ספר עמוס

ספר עמוס

ספר עמוס על גבי פפירוס משנת 500 לספירה לערך. ארכיון ספריית אוניברסיטת פנסילבניה
מספר פרקים	9
מספר פסוקים	146
סדרת ספרים	תרי עשר
הספר הקודם	יואל
הספר הבא	עובדיה
דמויות מרכזיות	עמוס הנביא

ספר עמוס, הוא השלישי בקובץ ספרי תרי עשר, והוא קרוי כשם הנביא עמוס המוזכר בפתיחתו. על פי כותרת הספר, עמוס ניבא "בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ." הספר נכתב על ידי אנשי כנסת הגדולה.

מקומו בין ספרי תרי עשר

ספר עמוס כולל תשעה פרקים ומאה ארבעים ושישה פסוקים. מיקומו של ספר עמוס אחרי ספר יואל הוא משום הקרבה הכרונולגית בינהם, שכן יואל ניבא בתקופה שלפני עמוס. בתרגום השבעים מופיע ספר עמוס בין ספר הושע לספר מיכה.

מבנה ותוכן

הספר נפתח במשפט המשמש כמבוא לספר, כדברי האברבנאל (פרק א', פסוק ב'): "שזה הפסוק הוא הקדמה לנבואות עמוס שיבואו בזה הספר". שש הנבואות הבאות המסודרות באופן אחיד, הן נבואות זעם על הגויים. נבואות אלה קשורות אחת לשנייה ומאחדות כל נבואה לזו הקודמת לה. שני הפרקים הראשונים פותחים במקבץ נבואות תוכחה קצרות על העמים הסמוכים לישראל, ובסופו נבואות תוכחה גם על ממלכות יהודה וישראל עצמן. קובץ הנבואות הבא (שבפרקים ג-ה) מורכב משלוש נבואות שעיקרן תוכחה לעשירי שומרון, בירת ממלכת ישראל. השימוש בשאלות הרטוריות בתחילת הקובץ מדגיש את הציווי האלוקי בתחומים שונים כמו מוסר ומטרתו להסביר את שליחות הנביא. הקובץ השלישי (בפרקים ה-ו) כולל שתי נבואות הפותחות במילה 'הוי', שתוכנן ניסיון לעורר את השאננים בממלכות יהודה וישראל על ידי תיאור הפורענות העתידה לבוא עליהם. הקובץ הרביעי (שבפרקים ז ותחילת ח) כולל ארבעה מראות שמראה ה' לנביא, הבאים להמחיש את קצה הקרב של ממלכת ישראל. עמוס מתחנן על שני המראות הראשונים, ומביא לביטול הגזרות המתבטאות בהם. המראה השלישי כולל פורענות על בית ירבעם מלך ישראל, ומביא את אֲמַצְיָה כהן בֵּית אֵל להשמיע זאת למלך בטענה שזהו קשר, ולקרוא לעמוס לעזוב את ממלכת ישראל ולהתנבא ביהודה. עמוס משיב תחילה שהנבואה אינה מיוזמתו אלא בציווי ה', ולא רק שאינו חוזר בו מנבואת הפורענות על ממלכת ישראל, אלא חוזר עליה תוך שהוא כולל בה פורענות על אמציה עצמו ועל משפחתו. הספר חותם בנבואות זעם על ישראל הכוללות מראה נוסף, ובסופן נחמה המתארת עתיד של חזרת מלכות ישראל וישיבה לבטח בארצם.

מסדר עריכת הקבצים יש המשערים, שספר עמוס סודר שלא לפי סדר הופעתם בפי עמוס הנביא, בעקבות הפסוק בפתיחת הספר (פרק א', פסוק ב') העומד כיחידה עצמאית: "ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ". פסוק זה מכוון את הקורא לעיקר נבואות עמוס, להזהיר את עם ישראל מפני הפורענות הקרבה. הספר חותם כאמור בנחמה כדרך הנביאים.

מבנהו של ספר עמוס כאוסף קבצים או יחידות אינו ברור. הסדר בנושאים המובאים בקבצים אלו קשה להבנת הקורא, ישנו מעבר מהיר בין עניינים שונים, וביטויים הנראים לעיתים לא מתאימים למקומם. קושי זה מביא להשערה של מספר חוקרים שספר עמוס ברובו הוא אוסף של פסוקים ויחידות עצמאיות, שנכתבו בזה אחר זה כתוצאה מהקשרים שונים, תוך שמחבריו מוסיפים מילות קישור בטקסט כדי ליצור רצף הגיוני. חוקרים אלו סוברים כי הספר כפי שנכתב הוא תוצאה ישירה של מספר עריכות שקובצו בין ימי עמוס לימי גלות בבל, כשלכל אחת מיחידות אלו נוספו פסוקים. לעומת זאת יש הסוברים שסדר הפסוקים שונה, אך לא בהכרח באופן מובנה ומסודר. עקב כך ישנם חוקרים המחלקים באופן אחר את הספר.

