שיטת הממשל בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הממשל בישראל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל ישראל
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של ישראל

שיטת הממשל בישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד נשיא המדינה, אך זה אינו מחזיק בסמכויות רבות ותפקידו הוא סמלי בעיקרו. ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת, בראשה עומד ראש הממשלה, אשר ממונה על ידי הנשיא שבוחר לתפקיד את האדם בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה מבין חברי הכנסת המכהנים. הממשלה מורכבת על ידי ראש הממשלה, וחייבת בתמיכת הכנסת. המסמך הרשמי הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל המשתמש במונח דמוקרטיה ביחס למדינת ישראל הוא בג"ץ קול העם. הוא קבע שאין לממשלה זכות לסגור את עיתון קול העם בשל היותה של ישראל מדינה דמוקרטית.

הכנסת היא הרשות המחוקקת המורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת שנבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים (או פחות במקרה שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה) על ידי אזרחי המדינה, בני 18 ומעלה. הנשיא ממנה את אחד מחברי הכנסת להרכיב ממשלה, אך הכנסת היא זו שנותנת אמון בממשלה, וגם זו שיכולה להביע אי-אמון בה על ידי הבעת אמון (ברוב חבריה) בממשלה חדשה אשר תכנס לתפקידה בתום ההצבעה.

שיטת ההצבעה לכנסת היא שיטה יחסית-ארצית. ההצבעה בבחירות לכנסת מתבצעת על פי רשימה שמית שמגישה כל מפלגה (או כל קבוצה של מפלגות) בה בוחר כל אזרח לתמוך. כל רשימה, שקיבלה קולות בשיעור העולה על אחוז החסימה, תזכה למספר מושבים באופן יחסי לשיעור הקולות לו זכתה. לקראת הבחירות לכנסת ה-13, הועלה אחוז החסימה מ-1% ל-1.5%, לקראת הבחירות לכנסת ה-17 הוחלט להגדילו ל-2% ובמרץ 2014 הוחלט להגדילו ל-3.25%.

בשנות התשעים שונתה שיטת הבחירות לבחירה ישירה, ובוצעה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות מפלגה, כך שכל אזרח יצביע בשני פתקים - אחד לראשות הממשלה, ואחד לכנסת. בשיטה זו ראש הממשלה נבחר על ידי האזרחים, ולא על ידי הנשיא. שיטה זו גרמה להתפלגות קולות הבוחרים בין מפלגות רבות וגרמה לחוסר יציבות קואליציונית ולכן בוטלה.

למרות שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד הנקבעים על ידי הכנסת ומקבלים מעמד מיוחד.

נשיא המדינה

ערך מורחב – נשיא מדינת ישראל

בישראל, שהיא דמוקרטיה פרלמנטרית, לנשיא תפקיד ייצוגי בעיקרו, הוא מסמל את אחדות העם והוא העומד בראש המדינה. לנשיא סמכויות אחדות בתחום הטקסי, כגון חתימה על חוקים, הסמכת שגרירים של ישראל וקבלת כתבי האמנה של שגרירים זרים. הנשיא משתתף בטקסים רשמיים של המדינה ומייצג אותה כלפי חוץ.

סמכות מעשית חשובה של הנשיא היא הסמכות לחון אסירים ולקצוב את עונשם של אסירי עולם. בדרך כלל זהו הליך מנהלי שגרתי, אך לעיתים נקלע הנשיא ללחצים פוליטיים לשחרורם של אסירים מסוימים, כגון יהודים שהורשעו בטרור ו/או מחבלים ערבים במסגרת עסקות שבויים.

סמכויות נוספות בידי נשיא המדינה הנובעות מחוק יסוד הממשלה, כלולה בסמכות שהוענקה לנשיא להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת (זהו, על פי רוב, ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת), משנדרשת הקמת ממשלה חדשה: לאחר בחירות, הבעת אי אמון בממשלה, התפטרות ראש הממשלה או הממשלה. סמכות זו, המוכרת ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות, יש בה שיקול דעת והיא נעשית לאחר התייעצות עם סיעות הכנסת ולפי הערכה אישית של הנשיא מיהו בעל הסיכויים הטובים ביותר להקמת ממשלה.

הרשות המבצעת

ערך מורחב – ממשלת ישראל

ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת של מדינת ישראל. בראשה עומד ראש הממשלה, וחברים בה שרים אשר בידי ראש הממשלה הסמכות למנותם (באישור הכנסת) ולפטרם. בידי ממשלת ישראל הסמכות ברוב ההיבטים הממלכתיים והציבוריים, והיא מייצגת את מדינת ישראל כלפי חוץ. שני לראש הממשלה הוא ממלא מקום ראש הממשלה אשר לו סמכויות סטטוטוריות, בעיקר בעת היעדרותו של ראש הממשלה, בניגוד לתפקיד סגן ראש הממשלה אשר הוא תפקיד סמלי בלבד.

מאז שנת 1968 מוסדרות בחירתה וכהונתה של הממשלה באמצעות חוק יסוד: הממשלה[1].

במשך שנים אחדות התקיימה בחירה ישירה של ראש הממשלה, מתוך מגמה לשנות את השיטה הפוליטית, אך מטעמים שונים היא לא צלחה ובוטלה.

