חיים נחמן ביאליק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "ביאליק" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ביאליק (פירושונים).
חיים נחמן ביאליק
חיים נחמן ביאליק ב-1923
חיים נחמן ביאליק ב-1923
לידה 9 בינואר 1873
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית ראדי, האימפריה הרוסית
פטירה 4 ביולי 1934 (בגיל 61)
אוסטריהאוסטריה וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה
לאום יהודי
עיסוק משורר, סופר, מסאי, מתרגם, עורך ומו"ל
שפות היצירה עברית
תחום כתיבה שירה, סיפורים, מסות, תרגומים
יצירות בולטות

שירים: אל הציפור, למתנדבים בעם, הקיץ גווע, היא יושבה לחלון, הכניסיני תחת כנפך, לא זכיתי באור מן ההפקר, קומי צאי
פואמות: המתמיד, מתי מדבר, בעיר ההריגה, הַבְּרֵכָה
פרוזה: אריה "בעל גוף", החצוצרה נתבישה, אלוף בצלות ואלוף שום
תרגומים: דון קישוט, וילהלם טל, הדיבוק
כינוס ועריכה: ספר האגדה, שירי שלמה אבן גבירול

(ראו גם יצירות ביאליק, שירי ביאליק)

חיים נַחמן ביאליק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873[1] – כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934) היה מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, סופר, מסאי, מתרגם, עורך ומו"ל שהשפיע רבות על התרבות העברית המודרנית, וזכה לתואר "המשורר הלאומי".

הסופר הרוסי מקסים גורקי כתב:

עבורי ביאליק הוא משורר גדול, התגלמות נדירה ומושלמת של רוח עמו. ככל הרוסים אינני מכיר היטב את ספרותם של היהודים, אבל כיון שאני מכיר אותה, נראה לי שלא היה לעם ישראל – לכל הפחות במשך המאה התשע עשרה – משורר בעל עוצמה שכזו, יופי שכזה. ברוסית שיריו של ביאליק מאבדים, מן הסתם, חצי מכוחם, משפעת דימוייהם, אך גם מה שניתן לנו על ידי התרגום מאפשר לחוש את יפי שירתו הזועמת של ביאליק[2]

ברוך קורצווייל, מפרשניו החשובים של ביאליק, כתב:

ביאליק, המשתווה אשר למודרניות אמיתית שבשיריו ובמיוחד בשירתו הפרסונאלית ובשירי תוכחה, לסופרי העולם הגדולים ביותר.[3]

יצירותיו של ביאליק תורגמו לשפות רבות, ובהן תרגומים רבים לאנגלית, לצרפתית, לגרמנית, לרוסית, לערבית (על ידי זכאי אהרן) וליידיש.[4]

ביוגרפיה

נולד בכפר ראדי[5] הסמוך לז'יטומיר, בחבל ווהלין שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בשטח אוקראינה) לדינה פריבה ויצחק יוסף ביאליק.[6] בגיל 6 עבר עם הוריו לז'יטומיר, ואביו פתח שם בית מרזח. באותה שנה התייתם מאביו, ועבר לגור אצל סבו החרדי יעקב משה ביאליק, ששקד על התורה כל העת, ולא השגיח בהתעללות שעבר חיים נחמן בידי בני דודיו שקנאו בכשרונו. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח, שבו התבזה אביו בהענקת שירותים לאנשים שתויים, באו לידי ביטוי ביצירתו של ביאליק, ובמיוחד במחזור השירים "יתמות".

בישיבת וולוז'ין

ביאליק, 1903

בשנת 1890 הגיע ביאליק בן ה-17 לישיבת וולוז'ין, בראשותו של הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין), ושהה בה כשנה וחצי. לימוד תלמוד לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה, אלא רצונו העז לרכוש השכלה כללית.[7] ביאליק חשב שהוא מגיע לישיבה שבה לומדים גם "שבע חכמות ושבעים לשון" – לימודי חול – אך התאכזב כשגילה כי בסדרי הישיבה לומדים רק תלמוד. במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישיבה התמיד ביאליק לשקוד על תלמודו,[8] אך בהמשך השתלב בחברה ה"משכילית" שבשולי הישיבה, שעסקה גם בלימודי חול ובפעילות ציונית. אבא בלושר, סופר ותלמיד ישיבת וולוז'ין, מספר על אודות אותה חבורה של תלמידים "משכילים" שהייתה בישיבה. בתוך דבריו מתאר בלושר את אישיותו של ביאליק ואת מעמדו החברתי בתוך הקבוצה:

”אורח שכיח ומצוי בחדר זה (של החבורה) בשעת כינוס ושלא בשעת כינוס, היה בחור שבישיבה קראו לו "הז'יטומירי" וחבריו היו קוראים לו "חיים נחמן"... הוא לא נמנה עם הלמדנים הוותיקים אלא על המשכילים שבה וכבר יצא לו מוניטין של בעל תנ"ך ולשון, מושך בעט וסופר לכשירצה... בשעת כינוס הוא כמעט תמיד ראש המדברים, ראשון למתחילים ואחרון לגומרים, והכל היו עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את דבריו, שהיו תמיד מלאים עניין”.[9]

בישיבה כתב ביאליק את שירו "אל הציפור", ונמנה עם מקימי האגודה הציונית הסודית "נצח ישראל". כחלק מפעילותו באגודה, חיבר ביאליק את מניפסט האגודה, ופרסם אותו תחת תחת ראשי התיבות, "ח.נ.ב.", בעיתון "המליץ". בסגנונו המליצי אין מניפסט זה אופייני לסגנונו המאוחר של ביאליק.[9]

בלושר כותב שבעת הסכסוך שפרץ בישיבה בין הנצי"ב – ראש הישיבה – לבין חלק מהתלמידים באשר למינויו של הרב חיים ברלין (בנו של הנצי"ב) לראשות הישיבה, לא התערב ביאליק, אך השאיר לנצי"ב מכתב עלום שם, מנומס ובעברית מליצית (שלא כמו תלמידים אחרים שמכתביהם הכילו דברים מתריסים). הנצי"ב נהנה מהמכתב והתפאר לפני אורחיו בעברית שבה כותבים בישיבתו. הוא גם הבטיח פרס לתלמיד שיחשוף את זהות כותב המכתב.

הסכסוך הגדול שפילג את הישיבה גרם לתלמידים רבים לנטוש את הלימוד ולהתמקד בסכסוך. הישיבה איבדה את קסמה, האווירה בה נעכרה ובכל יום היו עוזבים אותה כמה תלמידים. על רקע מצב זה עזב ביאליק את הישיבה והפופולריות הרבה שלו גרמה לכך שילוו אותו יותר ממאה תלמידים (יותר מרבע תלמידי הישיבה) "שתי פרסאות" עד תחנת הרכבת. על סיטואציה זו ועל געגועיו לחבריו מתקופת הישיבה, כתב ביאליק מאוחר יותר: ”אך עודני זוכר את כולכם, את כולכם. תמונתכם תלווני, לא תמוש מלבי” ("הַמַּתְמִיד"[10]) עדות להערצה כלפיו היא אותה גבעה מעליה נפרד ביאליק מתלמידי הישיבה מעריציו, שנקראה מאוחר יותר, כשהתפרסם ביאליק, בשם "גבעת ביאליק".

יחס ביאליק ללימודיו בישיבה

ערך מורחב – המתמיד

ביאליק עזב את וולוז'ין וחווה את העולם שמחוץ לה, אך מאידך, השפעתה של הישיבה עליו הייתה עמוקה. דואליות זו באה לידי ביטוי בשירים המאוחרים של ביאליק: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ",[11] "הַמַּתְמִיד" ו"לְבַדִּי",[12] שבהם מתאר ביאליק בעמקות ובהערכה את עולמו של בן הישיבה המקדיש את זמנו ללימוד תורה, מחד גיסא, ובסלידה מהצמצום והקיבעון שלדעתו רווחו בקרב תלמידי הישיבות, מאידך.

שירו של ביאליק "הַמַּתְמִיד" הוא משיריו הידועים, המתאר את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם. השיר פותח צוהר ליחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין ולמדניה. ישנן דעות שונות אודות יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין כמייצגת של טיפוס הישיבה הליטאית ויחסו למסורת בכלל.

