הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים
 | |||
| הרכבת הקלה על גשר המיתרים | |||
| מידע כללי | |||
|---|---|---|---|
| מדינה |
 ישראל | ||
| עיר |
 ירושלים | ||
| שם המערכת | הרכבת הקלה בירושלים | ||
| מפעיל | כפיר רכבת קלה | ||
| מידע על ההקמה | |||
| עלות | 3 מיליארד שקלים | ||
| חברה בונה | סיטיפס, מוריה | ||
| התחלת בנייה | 2006 | ||
| פתיחת הקו |
חיל האוויר-הר הרצל: 19 באוגוסט 2011 נווה יעקב-הדסה עין כרם: 27 בפברואר 2025 | ||
| מידע על הקו | |||
| תחילת הקו | נווה יעקב - צפון | ||
| סיום הקו | הדסה עין כרם | ||
| אורך הקו | 22 ק"מ[1] | ||
| רוחב המסילה | 1,435 מילימטרים | ||
| מסלולים |
 | ||
| מתח חשמלי | 750 וולט זרם ישר (DC), קו עילי | ||
| מספר כלים | 23 צמדי רכבות מדגם Citadis 302, ומספר צמדי רכבות מדגם "URBOS 100" תוצרת CAF | ||
| דפו | דפו פסגת זאב | ||
| צבע על המפה | אדום | ||
| מספר נוסעים ביום | כ-260,000 (2025) | ||
| מספר נוסעים בשנה | 42.457 מיליון (2017) | ||
| מספר התחנות | 35 תחנות | ||
| https://jet.gov.il/red-line/ | |||
| תרשים הקו | |||
 | |||
| |||
תרשים של מערך התחבורה הציבורית בירושלים:
רכבת ישראל (בשחור), הקו האדום (באדום), הקו הכחול - אוטובוסים מרווחים (בכחול), המשך מתוכנן של הרכבת, של הקו האדום ושל הקו הכחול בקווים דקים, הרכבל לכותל בסגול
הקו האדום הוא הקו הראשון מבין שמונת קווי הרכבת הקלה בירושלים, וקו הרכבת הקלה הראשון בישראל. הוא עובר במסלול שבין נווה יעקב בצפון-מזרח ובין בית החולים הדסה עין כרם בדרום-מערב, דרך רחוב יפו שבמרכז העיר. אורכו של הקו האדום הוא 22 קילומטר והוא כולל 35 תחנות. בשנת 2025 נסעו בו כ-260,000 נוסעים ביום.[2]
חלקו הראשון של הקו נפתח לציבור ב-19 באוגוסט 2011, וכלל 14 ק"מ ו-23 תחנות. יותר מעשור לאחר מכן, ב-27 בפברואר 2025, הוארך הקו למתכונתו המלאה. בקו האדום מופעלים קרונות מסוג "Citadis 302" מתוצרת חברת אלסטום המוזנים מקו עילי במתח של 750 וולט זרם ישר. בעת הארכת הקו ב-2025 נכנסו לשירות גם קרונות מדגם URBOS 100 מתוצרת CAF.
מסלול הקו
אורכו של הקו האדום הוא 22 קילומטר. הקו מתחיל בנווה יעקב, משם לפסגת זאב, ממשיך בדרך שועפאט, שדרות בר-לב, חיל ההנדסה ורחוב הצנחנים, דרך כיכר צה"ל, ממשיך לכל אורך רחוב יפו החותך את מרכז העיר, עובר דרך התחנה המרכזית של ירושלים וגשר המיתרים וממשיך בשדרות הרצל, קריית היובל, קריית מנחם, צומת אורה עד לתחנתו האחרונה בבית החולים הדסה עין כרם.
ביולי 2014 הפסיקה הרכבת לפעול באופן זמני בשכונות פסגת זאב, בית חנינא ושועפאט, בשל נזקים שנגרמו לתשתית הרכבת במהלך הפגנות אלימות שנערכו בירושלים בעקבות רצח מוחמד אבו ח'דיר. הנזקים שנגרמו לתשתיות הוערכו בעשרות מיליוני שקלים.[3] בשל כך תנועת הרכבות הסתיימה זמנית בתחנת גבעת המבתר.
בין 22 ביוני עד ל-22 באוגוסט 2022 הופעלה הרכבת במתכונת שירות חלקי מתחנת חיל האוויר בפסגת זאב לתחנה המרכזית, בשל עבודות בצומת הרב צבי יהודה ושדרות הרצל, ליצירת מפגש מסילות שיחבר בין התוואי האדום והירוק.
התחנות
בקו האדום 35 תחנות - כולן מעל האדמה:
| נווה יעקב עד שועפאט דרום | שדרות חיים בר-לב | רחוב יפו | שדרות הרצל | קריית היובל עד הדסה עין כרם |
|---|---|---|---|---|
|
|
|
תדירות הפעלת הקו
קו הרכבת פועל החל מ־5:30 בבוקר ועד חצות. תדירות הקו נעה בין 4–5 דקות בשעות השיא לבין 8–12 דקות בשאר היום. הקו לא פועל בשבתות ובחגים, אך פועל במוצ"ש.
גשר המיתרים
ערך מורחב – גשר המיתרים
כחלק מתוכנית הקו האדום, נאלצו המתכננים למצוא פתרון למעבר התוואי בין רחוב יפו ושדרות שז"ר לשדרות הרצל בצומת הכניסה לירושלים. לבסוף הוחלט ואושר, לאחר התנגדויות רבות של תושבי האזור, על בניית גשר מיתרים שעוצב על ידי סנטיאגו קלטרווה הידוע בעיצוב גשרים בכל רחבי העולם (בפתח תקווה הוקם מספר שנים קודם לכן גשר הולכי-רגל דומה, אך קטן יותר, שתוכנן על-ידו). במרכז גשר המיתרים עומד עמוד פלדה מעוקם שמתנשא לגובה של מעל ל־130 מטרים וממנו נמתחים המיתרים הנושאים את הגשר.
