דרך תעלות ומרזבים. הבורות טויחו היטב כדי למנוע חלחול בסלע הגיר האופייני להרי ירושלים, ותושבי העיר דאגו לנקותם מדי קיץ. פתח הבור - החוליה - היה סגור על פי רוב כדי למנוע התעפשות או זיהום המים, והוא נפתח רק כדי לשאוב מים מהבור. כשהחלה היציאה מהחומות הקפידו בוני הבתים לחצוב עבור כל בית או לכל חצר משותפת בור מים, שבלעדיו לא ניתן היה לנהל חיים תקינים.

לאחר מסעו השלישי לארץ ישראל, רשם הרופא השווייצרי ד"ר טיטוס טובלר:

בירושלים יש מים ממים שונים: מי גשמים, מי מעיינות או מי בארות, מי צינורות או מים המובלים[13]. כבר אמרו על ירושלים שהיא עשירה במים וכן שהיא עניה במים. האמת היא שאמנם אין לירושלים בתוך גבולותיה מעיינות מים מתוקים, ושאין סביבה ובתוכה נחלי מים מפכים; עם זאת יש לה לעיר, אם נוהגים בה הבריות מידת מה של חסכנות, מים בשפע, ומבחינה זאת קל יותר היה לאוכלוסייה שלה לעמוד במצור משהיה לאויב הצר עליה, שבהריסת הבארות והבורות שמחוץ אפשר היה לגרום לו נזק לא ישוער, ואילו בפנים היה שפע מים מובטח...

— ätter aus Jerusalem, Constanz 1856, 1. T., S. 35 ffDenkbl

הקושי בתחזוקה ובשימוש בבורות המים הוביל להמצאת פתרונות להקלה על מלאכת השאיבה. חלק מהשכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומה התהדרו במשאבות, כמתואר, למשל, בעדותו של העיתונאי היהודי משה ריישר על משכנות שאננים משנת 1868: "ושם בורות חצובים, ושלח (משה מונטיפיורי) מלונדון פלומפי, לבל יטריחו לשאוב בדלי."[14] בעיתונות העברית בשלהי המאה ה-19 הופיעה מודעת פרסומת בזו הלשון:

"אתם אבות משפחה, ואתן אמהות ילדים, לא עזבתם עד עתה את האמצעי הישן לשאוב מים מן הבאר על ידי דלי קשור אל חבל. יום אחד הדלי נופל אל הבאר והאב האומלל רץ לשכנים אשר דרים רביע שעה רחוק ממנו, להשאיל כדומים להסיר אותו מהבור. פעם החבל ניתק ועל בעל הבית לקנות חבל אחר במקומו, וגם, כפי שקרה פעמים רבות בירושלים, שנפלו ילדים בבורות! ולמען הימלט מכל המקרים הרעים האלה, עליכם לתת אל פתח הבאר משאפה (פומפה) אחת נאה וחזקה, ותוכלו להשיג אותה אצלי בהוצאה קטנה של 33 פרנק."

— פרסומת למשאבת מים, מופיעה אצל שלמה שבא, "הימים היפים", עמ' 53

החסרון העיקרי בשיטת הבורות היה התלות בגשם שימלאם. בהיעדרו, החלופה היחידה הייתה לקנות מים מהשקאים, בני הכפרים סילואן, ליפתא ומוצא, רובם ערבים ומקצתם תימנים, שהיו מוכרים את מימי המעיינות בעיר, בעיקר בשנים שחונות שגשמיהן לא הספיקו למלא את הבורות העירוניים. בשנים שחונות במיוחד, נשקלה ברצינות האפשרות לעזוב את העיר[15].

ה' בחשון תרנ"ז - ...ואך מעטים המה הלוקחים להם לשתייה את המים החיים אשר יובעו ממעיני נפתוח (ליפתא) ומוצא, כי ביוקר המה נמכרים... והשקאים המה בני שני הכפרים ליפתא וסילואן הקרובים לעיר, ואחדים מבני אחינו התימנים, ונשאו את המים בנאדות על שכמם או על גב חמוריהם, וסבו על פני הבתים למכרם.

— דוד ילין, ירושלים של תמול, עמוד 89

מנחם מנדל קמניץ, יהודי תושב ירושלים, תיאר בספרו "קורות העתים" אירוע המלמד על מצוקת המים בירושלים באותן שנים שחונות: בקיץ של שנת 1853 נתקלו ג'יימס פין, הקונסול הבריטי של ירושלים, ורעייתו אליזבת, באב ובנו שעמדו על אם הדרך מירושלים לטלביה, כשהבן ממרר בבכי. התברר כי הילד צמא מאוד, אך לאביו לא היה די כסף לשלם למוכרי המים (ה"שקאים") בעבור כוס מים. הזוג פין מיהר להזמין את השניים לבית הקיץ שלהם בטלביה והשקו אותם מבור המים שלהם, שהיה מלא. השמועה עשתה לה כנפיים, ובתוך שעות ספורות גדשו את הבית מאות מקומיים צמאים, שהתחננו למים. לאחר שחילקו את כל המים שעמדו לרשותם, נאלצו בני הזוג פין לקנות בעצמם מים עד סופו של אותו קיץ.