כמו מרבית יצירותיו השיריות של ביאליק, גם פואמה זו כתובה במשקל שירי בעל הגייה אשכנזית מלעילית. המשקל הוא מסוג אמפיברכוס, שבו המקצב הוא תלת הברתי: הברה לא מוטעמת - הברה מוטעמת - הברה לא מוטעמת, וחוזר חלילה. בדוגמה שלהלן מובאות שתי השורות הראשונות בפואמה, כשההברות המוטעמות כתובות בהדגשה:

”עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה
בהן יעשן במסתר נרנו הישן”.

בעיר אודסה

בית בו התגורר ביאליק באודסה

בשנת 1892 הגיע ביאליק לאודסה, העיר שהייתה מרכז לתרבות כללית וגם מרכז חשוב לתרבות ויצירה יהודית ועברית באותה תקופה. מוראו של סבו החרדי, שבביתו גדל, גרם לו להעלים ממנו את המעבר לאודסה, והוא נקט אמצעי הסוואה כדי להסתיר מפניו את דבר נסיעתו.[13] בהמשך, תהפוך עיר זו למקום מגוריו העיקרי ברוב תקופת חייו הבוגרים (בין השנים 1900–1921, מלבד שנת 1904 שבה שהה בוורשה), ובה עתיד הוא ליצור את עיקר יצירתו הספרותית.[14]

עם הגעתו לאודסה ב-1892 התארח ביאליק במשך מספר חודשים בביתו של הרב אבלסון. בהמלצתו, קרא לילינבלום את מחברת השירים שלו, והלה הפנה אותו לאחד העם, אשר המליץ עליו בפני עורך ה"פרדס" י"ח רבניצקי,[15] (לימים שותפו בעריכת "ספר האגדה" ובהוצאות הספרים "מוריה" ו"דביר"). ובחוברת הראשונה בשנת תרנ"ב, נתפרסם שירו "אל הצפור".

אחרי כחצי שנה באודסה, במרץ 1892 שב לז'יטומיר, עקב מחלת סבו, והעובדה שישיבת וולוז'ין נסגרה ושוב לא היה לו 'סיפור כיסוי' מול סבו ששכב על ערש דווי.[16] השיבה לז'יטומיר הייתה כרוכה בייאוש גדול, שלימים קיבל ביטוי בשירו 'בתשובתי',[17] ונראה היה לו שנסתם הגולל על תוכניותיו. במהלך השנה בה ישב בבית סבו בעל כרחו, כתב כעשרים שירים, בהם הוא מציג את עצמו כאסיר מדוכא השואף למרחבים.[18]

נישואיו ומגוריו בקורוסטישיב

בשנת 1893 שידכו לו סבו ובני המשפחה את מאניה (לבית אָוֶרְבּוּך - משפחת סוחרי עצים אמידה) מהעיירה הסמוכה קורוסטישיב,[19] ולאחר נישואיו החל ביאליק לעסוק במסחר בעצים. בו בזמן כתב כמה שירים שנחשבים למרכזיים בין שיריו, בהם השירים: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ", "מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים",[20] ואת הפואמה "הַמַּתְמִיד".[21]

ב-1897 כתב ביאליק את שיר התוכחה הראשון שלו, "אָכֵן חָצִיר הָעָם",[22] על רקע הימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבזל. כמו כן כתב באותה תקופה את השיר "אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת",[23] והחל בכתיבת סיפורים. הראשון בסיפוריו הוא "אריה בעל גוף".

בשנים 1899–1915 פרסם ביאליק גם כתריסר שירים ביידיש. שירים אלה נחשבים בין השירים הטובים ביותר בספרות היידיש המודרנית של אותה תקופה.

יחד עם י"ח רבניצקי, ש. בן ציון, אלחנן ליב לוינסקי ומאיר דיזנגוף, ייסד ב-1902 את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרי לימוד הכתובים בשפה העברית.[24]

קובץ השירים הראשון שלו ראה אור ב-1901.

ב-1903, בגיל שלושים, חיבר רשימה אוטוביוגרפית. היה זה לבקשת פרופ' יוסף קלוזנר. ביאליק כתב בה: "באודיסה החילותי לקרוא מעט מן הספרות הקלאסית הרוסית ו"תארנה עיני" (קראתי את גוגול, דוסטויבסקי וכו'). עולם חדש נפתח לפני. ואף על פי כן, נזהרתי שלא להשתקע ברוסית יותר מדי, שהרי, סוף סוף, עתיד אני לקבל רוב תורתי באשכנז, ולמה אאבד זמן בחנם על רוסית".[25] בעקבות פרעות קישינב באותה שנה, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר: "עַל הַשְּׁחִיטָה" ו"בְּעִיר הַהֲרֵגָה".[26] פואמה זו פורסמה לראשונה בעיתון "הזמן". בגלל דרישת הצנזור הרוסי קוצצו ממנה מספר שורות ושמה שונה ל"משא נמירוב".

שמעון פרוגחיים נחמן ביאליקמנדלי מוכר ספריםש. אנ-סקייהושע חנא רבניצקי
חוג הסופרים היהודים באודסה (1916). מימין לשמאל: שמעון פרוג, חיים נחמן ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, ש. אנ-סקי ויהושע חנא רבניצקי
ביאליק (מימין) ויעקב פיכמן

ב-1904 (תרס"ד) כתב את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", אולי החריפה והקשה ביצירותיו. בפואמה זו מציג ביאליק, זעזוע נוכח עמידת כוח החיים תוך כדי הטבח:

וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,
וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;
וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה
אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;
וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ
וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,
כִּי-קָרָא אֲ-דֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

— בְּעִיר הַהֲרֵגָה, תמוז–תשרי תרס"ד

פרסום הפואמה, הכוללת תיאורי זוועה לצד ביקורת נוקבת על החולשה וחוסר האונים של הקהילה היהודית, הביא להד בהתארגנות היהודית והטביעה את חותמה על חיי הציבור. תיאור חרפתם של היהודים המסתתרים ומתפללים אל מול התעללויות מצד הגוים, הפנה תגובת נגד לפסיביות בקרב ההנהגה הציונית, ועורר את היהודים להגן על עצמם.

ביאליק השתתף בשלושה קונגרסים ציוניים, הקונגרס השמיני ב-1907, הקונגרס ה-11 ב-1913 והקונגרס ה-17 ב-1931.

ביאליק ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה (ביחד עם ידידו י"ח רבניצקי) בשנת 1909 ונחת בחוף יפו ב-29 במרץ.[27] הוא התקבל בהערצה רבה על ידי היישוב היהודי הקטן בארץ. מיפו יצא לסיור במושבות ארץ ישראל. נלווה אליו לחלק מסיור זה הסופר הצעיר ש"י עגנון, שהתגורר ביפו. בכך החלה ידידותם של ביאליק ועגנון, שנמשכה עד לפטירתו של ביאליק.

סיפורים מרכזיים נוספים שלו הם "סָפִיחַ",[28]"יום הששי הקצר"[29] ו"החצוצרה נתביישה".[30]

ביאליק, מנדלי, בן עמי ושלום עליכם

בין השנים 1910‏-1920, בנוסף לחיבורם של שירים חשובים כמו "מְגִלַּת הָאֵשׁ",[31] ו"צָנַח לוֹ זַלְזַל",[32] התגלה ביאליק במלוא כוחו כמסאי, וחיבר את המסות "הלכה ואגדה" ו"גילוי וכיסוי בלשון" שהן מהמעולות ביותר במסות העבריות.

ביאליק תרגם שורה של יצירות קלאסיות אירופיות לעברית, ביניהן, נוסח מקוצר ברוסית של יצירת המופת (הספרדית במקורה) "דון קישוט" מאת מיגל דה סרוואנטס, "יוליוס קיסר" מאת שייקספיר, "וילהלם טל" מאת שילר, שירים של היינריך היינה וכן מיידיש את "הדיבוק" מאת ש. אנ-סקי.

הקים יחד עם רבניצקי ושמריהו לוין את הוצאת "דביר", וערך עם רבניצקי את "ספר האגדה" (1908–1911). מאחורי העיסוק המוגבר במסות, תרגום וליקוט מעשיות ניצב משבר קשה בחייו של ביאליק, כאשר במקביל להפיכתו למשורר לאומי, הוא חש כי יבש מעיין יצירתו השירית. "צָנַח לוֹ זַלְזַל" שנכתב באלול תרע"א (1911) היווה מעין קינה מראש על האובדן הצפוי:

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.

