רחוב בר-אילן

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלט רחוב.svg
רח' בר-אילן
Bar-Ilanst.
מדינה ישראל
עיר ירושלים
שכונה שכונת הבוכרים, סנהדריה
קרוי על שם הרב מאיר בר-אילן
בר-אילן ביום
בר-אילן בלילה
רחוב ירמיהו

רחוב בר-אילן הוא רחוב החוצה שכונה חרדית בירושלים ומשמש עורק דרכים מרכזי בדרך לשכונות הצפוניות של ירושלים. הרחוב קרוי על שם מנהיג תנועת המזרחי הרב מאיר בר-אילן. החל משנת ה'תשמ"ח מהווה הכביש עילה למריבה מפורסמת ומתוקשרת מאד בין תושבי השכונה החרדים הרוצים לסגור אותו לנסיעה בשבתות לבין חילוניים המבקשים לנסוע בו. המאבק שנגרר להפגנות ומעשי אלימות, עורר הדים רבים בציבור בישראל, והעסיק במשך 20 שנה מוסדות שלטוניים בישראל, בתוכם: עיריית ירושלים, הכנסת, משרד התחבורה ובית המשפט העליון.

אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, אמר בהתייחסו למאבק על כביש בר-אילן: "הנושא משקף מחלוקת פוליטית עמוקה בין חרדים לחילונים. אין זו אך מחלוקת על חופש התנועה ביום שישי ובשבת ברחוב בר-אילן. זו בעיקר מחלוקת קשה על יחסי דת ומדינה בישראל, זו מחלוקת נוקבת על אופייה של ישראל כמדינה יהודית או כמדינה דמוקרטית".

מיקום הרחוב

רחוב בר-אילן הוא באורך חצי קילומטר. תחילתו ברחוב ירמיהו בשכונת רוממה, וסיומו ברחוב חטיבת הראל בצומת בר-אילן, ובמהלכו הרחוב יורד בשיפוע ניכר. הרחוב מהווה ציר נסיעה מרכזי בדרך לשכונות הצפוניות של ירושלים ובהן: רמת אשכול, הגבעה הצרפתית, פסגת זאב ונווה יעקב.

רחוב זה הוא קטע מתוך כביש 417, והוא נמצא בתווך של ציר של 3.5 ק"מ, המוליך ממערב למזרח, החל משדרות שז"ר בכניסה לירושלים, עובר סמוך לתחנה המרכזית של ירושלים, ועד לדרך בר לב (כביש 60/כביש מספר 1). ציר זה מחולק לארבעה רחובות שונים (ירמיהו, בר-אילן, חטיבת הראל ושדרות לוי אשכול).

משני צידי הרחוב נמצאות שכונות חרדיות: כרם אברהם, שכונת הבוכרים, נווה צבי ושכונת שמואל הנביא מדרום, ומצפון תל ארזה, גבעת משה ומחניים. רחובות מרכזיים המסתעפים ממנו הם: רחוב עלי הכהן, רחוב צפניה ורחוב נחמיה (מ"צומת אפריון"), רחוב רבינו גרשום, רחוב אהלי יוסף, רחוב שמואל הנביא ושדרות גולדה מאיר (כביש רמות).

ברחוב בתי עסק וחנויות רבות, בעיקר בחלקו המזרחי (סמוך לרחוב חטיבת הראל). ברחוב נמצאים ישיבת נזר התורה ובית הכנסת לעלוב פיטרקוב.

הסכסוך על סגירת הרחוב בשבת

רקע

לאחר מלחמת ששת הימים נבנו שכונות צפון העיר מעבר לרחוב שמואל הנביא, ואוכלסו בעשרות אלפי תושבים שעשו דרכם מהבית אל מרכז העיר ובחזרה, דרך רחוב בר-אילן שהפך לכביש מרכזי. במקביל, עברו השכונות הסמוכות לרחוב בר-אילן, תהליך של שינוי דמוגרפי, קיבלו צביון חרדי, והנסיעה ברחובות הפנימיים של שכונות אלה בשבת נאסרה על פי חוק עזר עירוני. עם זאת, רחוב בר-אילן, כציר תנועה ראשי לאזור שכונות צפון העיר והר הצופים, נותר פתוח לתנועה בכל ימות השבוע.

משנת ה'תשמ"ח החלו הפגנות שקטות של החרדים תושבי השכונה שקראו לסגור את הרחוב לתנועה בשבת, בנימוק שחילול השבת של התנועה הסואנת פוגע ברגשותיהם. מאידך אמרו הנוסעים שהדרך העוקפת תאריך את משך הנסיעה.

בסיון-תמוז ה'תשנ"א, בהמלצת טדי קולק ראש העיר, נסגר הרחוב לראשונה, לרגל הגיעו של האדמו"ר מסאטמר לירושלים.

מהומות כביש בר-אילן

בשנת ה'תשנ"ד, עם מינויו של אהוד אולמרט לראשות העיר ירושלים, החל המאבק לשאת אופי קולני. דוברים דתיים וחרדים העלו את הנושא לדיונים במועצת העיר ודרשו לסגור את הרחוב בשל קדושת השבת, ומנגד, נציגים של ציבור חילוני, בראשות יו"ר "ירושלים עכשיו" ארנן יקותיאלי, ראו בכך כפייה דתית ופגיעה בחופש התנועה הנובע מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ודרשו להשאירו פתוח, בטענה כי הכביש הוא הדרך הקצרה והמהירה לנוע מביתם אל שכונות אחרות בעיר, כמו גם ליציאה ממנה.