תקופת המנדט הבריטי

קצה אחד של מיכל הכבידה הגדול בהר הצופים. על השלט (בעברית) הספקת המים בירושלים. עבודות עין-פארה. אוצר המים הכללי, 1926
ערך מורחב – צבי ליבוביץ
ראש מחלקת המים בעיריית ירושלים בתקופת המנדט.

לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בסוף 1917, חנו בעיר כוחות צבא גדולים שניצלו את כל המים שהגיעו מברכות שלמה ותושבי העיר נאלצו להשתמש אך ורק במי הבורות. היה צורך במציאת פתרון מהיר להספקת מים נוספים לעיר, והבריטים התקינו בתוך חצי שנה, עד יוני 1918, משאבה וצינורות שהביאו מים ממעיינות אל ערוב[16]. לאחר כינון השלטון האזרחי, הבריטים שיפצו וניקו את שרידי אמות המים העתיקות והצינורות ששולבו בהם, והביאו מים ממעיינות העָרוּבּ והבִּיאָר עד ירושלים. הוזרמו לעיר מדי יום כאלף מטרים מעוקבים מים, תוך שימוש במשאבות מודרניות.

במקביל, הביאו הבריטים לסגירת בורות המים בירושלים, משום שהם היו מפגעים בריאותיים, במטרה להפוך אותה לעיר מודרנית. בעקבות גידול אוכלוסיית העיר ועליית רמת החיים בה, עלתה גם הדרישה למים ומצוקת המים בעיר נמשכה לאורך שנות ה-20 של המאה ה-20.

בשנת 1925 הוציא הנציב העליון צו שהפקיע את מי המעיינות העודפים של כפר ארטאס לטובת אספקת מים לירושלים[17]. תושבי הכפר פנו לבית הדין העליון וזה ביטל את הצו בטענה שהוא נוגד את כתב המנדט, האוסר פגיעה בתושבי הארץ לצורך הקמת הבית הלאומי היהודי[18]. בתחילת 1926 ביטל בית המשפט לערעורים בלונדון את פסק הדין והתיר לממשלה להפקיע ממימי הכפר[19], אולם הכוונה להשתמש במים ממעיינות הכפר[20], הומרה בהחלטה להביא מים מעין פואר שבנחל פרת, ולצורך כך הונח צינור מים ממעיינות הנחל לירושלים באמצעות חברת "John Ezra & sons" של יוחנן אבן עזרא, יוזם הפרויקט. זו התבררה כהחלטה בעייתית, שכן המעין יבש בקיץ[21][22]. בשנת 1931, לאור מיעוט הגשמים, הוכנו תוכניות להבאת מים ברכבת לירושלים[23].

בשנת 1931 הגיעה צריכת המים בירושלים לכ-800,000 גלון ביממה[24].

מעיינות ראש העין

תוואי צינור המים הבריטי לירושלים

כבר באמצע שנות ה-20 עלו קולות שטענו שאין מנוס מהבאת מים ממעיינות ראש העין למרות המחיר הגבוה[21]. לאחר שאספקת המים בנחל פרת לא סיפקה את הדרישות, בוצע סקר היתכנות על ידי מהנדסי הממשלה, ומשניתנה חוות דעת חיובית, הוחל בתכנון ביולי 1933[25] ובחפירות להנחת הצינור באוקטובר 1933[26]. במהלך העבודות הונח על ידי חברתו של אבן עזרא צינור להובלת מי המעיינות במעלה ההר לירושלים דרך שער הגיא, לאורך מרחק של 62.5 קילומטרים[27]. הצינורות הונחו לאורך הדרך לירושלים במחצית הראשונה של 1934[28][29] ובשנת 1935 נחפרו תעלות והצינורות הוכנסו לתוך האדמה וחוברו זה לזה[30]. משאבות רבות עוצמה עם בריכות אגירה, נבנו בשלוש תחנות לאורך הדרך: בלטרון, שער הגיא וליד סאריס[31].