— צנח לו זלזל, אלול תרע"א

לאחר מכן, כמעט שלא הוסיף ביאליק לכתוב שירה. עד מותו בשנת 1934 כתב רק עוד תשעה שירים. ארבעה שירים נכתבו בתרע"ה-תרע"ו (1915–1916), שניים בתרפ"ג (1923) ושלושה בתרצ"א (1931).

בשנת 1918 ייסד באודסה עם רבניצקי ודרויאנוב את המאסף לזכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור – "רשומות" – אשר שם לו למטרה לבטא את ההוויה והמסורת של כל תפוצות ישראל. עד 1921 התגורר ביאליק כמעט ללא הפסקה באודסה. באותה שנה, הוצאת מוריה נסגרה על ידי השלטונות הקומוניסטיים. בעקבות התערבותו האישית של הסופר הרוסי מקסים גורקי ובהוראתו המיוחדת של לנין, ניתנה לביאליק רשות לעזוב את ברית המועצות עם קבוצה של כמה סופרים יהודים.

המעבר לגרמניה

בשנת 1921 עזב את אודסה ועבר לברלין, שם עסק רבות בהוצאת ספרים בשפה העברית במסגרת הוצאות הספרים "מוריה" ו"דביר". בשנת 1922 עבר, בעצת רופאו, לעיר באד הומבורג, שידועה כעיר מרחצאות מרפא, והתגורר בה כשנתיים. באותה עת התגורר שם גם ש"י עגנון.

על אהבתו הרבה לילדים כתב ש"י עגנון:

"ביאליק אוהב ילדים היה, ולא ראיתי כמותו מימי. הוא היה מראה חיבה יתירה לאמונה בתי תחי'. יום אחד אחר שנסע מהומבורג טיילתי עם בתי ברחוב. היא הייתה בת שתי שנים. ברחוב עמדו כמה בני אדם, בתי הציצה ואמרה בעצב: "פייעלע אנקלס אונד קיין ביאליק" (דודים רבים ואף לא ביאליק אחד)".[33]

באותה תקופה הכיר את הציירת וסופרת הילדים תום זיידמן פרויד (אחייניתו של זיגמונד פרויד) ואת בעלה יעקב זיידמן. לשניים הייתה הוצאת ספרי ילדים בגרמנית, וביאליק שיתף עמם פעולה ויחד הקימו את הוצאת הספרים "אופיר" להוצאת ספרי ילדים בעברית. הספר הבולט שיצא בתקופת קיומה הקצרה של ההוצאה המשותפת היה "מסע הדג" (1924), תרגום עברי של ביאליק לחרוזיה של פרויד בליווי איוריה. ההוצאה התפרקה עקב חילוקי דעות בין ביאליק לבין יעקב זיידמן.

בארץ ישראל

בית ביאליק, בתכנון האדריכל יוסף מינור ברחוב ביאליק 22 בתל אביב
הספרייה בביתו של ביאליק בתל אביב

ב-1924 עלו ביאליק ורעייתו לארץ ישראל, וכעבור שנה וחצי עברו להתגורר בבית בתל אביב, ואליהם הצטרפו הוריה של מאניה ביאליק. ביאליק ואשתו אמצו כלב, לו קראו "קאפי".[34] בשבתו בתל אביב, תרם ביאליק להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב. בתחילת 1927 הנהיג את מסורת "עונג שבת" – מפגשי תרבות שנערכו מדי שבת אחר הצהריים, ובמסגרתם ניתנו הרצאות בקשת רחבה של נושאים ובהם ספרות, היסטוריה, יהדות והגות, על ידי טובי המרצים והמלומדים. את בית "אוהל שם" הקים בשנת 1929 הנדבן שמואל בלום כאכסניה למפגשי "עונג שבת". היישוב חגג את יום הולדתו בטקסים ואירועים, וכל תלמידי בתי הספר בתל אביב באו כדי להביע את אהבתם אליו.[35] לרגל האירוע יצאה מהדורה מחודשת של כתביו וכן יצא הספר "שירים ופזמונות לילדים" עם עיטוריו של נחום גוטמן. ב-1928 פרסם את "אלוף בצלות ואלוף שום", מקאמה הומוריסטית לילדים שהומחזה מאז כמה פעמים. בתחילת שנת 1932 ערך ביאליק מסע בלטביה. בין השאר קיים פגישה עם הרוגוצ'ובר, אחריה אמר "מרוגוצ'ובי אחד יכולים לחתוך שני איינשטנים".[36]

ביאליק נחשב לחדשן בשירה העברית, והשפיע על משוררים שבאו אחריו וכונו "דור ביאליק", בהם יעקב שטיינברג ויעקב פיכמן. השפעתו עליהם היא ממרכיבי הלשון הציורית וממרכיבי המוטיבים הספרותיים.

ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכות שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.

לביאליק היה קשר מיוחד לעיר תל אביב.[37] הוא קבע בה את ביתו ברחוב שבו שנה אחר-כך פעל גם בית עיריית תל אביב. במלאת לעיר תל אביב חצי יובל ב-1934, חיבר ביאליק לרגל האירוע את השיר "עַל שִלֵּשִים":

עֲל יַד סָבוֹ הַנֶּכֶד,
הַבֶּן לְיַד אָבִיו -
יַחְדָּו אָרֶגוּ מַסֶּכֶת
פְּלָאַיִךְ, תֵּל אָבִיב.

— עַל שִלֵּשִים, ט"ז באייר תרצ"ד

מעט לפני פטירתו עזב את ביתו שבתל אביב, עבר לגור ברמת גן, והחל בהכנות לבנות שם את ביתו. במשך זמן זה הושכר הבית בתל אביב למשפחה מדרום אפריקה.

כותרת העיתון "דבר" מ-5 ביולי 1934
קברו של ביאליק בבית הקברות טרומפלדור

לאורך כשבע שנים סבל ביאליק מאבנים בכליות, ובשנת 1934 נסע לווינה לצורך טיפול במחלה, אולם שם נפטר ב-4 ביולי 1934 (כ"א בתמוז תרצ"ד), לאחר סיבוך בניתוח. מותו גרם לאבל כבד ביישוב.[38] לאחר העברת גופתו לארץ ישראל, עברו על פני ארונו והשתתפו בהלווייתו כ-100,000 איש,[39] ואם נכון האומדן, המדובר בכשליש מן היישוב כולו. הוא נטמן בבית הקברות טרומפלדור.

בשנת 1937 העבירה מאניה ביאליק את הבית לרשות העירייה ו"אגודת בית ביאליק" משמרת את הבית כמוזיאון לפועלו של המשורר. אגודת הסופרים העבריים הפכה את הבית למרכז פעילותה, וערכה בו כינוסים תרבותיים וספרותיים. בבית נמצאים ציורים ופסלים של המשורר פרי יצירתם של אמנים ישראלים, השעון האגדי המנגן מדי שעה את "התקווה", כתבי-יד מקוריים של יצירות ביאליק, ואוסף גדול של מכתבים מביאליק ואליו, ובהם מכתבים שכתבו ילדים למשורר.

משנתו היהודית

בפרק זה חסרה האספקלריה התורנית על התוכן שבפרק. המידע בפרק זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.

ביאליק הפריד בין אמונות דתיות לבין המשכיות התרבות היהודית. על פי תפיסתו,[40] אין להבין את כל גודל ועומק היצירה והמסורת היהודית רק במונחים דתיים, ויש להמשיכה תוך התאמתה לימינו. במובנים אלה היה הוא תלמידו המובהק של אחד העם. ניתן לזהות מספר יסודות במשנתו להמשכיות זו - כינוס של יצירות המופת בארון הספרים היהודי כמקורות ליבה ללימוד של העם כולו; הענקת חשיבות מרכזית לשמירה על ייחודיותה של השבת בייחוד בפרהסיה; המשך חגיגת החגים תוך סגנונם והתאמתם לזמנים החדשים; המשך וחידוש השפה העברית.