אמצעים ספרותיים

בספר עמוס דימויים רבים החופפים לעיסוקו של הנביא כרועה צאן וחקלאי: "וַיֹּאמַר: ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ; וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים, וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל".

לאורך הספר קיימים מספר משחקי לשון, לדוגמא: "כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה".

לעיתים משלב עמוס בנבואותיו אירוניה: "הֲלֹא־חֹשֶׁךְ יוֹם ה', וְלֹא־אוֹר; וְאָפֵל, וְלֹא־נֹגַהּ לוֹ.",

סרקזם: " כֹּה אָמַר ה': כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל־אֹזֶן, כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן, בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ."

רב השימוש בספר בשאלות רטוריות, בביטויים חוזרים ומילים מנחות, ובמבנים מצטלבים.

כמה מדברי עמוס נעשו פתגמים שגורים בעברית, כגון "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו, בִּלְתִּי אִם־נוֹעָדוּ", "לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם", ועוד.

כותרת הספר

השם עמוס מופיע בספר חמש פעמים בלבד. שם אביו אינו מוזכר בפסוקיו הראשונים. פתיח דומה לזה של עמוס, "דִּבְרֵי עָמוֹס", מצוי בנביאים רק בירמיה ובכתובים בספר קהלת. חז"ל ביארו את התבנית יוצאת הדופן: "שלושה נביאין שהיה נבואתן דברי קנתרין נתלת נבואתן בעצמן, ואלו הן: דברי קוהלת, דברי עמוס ודברי ירמיה". פרשנים כדוגמת רד"ק מפרשים את התבנית "דִּבְרֵי עָמוֹס" במשמעות קורות. בניגוד לרד"ק, שד"ל בהערה על פירושו של רד"ק מפרש את הכותרת כחיזיון מאת ה': "הוא מתיישב יפה בירמיה ואינו מתיישב יפה בעמוס". מתבניות דומות במקרא ניתן לשער כי הכותרות בספרות הנביאים קיבלו את התבנית "דִּבְרֵי" בתוספת שם הנביא או תבנית נרדפת. אלו הסוברים כך לא ראו סתירה בין הכותרת "דִּבְרֵי עָמוֹס" לבין הפסוקים הבאים המובנים כדבר ה'.

המשכה של הכותרת ערוכה בצורה שירית קצרה כתקבולת נרדפת:

וַיֹּאמַר: ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ

וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים, וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל.

דברי הסיום של הספר

ספר עמוס מסיים בשאיפה לחזרת בית דוד לשלטון: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת־סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת־פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם." בכתוב זה משתקפת נבואת נתן הנביא. הפעלים "אקים" ו"בניתיה" והתבנית "עולם" מופיעים גם הם בספר שמואל ב', פרק ז'. המילה "סוכה" המופיעה בעמוס ט' רומזת לביטחון אשר העם יחוש מהמלכת מלכו. מילה זו משווה למלכות פשטות וצניעות. המילים "כימי עולם" מתייחסות אל "תור הזהב" שבתקופת דוד. במילה "פִּרְצֵיהֶן" המופיעה בדברי הסיום של ספר עמוס, משתקפת תחילת שושלת דוד בדמותו של פרץ אשר דוד הוא צאצא שלו.

ניבים וביטויים שמקורם בספר עמוס

• ”הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו, בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?” (פרק ג', פסוק ג') – ביטוי המתאר מצב שאין מדובר בדבר מקרי אלא מתואם. סברה או הנחה שאם שניים הולכים יחדיו הם תיאמו זאת מראש.
• ”פָּרוֹת הַבָּשָׁן” (פרק ד', פסוק א') – ביטוי אירוני המתאר עשירים מדושנים שאינם מתעניינים בעניים וחלשים. מקור הביטוי בפרות שחיו באזור הבשן בתקופתו של עמוס והיו שמנות במיוחד לעומת אלה שחיו באזור השומרון (גם דברים, ל"ב, י"ד).
• ”לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא – יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא” (פרק ה', פסוק י"ג) – בזמנים מסוימים, מוטב לשתוק ולא לדבר.
• ”חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח” (פרק ז', פסוק י"ב) – הימלט על נפשך.
• ”בּוֹלֵס שִׁקְמִים” (פרק ז', פסוק י"ד) – כינוי לאדם פשוט ללא ייחוס וללא השכלה – ”לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי, וּבוֹלֵס שִׁקְמִים”.
• ”לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם” (פרק ח', פסוק ו') – ביטוי המתאר מצב בו מפסיקים להעביר תקציב לגורם הנזקק לנו ולגרום לו להיזקק לנו.

ראו גם

• המשכיל בעת ההיא ידום

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ספר עמוס בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ספר עמוס23448681