על פי התוכנית, הקו היה אמור להתחיל לפעול ב-1 באוקטובר 1935[32], אולם התפקעות של צינורות רבים[33] הביאה לעיכוב בהעברת מים בקו עד ינואר 1936[34][35]. ב-16 בינואר 1936 דווח שצינור המים עבד שלושה ימים רצופים בלי תקלות[36]. אולם הפעילות לא המשיכה לאורך זמן ולמשך חודשים נוספים הקו סבל מתקלות חוזרות ונשנות[37][38]. על כן, מפעלי המים מואדי קלט ואל ערוב המשיכו לפעול גם בקיץ 1936[39]. בהמשך, החל הצינור לעבוד באופן סדיר, ומאז, מעיינות ראש העין היו למקור המים העיקרי והחשוב ביותר של ירושלים. הם סיפקו 13,000 מטרים מעוקבים של מים ביממה, כמות שהספיקה לכל ירושלמי למלא אמבטיה שלמה בכל יום. תוואי הצינורות הבריטיים משמש עד היום את חברת "מקורות", המספקת מים לירושלים. אולם גידולה של ירושלים והתיישנות מכונות השאיבה[40] הביאו לכך שהמים מראש העין לא הספיקו לתושבי ירושלים. בשנת 1942 חודשה השאיבה מעין פארה, שסיפקה כ-1000 קוב ליום (220,000 גלון), וביחד עם המעיינות מראש העין הגיעה אספקת המים לירושלים בשנת 1947 ל-2.5 מיליון גלון ליום[41]. בחודשי הקיץ הורגש מדי פעם מחסור במים בעיר והתושבים נקראו לחסוך במים[42][43].

בריכות אגירה

בניגוד לאמות המים הקדומות שהזרימו מים להר הבית, הזרימו הצינורות הבריטיים את המים לשתי בריכות אגירה גדולות בנקודות גבוהות בעיר המורחבת, ומשם הם חולקו בין השכונות באמצעות מערכת צינורות מסועפת. ביוני 1940 החזיקו שתי בריכות האגירה מים המספיקים לצריכה של 3–4 ימים[44]. בריכת האגירה הראשונה נבנתה בשכונת רוממה שבמערב העיר, ממנה הוזרמו המים בצינורות קטנים יותר אל שכונות ירושלים העתיקה והחדשה, ואף אל הכפרים שסביב העיר. בכל שכונה הותקן ברז ציבורי, ואליו הגיעו התושבים כדי למלא את כדיהם.

בתחילה המשיכו רבים מתושבי ירושלים להשתמש בבורות המים שברשותם, על אף מערכת הצינורות החדשה, ורק בסוף הקיץ, כשרוב הבורות התייבשו, פקדו את הברזים השכונתיים. בנובמבר 1938 תואר בהצופה[45]:

"גם היום יש עוד חלקים חשובים של העיר ושכונות שלמות שרק ממי הגשמים הנאצרים בבורות במשך החורף הם מספקים את כל צורכיהם לשתייה, לרחיצה וכביסה. רוב הבורות אוצרים מים כדי הצורך מסוף עונת הגשמים עד התחלת העונה וכשזו מתאחרת, מצוקת המים היא גדולה."

בחלוף השנים שכללו הבריטים את מערכת אספקת המים וחיברו מאות בתים פרטיים לצנרת המרכזית. תושבי ירושלים חדלו אט אט להשתמש בבורות ועברו להשתמש במערכת המים המודרנית.

יעקב יהושע, אביו של הסופר א"ב יהושע, תיאר את עוגמת נפשו מסגירת הבורות:

שירת מי הבורות של ילדותנו פסקה. הדליים שוב לא יעלו וירדו אל מעמקי הבורות, ובעלות הבית שנהגו להיפגש "על פי הבאר" בשעות הבוקר, ולשוחח בענייני דיומא, שוב אינן נפגשות "על יד המעיין". האבן שעל פי הבור, החרושה כיום חריצים עמוקים שנחרשו על ידי חבלי הדליים, עומדת בודדה ושוממה. פגישות אלו, שלפרקים היו עליזות ולפרקים עצובות, הקלו על לבותיהן של בעלות הבית אשר שפכו את מרי שיחן עם שכנות וידידות. בורות אלה נטלו איתם מקצת משמחת החיים ששררה בשכונות. כיום שופכת בעלת הבית את מרי שיחה בפני ברז המים אשר במטבחה."

— יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה, כרך ד', עמ' 231

מלחמת העצמאות

הוראות לשימוש יעיל במנות מים, 1948
חלוקת מים בעגלות בירושלים בעת המצור, 1948

בדצמבר 1947 היו בעיות באספקת המים בעיר, בגלל עבודות תחזוקה של הצנרת[46]. בחודשי המלחמה הראשונים לא הורגש מחסור מיוחד במים בעיר ותשומת הלב הופנתה בעיקר אל העיר העתיקה בה הושמשו בורות המים ובמהלך החורף התמלאו במים[47]. לגבי שאר העיר הצהיר דב יוסף בתחילת 1948 שהוכן מלאי מספיק של מים שיספיק לחודשים אחדים[48]. ב-8 באפריל 1948 הודיע יושב ראש הוועדה העירונית הממונה שתצומצם אספקת המים לירושלים מראש העין ועין פארה בגלל מחסור בדלק, וקרא לחסכון מקסימלי בצריכת המים[49]. אולם בעיתונות העברית היו שטענו שההצהרה נועדה לצורכי תעמולה ולא בגלל בעיה אמיתית באספקת המים[50]. אף על פי שאזור ראש העין הוחזק על ידי כוחות עיראקיים, המשאבות המשיכו להזרים מים לירושלים, ותופעלו על ידי מהנדס יהודי שהגיע בליווי צבא בריטי לשם תחזוקה שוטפת[51].