ה"כינוס"

ביאליק ורבניצקי, עורכי מפעל ה"כינוס"

”לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על ידי האומה כֻּלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו” כתב ביאליק ב"ספר העברי". בהתאם לכך, הגה את חזון ה"כינוס" של היצירות היהודיות החשובות ביותר מכל הדורות. לדבריו, ”מִדה תרבותית היא, שיהא עם מטפל וטורח בנחלתו הטבעית, מה שהיא וכמה שהיא,  קובע בה סדרים ומוציא ממנה לצרכו ולהנאתו את כל התועלת האפשרית. עת לכנס – זו בת-קולה של השעה, וזהו כל מה שבידינו לפי-שעה לעשות. ואם העם העברי לא יהא נוהג קדושה בכִנוס חדש זה – אין רע. אפשר באמת כבר עבר זמנה של הקדושה.  אבל כבוד וחִבה בוודאי יהא נוהג בו – ואותם אנו מבקשים לפי שעה. ואל יהי ספר חביב קל בעינינו.[41]”

שבת וחג

ביאליק ב-1932/1933

לטענת ביאליק חיי תרבות כרוכים בשפה, בספרות, ביצירה ובאמנות, אך הם קשורים יותר מכך באורחות חיים, בהכרעות משותפות, בבניית רשות רבים בעלת אופי מסוים ובמחויבות עמוקה. בשפתו של ביאליק תרבות נבנית על יסודות של אגדה והלכה.[42] ביאליק טען שתרבות שאין בה הלכה היא "תרבות אוננית". במרכז תפיסתו התרבותית-הלכתית העמיד ביאליק את השבת.

אנו באים לארץ ישראל לחדש את חיינו; אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים, שיש להם קלסתר פנים משלהם ואופי מיוחד... ולא מצאנו צורה יותר עליונה ויותר עמוקה להתחיל לטוות ממנה את צורות החיים המקוריות מיצירת השבת... בשבת מקופלים כמה רעיונות לאומיים וסוציאליים, ואם ב'עשרת הדברות' מקופלת כל התורה, הרי בשבת אולי גלומות ומקופלות כל עשרת הדברות... זה הסמל שלנו המלא יופי וחן, שממנו נוכל לשאוב יופי לכל צורות החיים שלנו.

— ביאליק, על "אהל שם" ו"ענג שבת", בהנחת אבן הפנה ל"אהל שם" בת"א, אייר תרפ"ח

הרעיון והיישום של יום שבועי שבו נוהגים בקדושה, יום של מנוחה והתרחבות הנפש, של צדק סוציאלי ושוויון, של תרבות ויצירה, של משפחה וחברות, מהווה לטעמו של ביאליק את היסוד של התרבות העברית ואת מתנתה הגדולה לתרבויות העולם.

בניסיון להחיות את רעיון השבת בארץ, ייסד ביאליק את פרויקט "עונג שבת".[43] הוא עישן בביתו בשבת, אך ראה בשבת יסוד מכונן של התרבות היהודית, ויצירת פרהסיה ללא שבת עלולים היו לדעתו למוטט את המפעל הציוני.[44] בעניין זה כתב לחלוצים את הדברים הבאים: "ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוקים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה – הרי אין מותר לאדם מן הבהמה... בלי שבת אין ואין תרבות ישראל" (ביאליק, איגרות ביאליק כרך ה, עמ רטו). במכתבו הוסיף ביאליק מילים על חשיבותה החברתית של השבת ותהה: "האם לא הפועל עצמו צריך להתעורר ראשון להלחם מלחמת המוסד הנפלא והקדוש הזה, שבעיקרו לא נוצר אלא בשבילו?".

ב-1930 כתב לו דוד אומנסקי מגניגר מכתב בו ביקש שביאליק יכין עבור החברים בקיבוץ טקס חדש לחג הפסח. על כך השיב ביאליק: "את החגים אין בודים מן הלב... חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה".[45]

תרומתו לשפה

ביאליק היה ממייסדי "ברית עברית עולמית" בברלין בשנת 1931.

חידושי מילים

ביאליק החל בפעולות לחידוש השפה העברית עוד בישיבת וולוז'ין והתמיד בעיסוק בתחום זה כל חייו. הוא היה שותף בוועדות לחידושי מילים בתחומים כתברואה, חשמל, טכניקה ודפוס.[46] ביצירתו חידש ביאליק מילים עבריות אשר רבות מהן נקלטו בשפה[47] ובהן המילים מטוס, תגובה, גחלילית, שלדג, פַקָּח, קדחתני, מצלמה, מענק ופריון. כך גם המילים "יבוא" ו"יצוא", כתרגום ל-Import ו-Export, אשר מופיעות לראשונה ב"אגדת שלושה וארבעה" (פרק י"ח): ”וּפָקַחְתָּ אֶת-עֵינֶיךָ עַל סְחַר אַרְצֵנוּ, וְיָדַעְתָּ אֶת-יְצוּאוֹ וְאֶת-יְבוּאוֹ.” הוא חידש יותר מ-300 מילים, והעניק משמעות חדשה לכ־100 מילים מן המקורות.[48]

גם את המילה רשרוש חידש ביאליק, והיא מופיעה ביצירתו רק בסיפור "מאחורי הגדר" (פרק ו'):

הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באוויר.

ביאליק חידש מילה זו עבור אחד מסיפורי גרשון שופמן והופתע מהתקבלותה בציבור[47]:

הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב. הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי, ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" – בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מילה זו והכול סוברים שהיא מילה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלוזנר התערב עמי כי ראה מילה זו במדרש או בתלמוד... עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במילה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה.

— מכתב ב"הדואר" 1920

על המילון כתב:

המילון של לשון סתם – מכנס, רושם ומסדר את כל העומד בלשון מכבר, מה שנברא בה על ידי כל העם ואישיו עד עכשיו, עד הרגע האחרון של הכינוס. המילון של לשון כשלנו, בתנאיה המיוחדים, רשאי וגם חייב לרמז ולעורר על האפשריות הקרובות המתרגשות להתגלות, על צירופים חדשים שאפשר להם להיעשות, על דרכי שימוש חדשים שמעשירים את הלשון, לא עושר של פרוּטה במילה חדשה, אלא עושר גמור וממשי, שיש בו התחלה לשלשלת חדשה, לתקות חוט חיים חדש, פתיחת אשנב והבטחה ליצירה שלהבא... זהו כל מה שרשאי המילון לעשות, אבל אסור לו לבדות ולהטיל על הציבור. דבר זה, כשיהא צורך בו ונגיע אליו, ייעשה לו אחר-כך ובמקום אחר, במילון "מרחיב", בתור הצעה לפני הציבור; אבל אין מקומו במילון מכנס, ואין צריך לומר במילון אקדמי, שנכתב בחבורה. אין לך נבער ועון פלילי מזה שיכנס מי שהוא, אפילו מר בר רב אשי, בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה.

כינוס אוצר המילים הקדום היה חשוב משום שביאליק העדיף לנצל מילים קיימות מרבדים קדומים של השפה על פני המצאת מילה חדשה. ביאליק התנגד ליצירת מילים חדשות באמצעות הוספת הסיומת "יה" או "יון". כך, למשל, הציע "סוכך" ו"אספוג" במקום חידושיו של בן יהודה מטרייה וסופגנייה.

מה חָכמה היא להוסיף למילה ישנה איזו הברה נדושה, או יה או יון וחסל... כשמבקשים לחדש מילה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת הברות.

— דניאל לייבל, "ביאליק שבעל-פה", מולד, יז חוברת 131, יולי 1959[46]

אברהם אבן-שושן ויוסף סגל ערכו את הספר "קונקורדנציה לשירת ח"ן ביאליק", שיצא לאור בהוצאת קריית ספר ב-1960. בקונקורדנציה זו יכול המחפש לאתר, על פי מילה מתוך אחד משיריו, את כל השירים שלו שבהם מופיעה מילה זו.

חידודים לשוניים

לביאליק מייחסים[49] פניני-לשון והברקות, כמו למשל הגדרתו את משחק הביליארד: "עומדים שני לצים, אוחזים בעצים, מכים בביצים, והמטיב להכניס ללוך,[50] הרי זה משובח[51]". מספרים על ביאליק בהלצה על השפה שלו שכשהתעכב לשתות גזוז היה נוהג לומר למוכרת: "גזזיני ואגרשך, והעדפיני במילייך" (כלומר: השקי אותי בגזוז ואשלם לך במטבע גרוש ותתני לי עודף במטבעות של מיל). לסיגריה הוא קרא: "בצד אחד אש, בצד שני טיפש ובאמצע – עשב יבש". בפסח, כשראה מצות עם מי סודה, הוא קרא לזה: "לחם צר ומים לחץ".