במרבית שנות המדינה (וגם כיום) מוטלת הקמת הממשלה על ידי נשיא המדינה על מי שהומלץ על ידי רוב הסיעות בכנסת. להקמת הממשלה נדרש ראש הממשלה לקבל את אמון רוב חברי הכנסת, ולכן טבעי הדבר להקים קואליציה של מפלגות אחדות (במה שכונה "מעשה מרכבה") ולמנות את ראשי המפלגות לשרים, ובכך לקבל את אמון הכנסת. עם זאת, היו מספר מקרים יוצאי דופן בהם מונו אנשים מקצועיים לתפקיד שרים ולא חברי כנסת. כמו כן, היו מקרים בהם התפטרו שרים מחברותם בכנסת, על מנת לפנות מקום לחברי כנסת בתחתית הרשימה המפלגתית שלהם. החל משנות ה-90 רוב הקואליציות היו צרות, אך פעמיים הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שכללה חלק ניכר מסיעות הכנסת, שראשי המפלגות הגדולות (ליכוד ועבודה) כיהנו בה כראשי ממשלה ברוטציה.

הממשלה הנוכחית היא הממשלה ה-37. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה.

הרשות המחוקקת

ערך מורחב – הכנסת
משכן הכנסת

הכנסת היא הפרלמנט - הגוף המחוקק במדינת ישראל. היא קיבלה את שמה משמה של אספת זקני העם היהודי בתקופת הממשל הפרסי בארץ ישראל - הכנסת הגדולה. בכנסת חברים 120 חברים, אשר נבחרים אחת לארבע שנים בשיטת בחירות יחסית. בראש הכנסת עומד יושב ראש הכנסת, שנבחר לתפקידו מקרב חברי הכנסת, והוא לרוב בא מהמפלגה החזקה שבקואליציה.

תפקידה המרכזי של הכנסת הוא החקיקה, ובתחום זה השיגה הכנסת יבול רב, בדמותם של חוקי מדינת ישראל. ראו בעניין זה: החקיקה בישראל.

הכנסת הראשונה נבחרה כאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. הכנסת הראשונה נבחרה כמוסד שהיה אמור לכונן חוקה למדינה, אולם באותו מושב הוחלט שלא לכונן אותה מיידית, אלא לחוקק חוקי יסוד שיצטרפו לכדי חוקה בבוא הזמן. ייתכן שזו הייתה טעות, מאחר שעד היום ניטשים ויכוחים מרים על זכויות האדם בישראל בעיקר בנושאי דת וזכויות הפרט.

בבחירות לכנסת רשאי להצביע כל אזרח ישראל שמלאו לו 18 שנים עבריות. כל אזרח שמלאו לו 21 שנה רשאי להיות מועמד לכנסת, למעט עובדי מדינה, שופטים ואנשי צבא. על אנשי מערכת הביטחון שפרשו חלה תקופת צינון המעוגנת בחוק הבחירות לכנסת.

החלטותיה של הכנסת, כגון אישורו של חוק או הצבעת אי אמון, מתקבלות באמצעות הצבעה במליאת הכנסת. ההחלטה מתקבלת בקולותיהם של רוב חברי הכנסת המשתתפים בהצבעה, ולעיתים מדובר במספר חברי כנסת קטן להפליא. בנושאים מסוימים, כגון שינוי חלק מחוקי היסוד, נדרש רוב של 61 חברי כנסת.

הרשות השופטת

ערכים מורחבים – המשפט בישראל, בתי המשפט בישראל
הכניסה להיכל המשפט בחיפה, שהוא בין המודרניים והמפוארים במבני מערכת בתי המשפט בישראל

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן המשפט המקובל, אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי כמו גם במעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מעצם היות המדינה מדינה יהודית ודמוקרטית. במדינה נהוגה הפרדת הרשויות.

בית משפט היא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. בישראל פועלת מערכת בתי המשפט האזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, בתי משפט מינהליים. ליד בתי המשפט פועלת מערכת ההוצאה לפועל.

ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחת משלוש הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז - "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה.

חלופות לשיטת הממשל

ערך מורחב – הצעות לשינוי שיטת הממשל בישראל

לדעת אנשי אקדמיה ובכירים פוליטיים בהווה ובעבר לשיטת הממשל בישראל חסרונות רבים. לדעתם היא איננה מייצגת דיו את ציבור הבוחרים, איננה מבטיחה יציבות שלטונית לאורך טווח, מקדשת את שלטון הסקטורים הקטנים, פותחת פתח לסחטנות פוליטית ומקשה על יישום תוכניות והחלטות ממשלה. המרכז הישראלי להעצמת האזרח מפעיל את הפורום לייצוב הממשל אשר מאגד נבחרי ציבור בעבר ובהווה מומחים מהאקדמיה ואנשי עסקים מובילים, הנרתמים למהלך ציבורי לשינוי וייצוב שיטת הממשל והבחירות. זאת מתוך אמונה כי ממשל יציב, חזק ובעל יכולת תכנון וביצוע לטווח ארוך, יהיה מסוגל לקבל את ההחלטות הנכונות ויאפשר שגשוג כלכלי וביטחון אישי. המרכז מקדם באמצעות קמפיין בשם "זו השיטה גאון"[2], ארבע נקודות מרכזיות לשינוי שיטת הבחירות: שילוב בין בחירות ארציות לאזוריות, העלאת אחוז החסימה, הצעת אי אמון בממשלה וכן הגבלת מספר השרים בממשלה. עקרונות אלו סוכמו ואושרו על ידי השר ישראל כ"ץ, יו"ר ועדת המשילות של הכנסת וכן נציגי קדימה והעבודה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38166081שיטת הממשל בישראל