קיצוב מים

ב-7 במאי 1948 הפסיקו העיראקים את פעילות המכונות והודיעו שלא יסכימו להפעלתן[51]. הבריטים הודיעו על הפסקה זמנית של 2–3 ימים וביקשו לחסוך במים[52]. לאחר שהצינור לא הופעל מחדש, הונהג קיצוב מים בעיר[53]. עיריית ירושלים הבריטית הממונה חדלה באותם ימים לפעול והעירייה היהודית החלה בחלוקת מים[54]. כל הבורות, ואפילו הקטנים והמוזנחים ביותר, נבדקו, נמדדו ומולאו במים. התברר כי בבתי היהודים בירושלים היו קצת יותר מאלף בורות, שהכילו יחד כמה מאות אלפי מטרים מעוקבים מי שתייה. כמות המים שנאגרה יכלה להספיק בתנאים מסוימים לכמה חודשים. "גדוד מחלקי המים" של ארגון משמר העם פעל לחלוקה מסודרת של המים. הם עברו מדי יום משכונה לשכונה בירושלים, רכובים על משאיות ועגלות עמוסות בחביות, ובמרכז כל אזור חלוקה עצרו וחילקו מים לכל משפחה לפי הכמות שהוקצבה לכל נפש במשפחה. פועלם של מחלקי המים הונצח בקריאת שם רחוב בשכונת קטמון על שמם של "מחלקי המים".

במקביל חולק לתושבי העיר תרשים המסביר כיצד לחסוך ולנצל את המים ביעילות, על ידי שימושים חוזרים, שכן לכל משפחה הוקצתה כעשירית מכמות המים בימים רגילים.

תחנת "הרדיו העברי" של ירושלים שידרה מדי יום הוראות והמלצות לתושבים כיצד להשתמש במים שימוש חכם וחסכוני. לדוגמה:

  • יש להשתמש באותם המים לבישול, כביסה, שטיפת רצפה והדחת בית הכסא.
  • יש להתרחץ לתוך קערה באמצעות זרם מים איטי. את המים המשומשים יש לשמור.
  • יש לסנן מים מלוכלכים ומשומשים, כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם שוב לצרכים אחרים.
  • במים מלוכלכים במיוחד - יש לעשות שימוש חוזר לשטיפת בית הכסא.

ביטוי למצוקת המים בזמן המצור נתן המשורר דן אלמגור בשירו "כוס אחת של מים":

הייתה לי כוס אחת של מים, היה זה במצור בעיר ירושלים. לגמתי מן הכוס טיפה אחת או שתיים (...) צחצחתי את שיניי ובשארית המים כיבסתי מכנסיי פעם בחודשיים (...) את הסמרטוט הלח סחטתי בידיים, השקיתי בעציץ שושן אחד אפילו שניים, היה זה במצור בעיר ירושלים."

באמצע יוני 1948 הוזכר המחסור במים כבעיה העיקרית של העיר[55]. בהיעדר אפשרות לכבס בגדים אזל מלאי הבגדים מהחנויות ורבים הסתובבו בבגדים מלוכלכים. בתחילה הועמדה מנת המים לנפש על 2 גלון[56]. בתחילת יוני, לאחר מיפוי מלאי המים בשכונות הערביות שננטשו, הועלתה קצבת המים ל-10 ליטר לנפש ליום[57].

חידוש אספקת המים

עם צאת הבריטים מארץ ישראל, הועברו תחנות השאיבה בסריס ובשער הגיא לידי כוחות ההגנה[58]. אולם לטרון הוחזקה בידי הלגיון הערבי, וראש העין בידי כוחות עיראקיים, ומים לא זרמו בצינורות לירושלים. לאחר פריצת דרך בורמה הועברו לירושלים חביות מים. במהלך ההפוגה הראשונה הסכימו הערבים לחידוש אספקת המים, וטכנאים יהודים הורשו לעשות תיקונים בצינור[59], אולם הפעלת המשאבות התעכבה ובישראל טענו שהעיכובים מכוונים וכי ירדן מונעת אספקת מים לירושלים[60]. בתחילת יולי 1948 הודיע הרוזן ברנדוט שהושג הסכם עם הירדנים על אספקת המים לירושלים, אולם אז התברר שהעיראקים המחזיקים את תחנת השאיבה בראש העין אינם מסכימים לכבד הסכם זה והם דורשים משא ומתן נפרד[61]. בדיווח למועצת הביטחון מסר ברנדוט שהירדנים הפרו את תנאי ההפוגה הראשונה בכך שמנעו אספקת מים לירושלים[62].