ביאליק בזמר העברי

"שלום רב שובך, ציפורה נחמדת..."
פסלו של ביאליק, כיכר רמב"ם, רמת גן

ביאליק הוא אחד המשוררים ששיריו מולחנים ביותר בזמר העברי. החל משירו הראשון "אל הציפור" והמשך בשירים כמו "ברכת עם"[52] ("תחזקנה"), "ביום קיץ, יום חום",[53] "ים הדממה פולט סודות",[54] "אחרי מותי",[55] "הכניסיני תחת כנפך" או "קומי צאי".

מלחינים הרבו במיוחד לעסוק במזמורים ובפזמונות של ביאליק. נחום נרדי התאים בין היתר מנגינות בעלות אופי "ים תיכוני" לשירים כמו "בין נהר פרת ונהר חידקל"[56] או השיר "יש לי גן",[57] שהולחנו במיוחד עבור הזמרת ברכה צפירה. צפירה הרבתה לשלב בהופעותיה משירי ביאליק, בליווי נרדי ליד הפסנתר. פזמונות אחרים שהולחנו הם "מנהג חדש"[58] ("מנהג חדש בא למדינה"), "שיר העבודה והמלאכה"[59] ("מי יצילנו מרעב?"), "שבת המלכה",[60] "תרזה יפה",[61] "לא ביום ולא בלילה",[62] "בין העצים הירקרקים - (אונטער די גרינינקע בוימעלעך)",[63]"לא ידע איש מי היא",[64] ואחרים.

אף שירי הילדים של ביאליק הולחנו רבות. מוכרים שירים כמו "קן ציפור",[65] "שתי בנות"[66] (צילי וגילי), "מקהלת נוגנים"[67] (יוסי בכינור), "פרש"[68] (רוץ בן סוסי), "נדנדה"[69] (נד-נד, נד-נד), "בגנת הירק"[70] (בערוגת הגינה, מסביב לחבית), "הפרח לפרפר"[71] (פרפר, פרפר, פרח חי), "מעבר לים", ו"לכבוד החנוכה"[72] (אבי הדליק נרות לי).

בתקופות מאוחרות יותר שבו מלחינים ועסקו בשירי ביאליק ובפזמוניו, כשהם מלחינים (ולעיתים קרובות שבים ומלחינים פעם נוספת) שירים כמו "קומי צאי" (נעמי שמר), "בשל תפוח"[73] (שלמה ארצי), "היא יושבה לחלון",[74] "תאמר אהיה רב",[75] ו"הכניסיני תחת כנפך" (מיקי גבריאלוב), "אחרי מותי" (ציפי פליישר) ו"מאחורי השער".[76]

שירים גם הולחנו לתחרויות זמר אחרי קום המדינה, כגון "מנהג חדש" (פסטיבל הזמר תשכ"ו) ו"תִרזה יפה" (פסטיבל הזמר תשכ"ז 1967, ו-תש"ל 1970).

בין מבצעי שיריו של ביאליק מוכרים במיוחד ביצועיה של נחמה הנדל באלבום שהוקדש לשירי ביאליק,[77] הביצועים ל"הכניסיני תחת כנפך" של אסתר עופרים וריטה, הביצוע של אריק איינשטיין בלחן חדש של מיקי גבריאלוב והלחן של נורית הירש בביצועו של יהורם גאון.

בשנת 1967 יצא תקליט שירי ילדים של ביאליק בעיבודי ג'אז של מוני אמריליו, אלברט פיאמנטה ובני נגרי בשם "ח.נ. ביאליק - שירים ופזמונות" ובו ביצעו את השירים יהורם גאון, אופירה גלוסקא, שולה חן וליאור ייני (התקליט יצא על גבי דיסק בשנת 2006 על ידי חברת אנ.אמ.סי).

בשנת 1991 הוציא גיל אלדמע את המחרוזת זר שירי ביאליק לילדים, שכלל את תווי השירים : נד נד (נדנדה (שיר)), פרפר פרפר, קן ציפור, רוץ בן סוסי, בגינה, בערוגת הגינה, מקהלת נוגנים, גדוד העיר, אופניים, גד גדי, עלי באר, מעבר לים, שתי בנות, היש כעוללי, שיר העבודה והמלאכה, ליצירותיו של ביאליק, בהשתתפות המלחינים מנשה רבינא, יצחק אדל, נחום נרדי, דניאל סמבורסקי, ולעיבודו של גיל אלדמע.[78]

בשנת 2008 יצא אלבום אוסף המאגד את שיריו המולחנים של ביאליק, ובו נכללו גם שירים חדשים, ביניהם "רועת הכוכבים" של נתן סלור ויסמין אבן.

בשנת 2010 הוציאה להקת "אל המשורר" אלבום הנושא את שם הלהקה ובו שירו הגנוז של ביאליק "אל המשורר". הלהקה הוקמה מיוזמה אישית של חבריה, חברי תנועת "דרור ישראל", במטרה להחיות את יצירתו של ביאליק ולקרב גם את הקהל הצעיר אליה. חברי הלהקה הלחינו את כל שירי האלבום וביצעו בעיבודים מודרניים שירים נוספים שלו, שלא נכנסו לאלבום.

מודעה לרגל "חג יובל ה-60 לחיים נחמן ביאליק", תל אביב, 1933

דמותו הציבורית

עוד משלב מוקדם של דרכו האמנותית זכה ביאליק להכרה רחבה כמשורר הלאומי, ונודעה לו השפעה רבה בחיי הציבור, ומעמד רם שקשה למצוא לו מקבילות אצל אנשי רוח בימינו. יצירתו נכנסה לקאנון הספרותי העברי, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ונחקרת באוניברסיטאות. ספרות עיונית ענפה העוסקת בה התפרסמה לאורך השנים. מספר מהדורות של מכלול יצירת ביאליק יצאו לאור, בהן "ספר היובל" שיצא לאור בשנת החמישים לחייו, ב-1923. מהדורות שיצאו לאחר מותו כוללות גם כתבים נוספים על היצירות שפורסמו בחייו - מכתבים, נאומים, רשימות שונות ויצירות גנוזות מתוך ארכיונו.

יחסו למזרחים

על דמותו הציבורית של ביאליק העיבה עוד בחייו השמועה כביכול התבטא נגד הספרדים, שמקורה בעיוות אמירה של אריה לייב סמיאטיצקי. במקור, אמר סמיאטיצקי כי 'איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפרענקים', אך הציטוט המעוות, שיוחס לביאליק ולא לסמיאטיצקי, היה 'אני שונא את הערבים על שהם דומים לפרענקים'. ביאליק עצמו הזדעזע כששמע שהדברים יוחסו אליו, כפי שהעיד, למשל, יוסף צדוק: "ביאליק נעמד במלוא קומתו כמאובן, וכל מלוויו נדהמו משאלתי החצופה ... ביאליק הרגיע את האנשים הנסערים, ביקשני להתקרב אליו יותר, ובקול רועד אמר לי כדברים האלה: 'שמע, בני, הדברים שהשמעת פסולים מעיקרם, ואיני יודע אם הם מופצים בזדון או כהומור-נפשע. ורק זאת אומר: אין עלילה נוראה מזו, והשם ירחם על עמו כשהם חוטאים'".[79] כתוצאה מעלילה זו התעורר פולמוס ציבורי כאשר נכנס למחזור שטר כסף בן 10 לירות עם דיוקנו, והיא אף מצאה את ביטויה באזכורים לדמות ביאליק בכתביהם של משוררים וסופרים כגון קובי אוז, איתן נחמיאס גלס ויוסי סוכרי.[80]

הנצחתו

בול ישראלי משנת 1959 לזכר 25 שנים לפטירתו של ביאליק

לכבוד יום הולדתו ה-60 קבעה עיריית תל אביב פרס ספרותי על שמו, פרס ביאליק, לספרות יפה ולמחשבת ישראל. רחוב ביאליק בתל אביב, שבו התגורר, נקרא על שמו עוד בחייו, וכן נקראו על שמו הרחובות בתל אביב: שדרות ח"ן (ראשי תיבות של שמותיו: חיים נחמן) ו"אלוף בצלות" על שם יצירתו "אלוף בצלות ואלוף שום".