השפעת הקו האדום על פני העיר
כחלק מתוכנית בניית הקו האדום עברה ירושלים שיפוצים ושדרוגי תשתיות לכל אורך התוואי, בפרט במרכז העיר. במסגרת שיפוץ רחובות העיר, רחוב יפו, הרחוב המרכזי בירושלים, בו עברו בעבר למעלה מ-280 אוטובוסים מדי שעה והיה הרחוב המזוהם ביותר בישראל, עבר שיפוץ כללי וחלקים נרחבים ממנו הפכו למדרחוב. מדרחוב יפו מתחבר למדרחוב בן-יהודה במרכז העיר ומאפשר גישה רגלית מן העיר העתיקה למרכז העיר כמעט ללא חציית כבישים. בסך הכול 11 רחובות בסביבת הרכבת הפכו למדרחובים, וברחובות נוספים הורחבו המדרכות. בין השאר כיכר צה"ל הונמכה כך שהרכבת הקלה תוכל לעבור בתחומה. עלות החלפת התשתיות הכוללת נאמדה בכ-4.2 מיליארד שקלים, מתוכם חצי מיליארד במרכז העיר.[4] בעת סגירת רחוב יפו לתנועה, רמת זיהום האוויר ברחוב ובסביבתו ירדה ב-80%.[5]
הרכבת הקלה השפיעה עמוקות על מרכז העסקים הירושלמי סביב רחובות "המשולש" ושוק מחנה יהודה. מחירי ההשכרה לאורך הקו האדום עלו משמעותית, בין 50 ל-80 אחוזים שעלו משנת 2007 לשנת 2012. על פי עדות בעלי עסקים ואנשי עירייה שונים, מרכז העיר "חזר לתחייה", לאחר שנות שפל רבות בצל האינתיפאדות והתפתחות מרכזי עסקים אחרים, בהם קניון מלחה וגבעת שאול. אחת מחברות האשראי פרסמה שכמות התשלומים דרכה במרכז העיר הוכפל בשנים 2011 ו-2012.[6] לפי נתוני צוות תוכנית אב לתחבורה, פדיון העסקים במרכז העיר עלה ב-42% בשנה הראשונה לפעילות הרכבת, ומחירי השכירות לעסקים כמעט הוכפלו (אם כי ההשוואה היא לשנים בהם מרכז העיר היה בשיפוצים ועבודות בנייה, והפעילות בה התמעטה מאוד).[4]
כמות הנוסעים בתחבורה ציבורית בעיר עלתה ב-10% וכמות הולכי הרגל במרכז העיר עלתה ב-30%.[6] לפי סקר שנערך בקרב הנוסעים, 10% דיווחו שוויתרו על הרכב הפרטי לטובת נסיעה בתחבורה ציבורית. הצלחת הקו האדום היוותה השראה והובילה לקידומם של קווים נוספים, כמו הקו הירוק והקו הכחול.[4]
גם על שוק הדיור בירושלים השפעת הרכבת הקלה ניכרת. מחירי הדירות בשכונות הקרובות לרכבת הקלה עלו בשיעור גדול מהעלייה בשכונות רחוקות יותר.[7] העירייה והוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים, שינו את מדיניות הבנייה בעיר, כאשר סביב צירי הרכבת הקלה החילו מדיניות ציפוף משמעותית, ואישרו בניית בניינים גבוהים מאוד בהשוואה להיתרי הבנייה שחלו בעיר לפני כן (כפי שהשתקף בפרשת הולילנד), עד לגובה של 30 קומות.[8][9]
מפת הקו
| הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
היסטוריה
רקע
צוות תוכנית אב לתחבורה ירושלים שקד על הכנת תוכנית תחבורתית חדשה לירושלים החל משנת 1994. ב־1996 החליט הצוות לבחור באפשרות של בניית קווי רכבת קלה כעמוד השדרה של התחבורה הציבורית בירושלים ובמהלך 1997 החל לגבש תוכניות להקמתה, וזאת לאחר פסילת פתרונות תחבורתיים אפשריים אחרים, כדוגמת סלילת נתיבי תחבורה ציבורית נוספים לקווי אוטובוסים, ושימוש באוטובוסים מהירים ורבי קיבולת. מערך הרכבת הקלה שתוכנן על ידי הצוות הורכב משמונה קווים לאורכה ורוחבה של ירושלים, כאשר חמישה מתוכם הומלצו לביצוע עד 2020. מתוך הקווים המתוכננים הוחלט על בניית הקו האדום כקו הראשון עקב חשיבותו ומרכזיותו.
באוגוסט הוצג מיזם הרכבת הקלה בירושלים בפני שר התחבורה, יצחק לוי, וראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט. המיזם שהוצע כלל רשת מסילות רכבת קלה לאורך של כ-47 ק"מ, מהן כ-6.5 ק"מ במנהרות, ו-72 תחנות רכבת. על גבי התשתית הנרחבת הזו הוצע להפעיל 5 קווים שונים, בהם שני קווים עיקריים המשמשים את לב הרשת, קו אחד שיחבר את שכונת רמות עם הקניון במלחה ויעבור דרך מרכז העיר, וקו אחר שיחבר את שכונת גילה בדרום דרך מרכז העיר עם נווה יעקב ופסגת זאב. העלות הוערכה אז בכמיליארד דולר.[10]
ההחלטה על הקמת רכבת קלה
ביוני 1998 התקבלה בממשלת ישראל העשרים ושבע החלטה מס' 3913 בנושא 'חיזוקה של ירושלים', כאשר אחד מסעיפיה היה החלטה על תוכנית רב־שנתית למערך תחבורה ציבורי חדש בירושלים, שבמרכזו רכבת קלה במספר מסלולים. בספטמבר 1998 הסתיים שלב התכנון בעלות של 50 מיליון שקל, שכבר בו נקבעו הקווים הבסיסיים כפי שהם היום (האדום והכחול) והוכרז על המכרז למיון ראשוני של המתמודדים על הקמת שלב א' של הקו האדום, שעל פי התכנון היה אמור להיות מושלם עד שנת 2004.[11]
ב־1999, החלו ההכנות למכרז על ידי אגף החשב הכללי במשרד האוצר. באותו זמן החליטה הממשלה על ביצועי המיזם באמצעות שיתוף המגזר הציבורי והפרטי גם יחד (Public–Private Partnership – PPP), בשיטת BOT, שהוכחה כמוצלחת בסלילת כביש חוצה ישראל. במאי 1999 הכריז ראש העירייה אהוד אולמרט שמכרז בינלאומי להקמת הרכבת יפורסם עד סוף השנה.[12] באוגוסט 2000 הוגשה חוות דעת של יועץ בינלאומי, ותוכנה היה העדפת בניית רכבת קלה על פני חלופת אוטובוסים מרובי קיבולת, למרות ההבדל המשמעותי בהשקעה הכספית הנדרשת (כ־324 מיליון שקלים לחלופת אוטובוסים, מול 2.14 מיליארד ש"ח לחלופת רכבת קלה, ללא עלות הקרונות), כאשר העלות למגזר הציבורי הוערכה בכ־500 מיליון ש"ח. בדיעבד מתח מבקר המדינה ביקורת על הליך הבדיקה של היועץ החיצוני, שלא כלל עלויות ידועות נוספות בחישוב העלות ולא פעל בהתאם לנוהל פר"ת. היועץ חזה ביקוש של כ־37 מיליוני נסיעות בשנה ברכבת הקלה, וכ־133 אלף נסיעות ליום. בפועל הייתה ההשקעה הכספית כמעט כפולה מההערכה (כ־3.8 מיליארד ש"ח). תהליך הבנייה תוכנן להשלמה עד 2006.
בהתאם להחלטת הממשלה הוקמה במרץ 2003 מנהלת למיזם, שכללה את נציגי משרד התחבורה, משרד האוצר ועיריית ירושלים. אחת מההחלטות הראשונות של המנהלת הייתה מינוי צוות תוכנית אב לתחבורה ירושלים לניהול בפועל של המיזם.