ב-13 ביולי 1948 נכבש מפעל המים בראש העין[63] ונעשו עבודות להשמשת פעולות המכונות[64] בתקווה שבמהרה יהיה ניתן לחדש את אספקת המים לירושלים בצינור ראש העין - ירושלים. לאחר כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה, הוסכם על הזרמת המים לירושלים והעברת השמירה על המשאבות בלטרון לידי כוח של האו"ם שיתן גישה חופשית לטכנאים יהודים להפעלת המשאבות[65]. אולם ההסכם לא מומש. בתחילת אוגוסט 1948, ישראל הסכימה להשבת כמה מאות פליטים לכפריהם בסביבת לטרון, תמורת הפעלת תחנת השאיבה בלטרון. אולם ב-12 באוגוסט 1948 פוצצה תחנת השאיבה בלטרון והתקוות להחזרת קו המים לפעולה במהרה, נגוזו[66][67]. מועצת הביטחון קיבלה את הצעת ההחלטה הסובייטית הקוראת לברנדוט לדאוג לאספקת מים לירושלים[68].

במקביל למשא ומתן על חידוש אספקת המים בקו הישן, תוכנן על ידי המהנדס שמחה בלאס צינור מים חלופי, שנקרא קו השילוח והונח על ידי חברת מקורות[69]. הצינור הוליך מים מאזור חולדה (לשם הגיעו המים מבארות באזור רחובות ונען שהיו אמורים מלכתחילה לספק מים לנגב) לתחנת השאיבה בשער הגיא ומשם בצינור הישן לירושלים. מאות אנשים גויסו למבצע הנחת הצינור והתקנת המשאבות בדרך. בתוך 28 ימי עבודה מאומצת ביום ובלילה זרמו מים חיים לירושלים המיובשת. את השמחה הגדולה על שפע המים החיים שהגיעו לפתע תיאר יונה כהן, מתושבי העיר, בספרו "ירושלים במצור": "ב-22 ביולי 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, התחילו מים חיים זורמים בכל מטבח בירושלים". קו השילוח סיפק כ-4000 קוב מים ביממה, כמות שלא הספיקה לכלל תושבי ירושלים[70]. רמז לקיומו של קו המים החלופי הופיעו בדבריו של יושב ראש ועדת המים של ירושלים שאמר שהעירייה תוכל לספק מים לתושבים גם בלי הסדרת הזרמת המים דרך לטרון[71]. לאחר כמה ימים יצאה הצהרה ירדנית שבניית צינור מים חדש לירושלים מפירה את תנאי ההפוגה[72].

ב-19 באוגוסט 1948 תואר המצב בירושלים בדבר: "חלוקת המים עדיין נעשית כמקודם, ועדיין אין לעשות מקלחת, ויש לשמור על כל טיפה."[73].

אספקת המים מאז קום המדינה

בתחילת 1950 הוחל בהקמת "מפעל אילון" לאספקת מים לירושלים[74]. המפעל כלל הנחת צינור מים מכפר אוריה לשער הגיא באורך 10 קילומטרים וחיבור של כפר אוריה, לכ-19 בארות באזור רחובות וחולדה[75]. כבר ביולי 1950 הגיעה אספקת המים לירושלים ל-7000 קוב ביממה[76] ובנובמבר 1950 הגיעה כמות המים המסופק ל-12 אלף קוב ביממה[77]. השלב הראשון של מפעל המים הושלם בינואר 1951[78]. בעקבות הפעלת מפעל איילון התייתר קו השילוח ובתחילת 1953 הוא שימש רק להשקאת שטחים בפרוזדור ירושלים[79].

במקביל להקמת מפעל איילון, תוכנן בשנת 1950 להניח את "הקו המקביל", קו שני לאספקת מים לירושלים ליד הקו משער הגיא לירושלים מימי המנדט הבריטי[76]. הקו המקביל הונח כמעט כולו עד דצמבר 1952, אולם חסרו לו 1.5 קילומטר ושתי תחנות שאיבה[80]. באוקטובר 1953 היה הקו המקביל לקראת השלמה[81], אך הבאת המשאבות דרשה זמן רב[82] והקו, שקוטרו "24, הופעל ב-15 באוגוסט 1954[83]. בעקבות חניכת קו זה, הושבת ופורק קו השילוח.

למרות עבודות הפיתוח והנחת צינורות המים, סבלה ירושלים מאי סדרים באספקת המים, בגלל בעיות תקציביות ולוגיסטיות. בקיץ 1951 היו בעיות באספקת המים לירושלים, בגלל בעיות באספקת החשמל לתחנת השאיבה בשער הגיא שקבלה את החשמל שלה מחברת החשמל המזרח ירושלמית[84]. עלות הקמת מפעל איילון והקו המקביל הושתה על עירית ירושלים שהתקשתה לשלם את חובותיה למרות מחיר המים היקר יחסית לשאר חלקי ישראל שגבתה מהתושבים[85]. מקורות טענה בקיץ 1955 שהשיבושים באספקת המים אינם באחריותה שכן היא מספקת לתחנת כפר אוריה כל כמות מים שהעירייה דורשת ומתחנת כפר אוריה לירושלים קו המים באחריות העירייה[86]. בפברואר 1956 החליטה עירית ירושלים להעביר את הפעלת צינור המים בכפר אוריה לירושלים לידי מקורות[87].