לאחר מותו הונצח ביאליק במספר רב של אופנים. בתחילה חש הציבור צורך לקרוא בשם המשורר חשוך הילדים את בניו ובנותיו, ובדרך זו נפוץ שם המשורר באופנים שונים בתפוצות הגולה וברחבי ארץ ישראל, ממטולה ועד חברון: חן, בת־חן, ביאליק, ביאליקה ועוד.[81]

על שמו נקראו העיר קריית ביאליק, המושב גבעת ח"ן והיישוב השיתופי כפר ביאליק, שהוקם על ידי עולים מגרמניה בשנת מותו של ביאליק. בשנת 1935 נקראה על-שמו הוצאת הספרים "מוסד ביאליק". כן נקראו על שמו בתי ספר ורחובות ברבות מערי ישראל.

בשנת 1959, במלאת 25 שנים לפטירתו, הונפק בול דואר עם דיוקנו.[82]

באוגוסט 1970 נכנס למחזור שטר כסף בן 10 לירות עם דיוקנו.[83]

בשנת 1977 הופיע שירו "למתנדבים בעם" על שובל הבול "התנדבות".[84] בשנת 1984 הופיע שיר הילדים שלו, "מעבר לים" על בול בסדרה "ספרי ילדים".[85] בשנת 2013 הופיע שיר הילדים שלו, "רוץ בן סוסי" על בול בסדרה "מוזיקה ישראלית -שירי ילדים".[86].

מספריו

ספרי יצירותיו של ביאליק: קובץ סיפורים, קובץ שירים וספר ניתוח שיריו

כתביו של ביאליק יצאו לאור בחייו בארבע מהדורות: כינוס ראשון בוורשה ב-1901, כינוס שני בקרקוב ב-1908, כינוס שלישי בברלין ב-1923 וכינוס רביעי בתל אביב ב-1933. שתי המהדורות הראשונות כוללות רק שירים, ובמהדורה השלישית נוסף לכרך השירים כרך של סיפורים ומסות ושני כרכים של תרגומים (דון קישוט ווילהלם טל). המהדורה הרביעית (בכרך אחד) כללה את השירים, הסיפורים והמסות (ללא התרגומים).

כרך 1.[87] אלה שירי הספר :

פרק א'

אל הציפור, משוט במרחקים, בתשובתי, על אילת השחר, הרהורי לילה, עיניה, נושנות, אל האגדה, על ראש הראל, ברכת עם, שירת ישראל, על סף בית-המדרש, בשדה, איגרת קטנה, בערוב היום, גמדי ליל, דמעה נאמנה, מה רב, אוי מה רב, הצור וגל, משירי הקיץ, א'-ב', מתי מדבר האחרונים, ביום קיץ יום חום, מכתב קטן לי כתבה, אכן חציר העם, על לבבכם ששמם, ילדות, מקראי ציון, בשל תפוח, אם-יש את-נפשך לדעת, תקון חצות, רזי לילה, כוכב נדח, תקות עני, אין זאת כי רבת צררתונו (משירי בר-כוכבא), משמרים לבקר, פעמי אביב, ביום סתיו, למתנדבים בעם, שירה יתומה, צפרירים, לא תמח (תר"ט, אב), שירתי, זהר, עם פתיחת החלון, העיניים הרעבות, הלילה ארבתי, רק קו שמש אחד, זריתי לרוח אנחתי, כוכבים מציצים וכבים, בית עולם, נטף נטפה הדמעה, ים הדממה פולט סודות, לא זכיתי באור מן ההפקר, משירי החורף, עם דמדומי החמה, לבדי, לאחד העם, בת ישראל, בשורה א'-ב', גבעולי אשתקד, על השחיטה, עם שמש, משירי החורף א'-ה', אחרי מותי, איך, צפרת, דבר, ואם ישאל המלאך, הכניסיני תחת כנפך, קומי צאי, הקיץ גווע, אכן גם זה מוסר אלוקים, קראו לנחשים, ידעתי בליל ערפל, על-כף ים-מות זה, הולכת את מעמי, לנתיבך הנעלם, ערבית, היה ערב הקיץ, הם מתנערים מעפר, והיה כי יאריכו הימים, לפני ארון הספרים, "חוזה לך ברח", והיה כי תמצאו, לא הראני אלוקים, מי אני ומה אני, ויהי מי-האיש, צנח לו זלזל, יהי חלקי עמכם, אחד אחד ובאין רואה, הציץ ומת, חלפה על פני, שחה נפשי, ינסר לו כלבבו, אמי זיכרונה לברכה, גם בהתערותו לעיניכם, ראיתיכם שוב בקצר ידכם.

פרק ב'

” יתמות”

אבי, שבעה, אלמנות, פרדה.

פרק ג'

” מזמורים ופזמונות”

למנצח על המחולות, מי יודע עיר לישטינא,[88] בין נהר פרת ונהר חדקל, יש לי גן, תרזה יפה, מנהג חדש, לא ביום ולא בלילה, לא ידע איש מי היא, ציל צליל, פלוני יש לו, למי אבן טובה, אחת שתים, בהבטחות שוא, טוס זהבי, יש פושט למרגלית יד, תאמר אהיה רב, היא יושבה לחלון, יעקב ועשו, לבנות שפיה, המכונית, מאחורי השער, בנכר, שבת המלכה, שיר העבודה והמלאכה.

פרק ד'

” שירות ”

המתמיד, יונה החייט, מתי מדבר, בעיר ההריגה, הברכה, מגלת האש.

כרך 2. ויהי היום - דברי אגדה.

”"מאגדות המלך דוד"”

מגלת ערפה (תוספת למגלת רות), הנער דוד, דוד הרועה, דוד והמשגע, דוד והצרעה והעכביש, דוד וישבי, דוד נעים זמירות, מות דוד, שני הפועלים אשר הרסו לראות במערה, המערה וחנית הפחה, המערה והכובסת, המלך דוד במערה.

”"מאגדות המלך שלמה"”

משפט הביצה, משפט הירושה, הנשר הלבן, האריה הלבן, שלמה המלך והדבורה, שלמה והתור המתהלל, שלשלת הדמים, מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה? (אגדה ערבית), שלמה המלך והאדרת המעופפת (תוכחת הרוח, מחשמה מלכת הצפרדעים, בארמון-הפלאים, כיסא שלמה, חלב הלביאה, מי הגנב, עזיאל וחנה, שלמה ושלושת האחים, האשה ומשפטה עם הרוח, המלך שלמה ומלכת שבא, שלמה ובלקיס, שלמה ואשמדי, שור אבוס וארוחת ירק, אגדת שלושה וארבעה (נוסח אחד), אגדת שלושה וארבעה (נוסח שני), ספר בראשית (אגדה מדרשית), אלוף בצלות ואלוף שום (בדיחה עממית בחרוזים).

כרך 3. דברי ספרות : חבלי לשון, גלוי וכסוי בלשון, הספר העברי, צעירות או ילדות, לכנוסה של האגדה, הלכה ואגדה, משנה לעם, לכנוסה של שירת ספרד, על "חכמת ישראל", לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, "הבחור מפאדובה", שירתנו הצעירה, מנדלי ושלשת הכרכים, יוצר הנוסח, בגבורות, ומנדלי זקן (תגים ושרטוטים), המנוח לוינסקי, לזכרו של ש. בן-ציון, האמנות הטהורה, א.ל. פסטרנק, תרבות ופוליטיקה, טעות נעימה (לצאת ה"רביבים"), המליץ, הצפירה וצבע הניר (ליובלה של ה"צפירה"), האדם וקנינו, בית יתום של אבן גבירול, שיר לא נודע למשורר משה בן יצחק.

כרך 4. מיגל דה סרוואנטס, דון קישוט איש למנשא, תרגום מקוצר ביאליק.

(ביאליק תרגם את "דון קישוט" לראשונה ב-1912 מתרגום רוסי לגרסה ערוכה ומקוצרת של הספור המקורי).

כרך 5. סיפורים: אריה בעל גוף, מאחורי הגדר, חצוצרה נתביישה, יום ששי הקצר, ספיח, רשימות כלאחר יד, מעוות לא יוכל לתקן, איש הסיפון, לממשלת המרש.