בשנת 2010, אברהם בייגה שוחט, ששימש בין השנים 1999 ל־2001 בתפקיד שר האוצר מונה ליו"ר סיטיפס.[13]
פרסום המכרז
באוגוסט 2001 פנה משרד האוצר אל 5 קבוצות (פסים (פס ירושלים), אדנים, סיטיפס, אריאל וסיטיליין[14]) בבקשה לקבלת הצעות למכרז לשותפות ציבורית פרטית, אליו נגשו לבסוף שתי קבוצות. אחת הסיבות לפרישת חברות לאחר השלב המקדים היה לחצים של גורמים פלסטינים בעקבות מעבר חלק מהתוואי במזרח העיר.[14] קבוצת סיטיפס (בבעלות החברות פולאר השקעות, קבוצת אשטרום, אלסטום וקונקס) וקבוצת פס-ירושלים (בבעלות החברות אפריקה ישראל, פויכטונגר תעשיות, AECON ו־UESTRA). תוכנו העיקרי של המכרז היה גובה המענק שיתקבל מהמדינה עבור בניית הרכבת הקלה במשך תקופה של 3 שנים (כאשר המענק ישולם בסוף תקופת הבנייה), ותפעולה למשך 27 שנים נוספות (כאשר ההכנסות ממכירת כרטיסים עוברות ליזם). חלק נוסף של המכרז עסק בנושאים טכניים.
הגרסה הראשונית של הסכם הזיכיון שהוצגה לחברות שהתמודדו במכרז לא כללה הבטחה לרשת ביטחון למספר נוסעים מינימלי, אך בעקבות חששות החברות שהתמודדו במכרז להפסדים עקב ירידה במספר הנוסעים בעקבות פיגועי טרור בירושלים, החליטה ועדת המכרזים בדצמבר 2001 על הענקת רשת ביטחון למספר נוסעים מינימלי ליזם.[14] רשת הביטחון הבטיחה שבמקרה של כמות נוסעים נמוכה מהציפיות, המדינה תפצה את היזם ב־62% מההפרש, ובמקרה של גידול בכמות הנוסעים, יועברו 25% (מאוחר יותר שונה ל־33%) מההכנסות העודפות לקופת המדינה. על רקע גל פיגועי הטרור בירושלים בראשית האינתיפאדה השנייה החליטה ועדת המכרזים על הבטחת רשת ביטחון ליזם גם במקרה של השבתת הרכבת בעקבות אירוע ביטחוני, או במקרה של נזק לתשתית ולציוד עקב אירוע כזה.[14]
בראשית קיץ 2002 הוגשו ההצעות למכרז של 2 הקבוצות, ובאוקטובר 2002 נבחרה חברת סיטיפס כחברה הפרטית שתבצע את המיזם, לאחר שדרשה מענק בגובה 1.36 מיליארד ש"ח עבור המיזם, בהשוואה ל־1.87 מיליארד ש"ח שדרשה קבוצת פס-ירושלים. בחלק הטכני הייתה עדיפות להצעתה של קבוצת פס-ירושלים, אך בשקלול הכללי הועדפה הצעתה של סיטיפס.
חתימת הסכם הזיכיון והשגת המימון
בנובמבר 2002 נחתם חוזה בין קבוצת סיטיפס לבין המדינה. על פי החוזה, באחריות המגזר הציבורי היו תכנון העבודות, העתקת התשתיות, פינוי נכסים ופיצוי בעלי שטחים, הסדרי התנועה, הקמת גשר המיתרים והחניונים לנוסעים. באחריות סיטיפס היו סלילת המסילות, התקנת קווי החשמל ואמצעי האיתות והתקשורת, רכישת הקרונות והפעלת הרכבת בשיטת BOT למשך 27 שנה, לאחר תקופת בנייה שמשכה הוערך בכ־3 שנים. עלויות העבודות שבוצעו על ידי המגזר הציבורי התחלקו בין משרד התחבורה לעיריית ירושלים ביחס של 80% / 20%.
בהסכם הזיכיון הובטח לסיטיפס מענק בגובה 1.4 מיליארד ש"ח שישולם בסוף תקופת הבנייה. בהסכם הובטחה גם זכות קדימה בצמתים, כך שהרכבת הקלה תוכל לחלוף על פני הצמתים במסלולה בלי צורך להתעכב בהם. קביעת תעריפי הנסיעה נותרה בסמכות משרד התחבורה. סעיף נוסף הבטיח מונופול לרכבת בשירות תחבורה ציבורית באזורה, דבר שמשמעותו ביטול כל קווי האוטובוס שיכולים להתחרות בה, ונוסעים במסלולים חופפים אליה. רשת ביטחון הובטחה ליזם במקרה של מספר נוסעים נמוך מהצפוי, במקרה של השבתה עקב אירוע ביטחוני, ובמקרה של נזק לתשתית עקב אירוע כזה.
על פי החוזה על היזם היה להתחיל בעבודות ההקמה באוגוסט 2003, ועל העבודות היה להסתיים עד סוף 2006. על קבוצת סיטיפס הוטל להשיג תוך 9 חודשים הלוואות מימון בגובה 280–300 מיליון דולר (הלוואה שתינתן באירו) לטווח קצר (עד לסיום עבודות ההקמה), ו־100 מיליון דולר לטווח ארוך, וזאת עד לאוגוסט 2003.[15]
בפועל התקשתה הקבוצה להגיע לסגירה פיננסית, השגת המימון לתחילת העבודות בתאריך היעד, על רקע חששות שהועלו על ידי גופים שהיו אמורים לספק את המימון למיזם בדבר מספר נוסעים נמוך מהצפוי, על רקע ריבוי פיגועי הטירור בירושלים במהלך האינתיפאדה השנייה, ופקפוק ברווחיות הצפויה של המיזם בעקבות בדיקות עצמאיות מטעמם, כמו גם מצבה הפיננסי הרעוע של אלסטום, אחת השותפות בקבוצה. המדינה בחרה לסייע לקבוצה בהשגת המימון באמצעות מתן הקלות מעבר לחוזה שנחתם עם הקבוצה. באוגוסט 2003, סוכם בין המדינה לקבוצת סיטיפס כי 50% מהמענק שתוכנן להינתן בסוף העבודות, כ־132 מיליון אירו, יינתן ליזם במספר מענקים על פי עמידה ב'אבני דרך' – שלבים בהתקדמות העבודות. גם הקלות אלו לא סייעו להשגת המימון, ועל כן בספטמבר 2004 ניתנו לסיטיפס הקלות נוספות, שכללו את הרחבת רשת הביטחון כך שתכלול גם את השתתפות המדינה בעלות חידוש הציוד כעבור 10 שנים (במקרה של מספר נוסעים נמוך מהצפוי), הקלות במפרטים הטכניים וההנדסיים, שינויים בהתחייבויות המדינה והקלות בערבויות שהיו צריכות להינתן למדינה. רק בתחילת 2005 הצליחה הקבוצה להגיע להסכם מימון עם בנק לאומי ובנק הפועלים, ובקיץ 2005 נחתם ההסכם הכלכלי עם המדינה. העיכוב בהשגת המימון הוביל לעיכוב של כשנתיים במועד תחילת העבודות על ידי היזם.
מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על הגופים הממשלתיים שהיו מעורבים בשינויים שנעשו בחוזה, בשל אי־בדיקה של השלכות השינויים שנעשו בחוזה. ההקלות הגדילו את הסיכון שנטלה על עצמה המדינה במיזם, בהשוואה לסיכון מופחת שנטל על עצמו היזם הפרטי.
יתרונות וחסרונות
תומכי הרכבת הקלה הצביעו על יתרונות שונים בהעדפת רכבת קלה כעמוד השדרה התחבורתי של ירושלים, ביניהם: השתלבות רכבת קלה במדרחוב המתוכנן של רחוב יפו, דבר שיתרום לחיזוק מרכז העיר והעלאת מחירי הנכסים בו, הפעלה של הרכבת באמצעות חשמל, דבר שיפחית את זיהום האוויר והרעש במרכז העיר (אך יגדיל את הזיהום בתחנת הכוח), תדמיתה היוקרתית של הרכבת הקלה, שתגרום לבעלי רכב פרטי להעדיף את הנסיעה בה, בהשוואה לתדמית הנמוכה של קווי אוטובוסים, הקיבולת הגדולה של רכבת קלה בודדת בהשוואה לאוטובוס בודד, והעדיפות שאמורה להיות מוקנית לרכבת קלה בצמתים. הרכבת גם מסוגלת לפעול במקרה של היערמות שלג בגובה של סנטימטרים בודדים.
מתנגדי הרכבת הקלה הצביעו על הנזק שנגרם לטענתם למרכז העיר ולרחובות בהם עובר התוואי במהלך עבודות התשתית והבנייה הארוכות הנדרשות לצורך סלילת מסילת רכבת קלה, כמו גם העלות הגבוהה של עבודות אלו ואי התאמת מסלולי הרכבת למרכזי האוכלוסין והעסקים של ירושלים שהתפתחו מחוץ למרכז העיר (מרכזי העסקים של גבעת שאול, תלפיות והר חוצבים), פגיעה בקישור בין שכונות שאינם בסמוך לתוואי הרכבת למרכז העיר (שכונות שהיו מחוברות בעבר באמצעות קו אוטובוס, שנע בתוואי הרכבת הקלה), הצורך במערך תחבורתי משלים רחב היקף לרכבת הקלה, על מנת לקשר בין שכונות מרוחקות לתחנות הרכבת הקלה ביעילות וכמות תחנות מופחתת בהשוואה לקווי אוטובוסים, דבר המקשה על קשישים ומוגבלי תנועה.
ביקורת נוספת הועלתה גם כנגד תנאים מפליגים שהובטחו ליזם, כדוגמת רשת ביטחון למספר נוסעים מינימלי, ביקורת נוספת הושמעה על תכנון וביצוע של שני קווים בלבד (אחד קו רכבת קלה ואחד קו BRT) מתוך שמונת הקווים, דבר שיוצר שני קווים פועלים במקום רשת קווים, עקרון יסוד בתכנון תחבורה ציבורית.
בנוסף, דו"חות מבקר המדינה[16] ומבקרת העירייה[17] הצביעו על תקלות רבות ומהותיות בתהליך קבלת ההחלטות שהביא לבחירת האופציה של רכבת קלה.
תהליך הבנייה
בשנת 2000 החלה עיריית ירושלים באמצעות חברת מוריה בעבודות תשתית נרחבות בתוואי הקו האדום והקו הכחול, כהכנה לסלילת המסילה על ידי היזם. עבודות אלו כללו הסטת תשתיות שעברו מתחת לתוואי המיועד של הרכבת הקלה (על מנת שלא יהיה צורך להשביתה במהלך עבודות תשתית עתידיות), הכנת מסלול מופרד לרכבת, הרחבת צירי תנועה קיימים (לדוגמה, רחוב יפו בחלק שבין שוק מחנה יהודה לרחוב שרי ישראל. בחלק זה נהרסו מספר בניינים וחנויות), וחפירת מנהרה למכוניות מתחת לכיכר צה"ל (כתחליף למנהרה שהייתה מיועדת לרכבת, לפי התכנון הראשוני). במהלך העבודה בוצע שדרוג תשתיות ישנות באופן נרחב, בהמשך לעבודות הסטת התשתיות מנתיב הרכבת. בדצמבר 2002 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בירושלים את התוכניות להקמת הרכבת.[18]
עבודות הבנייה של סיטיפס היו אמורות להתחיל באוגוסט 2003 לאחר השגת מימון לעבודות, אולם בשל הקושי של סיטיפס להגיע לסגירה פיננסית עם גורמי מימון, הם נדחו שוב ושוב. העבודות החלו בפועל רק בקיץ 2005, באיחור של שנתיים, בשל הקושי להשגת הסכם מימון. בספטמבר 2005 החלה הקמת גשר המיתרים בצומת הכניסה לירושלים, המחבר את מסלול הרכבת ברחוב יפו לשדרות הרצל. במרץ 2006 החלו העבודות להקמת הדיפו של הרכבת, ובסוף 2006 החלה חברת סיטיפס בהנחת המסילות, עבודות שהחלו בשדרות הרצל.[19]
על פי החוזה עמו היה היזם אמור לסיים את העבודות תוך 3 שנים, עד 2008, בפועל נמשכו העבודות זמן כפול של 6 שנים, והסתיימו רק ב־2011. התמשכות העבודות ועומסי התנועה הניכרים שנגרמו בעקבותיהם גרמו סבל רב לתושבי ירושלים ולסוחרי מרכז העיר. במהלך תקופות זו עלו תלונות רבות מצד תושבי ירושלים, סוחרים במרכז העיר ואנשי עיריית ירושלים אודות איטיות העבודות, וכמות הפועלים המועטה העוסקת בה. גורמי עירייה אף האשימו את היזם כי הוא מאט את העבודות בכוונה, על מנת לסחוט כספים מהמדינה. אנשי סיטיפס טענו להגנתם כי העבודות מתעכבות בשל עיכוב באישורים שצריכים להינתן מעיריית ירושלים, ובשל עיכובים בעבודות של גורמים ממשלתיים שונים.
ב-24 בפברואר 2010 התקיים טקס לתחילת הנסיעה הניסיונית של הרכבת מהדפו ועד רחוב הנביאים. שלב ההרצה הסופי תוכנן להתקיים במשך כ-45 יום אך על מנת לקצר את הזמן בו רחוב יפו ייסגר לתנועה נודע כי שלב זה יארך כחודש בלבד, בתקופת מרץ 2011.[20]
בינואר 2011 השלימה חברת סיטיפס סופית את כל הקו. במוצאי שבת, 15 בינואר 2011, נסגר רחוב יפו לתנועת כל כלי רכב, לרבות אוטובוסים ומוניות, לכל אורכו – מכיכר ספרא ועד צומת הרחובות נורדאו ושרי ישראל (למעט קטע הרחוב המערבי מרחוב הטורים עד התחנה המרכזית). רחוב אגריפס המקביל הפך כמעט כולו למסלול לתחבורה ציבורית בלבד וכל האוטובוסים והמוניות הופנו אל רחוב זה, דבר שגרם פקקים ואי-נוחות. לעומת זאת, ברחוב יפו הסמוך שהפך בן-רגע למדרחוב שקט, החלו להתבצע נסיעות מבחן של הרכבת הקלה.