ועדה בראשות אליעזר שטורם, שהוקמה על ידי מועצת העיר קבעה כי יש לסגור את הכביש בשעות התפילה ולהשאירו פתוח לתנועה בשאר היממה. אך משרד התחבורה שבראשו עמד השר החילוני ישראל קיסר, סרבה לאשר את המלצות הוועדה והחלטות העירייה לאמצן, והורה להשאיר את הכביש פתוח. לאחר בחירות 1996, ומינויו של שר תחבורה דתי, יצחק לוי, שוב[דרושה הבהרה] אומצה ההחלטה לסגור את הכביש לסירוגין.

במקביל לדיונים התפתחו מדי שבת הפגנות בעד ונגד, ובמשך שלוש שנים, התנהלו במקום הפגנות שבת סוערות, שכללו חילונים אשר נסעו שם כמחאה, ומאידך חסימת הכביש ואף יידוי אבנים על המכוניות הנוסעות, על ידי חרדים תושבי הסביבה. הפגנות אלו עמדו בראש מהדורות החדשות והוציאו לרחובות אלפי אנשים משני המחנות.

באב-אלול ה'תשנ"ו הוציא בית המשפט העליון צו ביניים נגד סגירת כביש בר-אילן בירושלים בשבת, אך עם התגברות המהומות בכביש החליט בג"ץ ב-תשנ"ו, בצעד נדיר להמליץ על מינוי וועדה שתבדוק את הסוגיה לעומק ותסייע לו בגיבוש החלטה. וועדה זו המליצה בסופו של דבר להשאיר את המצב הקיים, היינו: סגירתו לסירוגין תוך התחשבות בגורמים שונים הקשורים לרגשות הדתיים ולחופש התנועה של החילוניים.

הסתעפויות הדיון הציבורי

למרות הצביון הדתי-חילוני של המאבק, התפתחו ממנו עניינים מעוררי מחלוקות אחרות.

הדיונים בבית המשפט העליון בנושא בר-אילן, בשנים ה'תשנ"ו ו-ה'תשנ"ז, חידדו בפעם הראשונה את מושג "האקטיביזם השיפוטי". פסיקות הביניים של בית המשפט עוררו ביקורת של גורמים חרדיים נגד השופטים ובראשם אהרן ברק הנשיא.

בשיאן של ההפגנות ב-ה'תשנ"ז, התפתח גם מאבק כח פנימי במשרד לביטחון פנים בין השר אביגדור קהלני לבין צמרת הפיקוד המשטרתית. קהלני דרש איפוק בהתנהגות המשטרה כלפי מפגינים והשתמש בביטויים שלא נעמו לאוזני פיקוד המשטרה ובראשם מפקד מחוז ירושלים אריה עמית.

הדי המאבק

עניינו של הכביש לא ירד מסדר היום.

המצב בשטח נכון ל-ה'תשס"ו כבר אינו כפי שהיה. ההחלטה לסגור את הכביש בשעות התפילה עדיין בתוקפה אך הנסיעה בה בשבתות דלילה, בין היתר עקב בנייה והרחבה של עורקי תחבורה נוספים (כמו כביש בגין) והתעייפות הצדדים הנאבקים, כמו גם מחאה (ויש טוענים שאף זריקת אבנים) על המכוניות הנוסעות בשבת ברחוב[1].

לעומת זאת, הדי המאבק לא שככו. הטיעונים בעד ונגד מוזכרים שוב ושוב על ידי נציגי הצדדים מעל במות שונות ובאמצעי התקשורת. הנושא מהווה פרק לימוד בשיעורי אזרחות, ובמוזיאון בתי המשפט בירושלים, מוצג הדיון בכביש בר-אילן כאחד מ-20 הדיונים החשובים של בית המשפט העליון מאז הקמתו.

הרחוב כבמה להפגנות

מלבד הסכסוך על סגירת הרחוב בשבת, מחמת מיקומו המרכזי של הרחוב ומחמת רוחבו, מתקיימות לפעמים הפגנות ומהומות קשות גם בהקשרים אחרים והרחוב משמש פלטפורמה לציבור החרדי, לרוב כנגד הממשל. באייר ה'תשס"ו, תחת הפגנה רחבת היקף לאחר חטיפת גופת תינוק מבית העלמין באשדוד, כדי למנוע את נתיחתה, התקיימו ברחוב הפגנות סולידריות אלימות, אשר כללו, לדברי המשטרה, הצתת פחי אשפה, יידוי אבנים ואלימות נגד שוטרים.[2] לאורך השנים, הרחוב נחסם פעמים רבות בהפגנות דומות, ועקב הצתה חוזרת ונשנית של פחי אשפה, ניתן למצוא לתקופות מסוימות זבל רב בצידי הרחוב.[3]

קישורים חיצוניים

ראו גם

הערות שוליים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0