מהספרים שערך

  • דברי נביאים : עם ציורים : פרקים מספרי הנביאים לנערים, / מסודרים ומפורשים על ידי יהושע חנא רבניצקי, ח"נ ביאליק, ושמחה בן-ציון, מוציא לאור : מוריה, קראקוי, תרס"ו, 1906.
  • דברי משל ואמרות חכמים < לתלמידים > : מלקטים מתוך התלמוד והמדרשים ושאר ספרים / סדורים לפי העניינים על ידי יהושע חנא רבניצקי וח"נ ביאליק, אודיסא, דפוס ח"נ ביאליק וש. בורישקין, תרע"א, 1910.
  • די יודישע אגדות : פאלקסטימליכע ערצעה לונגען...געקליבען פון תלמוד און מדרשים נאכן העברעאישען "ספר האגדה" בערבייט און גרופרירט נאכ'ן אינהאלטצורך י.ח. רבניצקי און ח.נ. ביאליק, דפוס מוריה, אדעסא, תרע"ב, 1911, (2 כרכים).
  • דברי כתובים : עם ציורים : פרקים מתהילים, משלי, ואיוב, / מסודרים ומפורשים על ידי יהושע חנא רבניצקי, ח"נ ביאליק, וש. בן-ציון, מוציא לאור : מוריה, אודיסה, תרע"ט, 1918, (137 עמודים).
  • ספר המשלים והפתגמים-מלקטים מתוך המקרא, התלמוד והמדרשים והספרות שלאחריהם- סדורים, מנקדים ומבארים על ידי יהושע חנא רבניצקי וח.נ. ביאליק, הוצאת " דביר " תל אביב ,(ברלין, תרפ"ד),מנחם-אב, תרפ"ד, ברלין, (1924). 232 עמודים.
  • שירי שלמה אבן גבירול, מקובצים על פי ספרים וכתבי יד, סדורים, מוגהים ומבוארים על ידי ח.נ. ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, (אוצר שירת ישראל בספרד, כרך א'-ז'), הוצאת דביר תל אביב / ברלין, ברלין תרפ"ד - תרצ"ב
  • שירי משה בן יעקב אבן עזרא, מקובצים על פי ספרים וכתבי יד, סדורים, מוגהים ומבוארים על ידי ח.נ. ביאליק, יהושע חנא רבניצקי,, הוצאת דביר תל אביב, ירושלים תרפ"ח
  • נתן שיפריס, יחיאל גרינפלד, מלון למונחי התכניקה : סדר על פי..."מלוני התכניקה המצוירים", בהשתתפות חיים נחמן ביאליק, ויוסף טישלר, ונערך בידי "הועדה למונחי התכניקה" בתל אביב, על ידי ועד הלשון העברית בירושלים, הוצאת שלומן-אולדנבורג, תרפ"ט, 1929.[89]
  • סדר זרעים של ששה סדרי משנה מנוקדים ומפורשים על ידי ח. נ. ביאליק, הוצאת דביר, תל אביב, תרצ"ב, 1932.
  • ספורי המקרא לילדים, נסדרו על ידי ח.נ. ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, שמחה בן-ציון, התמונות מעשה ידי נחום גוטמן, הוצאת דביר, תל אביב, 1938.
  • דור דור וסופריו : אנתולוגיה ספרותית לתלמידים ולעם, המסדרים : חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, ובהשתתפות יעקב פיכמן, הוצאת דביר, תל אביב, 1957, (2 כרכים).

מתרגומיו

סרטים על ביאליק

לקריאה נוספת

שירי ביאליק מעטרים קרן רחוב בהרצליה

קישורים חיצוניים

ויקימילון ציטוטים בנושא חיים נחמן ביאליק בוויקיציטוט
  • ויקיטקסט חיים נחמן ביאליק, באתר ויקיטקסט
    • ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חיים נחמן ביאליק בוויקישיתוף