תאריך התחלת הפעלת הקו הראשון של הרכבת נדחה מספר פעמים. תאריך היעד הראשוני היה יוני 2006, אך למעשה נפתח הקו לתנועת נוסעים באיחור של 5 שנים, ב־19 באוגוסט 2011.
בשל בעיות בטיחות ומחלוקות לגבי הרמזורים בקווי הרכבת[21] החלה הפעלת הרכבת ללא מתן עדיפות ברמזורים, דבר שהוביל לעיכוב בנסיעות במעבר צמתים.[22][23] עקב בעיות הבטיחות שהובילו לתדירות נסיעות נמוכה ואי הענקת העדיפות בצמתים הונהגה נסיעה ללא תשלום החל מתחילת פתיחת הקו לציבור ועד לסוף נובמבר 2011.
אתגרים הנדסיים
מול מתכנני הרכבת הקלה, עמדו מספר אתגרים הנדסיים. בעיקר משום שמיזם רכבת קלה טרם בוצע בישראל, וכן התקינה הישראלית אינה מקיפה את כל העבודות הנדרשות לביצועו. אתגר אחד, הוא גשר המיתרים בכניסה לירושלים, אתגר נוסף היה ריצוף רחוב יפו באבן טבעית מסוג גרניט ובזלת. ריצוף מהסוג הזה טרם בוצע בישראל בהיקפים גדולים.
גשר המיתרים
- ערך מורחב – גשר המיתרים
כחלק מתוכנית הקו האדום, נאלצו המתכננים למצוא פתרון למעבר התוואי בין רחוב יפו לשדרות הרצל בצומת הכניסה לירושלים, צומת בעל עומס תחבורתי רב. פתרון הגשר נבחר על פני פתרונות חלופיים כגון מסילה קרקעית בשל המרכזיות של הצומת המדובר וההבנה שבניית מסילה קרקעית תיצור עומסי תנועה בלתי מתקבלים על הדעת, ומעבר תת-קרקעי במנהרה אינו אפשרי בשל תוואי דרך בגין העובר כבר מתחת לאדמה במקום זה. לבסוף הוחלט, לאחר התנגדויות רבות של תושבי האזור, על בניית גשר. הגשר עוצב כגשר התלוי על מיתרים על ידי סנטיאגו קלטרווה הספרדי, הידוע בעיצוב גשרים בכל רחבי העולם (גשר הולכי-רגל דומה, אך קטן יותר, שתוכנן על-ידו, נמצא בפתח תקווה). במרכז גשר המיתרים ניצב עמוד פלדה מוטה ומכופף המתנשא לגובה של מעל ל־130 מטרים, וממנו מתוחים 66 מיתרים הנושאים את המיסעה של הגשר. הגשר הוא היחיד והראשון בעולם מסוגו – גשר מעוקל התלוי לכל אורכו. הגשר נחנך ביוני 2008 למעבר הולכי רגל.
מנהרת צה"ל
כחלק מתוכנית הקו האדום, נחפרה מנהרה לכלי רכב מתחת לכיכר צה"ל על מנת לאפשר זרימת חלק מכלי הרכב בנפרד מהרכבת הקלה, שהתוואי שלה הצריך שימוש בשני נתיבים בכביש הקיים. המנהרה היא דו-נתיבית באורך של 500 מטר ומקשרת בין רחוב חטיבת הצנחנים לסוף רחוב יפו. עלות הקמתה הייתה כ-50 מיליון שקל והיא בוצעה עלי ידי חברת חפירה וחציבה בע"מ, בשותפות עם החברה האיטלקית סי.אי.סי.[24]
ליקויים בתכנון ובביצוע
חריגות תקציב במיזם
כבר בשלבים הראשונים של בניית המיזם הסתבר כי ההוצאות הציבוריות עולות בהרבה על ההערכות שניתנו לפני תחילת המיזם. ב־2002 הוערכה ההוצאה הצפויה למגזר הציבורי בכ־1.24 מיליארד ש"ח, סכום הגדול פי 2.5 מההערכה שניתנה על ידי היועץ החיצוני השני בשלב התכנון (כ־500 מיליון ש"ח), כאשר הגידול המשמעותי היה בסעיף תכנון ניהול ופיקוח, ובסעיף עבודות התשתית, בין השאר על רקע אי הכנסת עלויות ידועות לתוך התכנון הראשוני. דו"ח מבקר המדינה מתח ביקורת על משרד התחבורה בשל חוסר בקרה מספקת על ההוצאות.
דוח מבקרת עיריית ירושלים
ב־2003 פרסמה מבקרת עיריית ירושלים דו"ח חריף אודות תהליך התכנון והביצוע של הרכבת הקלה עד אז. הדו"ח הצביע על חריגות מהותיות מהתקציב המתוכנן (גידול של פי 4 תוך שנתיים), העסקת יועצים בעלי קשרים עסקיים אישיים עם משה הירש, מנהל מיזם הרכבת הקלה וצוות אב לתחבורה ירושלים, תוך ניגוד עניינים, וללא גילוי ושקיפות, התנהלות כושלת במהלך תכנון ובניית גשר המיתרים, עבודות בנייה בלתי חוקיות במהלך המיזם, שהובילו גם לתביעות נזיקין, וענייני מנהל בלתי תקינים נוספים. המבקרת גם המליצה לשקול מחדש את הכדאיות הכלכלית של המיזם בשל העלייה העצומה בהיקף ההשקעה הציבורית הנצרכת.[17]
בעקבות הדו"ח פרש משה הירש מתפקידו.