קו המים השלישי הושלם ב-1979 וקוטרו "36. קו המים הרביעי נחנך ב-1994 וקוטרו "50-"42. העבודות על מערכת המים החמישית לירושלים החלו ב-2009, והקו נחנך ב-2022[88].

חברת "מקורות" אחראית היום לאספקת המים לירושלים ולכל הארץ. לשם כך שואבת "מקורות" מי תהום בשפלה ומובילה אותם בתוואי קרוב לתוואי הצינור הבריטי מראש העין לירושלים, באמצעות ארבעה צינורות. כן נכללים במים המסופקים לירושלים מי המוביל הארצי, שמקורם בכנרת, ומים ממתקני ההתפלה.

מקורות אחראית רק לאספקת המים לעיר, אך לא לאגירתם ולחלוקתם לתושבים. בשנת 1996 הקימה עיריית ירושלים את חברת 'הגיחון', עליה הוטל לאגור את המים, לחלק אותם ולהחזיק את מערכות המים והביוב של העיר (עד אז טיפלה בכך העירייה). חברת הגיחון היא האחראית היום לפיתוח, להרחבה, להפעלה ולאחזקה של שלוש מערכות המים החשובות בעיר:

  • מערכת אספקת המים - אגירת המים של חברת "מקורות" והזרמתם לברזים בעיר.
  • מערכת הניקוז - איסוף מי גשמים ושיטפונות במערכות תת-קרקעיות, כדי למנוע הצפה ונזקי גשמים בחורף.
  • מערכת הביוב - איסוף שפכים מרחבי העיר והולכתם אל מחוץ לעיר.

בעיר פועלות 12 ברכות אגירה למים בנקודות גבוהות, כדוגמת מאגר המים בשכונת רוממה ובשכונת בית וגן[89].

החל משנת 2005 מופסקת בפסח הזרמת מים שמקורם בכנרת לירושלים, מכיוון שבמי הכנרת קיים בפסח חשש חמץ, ואספקת המים לעיר ניזונה רק ממי בארות, שבהם לא קיים חשש זה[90].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • הפרק על אספקת המים לירושלים, ירושלים בתש"ח, סדרת עידן, כרך 2, הוצאת יד בן צבי, 1988.
  • משה הקר, "הספקת המים בירושלים בימי קדם", בתוך: ספר ירושלים, (עורך: מ' אבי יונה), 1956.
  • רות עמירן, "הספקת המים לירושלים", קדמוניות 1-2, 1968, עמ' 13–18.
  • עמיחי מזר, "אמות-המים הקדומות לירושלים", קדמוניות, 19-20, 1972.
  • עמיחי מזר, "סקר אמות המים לירושלים", בתוך אמות המים הקדומות בארץ ישראל, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1989.
  • דוד עמית, "נתונים חדשים לתיארוך אמות המים של ירושלים", אריאל, 102-103, 1994, עמ' 57–64.
  • יעקב ביליג, "חידושים בחקר אמות המים הקדומות לירושלים", חידושים בחקר ירושלים, 1, 1995, עמ' 37–47
  • כתובות של הלגיון העשירי: L. Vetrali, "Le iscrizioni dell’acquedotto romano presso Betlemme" LA 17, 1968, pp. 149-161.
  • מיכאל דדון ויחיאל זלינגר, "שישה קטעים נוספים של אמת המים העליונה לירושלים", עתיקות, 32, תשנ"ו, עמ' 83–85. [כתובות נוספות של הלגיון העשירי].
  • דב יוסף, קריה נאמנה, שוקן, תל אביב תש"ך.
  • (אנגלית) 1972 ,Larry Collins and Dominique Lapierre, O Jerusalem!, Simon & Schuster