    כתביו

    אודותיו

    הערות שוליים

    1. ^ כפי הנראה. ייתכן שהולדתו הייתה בי"ט בטבת, ראו: שמואל אבנרי, "מתי נולד המשורר הלאומי? לפתרונה של חידה שנעלמה אף מביאליק עצמו", מתוך הבלוג של רן יגיל, אתר מעריב nrg.
    2. ^ מקסים גורקי, על ח"נ ביאליק, "יברייסקאיה ז'יזן", 1916, עברית: זורח אנפולסקי, בפרויקט בן-יהודה
    3. ^ ברוך קורצווייל, אמונה או דימונולוגיה בכתבי פ.קאפקא?, הארץ, 5 בספטמבר 1956
    4. ^ חיים נחמן ביאליק, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
    5. ^ דוד אסף‏, 'מקום יערות ושדות': מסע לראדי, כפר הולדתו של ביאליק, בבלוג "עונג שבת", 27 בספטמבר 2019
    6. ^ בשנת 2003 התגלה מסמך רישום הלידה המקורי בארכיון הממלכתי המחוזי בז'יטומיר, על ידי שמואל אבנרי. שם הסתבר שביאליק נולד באיווניצה, עיירה השוכנת כשלושים קילומטר מזרחית לז'יטומיר, בקרבתו של אזור יערות גדול. אלא שבגיל צעיר עברה משפחתו לראדי, וכך זכר את מקום הולדתו. ראו: אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, בסדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שזר, 2009, עמ' 32-31
    7. ^ עדות עצמו, במכתב מוולוז'ין לחבריו בז'יטומיר, מיום ז' באלול תר"ן; הולצמן תשס"ט, עמוד 47
    8. ^ מנחם מנדל זלוטקין, "ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק". בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, 2004, עמודים 182–192; מכתבו הנ"ל מיום ז' באלול תר"ן; הולצמן תשס"ט עמוד 50 מגדיר זאת: "אחוז תסכול וזעם הסתער על לימודי הגמרא מתוך החלטת ייאוש להיות 'רב ככל הרבנים'.
    9. ^ 9.0 9.1 במאמרו "ביאליק בוולוז'ין", בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, "ביאליק בוולוז'ין", מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004, עמודים 164–181
    10. ^ הַמַּתְמִיד, בוויקיטקסט
    11. ^ עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ, בוויקיטקסט
    12. ^ לְבַדִּי, בוויקיטקסט
    13. ^ הולצמן תשס"ט, עמוד 56
    14. ^ דוד אסף‏, ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה, בבלוג "עונג שבת", יולי 2018
    15. ^ שמואל אבנרי 'המבוע הנסתר: רבניצקי שבביאליק', באתר הארץ, 7 במאי 2004.
    16. ^ הולצמן תשס"ט, עמוד 61
    17. ^ בתשובתי, בפרויקט בן-יהודה
    18. ^ הולצמן שם, עמוד 67
    19. ^ הולצמן שם, עמודים 69–72
    20. ^ מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים, בוויקיטקסט
    21. ^ על פי עדות הרב יהודה ליב דון יחיא, הדמות שככל הנראה שימשה מודל לשירו זה של ביאליק היה תלמיד בישיבת וולוז'ין שכונה "המתמיד מלודז'". תלמיד זה למד כ-20 שעות ביום, לא ישן במיטה אלא רק בבית המדרש כשעתיים או שלוש בלבד וכמעט שלא דיבר עם חבריו. מקור: יהודה ליב דון יחיא, "בישיבת וולוז'ין", בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004, עמוד 158
    22. ^ אָכֵן חָצִיר הָעָם, בוויקיטקסט
    23. ^ אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת, בוויקיטקסט
    24. ^ חיים נחמן ביאליק, "דביר ומוריה" – סקירה קצרה על גדולם והתפתחותם, באתר פרויקט בן-יהודה
    25. ^ ד"ר מנחם אמיל פוירשטין, "אנציקלופדיה של אישים שרחובות ערינו נקראים על שמם", הוצאת "בצלאל", 1959, עמודים 71-72
    26. ^ בְּעִיר הַהֲרֵגָה, בוויקיטקסט
    27. ^ זאב פרי, "יהודים, לכו אל הרכבת, המשורר ביליק יבוא היום", באתר הארץ, 27 במרץ 2009
    28. ^ סָפִיחַ, ב"פרויקט בן-יהודה"
    29. ^ יום הששי הקצר, ב"פרויקט בן-יהודה"
    30. ^ החצוצרה נתביישה, ב"פרויקט בן-יהודה"
    31. ^ מְגִלַּת הָאֵשׁ, ב"פרויקט בן-יהודה"
    32. ^ צָנַח לוֹ זַלְזַל, ב"פרויקט בן-יהודה"
    33. ^ גנזים - אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, 40 שנה לגנזים, 108-109, ניסן תשנ"א, כרך ט', שנה 19, עמודים 64–66, דברים שנכתבו על ידי עגנון אחרי שביאליק נפטר (תרצ"ד), מאת: אמונה ירון
    34. ^ יעקב בר און, מנהיג בעל כורחו, מתוך מוסף "שבת" לתורה, הגות, ספרות ואמנות של "מקור ראשון", 17 בדצמבר 2010 - שיחה עם שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק
      סרטונים יאיר קדר, לובה אליאב על ביאליק, חלק א' מתוך שתי שיחות וידאו מתוך מיזם "העברים"; דקה 02:46
    35. ^ יום טוב של התרבות העברית - יום חיים נחמן ביאליק, דבר, 8 בינואר 1933
      מוסף לילדים המוקדש לביאליק לרגל יום הולדתו השישים, דבר, 13 בינואר 1933
      גליון מיוחד של "מאזנים" המוקדש לביאליק הודפס ב-10,000 עותקים, דבר, 8 בינואר 1933
    36. ^ 'ביאליק נוסע בלטביה', דואר היום, 10 בינואר 1932, עמוד 2
    37. ^ שמואל אבנרי, ביאליק והצעירה הקירחת, באתר nrg‏, 2 במאי 2009
    38. ^ חיים באר, "מות המשורר - דרכו האחרונה של ביאליק, מווינה לתל אביב", בתוך מזיכרונותיה של תולעת ספרים, הוצאת עם עובד, 2011, עמודים 162–172
    39. ^ תיאור ההלוויה, דבר, 17 ביולי 1934
      סרטונים לווית חיים נחמן ביאליק, 1934 - מתוך "יופי של מולדת", סרטו של יעקב גרוס, באתר יוטיוב
    40. ^ ליאור טל, "יהדות חילונית וצהל", בתוך: "בין הכיפה לכומתה - דת, פוליטיקה וצבא בישראל", עורך: ראובן גל, מודן, 2012
    41. ^ ח"נ ביאליק, הספר העברי, בפרויקט בן-יהודה
    42. ^ הלכה ואגדה / חיים נחמן ביאליק, באתר benyehuda.org
    43. ^ שמואל אבנרי, ‏איך חישמל "עונג שבת" של ביאליק את היישוב? : תרפ"ז-תשס"ז - שמונים שנה ל"מפעלו השלישי" של המשורר הלאומי, מים מדליָו 18, תשס"ז, עמודים 357–370 (הקישור אינו פעיל, 21.10.2019)
    44. ^ שמואל אבנרי, השבת של ביאליק: "קומדיה" או נדבך בתרבות יהודית חילונית?, באתר הארץ, 6 ביולי 2001
      אהרן ליטאי, "התבטלות הייתה בי", "הארץ", 6 ביולי 2001
    45. ^ ביאליק, אגרות ביאליק, כרך ה, עמוד נד
    46. ^ 46.0 46.1 שמואל אבנרי, מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה? ביאליק נגד אליעזר בן-יהודה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2010
    47. ^ 47.0 47.1 יצחק אבינרי, "מלון חדושי ח"נ ביאליק", תרצ"ב
      אתר למנויים בלבד עופר אדרת, באקדמיה ללשון מתגעגעים לביאליק, באתר הארץ, 5 ביולי 2014
    48. ^ ביאליק והעברית, בדף פייסבוק של האקדמיה ללשון העברית, 14 ספטמבר 2017
    49. ^ כך למשל בספרה של לאה נאור "המשורר: סיפורו של ביאליק" (הוצאת יד בן צבי) וכן בספרם של דן בן אמוץ וחיים חפר "תל אביב הקטנה". הניסוח המדויק של משחקי המילים שנאמרו בעל פה משתנה מעט בין המקורות
    50. ^ לוך - חור בשפת היידיש. המילה נכנסה לעברית.
    51. ^ במלעיל
    52. ^ ברכת עם, ב"פרויקט בן-יהודה"
    53. ^ ביום קיץ, יום חום, ב"פרויקט בן-יהודה"
    54. ^ ים הדממה פולט סודות, ב"פרויקט בן-יהודה"
    55. ^ אחרי מותי, ב"פרויקט בן-יהודה"
    56. ^ בין נהר פרת ונהר חידקל, ב"פרויקט בן-יהודה"
    57. ^ יש לי גן, ב"פרויקט בן-יהודה"
    58. ^ מנהג חדש, ב"פרויקט בן-יהודה"
    59. ^ שיר העבודה והמלאכה, ב"פרויקט בן-יהודה"
    60. ^ שבת המלכה, ב"פרויקט בן-יהודה"
    61. ^ תרזה יפה, ב"פרויקט בן-יהודה"
    62. ^ לא ביום ולא בלילה, ב"פרויקט בן-יהודה"
    63. ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך : גיל אלדמע, "בין העצים הירקרקים (אונטער די גרינינקע בוימעלעך)", (תווים), אקורדים בלבד, נגינה וזמרה, עממי יידי, מחבר \ יוצר : חיים נחמן ביאליק, עיבוד אלדמע גיל, ארכיון, סדרה B.
    64. ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך: גיל אלדמע, "לא ידע איש מי היא", (תווים), זמר ופסנתר, מחבר \ יוצר : חיים נחמן ביאליק, משה וילנסקי, עיבוד גיל אלדמע, ארכיון, סדרה בי.
    65. ^ קן ציפור, ב"פרויקט בן-יהודה"
    66. ^ שתי בנות, ב"פרויקט בן-יהודה"
    67. ^ מקהלת נוגנים, ב"פרויקט בן-יהודה"
    68. ^ פרש, ב"פרויקט בן-יהודה"
    69. ^ נדנדה, ב"פרויקט בן-יהודה"
    70. ^ בגנת הירק, ב"פרויקט בן-יהודה"
    71. ^ הפרח לפרפר, ב"פרויקט בן-יהודה"
    72. ^ לכבוד החנוכה, ב"פרויקט בן-יהודה"
    73. ^ בשל תפוח, ב"פרויקט בן-יהודה"
    74. ^ היא יושבה לחלון, ב"פרויקט בן-יהודה"
    75. ^ תאמר אהיה רב, ב"פרויקט בן-יהודה"
    76. ^ מאחורי השער, ב"פרויקט בן-יהודה"
    77. ^ נחמה הנדל – שירי ביאליק מפי נחמה הנדל (1965), באתר "סטריאו ומונו"
      שלום רב שובכם, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2003
    78. ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך :גיל אלדמע, "זר שירי ביאליק לילדים", (תווים), (1991), נגינה וזמרה 2 ו - 4 קולות, עיבוד אלדמע גיל, ארכיון, סדרה B.
    79. ^ יוסף צדוק, מאבקים ותמורות, תל אביב, 1989, עמוד 130
    80. ^ שמואל אבנרי, ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2003
    81. ^ שמואל אבנרי, ביאליקה, בעמוד הפייסבוק של בית ביאליק, 8 במרץ 2018
    82. ^ בול חיים נחמן ביאליק, באתר של התאחדות בולאי ישראל
    83. ^ 50 לישראל בעמוד על שנת 1970
    84. ^ התנדבות, באתר של התאחדות בולאי ישראל
    85. ^ ספרי ילדים, באתר של התאחדות בולאי ישראל
    86. ^ מוזיקה ישראלית -שירי ילדים, באתר של התאחדות בולאי ישראל
    87. ^ כל שירי ח.נ. ביאליק (שירים, מזמורים ופזמונות, שירות)
    88. ^ דוד אסף‏, מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (א), בבלוג "עונג שבת", 4 בנובמבר 2016
      דוד אסף‏, מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ב), בבלוג "עונג שבת", 11 בנובמבר 2016
      דוד אסף‏, מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ג), בבלוג "עונג שבת", 18 בנובמבר 2016
    89. ^ 89.0 89.1 אתר הספרייה הלאומית, ערך : חיים נחמן ביאליק
    90. ^ "מלך היהודים" - חיים נחמן ביאליק, (56:37 דקות), יו-טיוב
    91. ^ ביאליק: 1924–1934: סרט על השנים שבהן התגורר בתל אביב, (28:46 דקות), יו-טיוב
    92. ^ קטלוג הספרייה הלאומית


    נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית
    ועד הלשון העברית אליעזר בן-יהודה • דוד ילין • אהרן מאיר מזי"א • חיים נחמן ביאליק • נפתלי הרץ טור-סיני • יוסף קלוזנר
    האקדמיה ללשון העברית נפתלי הרץ טור-סיני • זאב בן-חיים • יהושע בלאו • משה בר-אשר • אהרן ממן
    הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
    רשימת התורמים
    רישיון cc-by-sa 3.0
    אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חיים_נחמן_ביאליק&oldid=2743360"