דוח המבקר 2008
במאי 2008 הוציא מבקר המדינה דוח המבקר בחריפות את התנהלות משרדי האוצר והתחבורה במיזם הקמת הרכבת הקלה בירושלים. בדוח הוא מפרט רשימה ארוכה של כשלים שנמצאו בתכנון וביצוע המיזם. חריגה גדולה מאוד ממסגרת התקציב, ליקויים טכניים ובטיחותיים בביצוע, תהליך קבלת החלטות בעייתי וליקויים בבניה. עלות העבודה במגזר הציבורי שהוערכה ב-500 מיליון שקלים בעת תכנון המיזם קפצה ב-2003 ל-1.14 מיליארד שקלים, בשל אי לקיחה בחשבון של מיזמים נלווים כמו גשר המיתרים, מנהרה בכיכר צה"ל, חניוני "חנה וסע" ופיתוח מרכז העיר – מיזמים שעלותם הסתכמה ב-474 מיליוני ש"ח. עוד מוצא המבקר ליקויים טכניים, איכותיים ובטיחותיים בביצוע העבודות, ליקויים שהצריכו ביצוע מחודש של עבודות, שגרם לשיבושי תנועה והפרעות חוזרות ונשנות באורח החיים שנגרמו לאזרחי העיר. כמו כן, מעריך משרד המבקר כי הנזק שנגרם למשק עקב התארכות המיזם שהיה אמור להסתיים ב-2007 נאמד במאות מיליוני שקלים לשנה.[25]
קנס ממשרד התחבורה
באוגוסט 2013 הטיל משרד התחבורה על חברת "סיטיפס" קנס בסך מיליון ש"ח עקב אי עמידה בתנאי הזיכיון.[26]
מימון הקו
הקו האדום נבנה ומומן בשיטת בנה-הפעל-העבר (BOT) שקובעת כי הזכיין יממן ויבנה את הקו ויהנה מן הרווחים לתקופה של 30 שנה. לאחריהן, הוא יחזיר את הזיכיון ויעביר את האחריות על תפעול הקו בחזרה למדינה. סך היקף ההשקעה של הזכיינית, חברת סיטיפס, בפרויקט היה כ-2.3 מיליארד ש"ח והורכב מהלוואות בעלים של בעלי המניות בסיטיפס בסכום של כ-200 מיליון ש"ח, והלוואות בנקאיות, מבנק הפועלים ומבנק לאומי, בסך כולל של כ-2.1 מיליארד ש"ח. בנוסף הייתה סיטיפס זכאית למענקים שהמדינה התחייבה לשלם בגין הקמת הפרויקט, ששולמו בשלבים עם התקדמות הפרויקט בהתאם לעמידה באבני דרך שנקבעו בהסכם הזיכיון, בסך כולל של כ-1.6 מיליארד ש"ח.[27] את מחיר הנסיעה קבעה הממשלה והיא מעדכנת אותו בהתאם למדד ולמצב המשק, אך לחברת סיטיפס הובטחו תשואות נאות. מתנגדי הקו הצביעו על כך שחברת סיטיפס קיבלה מענק של 1.6 מיליארד שקל אף על פי שלא עמדה ביעדים.
בנוסף למענקים, המדינה העניקה לחברת סיטיפס התחייבות לכמות נוסעים שנתית, עיריית ירושלים התחייבה לפינוי התוואי מתשתיות מפריעות והקמת מערכים מזינים לכל אורך התוואי (כמו קווי אוטובוס והקו הכחול), והובטח לרכבת מונופול על מסלולה, כך שקו אוטובוס לא יוכל לחפוף למסלול הרכבת לאורך 3 תחנות ויותר.
תקופת הרצה
באביב 2011 החלו נסיעות הרצה של הרכבת הקלה לאורך התוואי ללא נוסעים. החל מאמצע אוגוסט 2011 החלה הרכבת לשרת את ציבור הנוסעים ללא תשלום, כאשר התדירות נמוכה וזמני הפעילות מצומצמים. במהלך תקופה זו התגלה ליקוי בטיחות במערך הקשר והאיתור של הרכבות שהוביל להעלמות רכבות ממסך הבקרה של הפיקוח. בעקבות ליקוי זה הורה ISA, הגוף האחראי על בטיחות רכבות קלות באירופה, על הפעלת הרכבת בתדירות מופחתת (14 מערכים בו זמנית), עם מרווחי ביטחון בין רכבת לרכבת. ליקוי נוסף התגלה במערך הכרטוס ברכבת, ליקוי שהוביל גם הוא להתארכות תקופת ההרצה של הרכבת ללא תשלום, תקופה שתוכננה במקורה להמשך כשבועיים.
הפעלה מסחרית
בדצמבר 2011 החלה הרכבת לפעול בתשלום ובתדירות גבוהה יותר (18 מערכים בו זמנית, מתוך 21). בשלב זה עלו ליקויים שונים בפעילות הרכבת: אי עמידה בלוחות זמנים ואיחורים, הפסקת פעילות רכבות למשך פרקי זמן ארוכים עקב קשיים תפעולים שונים (כדוגמת טיפול בחפצים שנשכחו על ידי הנוסעים ברכבת ונחשדו כמטעני חבלה, או תאונות דרכים קלות). בתקופה זו גם עלו תלונות של משתמשי הרכבת על יחס עוין מצד פקחי הרכבת (שהם עובדי קבלן) שהופעלו על מנת למנוע מקרים של נסיעה ללא תשלום. תלונות רבות עלו לגבי מתן קנסות שרירותי ללא הפעלת שיקול דעת במקרים שונים, לדוגמה במקרים נוסעים רכשו מנוי חודשי לנסיעה, אך שכחו לתקף אותו בתחילת נסיעה, ובמקרים דומים בהם שולם התשלום, אך חלו ליקויים אחרים. במקרים שתועדו העדיפו פקחים לרשום קנסות לנוסעים שביקשו את עזרתם בתהליך התשלום והתיקוף, במקום לסייע להם. תלונות נוספות עלו לגבי פעילות הפקחים ללא זיהוי, דבר המונע הגשת תלונה אפקטיבית כנגדם במקרה הצורך.
זמן קצר לאחר תחילת ההפעלה המסחרית שונה מסלולם של קווי אוטובוס רבים בשכונות דרום־מערב העיר כך שתחנתם הסופית תהיה תחנת הרכבת בהר הרצל, במקום מסלולם הישן שהגיע למרכז העיר. דבר זה הוא תולדה של הסכם הזיכיון שהבטיח לרכבת מונופול על שירות תחבורה ציבורית במסלולה, אך גרם תרעומת רבה לתושבים שנאלצו להחליף מספר אמצעי תחבורה על מנת להגיע ליעדם,[28] כאשר לטענות נוסעים רבים זמן הנסיעה הכללי התארך עקב הצורך בהחלפה אמצעי תחבורה, משך ההמתנה להחלפה והתקלות בתפעול הרכבת הקלה.