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אספקת המים לירושלים

הערות שוליים

  1. ^ רוני רייך ואלי שוקרון, חפירות חדשות במדרון המזרחי של עיר דוד, קדמוניות 122, תשס"ב, עמ' 78
  2. ^ זיו ריינשטיין‏, בריכת השילוח העתיקה תיחשף במלואה מחדש ותיפתח לציבור, באתר וואלה!‏, 27 בדצמבר 2022
  3. ^ משנה שקלים, ה, א
  4. ^ עמיחי מזר, סקר אמות המים לירושלים, עמ' 181
  5. ^ הבשורה על-פי יוחנן, פרק ה', 9-1
  6. ^ דן בהט, מנהרות הכותל המערבי, ירושלים 2003, עמ' 138
  7. ^ יעקב נגן, שמחת בית השואבה- חגיגת המקדש וחנוכתו השנתית, באתר דעת
  8. ^ ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך ד' - שלטון רומי, עמ' 178.
  9. ^ יוסף דרורי, "ירושלים בתקופה הממלוכית", אריאל 83–84, עמ' 194
  10. ^ דוד ילין, ירושלים של תמול, עמ' 243
  11. ^ ב-א. קוך, הספקת המים לירושלים, דואר היום, 4 בספטמבר 1923 כתוב "כשנכבשה ירושלים על ידי הצבא הבריטי ביום 9 בדצמבר 1917 הייתה בה הספקת מי גשמים הצבורים בתוך הבורות וגם הספקת מי מעיינות על ידי תעלות אקדוקט והמשכת צנורות מעין סאליח, עין עטון וברכות שלמה"
  12. ^ סלמה וזילברמן, עמ' 100.
  13. ^ באמת מים.
  14. ^ שערי ירושלים, עמ' כ"ג.
  15. ^ על פי ספרו של הנוסע הברלינאי ה' פטרמן, "מסעות במזרח" (לייפציג 1865), כרך ראשון, עמ' 205.
  16. ^ א. קוך, הספקת המים לירושלים, דואר היום, 4 בספטמבר 1923
  17. ^ אל להכניס מים לירושלים, דבר, 10 ביוני 1925
  18. ^ משפט ארטאס בבית הדין העליון, דואר היום, 2 ביולי 1925
  19. ^ משפט מי ארטאס בלונדון, דבר, 19 בינואר 1926
    פסק הדין במשפט מי הארטאס, דבר, 3 במרץ 1926
  20. ^ מים ממעין ארטאס, דואר היום, 1 במאי 1931
  21. ^ 21.0 21.1 ירושלים צפויה לצמאון, דואר היום, 30 באוגוסט 1928
  22. ^ שוב על חרפת ירושלים, דואר היום, 16 באוקטובר 1931
  23. ^ המחסור במים מדאיג את שלטונותינו למאוד, דואר היום, 27 באפריל 1931
  24. ^ חוסרי מים בירושלים, הצפירה, 4 באוגוסט 1931
  25. ^ הנציב העליון מבטיח מים לירושלים, דבר, 25 ביולי 1933
  26. ^ עבודת מפעל המים לירושלים מתחילה בקרוב, דואר היום, 25 באוקטובר 1933
  27. ^ ירוושלים תזכה להספקת מים ולתיעול כאחד, דבר, 27 באוגוסט 1934
  28. ^ צנורות להספקת מים לירושלים, דבר, 20 בפברואר 1934
  29. ^ מים לירושלים ב-1936, דואר היום, 24 ביולי 1934
  30. ^ בעבודה לשבירת צמאונה של ירושלים, דבר, 3 ביולי 1935
  31. ^ מים לירושלים - באוקטובר, דואר היום, 28 באוגוסט 1935
  32. ^ מאחד באוקטובר מים מראש העין לירושלים, הארץ, 24 בספטמבר 1935
  33. ^ המים הגיעו לירושלים, הארץ, 8 בדצמבר 1935
  34. ^ מים לתושבי ירושלים מ-15 בדצמבר, דבר, 10 בדצמבר 1935
  35. ^ מצב המים בירושלים, דבר, 10 בינואר 1936
  36. ^ החלה חלוקת המים מראש העין, דבר, 16 בינואר 1936
  37. ^ שני צנורות התפקיו ותוקנו, דבר, 18 בפברואר 1936
  38. ^ י. שוכמן, נוכח מפעל המים הכושל, דבר, 25 במרץ 1936
  39. ^ החבלות בצנור המים, דבר, 23 ביוני 1936
  40. ^ מנהלי מפעל המיים בירושלים אשמים בחוסר מיים, משמר, 4 במאי 1944
  41. ^ על תושבי ירושלים לקמץ במים, הארץ, 14 במאי 1947
  42. ^ שוב חוסר מים בירושלים, משמר, 21 באוגוסט 1946
    חוסר מים חמור בירושלים, קול העם, 10 באפריל 1947
  43. ^ הועדה הממונה על ירושלים אינה פותרת בעית המים, הבוקר, 23 במרץ 1947
  44. ^ י. שוכמן, מים לירושלים!, דבר, 6 ביוני 1940
  45. ^ גשמים בעתם, הצופה, 13 בנובמבר 1938
  46. ^ מחסור במים בירושלים, המשקיף, 17 בדצמבר 1947