מספר הנוסעים
מספר הנוסעים בפועל ביום ברכבת עמד במהלך המחצית הראשונה של 2012 על 70,000 נוסעים ליום, כמחצית מההערכה אותה חזה היועץ החיצוני השני במהלך תכנון המיזם. דבר זה הוביל להפעלת רשת הביטחון שהובטחה ליזם מטעם המדינה בחוזה, ולתשלום של כ־80 מיליון ש"ח מהמדינה ליזם בסוף מאי 2012. שיא במספר הנוסעים ליום ברכבת הקלה הושג בחג הסוכות 2012 כ-140 אלף נוסעים ליום.[29] שנתיים לאחר ההפעלה היקף הנוסעים הממוצע ברכבת הקלה עומד על 130 אלף נוסעים ביום,[30] משנת 2015 ועד שנת 2017 עלתה כמות הנוסעים בשנה ב־17%, מכ־36,400,000 לכ־42,400,000.[31] בשנת 2018 הגיע מספר הנוסעים ל־162 אלף איש בממוצע ליום.[32] בשנת 2021 נסעו ברכבת כ–37 מיליון נוסעים, כאשר מורדים שבתות וחגים (שבהם הרכבת אינה פעילה) הממוצע עומד על 200,000 נסיעות מדי יום.[33]
הארכת הקו
במרץ 2009, אישרה הוועדה המחוזית את התוכניות להארכת הקו משדרות משה דיין בפסגת זאב עד לשכונת נווה יעקב. מדובר בהארכת המסלול ב-2.7 ק"מ והקמת ארבע תחנות חדשות.[34] בעקבות הסכסוך בין המדינה לחברת סיטיפס, העבודות התעכבו בכעשור. התחלת הנחת המסילות במקטע זה החלה בינואר 2021.[35]
ביוני 2013 אושרה התוכנית להארכת הרכבת הקלה עד בית החולים הדסה עין כרם. הקטע הנוסף שאושר מתחיל מתחנת הר הרצל וממשיך לאורך שכונות בית וגן, קריית היובל, קריית מנחם, מושב אורה, בית הספר לרפואה ועד למרכז הרפואי הדסה עין כרם וכולל שמונה תחנות חדשות. בעתיד מתוכננת הפעלה של קו מקוצר נוסף על גבי המסילה בין התחנה המרכזית להדסה עין כרם.
בשנת 2013 החלה חברת מוריה העירונית בעבודות להתאמת התשתיות למען הארכת הקו האדום, אך עבודות הנחת המסילות התעכבו בכעשור, בעקבות הסכסוך עם חברת סיטיפס והחלפת המפעיל. בנובמבר 2020, לאחר עיכוב של חמש שנים, החלו העבודות להנחת מסילות הרכבת הקלה ברחוב הנטקה.[36] במאי 2023, החלו נסיעות מבחן.[37] עבודות ההארכה הסתיימו בספטמבר 2023 (למעט מקטע הדסה עין כרם שהסתיים בפברואר 2024)[38] והקו היה אמור להיפתח לאחר חגי תשרי, באוקטובר 2023, אך בעקבות מלחמת חרבות ברזל מומחים אירופאים שהיו אמורים לאשר את מערכות הקו עזבו את ישראל, ופתיחת הקו התעכבה ביותר משנה.[39]
ב-9 בפברואר 2025 קו הרכבת כולו הושבת למשך 5 ימים, לצורך בדיקת המערכות החדשות, יחד עם התיאום והאיתות לאורך הקו כולו, וב-14 בפברואר נפתח מחדש, אך ללא ההארכות ורק הוחלפו מערכות הרכבת, כך שנכנסו לשירות הרכבות מהדגם החדש של CAF אורבוס ומספר רכבות מהדגם הישן שהספיקו לעבור הסבה.[40] מספר גורמים, בהם משטרת ירושלים ואיגוד נהגי הרכבת, התנגדו לפתיחת הקו בסוף שבוע זה.[41] בשבוע שלאחר מכן תקלות רבות נוצרו במערכות הרכבת, נצפו עומסים רבים בתחנות וברכבות, מהירות הנסיעה הייתה איטית ותדירות הרכבות הייתה משובשת.[42]
הקו המוארך החל לפעול ב-27 בפברואר 2025.[43] ב-9 במרץ נערך טקס פתיחה בנוכחות ראש הממשלה, שרים וראש העיר.[44]
מכרז והחלפת הזכיין המפעיל את הקו
בשנת 2015, החלו משרדי האוצר והתחבורה לנהל משא ומתן עם סיטיפס, וקבלנית העבודות אלסטום על ביצוע העבודות להארכת הקו, הכוללות: סלילת מסילות, הגדלת מספר הקרונות ואספקת מערכות לפרויקט. בשנת 2016 נפסק המשא ומתן, הצעתה של סיטיפס עמדה על כ-340–355 מיליון אירו, והמדינה הייתה מוכנה לשלם רק כ-310 מיליון. כמו כן, העלתה סיטיפס דרישה להגדלת הפיצויים שתקבל מקופת המדינה, אם זו תחליט לרכוש מידיה את הפרויקט.[45]
בסופו של דבר, עקב חילוקי הדעות עם סיטיפס, הוחלט להוציא מכרז חדש להפעלת רשת ה-J-NET הכוללת את הקו הירוק של הרכבת, וכן את הקו האדום המוארך. בינתיים ביצעה חברת מוריה את עבודות התשתית להארכת הקו באמצעות חברת האחים ברזני שהיא הקבלן המבצע שנבחר לעבודות אלו.[46] בשנת 2018 פורסם מכרז בינלאומי לבחירת זכיין שיניח את המסילות ומערכות החשמל ויפעיל את קווי הרכבת בירושלים,[47] בו זכתה באוגוסט 2019 חברת TransJerusalem J-Net LTD הפועלת תחת השם "כפיר"- חברה ייעודית בבעלות משותפת של קבוצת שפיר הנדסה הכוללת את סופרבוס, ושל חברת CAF הספרדית[48] כזכיינית ניהול מערך הרכבות הקלות בירושלים. כפיר החליפה את סיטיפס כמפעילת הקו ב-16 באפריל 2021,[49] אך עבודות הארכת המסילה התחילו כבר לפני כן.
קישורים חיצוניים
- אתר כפיר רכבת קלה
- הקו האדום, באתר תוכנית אב לתחבורה ירושלים
- רכבת קלה, חבלי לידה קשים - פרויקט מיוחד, באתר הארץ, 4 במרץ 2011
הערות שוליים
- ↑ מידע ומפת הרכבת הקלה
- ↑ רפי גמיש, במשרד התחבורה לא מבינים או מתעלמים? העומסים ברכבת הקלה – אל תבנו על שיפור, באתר כל העיר, 21 במרץ 2025
- ↑ ידידיה בן אור, הרס רב וכתובות נאצה בתוואי הרכבת הקלה, באתר ערוץ 7, 6 ביולי 2014
- ^ 4.0 4.1 4.2 יעל פרידסון, הצלחה גדולה או כישלון? שנתיים לרכבת הקלה בירושלים, באתר nrg, 10 בדצמבר 2013
- ↑ אריאל נוי, הקלה לסביבה: הרכבת הורידה את הזיהום בי-ם, באתר וואלה!, 27 בינואר 2011
- ^ 6.0 6.1 עמירם ברקת, סקר: הרכבת הקלה החזירה את החיים למרכז העיר ירושלים, באתר גלובס, 14 באפריל 2014
- ↑ כיצד קרבה לתחנת רכבת קלה בירושלים משפיעה על מחירי דירות למגורים בעיר מחקר באוניברסיטת רייכמן
- ↑ מפת מדיניות הבינוי לאורך צירי הרק"ל בירושלים ותמצית החלטת הוועדה המחוזית בדבר עדכון מדיניות הדינוי לאורך צירי הרק"ל, באתר הממשלה תחת מינהל התכנון
- ↑ פחות חניה: הכבישים הראשיים של ירושלים הולכים להשתנות לחלוטין, כך זה יראה, באתר mynetjerusalem, 2024-06-03
- ↑ לנגנטל: חברה ממשלתית לפרוייקט ההסעה בירושלים, באתר גלובס, 8 בספטמבר 1997
- ↑ דרור מרום, עיריית ירושלים החלה בצעדים מקדימים לסלילת הקו הראשון של הרכבת הקלה, באתר גלובס, 28 בספטמבר 1998
- ↑ אפי לנדאו, אולמרט: המיכרז הבינל' לרכבת הקלה בעיר - כבר בסוף 1999, באתר גלובס, 26 במאי 1999
- ↑ אבי בר-אלי, בנעלי המבורגר: בייגה שוחט מונה ליו"ר הרכבת הקלה בירושלים, באתר TheMarker, 9 ביוני 2010
- ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 ענת ג'ורג'י, המצב הביטחוני החמיר, היזמים קיבלו הקלה , באתר הארץ, 4 ביוני 2002
- ↑ גל ניסים, נחתם ההסכם להקמת הרכבת הקלה בירושלים, בהיקף 2 מיליארד שקל, באתר גלובס, 27 בנובמבר 2002
- ↑ משרד מבקר המדינה, "פיקוח ובקרה על פרויקט הרכבת הקלה בירושלים" דוח שנתי 54ב לשנת 2003 ולחשבונות שנת הכספים 2002. 2004. עמ' 725-743.
- ^ 17.0 17.1 אילן מרסיאנו, הרכבת הקלה בירושלים: כך זורקים כסף לפח, באתר ynet, 17 בספטמבר 2003
- ↑ ענת ג'ורג'י, ארוכה הדרך לרכבת הקלה, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2002
- ↑ אפרת זמר, מעריב, סאלח שבתי מודל 2006, באתר nrg, 8 בדצמבר 2006
- ↑ עמרי מניב ומשה שטיינמץ, ואף על פי כן נוע תנוע: סימנים של אופטימיות ברכבת הקלה, באתר nrg, 11 ביוני 2010
- ↑ עמירם ברקת, התחלה קשה לרכבת הקלה, באתר גלובס, 22 ביוני 2011
- ↑ יוסי אלי, הפעם זה סופי? הרכבת הקלה בירושלים תחל לפעול ב-19/8, באתר nrg, 6 ביולי 2011
- ↑ הפעלת הרכבת הקלה בירושלים נדחתה בחודש, באתר ynet, 14 באוגוסט 2011
- ↑ אושרה מנהרת כיכר צה"ל בי-ם, באתר הארץ, 10 במאי 2002
- ↑ דוח המבקר 58ב עמ' 1,185–1,200, אתר מבקר המדינה
- ↑ רועי אלמן, מכה לסיטיפס: ספגה קנס של מיליון שקל, באתר mynet ירושלים, 22 באוגוסט 2013
- ↑ אבי בר-אלי, קשיים בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים: המדינה תפתח הסכם המימון עם הזכיינית, באתר הארץ, 5 ביולי 2007
- ↑ עוז רוזנברג, הרכבת הקלה בי-ם משליטה אימה על הנוסעים בקרונות, באתר הארץ, 11 באפריל 2012
- ↑ יותר מחצי מיליון נוסעים ברכבת הקלה בסוכות
- ↑ עמירם ברקת, "גם בעוד 10 שנים - רק לירושלים תהיה רכבת קלה", באתר גלובס, 25 ביולי 2013
- ↑ משרד התחבורה והבטיחות בדרכים - תקציב וביצוע 2018–2019
- ↑ עמירם ברקת, הרכבת הקלה בירושלים הצליחה, אבל הנוסעים סובלים, באתר גלובס, 13 במרץ 2019
- ↑ Shiran, צפיפות ותחושת חוסר ביטחון: הביקורת של הנוסעים ברכבת הקלה, באתר כל העיר ירושלים, 29 בנובמבר 2022
- ↑ הנה באה הרכבת - לנווה יעקב
- ↑ שד' נווה יעקב, באתר תוכנית אב לתחבורה, 28 ביוני 2019
- ↑ שלומי הלר, ההיית או חלמתי חלום? בעיכוב של חמש שנים: העבודות להנחת מסילות הרכבת הקלה ברחוב הנטקה יוצאות לדרך, באתר כל העיר, 24 בנובמבר 2020
- ↑ יובל שדה, באיחור של כמעט שנה: החלו נסיעות מבחן בהארכת הרכבת הקלה בירושלים, באתר כלכליסט, 3 במאי 2023
- ↑ JNET גאנט, קובץ אקסל באתר תוכנית אב לתחבורה ירושלים, דצמבר 2024
- ↑ רפי גמיש, "העבודות להארכת הקו האדום תקועות – בקו הירוק לעומת זאת מתקדמים", באתר כל העיר, 10 בדצמבר 2023
- ↑ Rafi Gamish, הרכבת הקלה תושבת ל-5 ימים. כשתחזור לפעילות - היא עדיין לא תגיע להדסה ולנוה יעקב | כל העיר, באתר כל העיר ירושלים, 2025-02-07
- ↑ רפי גמיש, לקראת ההשבתה של הרכבת הקלה – הנהגים הכריזו על סכסוך עבודה; המשטרה מערימה קשיים, באתר כל העיר, 5 בפברואר 2025
- ↑ רפי גמיש, הקטסטרופה ברכבת הקלה נמשכת: האם מערך האוטובוסים יתוגבר?, באתר כל העיר, 18.2.25
- ↑ דותן לוי, עם 12 תחנות נוספות: הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים ייפתח מחר במלואו, באתר כלכליסט, 26 בפברואר 2025
- ↑ המהפכה בירושלים הושלמה: נפתחו התחנות החדשות של הרכבת הקלה, באתר כיפה, 9 במרץ 2025
- ↑ אורן דורי, המצור החדש שמאיים על ירושלים, באתר TheMarker, 20 בספטמבר 2016
- ↑ יובל ניסני, וידאו – הארכת הרכבת הקלה להדסה: העבודות יחלו בעוד כחודש, באתר כל העיר, 10 בדצמבר 2017
- ↑ סוניה גורודיסקי, המכרז להקמת רשת קווי הרכבת הקלה בירושלים יוצא לדרך, באתר גלובס, 14 ביוני 2018
- ↑ להתראות סיטיפס: נבחרה החברה החדשה שתפעיל את הרכבת הקלה בירושלים, באתר כל העיר, 7 באוגוסט 2019
- ↑ ערן אזרן, 1.6 מיליארד שקל: המדינה רוכשת מאשטרום והראל את פרויקט הקו האדום בירושלים, באתר TheMarker, 12 בפברואר 2020
ליאור גוטמן, שפיר הנדסה תחליף את סיטיפס בהפעלת הרכבות העירוניות בירושלים, באתר כלכליסט, 7 באוגוסט 2019
_landing_at_London_Heathrow_Airport.jpg)
הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים40727777Q12406939