  47. ^ בורות מי גשמים בירושלים, הצופה, 12 באפריל 1948
  48. ^ לבעית האספקה והמים בירושלים, דבר, 6 באפריל 1948
  49. ^ הפסקה זמנית באספקת המים לירושלים, על המשמר, 9 באפריל 1948
  50. ^ גרייבס מפסיק מים לירושלים הנצורה, הבוקר, 9 באפריל 1948
  51. ^ 51.0 51.1 הפסקת האש, הפסקת המים, הבוקר, 9 במאי 1948
  52. ^ הופסקה אספקת המים בירושלים, קול העם, 8 במאי 1948. שימו לב שהעיתון הוא מיום ראשון ולא משבת.
  53. ^ קצוב מים בירושלים, המשקיף, 13 במאי 1948
  54. ^ אשר לזר, ירושלים היהודית בימים אלה, הארץ, 24 במאי 1948
  55. ^ "מי- "ם זו המלה הממצה את סבלה של ירושלים, המשקיף, 17 ביוני 1948
  56. ^ ליאו טורנר, שני גלון מים למשפחה, הבוקר, 25 במאי 1948
  57. ^ נפתרה בעית חלוקת המים ליהודי ירושלים, מעריב, 2 ביוני 1948
    הוגדלה באופן ניכר מנת המים לתושבי ירושלים הנצורה, הצופה, 6 ביוני 1948
  58. ^ גבריאל צפרוני, במשלטים בין ירושלים ושער הגיא, הבוקר, 19 במאי 1948
  59. ^ הלגיון מנסה למנוע אספקת מים מירושלים, מעריב, 27 ביוני 1948
  60. ^ מים לירושלים, על המשמר, 30 ביוני 1948
  61. ^ אין תזוזה מעשית בשאלת המים גם אחרי הסדר המתווכים, הצופה, 5 ביולי 1948
  62. ^ ברנדוט התחיל לזרז את ענין אספקת המים לירושלים - עתה, הצופה, 8 ביולי 1948
  63. ^ ראש העין נכבשה, מעריב, 13 ביולי 1948
    מקור המים של ירושלים - בידינו, מעריב, 13 ביולי 1948
  64. ^ שלמה רייך, הך בתותח ויצאו מים, על המשמר, 12 באוגוסט 1948
  65. ^ בקרוב ייפתח הכביש הראשי לירושלים, קול העם, 27 ביולי 1948
  66. ^ פוצצה תחנת השאיבה בלאטרון, מעריב, 12 באוגוסט 1948
  67. ^ קנת בילבי, הייתי העיתונאי היחידי שחדר לשטח ההרס בלאטרון, מעריב, 13 באוגוסט 1948
  68. ^ מועצת הבטחון דורשת מברנאדוט לדאוג לאספסת מים לירושלים, הצופה, 15 באוגוסט 1948
  69. ^ שמחה בלאס, "מי מריבה מעש", ע' 156
  70. ^ אליהו אלישר, אספקת המים לירושלים, הבוקר, 5 בספטמבר 1954
  71. ^ אספקת המים לירושלים תובטח, דבר, 6 באוגוסט 1948
  72. ^ המים מפירים את ההפוגה, דבר, 11 באוגוסט 1948
  73. ^ ירושלים מתאוששת, דבר, 19 באוגוסט 1948
  74. ^ ירושלים לפני פתרון בעית המים, דבר, 6 בפברואר 1950
  75. ^ מים לירושלים, חרות, 10 במרץ 1953
  76. ^ 76.0 76.1 שכלולים באספקת המים לירושלים, דבר, 21 ביולי 1950
  77. ^ ירושלים, בעית המים, דבר, 3 בנובמבר 1950
  78. ^ אשר לזר, מפעל המים לירושלים, הארץ, 28 בינואר 1951
  79. ^ י. אבן חן, על מדוכת המים בירושלים, הצופה, 15 בינואר 1953
  80. ^ קו המים המקביל לירושלים - טרם הושלם, הצופה, 7 בדצמבר 1952
  81. ^ מים לבירה, הארץ, 14 באוקטובר 1953
  82. ^ בקרוב יופעל קן מים חדש לבירה, הבוקר, 4 ביוני 1954
  83. ^ הפעלת הקו המקביל, הארץ, 16 באוגוסט 1954
  84. ^ החמיר המחסור במים בירושלים, מעריב, 24 ביולי 1951
  85. ^ האיום בסנקציות מסכן אספקת המים לבירה, על המשמר, 30 ביוני 1955
  86. ^ בענין מחסור המים בבירה, על המשמר, 15 באוגוסט 1955
  87. ^ מועצת ירושלים אישרה את ההסכם עם חברת מקורות, הארץ, 13 בפברואר 1956
  88. ^ מערכת הובלת מים חדשה נחנכה בירושלים, באתר כיכר השבת, ‏10.2.2022
  89. ^ דו"ח איכות המים בעיר, כולל פירוט הבדיקות בבריכות האגירה
  90. ^ שני מזרחי, חדשות לתושבי ירושלים: מים כשרים לפסח, באתר ynet, 19 באפריל 2005


ערך טוב
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38827272אספקת המים לירושלים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אספקת_המים_לירושלים&oldid=2601012"